"לפני הסוכנות היהודית יש אתגרים גדולים ומורכבים"

אישה כיהנה בראשות ממשלת בישראל כבר בשנות השבעים, שופטות העפילו לכס הנשיאות של בית המשפט העליון מאז העשור הקודם, אך עד לא מכבר, אף אישה לא הגיעה לעמדות הבכירות ביותר בסוכנות היהודית. ב־90 שנות קיומו של הגוף החשוב הזה, האמון על הקשר בין ישראל לתפוצות ועל העלייה והקליטה, עמדו בראשו לא מעט אישים שהטביעו חותמם בתולדות העם והמדינה – מדוד בן־גוריון ומשה שרת ועד נתן שרנסקי – וכולם ללא יוצא מן הכלל היו גברים. גם בתפקיד מנכ"ל הסוכנות, הגורם המקצועי שמוביל את הפעילות חובקת העולם, כיהנו גברים בלבד. לפני כשנה נכבש סוף־סוף גם המעוז הזה. "לראשונה מאז הקמתה נבחרה מנכ"לית אישה לסוכנות היהודית", בישרה הודעה מטעם הסוכנות. אמירה אהרונוביץ', כך דווח, היא זו שתמלא מעתה את התפקיד תחת הנהגתו של יו"ר הסוכנות, יצחק (בוז'י) הרצוג. "יחד יביאו שינוי לארגון", נאמר בהודעה.

אהרונוביץ', שבמשך יותר משני עשורים מילאה מגוון תפקידים בסוכנות היהודית, מודעת היטב לרסיסי תקרת הזכוכית המוטלים סביבה ונראים למרחוק. לא רק בסוכנות, גם בארגונים יהודיים בולטים אחרים בעולם, כולל אלה שמייצגים את הקהילות הפרוגרסיביות ביותר, כמעט שלא תראו נשים בהנהגה. "ישנה רגרסיה מטרידה מאוד", אומרת אהרונוביץ'. "לפי ההערכות, בקדנציה של הממשלה הבאה ייתכן שתהיה רק אישה אחת שתכהן כמנכ"ל משרד – מתוך כעשרים מנכ"לים. גם שיעורן של הנשים בכנסת נמצא בנסיגה. במערכת הבנקאות היו כמה מנכ"ליות, אך כעת הן הוחלפו על ידי גברים. אני רוצה לקוות שלא נבחרתי בגלל היותי אישה, או למרות היותי אישה. מצד שני, גיליתי שעבור הרבה אנשים בתוך הסוכנות, או בגופים אחרים ששייכים לאקו־סיסטם של העולם היהודי, הייתה משמעות רבה לעצם המינוי שלי: הוא סייע להבין שהמנהיגות בסוכנות היהודית אינה מקובעת.

"אני מאמינה שנשים הן מנהלות ברמ"ח איבריהן. הן מביאות איתן – לעיתים בלי להיות מודעות לכך – סט כישורים שמתאים לסוג הניהול הקיים היום בארגונים: מתן מרחב, ריבוי קולות, ניהול משתף ופחות היררכי. לאישה יש יכולות שמתפתחות במרחב הביתי – ליצור קונצנזוס וחיבור למרות השוני, לדאוג לטיפול מותאם באופן פרטני. הרי כאמא את צריכה לסנכרן בין כמה ילדים, שהם שונים זה מזה באופי ובסגנון, ולכל אחד מהם דרוש יחס מעט שונה. נשים חוות ומדגימות מופעי ניהול בחיים האישיים, הן יודעות לתת מענה לכמה זירות במקביל, והן מביאות את היכולות האלה לתוך מרחב העבודה. בעיניי זו החמצה גדולה, שלא רואים יותר נשים בעמדות ניהוליות. כל שאני יכולה לעשות הוא להעביר מסר בארגון שלי – שנשים יהיו בעלות מוטיבציה, ושירשו לעצמן להרים את הראש, להכיר בכישורים שלהן, ולא לחשוב שעושים להן טובה".

