כך הופקרו פצועי האצ"ל למותם במערה בפאתי ירושלים

"בין שורות המסדר גם חיילים מאלטלנה – אותם אידיאליסטים שוויתרו על כל הון שבעולם, עזבו אחריהם חיים שקטים ועליזים, ובאו לקחת חלק במלחמת הקיום של העם העברי, ברם רבים מהם לא הספיקו להשתתף במלחמת החירות, כי בגופם ספגו את קבלת הפנים של ראש הממשלה. המתיחות בין החיילים בשורות הולכת וגוברת. כל אחד מצפה לאות היציאה. הלילה אפל. דומם. לעיתים נשמעת שריקת כדורים ממרחקים. ולפתע בוקע את הדומייה קולו של 'קבצן', הנותן את אות היציאה".

את המילים הללו כתב שלמה גולדהור במאמר בעיתון "חירות" בקיץ 49', שנה לאחר הקרב על מלחה. כעת הוא יושב מולי ושותה קפה בקניון מלחה, כמה מאות מטרים מהמקום שבו איבד את חבריו ואת מפקדו. הקרב ההוא, שהחל כשרשרת של הצלחות מבצעיות באבדות מינימליות, הפך למחרת לסופה של אש ודם. 17 אנשי אצ"ל מצאו את מותם על גבעת א־ראס ליד מלחה, ובהם פצועים שנותרו מאחור ונטבחו באכזריות בידי האויב. שאלות רבות נותרו פתוחות מאז ועד היום, וחלקן נוגעות לפרישתם המוקדמת של אנשי "ההגנה" מהמערכה המשותפת, תוך שהם משאירים את כוח האצ"ל ללא אמצעי הישרדות חיוניים.

"למחרת הקרב במלחה היינו אמורים לכבוש את העיר העתיקה", מספר לי גולדהור, ג'נטלמן רהוט בן 89. "המפקד עבר ושאל כל אחד אם הוא מסוגל לצאת מהטראומה של מלחה. רציתי להגיד לו שאני לא מסוגל, אבל הוא הקדים אותי ואמר: 'שלמה, אתה בסדר, נכון? אתה בא איתנו'".

אז הוא בא איתם, לחם, ראה את ירושלים קמה ונבנית, ראה אפילו כיצד הכפר מלחה הופך לשכונה יהודית פורחת – אבל משהו ממנו נותר שם, במערה שחבריו גססו ונרצחו בה. "בכל שנה אנחנו עושים להם אזכרה. רובי ריבלין מגיע אליה כבר אולי ארבעים שנה ברציפות. זה בליבנו. אני עובד חודשיים בשנה להכין את האזכרה. אני לא יכול להגיד על הקרב 'זה היה' ולהותיר אותו בעבר. זה לא דבר שאפשר לשכוח, אני חי את זה כל הזמן".

האוכל נשאר על השולחן

מלחמת העצמאות, תחילת קיץ תש"ח, סוף ההפוגה הראשונה. מצבם של מגיני ירושלים היהודים היה רחוק מלהיות מזהיר. העיר העתיקה כבר נפלה בידי הלגיון הירדני, ובשכונות הדרומיות נפתחה חזית מול יחידות של צבא מצרים, שהצטרפו ללחימה. צה"ל למעשה לא היה קיים בירושלים; בנטל הלחימה נשאו עדיין המחתרות, שפעלו כל אחת באופן עצמאי. התנאים הקשים בעיר, שתושביה סבלו צמא ומחסור, חייבו את הארגונים היהודיים לשתף פעולה במטרה לפתוח צירים אל אזור השפלה.

שלמה גולדהור: "ראיתי את גלילי שוכב על ספסל. הוא אחז בידי ומלמל 'שלמה, אל תעזוב אותי כאן'. אבל לא יכולתי לקחת אותו, לא היה איך. לא היו אלונקות, והוא לא היה יכול לעמוד. זה שטח הררי, אי אפשר לצעוד שם. לא היו אמצעים. אני לא יכול להגיד על הקרב 'זה היה' ולהותיר אותו בעבר. זה לא דבר שאפשר לשכוח, אני חי את זה כל הזמן"

כדי להשתלט על מסילת הרכבת העולה לירושלים מתל־אביב, הוחלט לכבוש את הכפרים הערביים בדרום־מערב העיר, ובהם מלחה ועין־כרם. ב־11 ביולי 48' יצאו כוח של לח"י ויחידה מפלוגת הנוער של ההגנה, ויחד כבשו את מה שהיום הוא הר הרצל. למחרת השתלטו על בית־מזמיל, היא קריית־יובל. ההצלחות הללו של הכוחות העבריים גרמו לתחילתה של בריחה ערבית מעין־כרם. מלחה עדיין נותרה תקועה כעצם בגרון.