"בכיתה ח' למדתי עם נוער אמריקני כללי, שכל צורת החיים שלו הייתה זרה לי. זה גרם לי לכל מיני תגובות, למשל – לא הייתי מוכנה להצדיע מדי בוקר לדגל ארה"ב. כשהלכתי לצופים הישראלים בלוס־אנג'לס, ושרו שם את 'התקווה', הייתי אומרת להם: 'מה פתאום אתם שרים כאן את ההמנון הישראלי? אם אתם רוצים לשיר, תחזרו לארץ'"

מלבד היותה אישה, יש עוד ייחודיות בבחירה באהרונוביץ' לתפקיד המנכ"לית: בניגוד לרבים מקודמיה בתפקיד, היא לא הגיעה מבחוץ, אלא עשתה בסוכנות את כל הדרך המקצועית הארוכה – מהדרג הזוטר ביותר ועד לצמרת. לשאלה כיצד היא רואה את תפקידה של הסוכנות, היא משיבה: "בתפיסת עולמי, הסוכנות היא זרוע של הקולקטיב שנקרא העם היהודי. בכל דקה נתונה יש במקום הזה שולחן עגול שבו מיוצגים יהודים מכל הקשת הדתית והפוליטית, ומכל העולם. הסוכנות, כגוף משותף לעם היהודי ולמדינת ישראל, צריכה לעסוק בכל הסוגיות המהותיות והמשמעותיות, ועם זאת להישאר בתוך הקונצנזוס.

"הפרויקט הראשון של הסוכנות היהודית היה הקמת המדינה. זה היה השולחן שסביבו התכנסו כולם – המנהיגות והמשאבים. האנרגיה שהייתה כאן בעשורים הראשונים תורגמה לפיתוח המרחב הפיזי של ישראל, הקמת התשתיות שלה; בין אם בהבאת עולים, בין אם בייסוד חברת התעופה הראשונה, ובין אם בהקמתם של מאות יישובים ומושבים. אחר כך, במהלך השנים, הסוכנות הייתה שותפה לפיתוח ה'רך' יותר של המרחב החברתי בישראל. זה מוסד שמוכוון למשימות האלה".

המדינה כבר בנויה ומתפקדת, וכיום יש הטוענים כי אין עוד צורך בסוכנות היהודית, ומוטב לסגור אותה. עולם העלייה לישראל למשל השתנה. גופים כמו "נפש בנפש" ואחרים מפקיעים מכם בהדרגה את הבלעדיות על הבאת יהודים לכאן.
"המדינה אכן עומדת על רגליה ומעניקה לכל האזרחים את מרב השירותים, אך בזירות אחרות יש אתגרים חדשים שלא היו שם קודם, או לא היו כפי שהם היום. מדינת ישראל רחוקה בעיניי מלהיות חברת המופת שאליה כיוונו מקימיה. כמדינת העם היהודי, תפקידנו לשמש בית ומקלט לכל יהודי באשר הוא, ואני שמחה על כל יהודי שקושר איתנו את גורלו. אנחנו עדיין צריכים להיות בית פיזי עבורם, אך האתגר הגדול יותר הוא להבטיח שנהיה בית רוחני ליהודי התפוצות שבוחרים להמשיך ולגור שם; שיבינו שאנחנו מקום משמעותי ורלוונטי. כל דבר שקורה כיום במדינת ישראל בהיבט של צביון החברה, במיוחד בנושאי דת־מדינה ופלורליזם – משפיע על כך. גם ללכידות חברתית יש השלכה דרמטית על השאלה האם מדינת ישראל תיתפס מבחינתם כבית.

"בעיניי, האתגרים שלנו כיום גדולים מאי פעם. בעבר יהודי התפוצות היו מחוברים אוטומטית לישראל, והמחויבות אליה הייתה חלק מליבת הזהות שלהם. כיום זה פחות קיים אצלם, בוודאי בדור הצעיר. הם שואלים הרבה מאוד שאלות על ישראל ומרגישים הרבה אי נחת ממעשים מסוימים של הממשלה. אם בעבר חיברו אותם לפרויקטים של תשתיות, כיום יש צורך לחברם לטולרנטיות ולפלורליזם שיש בחברה הישראלית. הקשר עם בני הדור הצעיר הפרוגרסיבי, בעיקר בצפון אמריקה, הוא אתגר עבורנו, והמשך המעורבות שלהם במה שקורה בישראל חשוב מאוד להמשכיות היהודית".

עובדים בלהיות יהודים

אנחנו נפגשים במשרד שלה במרכז ירושלים, בבניין ההיסטורי של הסוכנות שבו התקבלו לא מעט החלטות חשובות ביחס למדינת ישראל ולעולם היהודי. אילו זה היה תלוי בה, היא הייתה שמחה להישאר מאחורי הקלעים ולא להיחשף בתקשורת, אך ברור לה שגם זו אחת ממטלות התפקיד.