כיבוש הכפר העוין היה הכרחי, אך דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני של ההגנה שהוביל את המערכה על ירושלים, פנה אל מרדכי רענן, מפקד אצ"ל בבירה, והודיע שאין לו די כוחות להשלים את המשימה. הוא ביקש תגבורת, ורענן אכן העמיד לרשות המבצע שלוש מחלקות קרב של אצ"ל ובהן כמאה לוחמים, ועוד מחלקה אחת לצורך אפסנאות, עזרה ראשונה ומטבח. ההגנה צירפה שתי מחלקות נערים מהגדנ"ע, שכונו אז "יהונתנים", והציבה בבית־וגן מחלקת רגמים. דוד בריסק מאצ"ל, מומחה למרגמות, הוא שפיקד על המחלקה הזו בפעולה. למבצע צוותה גם כיתת חבלנים, למקרה הצורך. מפקד הכוח התוקף היה אליעזר סודיט מאצ"ל, שנודע בכינוי "קבצן".

הקרב נקבע ללילה שבין 14 ל־15 ביולי, אם כי יש שמתארכים אותו ללילה שאחריו. כך או כך, חלוקת המשימות הייתה ברורה: אנשי אצ"ל יכבשו את הכפר ואת הגבעה הניצבת בינו ובין מסילת הרכבת, והיהונתנים ישתלטו על בית הספר של מלחה ויחזיקו בחורשת הזיתים הסמוכה לשביל לבית־צפפה. כוחות האויב כללו מספר לא רב של חיילים מצרים, מגובים בלוחמים לא סדירים בסדר גודל של כשתי מחלקות.

לאחר הרעשת מרגמות מסיבית החלו כוחות אצ"ל וההגנה לנוע בכיוון מלחה. בסביבות השעה 23:30 איגפו היהונתנים את בית הספר ממזרח, והתפרסו בשטח. במקביל התקדמו שתי מחלקות לעבר מרכז הכפר. המתקפה הצליחה, ההתנגדות נשברה, ובידי הכוחות העבריים נפלו שבויים ושלל רב. בצד התוקף נמנו הרוג אחד, יהודה סלונימסקי, ופצוע אחד – מפקד המחלקה דב בזסמירטני, שכונה "גדעון".

"כשהגענו לכפר ראינו שהוא ריק מיושביו", מספר לי גולדהור, שזוכר בבהירות את אירועי הימים הגורליים. "הם ככל הנראה ברחו בגלל מה ששמעו על דיר־יאסין (לפי מה שדווח אז, אנשי המחתרות וההגנה הרגו בדיר־יאסין עשרות תושבים, בקרב שהתחולל ב־9 באפריל 48' – ק"א). אלו היו השמצות, כמובן, אבל העובדה הייתה שתושבי מלחה ברחו. מצאנו אפילו אוכל חם על השולחנות. לימים שוחחתי עם ההיסטוריון אורי מילשטיין, ואמרתי לו שאני הייתי בדיר־יאסין, והסיפורים לא נכונים. הוא אמר: 'תגידו תודה על השם שהוציאו לכם. זה חסך המון קורבנות'".

לאחר כיבוש מלחה יצא כוח של 35 לוחמים, אנשי אצ"ל, לתפוס משלט בגבעת א־ראס הסמוכה, מרחק כ־200 מטרים מהכפר. "השטח בין המשלט ובין הכפר מלחה היה שטח מת, ואי אפשר היה לעבור בו כי האויב עמד מצד ימין והמטיר אש", העיד לימים אפרים לוי ("בנימין"), מפקד באצ"ל. מהירי הכבד נפצעו כמה מהלוחמים. בשלב מסוים עזב סודיט את הגבעה, הגיע למטה הפעולה ודרש להחליף את אנשיו התשושים והפצועים, אך לא נענה.

בכפר עצמו התעוררה עוד קודם לכן מחלוקת בין הארגונים בשאלה מי יהיה המושל הצבאי במקום. אצ"ל התעקש, ואחד מאנשיו קיבל את התפקיד. בהמשך סיפר בריסק כי בשל המחלוקת ננטשו אנשי האצ"ל במשלט; חברי ההגנה, שותפיהם למתקפה על מלחה, לא באו לעזרתם ואף הוציאו מהכפר ציוד הכרחי. "התצפית מקטמון הודיעה לי כי הערבים השתלטו על הגבעות מסביב לכפר, וההרעשה שלהם הייתה כבדה ביותר", דיווח בריסק. "דרשתי ממפקד המקום להפעיל את המרגמות, אבל כשביקשתי קשר עם הכפר נודע לי שאמצעי הקשר שהיו של ההגנה סולקו לפני כן בלי להודיע לי על כך. מפקד המרגמות של ההגנה הודיע לי שהוא כבר שלח את אנשיו לחופשה". בריסק דרש בצעקות תחמושת למחלקה שלו, והרעיש את הגבעות סביב מלחה במאה פגזים. בהמשך דווח לו שהמצב בגבעה התייצב, אך לוחמים רבים כבר נפגעו מירי האויב.