אהרונוביץ' (47), אם לשלושה, מתגוררת במזכרת־בתיה, שם היא חברה בקהילה משותפת לדתיים וחילונים שהייתה בין מקימיה. "ילדת פריפריה", כך היא מגדירה את עצמה, כמי שנולדה וגדלה בבאר־שבע. אמה עבדה תחילה במערכת החינוך, אך עברה לעולם התוכנה. אביה עבד בכור בדימונה, ואת שנות השבתון שלו עשה בארה"ב עם משפחתו. המסעות האלה סיפקו לביתו הזדמנות להתוודע מקרוב לחיים יהודיים מגוונים. כשהייתה בכיתה ג' הם נסעו לשנה לאטלנטה שבג'ורג'יה, ואהרונוביץ' מצאה עצמה פתאום בבית ספר יהודי־אורתודוקסי, ונאלצה להסתגל לסדר יום דתי שלא הכירה. "הייתי קמה בבוקר, לובשת חצאית, מתפללת מתוך סידור. זה היה עבורי שוק תרבותי בהמון רמות. הייתי אפילו חלק מהמקהלה של בית הספר, אני זוכרת ששרנו 'אשר ברא ששון ושמחה'", היא מספרת בחיוך. "גם המשמעות של החגים הייתה פתאום שונה. בכלל, הרבה מאוד דברים נוצקו בי באותה תקופה. המפגש עם יהודים שהם לא מישראל אלא ממקום אחר בעולם, היה משמעותי. רציתי להבין מה הם, מי הם".

כמה שנים אחר כך הם שוב יצאו מישראל לארה"ב, הפעם ללוס־אנג'לס. כתלמידת כיתה ח', אהרונוביץ' לא נשלחה לבית ספר יהודי, אלא לתיכון ציבורי. "במקום להישאר בבועתיות של הקהילה היהודית, הייתי יחד עם נוער אמריקני כללי, שכל צורת החיים שלו הייתה זרה לי. זו הייתה תקופה של בדידות, שיצרה אצלי צורך להתמקדות. זה גרם לי לכל מיני תגובות, למשל – לא הייתי מוכנה להצדיע מדי בוקר לדגל ארה"ב. כשהלכתי לפעילות של הצופים הישראלים בלוס־אנג'לס, ושרו שם את 'התקווה', הייתי אומרת להם: 'מה פתאום אתם שרים כאן את ההמנון הישראלי? אם אתם רוצים לשיר, תחזרו לארץ'. זו הייתה שנה מטלטלת, ומצד שני החוויה של הצופים ושל הקהילה הישראלית בעיר הייתה חמה מאוד. זה אפשר לי בעצם לפגוש את עצמי בנורמליות של השלב הזה בחיים.

"הרעיון הוא שכל אחד יכול לבחור באיזה מיזם ישראלי־חברתי הוא רוצה להשקיע, ולהעניק הלוואה לפי סדר העדיפויות שלו. אם למשל אתה יהודי שגר בארה"ב, וחשוב לך נושא איכות הסביבה, תוכל לתת הלוואה לעסק ישראלי בתחום. יהיה אפשר להשקיע באופן קבוצתי. אוטובוס של חניכי תגלית, למשל, יכול להחליט לתמוך יחד בפרויקט מסוים"

"מכיוון שזה היה עדיין גיל של ספיחי בר מצווה ובת מצווה, הכרתי שם לראשונה בתי כנסת פלורליסטיים, בעיקר רפורמיים. זה היה פוקח עיניים מבחינתי. התרשמתי מאוד מהעובדה שיש שם אנשים שעובדים בלהיות יהודים. ראיתי שזה לא דבר מובן מאליו, וצריך להשקיע בשביל להיות חלק. עברתי מעין 'חוויית אהא!' (הארה פתאומית – צ"ק). בישראל הרי מפרסמים בכל מקום מתי נכנסת ויוצאת שבת, לוח השנה העברי נוכח מאוד בהוויה הישראלית, ואילו שם זה אחרת".

לשתי התקופות הללו הצטרפה חוויה אמריקנית שלישית – השתתפות במשלחת מטעם משרד החוץ, כתלמידת כיתה י"א. לדברי אהרונוביץ', המפגשים האלה עיצבו את אישיותה ואת החיבור שלה לנושא יהודי התפוצות. "במסע ההוא בכיתה י"א קיימתי לראשונה מפגש ממקום בוגר עם הקהילה היהודית בארה"ב. שמעתי למשל את העמדות שלה לגבי האירועים בארץ באותה תקופה, האינתיפאדה הראשונה. התרשמתי מזה שגם אני חלק ממה שחשוב לקהילה היהודית בארה"ב. לא אני אמירה, אלא אני כסימבול. יש לי משמעות בתוך הסיפור היהודי שלהם".

אחרי שירותה הצבאי היא למדה לתואר ראשון במנהל עסקים, ותוך כדי כך חיפשה עבודה זמנית. חברת כוח אדם הציעה לה משרה אדמיניסטרטיבית בבאר־שבע, וכך הפכה אהרונוביץ' למנהלת לשכתו של מנהל מרחב הנגב בסוכנות היהודית. "עד אז לא הבנתי אפילו מהי הסוכנות ולמה הגוף הזה קיים", היא מספרת. כשסיימה את הלימודים, ביקשו ממנה להפוך את הזמני לקבוע ולהישאר בסוכנות. עד מהרה קיבלה תפקידים משמעותיים, כמו ריכוז קרנות הלוואה ליזמות עירונית וחקלאית בנגב, או עיסוק בקליטת עולים בהתיישבות. "הנגב נמצא עמוק בליבי ובתודעה שלי", היא אומרת. "אני מאלה שמתרגשים כשהם רואים מים זורמים באזור הזה. הפרחת הנגב היא בעיניי אחת המשימות החשובות של מדינת ישראל. אני נרגשת ונפעמת גם ממה שקורה בבאר־שבע בעשור האחרון: יותר ויותר חיילים משוחררים שגדלו בעיר נשארים לגור בה, וישנה אף הגעה של דור צעיר. זה לא היה ככה בתקופה שלי".

בתפקידה הבא עסקה אהרונוביץ' בניהול שותפויות בין רשויות מקומיות לקהילות יהודיות בעולם. בשנת 2000 עברה למטה של הסוכנות היהודית במרכז ירושלים, והופקדה על ניהול הכספים וכוח האדם של כמה מחלקות. כעבור שנים אחדות כבר שימשה כסמנכ"ל אסטרטגיה ותכנון של הארגון הוותיק, אך בגיל 40 החליטה לקחת הפסקה. "רציתי לרדת מרכבת ההרים הזאת, הרי עבדתי באותו ארגון כל חיי הבוגרים", היא מסבירה. "החלטתי ללכת לשנתיים של לימוד והעמקה ב'בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית'. זו הייתה מתנה מופלאה שהענקתי לעצמי: לקחת פסק זמן שבדרך כלל אין לך במהלך הקריירה, ולנצל אותו כדי להעמיק ולהעשיר, ואפילו כדי לקבל שיקוף של החיים המקצועיים ולהיפתח".

לדבריה, היא לא התכוונה לחזור לסוכנות לאחר תקופת הלימודים. "מבחינתי עזבתי. נכנסתי עמוק לתחום שחקרתי במנדל: השקעות חברתיות, עם התמקדות בעולם של בנקאות אתית". ההשקעות שעליהן מדברת אהרונוביץ' הן כאלה שנועדו אמנם להניב תשואה כספית, אך גם להעניק תועלת לחברה. היא החליטה לנסות להיכנס לעולם הסטארט־אפ כדי לקדם חלום שפיתחה באותן שנים: "הקמה של מערכת כלכלית הגונה ואינטרנטית שעוזרת לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל. יש לי במוח שתי אונות, שני נושאים שעסקתי בהם בחיי, ורציתי לשלב ביניהם על ידי פלטפורמה שתחבר בין צעירים יהודים בעולם לצעירים בישראל. לשמחתי, הבית הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו, היה מעוניין לראות את הפוטנציאל של יוזמה כזו. באותו שלב לא חזרתי פורמלית לסוכנות, אבל עבדתי איתה בצורה חיצונית. עסקתי במחקר ופיתוח, כתבתי תוכנית עסקית, הבאתי חמישה שותפים וייסדתי את Crowd.il".