מהכלא לחזית

עשרה מ־35 לוחמי אצ"ל שעלו לגבעה היו אנשי "גונדת הלטרונים". המחלקה כונתה כך כי רוב חבריה היו בוגרי הכלא הבריטי בלטרון, שמיד לאחר שחרורם מהמעצר התגייסו בחזרה לשורות אצ"ל. מפקדם של הלטרונים היה אריה אשל, שכונה "יריב"; סגנו ראובן זכריה, "גלילי", הוביל את הכוח שתפס את א־ראס.

גלילי עצמו התגייס לאצ"ל שבע שנים קודם לכן, בגיל 17. תחילה עסק בהדבקת כרוזים, ואט־אט התקדם בסולם הדרגות של הארגון ונשלח לפעולות מסוכנות יותר. בשנתיים האחרונות של המנדט הבריטי הוא בילה חודשים ארוכים בכלא בלטרון, נשלח למעצר בית, הפר אותו והוחזר לכלא. במארס 1948 שוחרר מלטרון, והצטרף למערכה על ירושלים. כמו רבים מחייליו בגונדה, גם הוא כמעט לא ראה את משפחתו בשנים שקדמו לקרב הקשה ההוא במלחה.

"בבוקר עוד הספיק ראובן לקבל רשות וללכת לבקר בבית", כתב אחיו, שבתי זכריה ז"ל, בחוברת שהוציא לזכרו. "בשלוש אחר הצהריים החלה היציאה (לעבר מלחה – ק"א)… ראובן ואנשיו התמקמו במרכז. מבניין שלפניהם נפתחה עליהם אש, אך עד שהגיעו אליו הספיקו יושביו לברוח… לפנות בוקר נכבש הכפר, אך ממשלט אחד, מרחק כ־200 מטר משם, הוסיפו הערבים להמטיר אש, כשהם חבויים בתוך בית ובמערה שעל ידו. ראובן הצטווה לכבוש את המשלט, ועם יחידה של עשרה אנשים הוא ביצע את המשימה בהסתערות 'ברנים' ותחת חיפוי הנשארים. מששידר ראובן את ההודעה על הצלחתו, נתבקש להחזיק במשלט עד שיגיעו מחליפים".

"סוכם איתנו שנהיה שם יום, יום וחצי, ולאחר מכן יבואו מההגנה להחליף אותנו", מספר לי גולדהור. "הכול עבר למישרין ביום הראשון. תפסנו עמדות, שמרנו בתורות. מי שירד משמירה – הלך לנוח בתוך המערה. ואז, בבוקר, התחילה הפגזה שאני לא יודע איך לקרוא לה. זה היה כמו ברד, לא היה אפשר להוציא את האף מהמערה. כמעט כל מי שהיה בחוץ נפגע".

שבתי זכריה סיפר כי לוחמים ומפקדים ברחו מהמשלט אל עבר הכפר מלחה, שהוחזק בידי כוחותינו. "הערבים המשיכו להמטיר אש מימין לכפר והמשלט היה למעשה מנותק", מתאר אחיו של גלילי. "שום אספקה לא נמצאה בו, לא במים, לא במזון ולא בחומרי רפואה, ועל כל הדרישות המשודרות למשלוח אספקה הייתה תשובה אחת, כי עתידים האנשים להיות מוחלפים במהרה. כך נמשך המצב מיום ג' לד', ומיום ד' לה'".

לאחר הרעשת מרגמות מסיבית החלו כוחות אצ"ל וההגנה לנוע בכיוון מלחה. בסביבות השעה 23:30 איגפו ה"יהונתנים" את בית הספר ממזרח, והתפרסו בשטח. במקביל התקדמו שתי מחלקות לעבר מרכז הכפר. המתקפה הצליחה, ההתנגדות נשברה, ובידי הכוחות העבריים נפלו שבויים ושלל רב. בצד התוקף נמנו הרוג אחד ופצוע אחד

"הימים חולפים ללא מזון וללא שינה", כתב גולדהור בעיתון חירות. "…רבים נפגעו מהיריות, ולאלה לא הייתה ברירה אלא להגיע בכוחות עצמם לכפר כדי לחבוש את פצעיהם. ביום ד' תפסו ערבי אחד, וזה סיפר כי חבריו נערכים להתקפת נגד. האש הוגברה, וראובן התבטא באותם רגעים כי יש לו הרגשה שהתקפת הנגד תבוצע באותו היום, והרגשתו אינה טובה". ובכל זאת, גלילי דבק במשימתו: להחזיק במשלט החיוני.