במסגרת המיזם שלה היא תשיק בקרוב מערכת שנועדה לחולל מהפכה בתחום ההלוואות החברתיות בישראל. "למעשה שילבתי בין המרחב הדיגיטלי לבין הנושא של 'תיקון עולם', שחם מאוד בקרב הצעירים היהודים בתפוצות, ואת כל זה חיברתי לישראל ולתחום ההלוואות החברתיות. המטרה של היוזמה היא לסייע לעסקים קטנים בישראל ובפריפריה לבסס עצמם בעזרת הלוואה שהמערכת הבנקאית לא תיתן להם. הרעיון הוא לעגן מקור להלוואות מהציבור בארץ ובעולם, כשכל אחד יכול לבחור באיזה מיזם ישראלי־חברתי הוא רוצה להשקיע, ולהעניק הלוואה לפי סדר העדיפויות שלו. אם למשל אתה יהודי שגר בארה"ב, וחשוב לך נושא איכות הסביבה, תוכל לתת הלוואה לעסק ישראלי בתחום הזה. כך גם בנושאים אחרים כמו שילוב חרדים, תמיכה בעולים מאתיופיה ועוד.

"גם כסף קטן יכול לעשות שינוי גדול, ואנחנו נציע מגוון דרכים להשקיע את הכסף הזה – באופן אישי או קבוצתי. אוטובוס של חניכי תגלית, למשל, יכול להחליט לתמוך יחד בפרויקט מסוים. חניכים במחנות קיץ יהודיים או סטודנטים יהודים בקמפוסים בעולם יכולים להתאגד יחד ולתת הלוואה. כשהיזם מחזיר את ההלוואה, בשלב הראשון הכסף נשאר בפלטפורמה, והתומך יכול להחליט אם הוא משקיע בגוף אחר או מושך את הסכום. כמובן זה בלי ריבית, כי מדובר בהשקעה חברתית".

לגשת מתוך צניעות

אף שאהרונוביץ' לא התכוונה למלא שוב לתפקיד רשמי בסוכנות היהודית, ההפסקה הארוכה גרמה לה להבין ששם נמצאות ההזדמנויות הנכונות מבחינתה. "ראיתי שאני בנאדם של מערכות גדולות, ושבזהות שלי אני מנהלת. לכן, למרות האינטואיציות הראשוניות, החלטתי לחזור".

"יש לפנינו אתגרים גדולים ומורכבים, והגישה שלי אומרת שאין אף גורם אחד שיכול להתמודד איתם בעצמו. יש היגיון רב בחבירה לידע ולמודלים חיצוניים שהוכיחו את עצמם. אנחנו שואפים להגיע למציאות שבה אחת ועוד אחת שווה שלוש, ולא להיות תקועים בהנחה של 'מה שמישהו אחר עושה לא קיים מבחינתי, אני צריך להיות הבעלים של הכול"

היא מונתה למשנה למנכ"ל ומנהלת תפעול ראשית, ולפני כשנה קודמה כאמור לתפקיד המנהלת הכללית של הארגון. הרצוג, שהחל אז לשמש כיו"ר, העדיף אותה על פני מועמדים רבים אחרים שקיוו להיכנס לנעליו של המנכ"ל הוותיק אלן הופמן. "האפשרות להוביל את הארגון הזה ריגשה אותי משתי סיבות", אומרת אהרונוביץ'. "קודם כול כי גדלתי פה, ואני מכירה את הסוכנות מכל כך הרבה זוויות; ושנית, זיהיתי חלון הזדמנויות ליצור שינוי, וזה בעקבות המנהיגות שבוז'י מביא איתו. יש לו חיבור עמוק לעם היהודי, יש לו 'נטוורק' עצום עם אנשים שונים, ויש אמון סביבו. החיבור בינינו נכון מאוד, ואני נותנת לו כבוד גדול".

רשימת מפעלותיה של הסוכנות היהודית, בעבר ובהווה, הינה ארוכה ומכובדת. מאז הקמתה הביאה הסוכנות לישראל יותר מ־3 מיליוני עולים חדשים, מכ־80 מדינות. כיום היא מעודדת ומטפלת בעלייתם של כ־30 אלף יהודים מדי שנה, ומסייעת לקליטתם החברתית והתעסוקתית באמצעות מגוון תוכניות. נציגיה בעולם פרוסים ביותר מ־65 משרדים ונקודות, כדי לסייע בקיום חיים יהודיים בבטחה ולתת מענה למצבי חירום. בעקבות אירועים אנטישמיים שונים סייעה הסוכנות במיגון ובאמצעי אבטחה לכ־260 מוסדות ב־58 מדינות.