גם במלחה המצב לא היה מעודד. אליעזר סודיט ניסה לחטוף תנומה קצרה, שהופרעה מיד על ידי אחד הלוחמים: "קבצן, תתעורר, הלגיונרים יורדים מהגבעות אל תוך הכפר!". הוא נע בין הכפר לגבעה, בניסיון לארגן את אנשיו. "אחד הלוחמים ראה את אחיינו שוכב פצוע, עשה את עצמו מת וחיכה שהלגיונרים יתרחקו מהמקום", מתאר סודיט בספרו "קבצן – גורלו של לוחם במחתרת ובחשאי". "כשנדמה היה לו שהשטח פנוי, העמיס את הפצוע על גבו, אך ממש באותו הרגע הבחינו בו הלגיונרים וירו. מהירי נהרג הפצוע, ואילו מחלצו הצליח להימלט.

"האש ניתכה עלינו בעוז. אחד השומרים הסתובב גלוי, חשוף לאש האויב. צעקתי עליו שיתפוס מחסה, אך הוא לא שעה לדבריי. דקות ספורות לאחר מכן פגע בו פגז פגיעה ישירה. הוריתי לחובש לאסוף את חלקי גופתו. החובש סירב לעשות זאת. פקדתי עליו בשנית, אך הוא עמד בסירובו. בלית ברירה דרכתי את הסטן שלי, ורק אז עשה את המוטל עליו".

לא נשאר מי שייסוג

בעיתון חירות סיפר גולדהור על ההפגזה הקשה ותוצאותיה: "אש, קולות נפץ נשמעים בלי הרף, התפוצצויות: פגזי האויב אינם נפסקים אף לרגע אחד, כדורים שורקים מכל הכיוונים. אש רובים ומקלעים – מצידנו; אש תותחים כבדים – מצידם. מתוך שאון קולות הנפץ, האוזן קולטת: 'חבר'ה, דני נפצע! אלונקה! צדוק, מה קרה לך? צדוק!'. ומעל לכול, יללת הפצועים נשמעת עד לב השמיים.

"מכונות הירייה שלנו פסקו מלפעול. המנגנון שלהן כוסה בחול מההתפוצצויות האדירות. מספר הפצועים וההרוגים גדל על מספר הבלתי נפגעים. פקודה ניתנת לסגת מהעמדה. חייל אחד נראה ממשיך בתפקידו. הרי זה החובש מ'אלטלנה' (נתנאל קשמן, "ג'ו האמריקאי" – ק"א). הוא ממשיך לטפל בפצועים למרות הכול. אינו יכול לסבול שדם חבריו נשפך. הוא החליט לשים מחסום לזרם הדם של הפצועים. ברם, הוא לא הספיק. האויב הרצחני הקדימו".

במכתב ששלח לבני שמר, מזכיר "ברית חיילי האצ"ל בארץ ישראל", הדגיש גולדהור כי בתוך זמן קצר התברר לו ולחבריו שהקרב אבוד. "רצנו מעמדה לעמדה בניסיון להדוף את האויב. הערבים התקרבו אלינו בהמוניהם. נשארנו מתי מעט: 15 לוחמים. לא היה לנו כל סיכוי לגבור על האויב".

"כשהייתה הפוגה, אחד הלוחמים הצעירים התבקש על ידי יריב, מפקד הגבעה, לצאת ולראות מה קורה בחוץ", מספר לי גולדהור. "הבחורצ'יק הזה, בן 16 או 17, רעד מפחד. גלילי התערב ואמר 'אתה אולי רוצה שאני אצא'. והוא יצא, ונפצע. אם הוא לא היה כזה מתנדב – הוא היה חי היום".

"יצאתי מן המערה. ליד הבניין עמדתי עם שלמה (גולדהור – ק"א) והתחילה הפגזה", מתאר אפרים לוי בספר "על משמר ירושלים", מאת שבתי זכריה. הוא עצמו השתתף בקרב כשהוא חולה וקודח מחום. "סחבו אותי למערה. טיפל בי ג'ו האמריקאי, וגלילי עמד לידו. גלילי ביקש להעבירני למלחה, סירבתי ואמרתי שאני מרגיש בסדר, אבל ראובן עמד על דעתו, ואני על דעתי. בעומדי לצאת מן המערה קרא לי גלילי וביקש ממני לעזוב את המקום. בטון של ציווי אמר: 'עזוב, שמע בקולי, אתה עוד תסבול', 'מה זה, אתה חם, אתה לא מרגיש את זה?', אבל אני סירבתי. כעבור זמן מה התחלתי להרגיש את הכאבים. בא גלילי שאל אותי איך אני מרגיש, ואמרתי בסדר.