בהיבט החינוכי של חיזוק הזהות היהודית הכשירה הסוכנות מאות אלפי מורים ומדריכים בארץ ובחו"ל, ומדי שנה היא מביאה עשרות אלפי צעירים מהתפוצות לתוכניות מנהיגות, להתנדבות ולהתמחות מקצועית כאן בארץ. תוכניות אחרות שהיא מפעילה מחברות בין 70 ערים ויישובים בישראל לבין 450 קהילות יהודיות בחו"ל. מדי שנה יוצאים מטעמה כ־2,000 שליחים לקהילות, לקמפוסים, למחנות קיץ ולסניפים של תנועות הנוער הציוניות. לצד החינוך היהודי־ציוני מסייעים השליחים במאבק באנטישמיות וב־BDS. בזירה הפנים־ישראלית הייתה הסוכנות שותפה להקמת 900 יישובים, ייסדה את פרויקט שיקום השכונות, שיכנה אלפי קשישים ועולים בבתי "עמיגור" ועוד ועוד.

אף שגם היום מדובר בגוף גדול ומשפיע, בחלוף השנים חלו תמורות משמעותיות במעמדה של הסוכנות ובמקום שהיא תופסת בהוויה הישראלית־יהודית. כוח האדם הצטמצם, התקציבים הצטמקו, ואם פעם נחשבה הסוכנות למקום עבודה שמבטיח משכורות גבוהות, לעיתים בלתי מוצדקות – כעת המצב שונה בתכלית, בוודאי כשמדובר בעובדים חדשים. במקביל איבדה הסוכנות את הבלעדיות שהייתה לה בנושאי עלייה, קליטה וקשר עם התפוצות. כיום ישנן עשרות יוזמות של גופים ציבוריים ופרטיים, כמו למשל פרויקט "תגלית", אשר נכנס לשנתו ה־20. יש אף מיזמים שנמנעים במכוון משיתופי פעולה עם הסוכנות היהודית, מתוך רצון לבדל עצמם מגוף שנתפס לעיתים כפוליטי או ארכאי.

הרצוג ואהרונוביץ' מבינים היטב כי הארגון שבראשותם צריך לעבור תהליכים משמעותיים כדי להתאים עצמו לעשור השלישי של המאה ה־21. כפי שפרסמנו כאן לראשונה, השניים החליטו להוביל שינוי אסטרטגי בתפקודה של הסוכנות, ואף קיימו כינוס מיוחד שהשיק את הדיונים בנושא. גורמים שונים מהעולם היהודי – רובם דווקא מחוץ לארגון – הוזמנו להשתתף בכינוס הזה, שהתקיים בארה"ב.

עוד טרם הריאיון הודיעה אהרונוביץ' כי לא תשיב על שאלות הקשורות למהלכים המתרקמים, אך היא כן רומזת על הכיוון שאליו מועדות פניה של הסוכנות. "אחת התובנות של השנים האחרונות היא שיש אתגרים שם בחוץ, והעם היהודי צריך להתייחס אליהם. זה לא משהו שאפשר לפתור בזמן קצר, אלא צריך לייחל להתקדמות על פני זמן. אני מדברת בעיקר על אתגרים של זהות ותודעה יהודית. כל אחד מאיתנו שעובד במרחב הזה, טוב שייגש לנושא מתוך גישה של צניעות, ומתוך הבנה שאנחנו קוצרים פירות שזרעו אחרים, וניתנה לנו הזדמנות לטמון את הזרעים הבאים. הרבה דברים שאני מתאמצת לבנות היום, לא אני אקטוף את הפירות שלהם. וזה בסדר גמור. אני כותבת פרק שהוא גדול ממני.

"יש לפנינו אתגרים גדולים ומורכבים, והגישה שלי אומרת שאין אף גורם אחד שיכול להתמודד איתם בעצמו. במהלך השנים התפתחו מודלים וידע והתערבויות מוצלחות של גופים אחרים באקוסיסטם של העולם היהודי, ולכן יש היגיון רב בחבירה לידע ולמודלים חיצוניים שהוכיחו את עצמם. אנחנו שואפים להגיע למציאות שבה אחת ועוד אחת שווה שלוש, ולא להיות תקועים בהנחה של 'מה שמישהו אחר עושה לא קיים מבחינתי, אני צריך להיות הבעלים של הכול, ומי שרוצה שיצטרף אליי'. זו מחשבה מצמצמת. הנגזרת של מה שהזכרתי כרגע היא תרבות ארגונית אחרת, ומבנה של שותפויות וקואליציות. חלק מהדברים אנחנו נעשה, ודברים אחרים ייעשו בידי שותפים נוספים. מה שחסר לנו כרגע זו היכולת למדוד ולעקוב אחרי היוזמות שכבר קיימות, כדי להשביח אותן תוך כדי תנועה. מבחינתי זה לא מעניין מי עשה מה, אלא איך פועלים ביחד כדי לזהות את מה שעובד ולשפר אותו עוד ועוד. זו אמירה שתתורגם לתרבות עבודה שונה ממה שקורה היום בסוכנות".

כמי שעוקב אחרי הסוכנות היהודית כבר כמה שנים, אני מתרשם שמדובר בשינוי דרמטי: פתאום אתם מבינים ש"לא כל האמת אצלנו".
"זה לא שעד עכשיו היינו סוליסטים לחלוטין. יש תהליך אבולוציוני שמלווה אותנו כבר כמה שנים, כי אנחנו עובדים עם שותפים בכל פרויקט כמעט. מה שכן, אנחנו עדיין מעצבים את המדיניות וקבלת ההחלטות, ואנחנו מקווים להיות שולחן יהודי גלובלי שהוא גם מגנט שמושך אליו שותפים. המחשבה תהיה: איך אנחנו מתכנסים מול האתגרים. אין לי ספק שחלקים מהפעולות ייעשו על ידי אחרים, אבל אנחנו נהיה ה'קונבינר', מי שמכנס את הכוחות ומזמן שותפים כדי להניע את העבודה".

מלבד האתגרים היהודיים ה"פנימיים", אומרת אהרונוביץ', יש אתגרים חיצוניים נצחיים, שפושטים ולובשים צורה. "האנטישמיות והאנטי־ציונות מעלות ראש, ובעיניי זה איום. ישנן קבוצות פוליטיות בארה"ב או בברזיל שצריך להתייחס אליהן" – היא אומרת ומכוונת לימין הקיצוני במדינות הללו – "ולסוכנות יש תפקיד מרכזי בנושא הזה. אנחנו בעצם הפלטפורמה היהודית היחידה שרואה את כל העולם בו זמנית, בין אם זה אמריקה הלטינית, אירופה או צפון אמריקה".

פאניקה או ניצול הזדמנות

גם מהבחינה הכלכלית, כאמור, עוברת הסוכנות היהודית שינויים שאינם מעודדים במיוחד. מחלקות צומצמו או אוחדו, ובחודשים האחרונים הוצאו כמאה עובדים ועובדות לפנסיה מוקדמת בהסכמה. זרימת הכספים מהקהילות היהודיות הולכת ומידלדלת, והסוכנות, שבעבר אף העניקה תמיכה לארגונים אחרים, נאלצת להשקיע את כל משאביה בפעילות שלה עצמה.

"פעם כל התרומות היו מגיעות מהמגביות של הקהילות היהודיות באמצעות הפדרציות שלהן, ומבחינת הסוכנות זה היה 'כסף חופשי', שהארגון יכול לנצל כראות עיניו", מסבירה אהרונוביץ'. "שלושים שנה אחר כך, יש כבר שינויים דרמטיים באופן שבו מגייסים כספים. אנשים משקיעים בעולמות תוכן שמעניינים אותם, ורוצים להיות מעורבים בכל צעד וצעד".

רבות מהקרנות המשפחתיות היהודיות, מסבירה אהרונוביץ', כבר אינן תורמות למגביות של הסוכנות דרך הפדרציות היהודיות או הקהילה המקומית; הן רוצות להחליט בעצמן באיזה תחום יושקע הכסף, ולנהל את סדרי העדיפויות. "אנחנו מנסים לחשוב כיצד אפשר ליצור מודלים אחרים של שותפות ומימון בין קרנות ופדרציות, ואיך להירתם יחד לטובת האתגר".