"…התחילה הפגזה חזקה, וזה הביא את הקץ. ההפגזה הייתה מאוד כבדה ובלי הפסק. ראיתי את גלילי רץ, הרגשתי כי משהו לא בסדר אצלו. רצתי אליו ושאלתי 'מה יש, גלילי?'. אמר – 'שום דבר, קיבלתי איזה שריטה', והוסיף 'בשורה רעה יש לי, יש לנו הרוג'. באמצע השיחה נשמעו צעקות ויללות שיש עוד הרוגים. גלילי רץ למקום. צעקתי לו: 'גלילי, עצור'. ראיתי את גלילי שותת דם, פצוע, רץ מעמדה לעמדה ונותן פקודה. התחננתי לפניו: 'אתה פצוע, היכנס למערה'. צעק: 'נופלים חללים, איך אכנס למערה?'. נפצעתי ושכבתי במערה. הביאו את החלל צדוק (צדוק אפרים), הביאו את החלל ג'ו האמריקאי. החובש שאל על גלילי. אמרו: גלילי שותת דם, פצוע קשה. בזחילה יצאתי מן המערה וצעקתי לעבר גלילי 'גלילי, בוא'. לא נתקבלה תשובה. זחלתי וראיתי את גלילי שותת דם, שכוב. גלילי אמר לי: 'טליוף נפל'. פניתי לעמדת טליוף, באה הבשורה המרה שגלילי מת. חזרתי למערה וראיתי את גלילי שוכב על ידה. הערבים היו מטרים ספורים מהמשלט והתקדמו אליו. נשמעה הפקודה: 'גונדת יריב, לסגת'. לא היה מי שייסוג. נפלו ותחת חיפוי אני יצאתי. נשאלתי על גלילי, ולא העליתי על שפתיי כי לא יכולתי ולא רציתי להאמין במה שראיתי. כפי שנודע לי אף התעללו בגווייתו של גלילי. עם נפילתו של גלילי איבד האצ"ל את אחד מטובי לוחמיו ומפקדיו. נפלו 18 חללים במלחה".

"צעדי הערבים הלכו וקרבו", סיפר מאיר עודני בספר "על משמר ירושלים". "הייאוש אכלני. מה אעשה? מרחוק נראו לי פרצופיהם. בידי הייתה טבעת זהב. מיד הוצאתיה כי ידעתי שהם מסוגלים להוריד את אצבעי עם הטבעת, והכנסתיה לכיסי. מרחתי משלוליות הדם את פרצופי ושכבתי בין ערמות ההרוגים". בידו החזיק רימון, כדי שאם יתעללו בו, "תמות נפשי עם פלשתים"

גולדהור לא ישכח את מראה מפקדו הגוסס. "ההפגזה ארכה כשעה", הוא מספר לי. "ראיתי את גלילי שוכב על ספסל. ניגשתי אליו ושאלתי 'מה קרה לך, המפקד?'. הוא אחז בידי ומלמל 'שלמה, אל תעזוב אותי כאן'. אבל לא יכולתי לקחת אותו, לא היה איך. לא היו אלונקות, והוא לא היה יכול לעמוד. זה שטח הררי, אי אפשר לצעוד שם. לא היו אמצעים".

ניכר שהרגעים האיומים ההם, וההחלטה הקשה שנאלץ להחליט, רודפים את גולדהור ואינם נותנים לו מנוח עד היום. "אני חושב על זה לאחור ומבין שהיה בלתי אפשרי לסחוב פצוע קשה מהמקום. אחד הלוחמים, אביחי יהודיוב, איבד הרבה דם. לקחתי אותו על גבי והלכתי כך כמה צעדים כדי לצאת מהשטח של ההפגזה. הוא היה במצב שהיה יכול ללכת עם תמיכה. באמצע הדרך הוא אמר: 'לי אין סיכויים. תעזוב אותי כאן ותציל את עצמך'. הרמתי את קולי ואמרתי לו: 'או ששנינו נשארים כאן, או ששנינו נמשיך ללכת. תבחר. עוד כמה צעדים אנחנו מגיעים'. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, אבל הייתי מוכרח לשכנע אותו. בסופו של דבר הגענו לבסיס, ומשם לקחו אותו לבית החולים".

שנים לאחר מכן, כשבמלחה נבנתה שכונה יהודית, הונצחה גבורתו של גלילי בבית כנסת שהוקם שם. על לוח ההקדשה משיש נכתב: "זיכרון ראובן, ע"ש הצעיר הנעלה ראובן בן צבי זכריה, שהקדיש את שנותיו לעם ולמולדת, הקריב את נפשו במלחמת השחרור על כיבוש הכפר מלחה ביום ח' תמוז התש"ח. לזכרו הקדוש נחנך בית כנסת זה".

המוקשים עצרו את הלגיונרים

בחזרה למשלט החשוף, המופגז. "כשגברה ההפגזה, נתן המפקד הוראה להתרכז בבית יחיד בראש הגבעה", מתאר לוחם ההגנה מנחם גורן, בעבודתו "עשרת הימים במערב ירושלים" (מתוך ארכיון צה"ל, באדיבות בית מורשת בגין). "האויב הבחין בכך ומשוריין הפגיז את הבית בפגיעות ישירות, כאשר התותחים מכסים את הגבעה ואת הכפר באש חזקה. בבית נפגעו כמה אנשים, ביניהם המפקד, והיות שהפגזים ניתקו את קשר הטלפון, החליט מי שהחליט לסגת מהמשלט. אי אפשר היה להוציא את הפגועים מן המשלט, ולכן ריכזו אותם בתוך מערה ונסוגו לכפר".

"הגשנו עזרה לפצועים ולקחנו חלק מהם עמנו למערה קטנה אחת שבקרבת המערה הגדולה", מספר מאיר עודני ("גנדי") בספר "על משמר ירושלים". "והנה באה הפקודה מהמפקדה לסגת. (…) נשארתי עם החייל רצון, שנפגע בגבו מרסיסי פגזים. נשאתיו אל המערה הגדולה, חבשתיו והתחלתי להרים אותו, אך הוא מנעני וצעק אליי: 'עזבני! ברח לך!'. סירבתי. הוא החל לבכות לפניי והתחנן שנית: 'מאיר, לך ברח, עזבני!'. עניתיו: 'רצון, לא אעזבך. אם נמות, יחדיו נמות'. לאחר שאמרתי לו מילים אלה, נשתתק ובכה בחשאי. דם רב נזל דרך חולצתו הקרועה לגזרים. מבחוץ נשמע מטר פגזים איומים ופעמי ערבים המתקרבים והולכים. הבנתי את הסכנה, נשאתי את רצון על גבי והחילותי להתקדם לעבר המערה הקטנה. צעדים מספר לפני המערה הוא חטף כדור בגבו. נחפזתי להיכנס למערה כשרצון על גבי, ופתאום הבחנתי לנגד עיניי בהרוגים מרוטשים ובגוססים – שבעה במספר. צעקה היסטרית פרצה בקרבי: 'רצון, רצון!'. חשבתי אולי עוד חי.

"צעדי הערבים הלכו וקרבו. אני יחידי, כולם נסוגו. הייאוש אכלני. מה אעשה? מרחוק נראו לי פרצופיהם. בידי הייתה טבעת זהב. מיד הוצאתיה כי ידעתי שהם מסוגלים להוריד את אצבעי עם הטבעת, והכנסתיה לכיסי. מרחתי משלוליות הדם את פרצופי ושכבתי בין ערמות ההרוגים".

פצועים והרוגים היו מוטלים זה לצד זה במערה. כשהערבים השתלטו מחדש על הגבעה, הם נכנסו למערה, טבחו באנשי אצ"ל שעוד היו בחיים, והתעללו בגופות החללים. את הזוועה תיאר עודני גם בעיתון חירות מ־8 ביולי 49', שם סיפר כי שקל להתאבד בפיצוץ רימון, אך "כוחי לא עמד לי". הוא החזיק את הרימון קרוב אליו, כדי שאם ינסו הפורעים להתעלל בו, "תמות נפשי עם פלשתים".

"הערבי הראשון התקרב, הסתכל סביבו, ולפתע הבחין ביוסף הגוסס, תקע בו כדור וגמר עמו", מתאר עודני ב"על משמר ירושלים". "צמרמורת חלפה בגופי וזיעה כל אימת שהסתכל בי. מיד צעק לאנשי היחידות, 'בואו לכאן – היהודים שחוטים כמו כלבים'. נכנסו למערה כשנים־עשר ערבים, והחלו להתעלל בגופות ההרוגים וביניהם היה רצון. (…) ואני רועד כולי, למזלי הייתה המערה חשוכה. כובד ההרוגים לא נתן לי לנוע ואפילו את נשימתי הנורמלית לא נשמתי. לפתע נשמעו צעקות במערה: 'כלבים, כלבים, איך מגיע להם נשק טוב שכזה?'. אחר כך נשמע קול מפקדם שפקד עליהם לקחת את הנשק שבמערה, לירות בהרוגים ולעזוב את המקום. הכדורים עברו מעל ראשי ובי לא פגעו.