מה דעתך על היוזמות הרבות שצצות בשנים האחרונות כאן בישראל ביחס לחיבור עם התפוצות?
"אכן, משהו קורה בחברה הישראלית בנושא ההכרה בקהילות בחו"ל. יש היום פרגמנטציה בתוך העולם היהודי פנימה, ישנם אופנים שונים של חיים יהודיים. בארה"ב, המוקד היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל, מעל 60 אחוז מהילדים היהודים נולדים למשפחות מעורבות. האם זו מציאות שמביאה לידי הזדמנות, או מציאות של פאניקה וסף תהום? זה ויכוח לא פשוט.

"בקרב חלק מהמגזרים בישראל אין הכרה למשל בהליכי גיור מהסוג שרווח יותר בתפוצות. המשימה החשובה היא ליצור שלום בתוך הבית, ולהבין שאנחנו צריכים לכידות ולא אחידות. הרי מופע החיים היהודיים בישראל לא יהיה כמו בצפון אמריקה, ולהפך. יש לכך סיבות רבות – של מיקום, היסטוריה ומרחב של הקהילה. החתירה צריכה להיות להכרה בערך ובעושר של השונות".

האתגר החשוב של מדינת ישראל בתקופה הזו, אומרת אהרונוביץ', הוא לגרום ליהודי התפוצות להרגיש שהם מתקבלים כאן בברכה. "חלקים רבים בעולם היהודי – בעיקר הצעירים, הפרוגרסיבים, וכאלה שאינם משויכים לאף זרם – חשים היום אי נחת מדברים שקורים בישראל. זה מקור סכנה אמיתי. השאלה היא איך בונים אצלם תודעה שאומרת: 'גם אם יש לי ביקורת על ממשלה, או על מדיניות של ממשלה מסוימת – אני מפריד בינה לבין הערך הסימבולי המהותי של מדינת ישראל עבורי'. ככל שנצליח לייצר רצון וסקרנות מצד הדור הצעיר להגיע, להיפגש, לחוות, להעמיק בתוך המורכבות ולבנות חיבור לישראל – יש סיכוי שהנושאים הלא פתורים כאן יסתדרו להם. הדור הזה לא נמצא במוסדות ובמבנים הקהילתיים שאנחנו מכירים מהעבר, והמשימה הקריטית ביותר היא לאפשר מפגש בלתי אמצעי ושיח. בכל מקרה אסור להפסיק את הקשר עמם. ישנם היום אנשים שאומרים שגם אם אתה יהודי, ישראל לא חייבת לשחק תפקיד בחיים שלך. בעיניי זו אמירה דרמטית ומדאיגה, ואסור לקבל אותה".

את ראש החץ של הפעילות החינוכית, אומרת אהרונוביץ', צריך להפנות לא רק לתפוצות אלא גם אל תוך החברה היהודית־ישראלית. "אחת התובנות המרכזיות שלי מהעשור האחרון היא שהאתגר החינוכי שלנו נמצא כאן לא פחות מאשר בעולם. אי אפשר ליצור את הגשר, החיבור והאחריות ההדדית בלי שתהיה עבודה כאן בישראל. מי שחושב אחרת, קורא את המפה בצורה מעוותת. חשוב לייצר כאן תודעה עמוקה, ידע והערכה לחיים יהודיים בתפוצות. אנחנו חייבים להבין שמשמעות הקשר שלהם איתנו היא מתן חוסן למדינת ישראל בשנים הבאות. יש הרבה עבודה לעשות בנושא הזה.

"הישראלי הממוצע לא שומע ולא חושב על יהודי התפוצות – אלא אם צריך להציל יהודי אי שם, ואז בוודאי שאנחנו נרתמים. בימי שגרה, הישראלים לא מבינים אוטומטית מה מחבר בינם לבין צעיר יהודי במוסקבה. אנחנו חייבים לעבוד כדי לשנות זאת. כיום ישנה הבנה שמערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות לא צריכה להיות חד־צדדית, ושכל אחד צריך לסייע לצד השני. ישנה חשיבות ללכידות, לשיח בגובה העיניים, להיכרות עמוקה, לאכפתיות הדדית. החיים היהודיים בעולם שונים מאוד מכפי שהיו לפני ארבעים שנה, ואנחנו חייבים להתאים עצמנו למציאות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il