"הם עזבו את המערה. לאחר צאתם שהיתי במערה עוד כעשרים רגע. בצאתי נתגלה לפניי ערבי שישב בעמדה אחת והחל לירות עליי, אולם הצלחתי להתחמק ממנו וירדתי לכיוון הוואדי הפונה לעבר בית־צפפה. ועודני יורד במורד ההר, נתגלו לפניי חבורת לגיונרים חמושים בנשק כבד וקל, העומדים בוואדי וחוששים להתקרב מפחד המוקשים המפוזרים בסביבה. זחלתי לבל יראוני כשלפתע הבחנתי בעץ זית נמוך המכוסה עלים. ישבתי על העץ כשלוש שעות. הלילה ירד ואני שרוע על אחד העצים, חלוש, אין אונים וכואב. בהתקרבי לכיוון הכפר התגלתה לעיניי תעלה שהובילה אותי למבוא הכפר, לכיוון בית־וגן. בלכתי שבור ורצוץ, סופר ומונה את רגעיי האחרונים, נתגלתה לי המחצבה שליד בית־וגן. תקוותי גדלה ובכוחות על־אנושיים התאזרתי עוז ובשארית כוחי התחלתי צועק בקול צרוד ומוזר, קרוע והיסטרי כמעט: 'יהודים! יהודים!', וצנחתי מתעלף".

"במקום להתחפר חיפשו מציאות"

אנשי אצ"ל הבינו היטב שאחרי נפילת גבעת א־ראס, הם עלולים לאבד גם את השליטה במלחה. "המפקדים במבואות הכפר דרשו שאחזור לארגן תגבורת למקום", מספר בריסק. "כבר היו הרבה פצועים והרוגים, והפלוגה שישבה בכפר כבר הייתה עייפה משלושה ימי פעולה. קבצן חזר לפיקוד בתוך הכפר והבטיח לי שיארגן התקפה נגד הגבעה, שנכבשה בינתיים על ידי הערבים". בריסק אכן ארגן מרגמות ותגבורת מבסיס אצ"ל בקטמון, והגבעות נכבשו בשנית לפנות ערב.

"השבנו באש מרגמות עזה והערבים החלו לנטוש את העמדות… כיבוש מלחה הביא לנטישת מנזר מיס קרי ועין־כרם, ושארית התושבים מבית־צפפה נמלטו אף הם", כותב סודיט. מחלקה של ההגנה תפסה את מיס קרי בלילה שבין 17 ל־18 ביולי, ולמחרת גם את עין־כרם. בלוח הארץ תש"ט נכתב: "מלחה נכבשה והחזית המצרית דרומה לירושלים, המסוכנת ביותר לעיר, נשברה" (הדברים מובאים בחוברת שהוציא בנימין טרופר, מדריך בכיר בבית ספר שדה כפר־עציון).

מנחם גורן מסביר כי לאחר הכיבוש הראשוני של מלחה, הפנתה ההגנה את משאביה להתארגנות לקראת המערכה על העיר העתיקה. מהסיבה הזו הוצאו מהכפר מכשירי הקשר, וגם התגבורת שהייתה צריכה להגיע התמהמהה. את האבדות הכבדות שספג אצ"ל הוא מנמק בכך שאנשי הארגון "לא ידעו להתחפר ולהתבצר… במקום להתחפר – חיפשו מציאות בכפר". גורן מוסיף שלאחר השלמת כיבוש מלחה, פסק התיאום בין אנשי שני הארגונים במקום: "האצ"ל לא ידע על הסרת הנשק המסייע מן השטח, לא ידע על הסרת הקשר האלחוטי, וחוסר ידיעה זה בתנאים של קרב הגביר את טענות אנשי האצ"ל כי שוב הופקרו ע"י ההגנה".

מתיאוריו של סודיט עולה תמונה קשה הרבה יותר. "17 בחורים יקרים איבדנו בקרבות. את הפצועים סחבנו על אלונקות. כשהגענו לכביש פגשנו יחידה של ההגנה. שמחתי לראות אותם וביקשתי מהם שיעזרו לנו להעביר את הפצועים למטה. 'לכם אנחנו לא עוזרים!', ענה לי המפקד. תשובתו הפתיעה אותי. לא תיארתי לעצמי עד כמה עמוקה שנאתם. איש מאנשי הכוח לא ערער על דבריו של המפקד ולא הציע את עזרתו".

"אני נמצאתי במקרה בבסיס של אצ"ל בירושלים כשהגיעה קריאה לתגבורת", כתב סופר העיתון "המשקיף" בגיליון 18 ביולי. "ראיתי כיצד האנשים נקראו לצאת ממיטותיהם. הם צוידו במהירות בנשק, עלו על מכוניות ונחפזו לחזית. בינתיים החלו המצרים מסתננים לכפר מלחה וכבשו את המבואות שלו בחיפוי אש כבדה שבאה מתל־ראס. מפקד האצ"ל במקום עמד בפני ברירה: לסגת מכל הכפר או להתקיף את הגבעה לאור היום. הוא בחר בברירה השנייה. (…) הם הצליחו סוף־סוף לגרש את המצרים והעבר־ירדניים מהכפר ומהגבעה.

"את הפצועים סחבנו על אלונקות", כתב אליעזר סודיט ("קבצן"). "כשהגענו לכביש פגשנו יחידה של ההגנה. שמחתי לראות אותם וביקשתי מהם שיעזרו לנו להעביר את הפצועים למטה. 'לכם אנחנו לא עוזרים!', ענה לי המפקד. תשובתו הפתיעה אותי. לא תיארתי לעצמי עד כמה עמוקה שנאתם. איש מאנשי הכוח לא ערער על דבריו"

"היחידה אשר ביצעה את ההתקפה, ואשר הייתה מורכבת רובה ככולה מעצורי לטרון לשעבר והחזיקה קודם בקו שעל הר ציון, נפגעה כולה. 16 חיילי אצ"ל, ביניהם ג'ו כהן מעולי 'אלטלנה', נהרגו. שניים נעדרים ו־28 נפצעו. על פסגת הגבעה נמצאו גוויות אנשי אצ"ל שהתעללו בהן. יחידה קטנה של האצ"ל נשארה על הגבעה לאחר שיחידת ההגנה עזבה ואף לקחה איתה את המשדר. איש אחד שהעמיד פני הרוג נשאר בחיים, והוא אשר מסר על הזוועות שביצעו המצרים, שמחצו את פני ההרוגים בקתות רוביהם. קצין גבוה של הארגון הצבאי הלאומי אמר שמקרה מלחה עלול להשפיע על כל ההסדר האופרטיבי שבין האצ"ל וההגנה בירושלים. לפי 'יונייטד פרס', המוסר אף הוא את הפרטים על פרשת מלחה, הכחיש דובר ההגנה את ההאשמות".

במכתב ששלח גם הוא לבני שמר, חמישים שנה אחרי הקרב על מלחה, טען שבתי זכריה כי "קרה מחדל אשר בגללו נפלו כל כך הרבה לוחמי אצ"ל. (…) למרות האסון הזה לא הוצא לאור על ידי אנשי האצ"ל ולא על ידי 'הברית' שום תיעוד, שום ספר על מה שקרה שם, שיסביר למשפחות השכולות איך וכיצד קרו הדברים. (…) החללים והפצועים לדעתי הוזנחו בשדה הקרב". זכריה מפציר בשמר למנות ועדת חקירה שתברר מדוע נצטוו אנשי אצ"ל לכבוש את הגבעה החשופה ולהגן עליה, "ואחר כך שכחו מהם ולא עמדו בדיבורם, והפרו את ההבטחות שלהם בשעות הקריטיות. לא נענו לקריאות העזרה שביקשו, והלוחמים נפצעו ודיממו עד מותם".

כשאני שואלת את גולדהור אם הוא סבור שהיה מחדל, הוא משיב: "לא הייתי בתוך המפקדה, ואני לא יודע מה היו הסיכומים בין הארגונים. אני רק יודע שההגנה לא באה לעזרתנו. המרגמות היו בידיהם. לא היו לנו מכשירי קשר, היינו מנותקים לחלוטין. לא התחפרנו כי היינו בטוחים שאנחנו יורדים משם בקרוב".

בשנים שחלפו מאז הלך גולדהור בכמה הזדמנויות לחפש את המערה שבה התחולל הטבח, אך לא מצא אותה. ככל הנראה היא נסתמה בידי הקבלנים שבנו את השכונה החדשה. "היה כאן קרב של גיבורים", הוא אומר. "ידענו שיש סיכוי שלא נחזור, אבל בכל פעולה שיצאנו אליה – האידיאל הוביל אותנו. היה לי יומן, ולפני שיצאנו לדיר־יאסין השמדתי אותו: הנחתי שאני עלול לא לחזור משם, ולא רציתי שהוא ייפול בידי אף אחד. בכל רגע ידענו שאנחנו נלחמים למען המולדת, למען המדינה שעליה חלמנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il