לפני שמונה שנים הוזמן הרב יעקב הורוביץ לבית ספר בפלטבוש שבברוקלין, כדי לשאת הרצאה בנושא "מוגנות ילדים בקהילה החרדית". זו הייתה ההרצאה הראשונה שלו בעקבות הספר "Let’s stay safe", שראה אור זמן קצר קודם לכן ביוזמתו. התכנים לא היו קלים. הורוביץ סיפר לקהל שכמו בכל מגזר אחר – גם אצלם, בחברה החרדית, יש פדופילים. הם אורבים לילדים בגינות המשחקים ואפילו בבתי הכנסת, מחפשים את החוליה החלשה, את הילד שישתוק ולעולם לא יחשוף אותם. הורוביץ נתן בהם סימנים והפציר בהורים לשמור על ילדיהם.
בסיום ההרצאה נעמדה אישה מהקהל ופנתה אל שאר הנוכחים: "בבקשה, קנו את הספר הזה. כולכם. אתמול, לא היום". היא המשיכה וסיפרה כי לפני חנוכה נכנסה לחנות ספרים ויודאיקה כדי לרכוש חנוכייה, ואז לכד הספר של הורוביץ את עיניה. היא החליטה לרכוש אותו, וכשהגיעה הביתה הקריאה לבתה בת השש מתוכו. ימים אחדים לאחר מכן, באירוע משפחתי מורחב, ניסה קרוב משפחה לנצל את ההמולה כדי לפגוע בבת. הילדה לא איבדה את העשתונות: היא צרחה ורצה לספר לאמה, בדיוק כמו שהספר ממליץ לעשות.
את הורוביץ סיפורים כאלה כבר לא מפתיעים. זה למעלה מעשרים שנה שהוא מקדיש את כל זמנו למלחמה בפדופילים בחברה החרדית. הפעילות שלו נעשית בשני מישורים: העלאת המודעות בקרב הורים וילדים, ומרדף אחרי פדופילים בקהילה והסגרתם למשטרה כדי שישלמו על מעשיהם. בין היתר הוא משתמש בפייסבוק ובטוויטר כדי להפיץ את משנתו ואת האזהרות מפני עבריינים מסוכנים. בשנים האחרונות הוא נלחם גם בעברייני מין שעלו לישראל ומצאו בה מחסה והגנה, תוך טשטוש עברם. "אם תחפשי את השם שלי בגוגל, תקבלי תמונות של פדופילים", הוא מחייך בעצב.
המאבק שלו כולל גם התייצבות לימין מתלוננים ומתלוננות כנגד עברייני מין בקהילה. לעיתים הוא סופג בשל כך איומים על חייו, וגם משפחתו משלמת מחיר – "אבל כשאתה מבין שמה שאתה עושה זה דבר חשוב ומציל חיים, אתה יודע שחייבים להמשיך", הוא אומר. "זו השליחות שלי, ולא משנה מה יקרה".
אי נוחות חמקמקה
בימים אלה שוהה הורוביץ (58) בארץ כדי לקדם מהדורה חדשה של ספרו. הספר, שראה אור תחילה באנגלית ואחר כך תורגם ליידיש ולעברית, מופיע כעת בגרסה המותאמת לציבור הדתי־לאומי. אני נפגשת איתו בירושלים, בין שיחה שקיים עם הרב שמואל אליהו לבין התייעצות עם הרב דוד סתיו.
הוא גדל ברובע קווינס הניו־יורקי, במשפחה חסידית. בשבתות הוא מתהלך בלבוש חסידי ובשטריימל, אך כשאני שואלת לאיזו חצר הוא משתייך, הורוביץ משיב בחיוך: "חסיד של אלוקים". כיום הוא מתגורר בעיירה מונסי שבמדינת ניו־יורק. במשך שנים רבות עבד כמורה, ולדבריו תמיד השתדל לעזור לחלשים ביותר, אלו שהתקשו להתמודד עם החומר הלימודי וגם מבחינה חברתית הלכו לאיבוד. בין השאר עבד עם בני נוער נושרים, "שבאבניקים" שנפלטו מכל המסגרות. ב־1996 הוא הקים עבורם בית ספר, שאליו נקבצו כל התלמידים שאיש לא רצה. הורוביץ בנה תוכניות שונות כדי לקדם אותם, ליווה באופן כמעט פרטני כל תלמיד ותלמיד, ונאבק כדי שיצליחו להשלים את בחינות הגמר.
במהלך שנותיו כמחנך הבחין הורוביץ בתופעה מדאיגה: כמעט כל תלמיד שהוגדר כבעל רקע קשה של שימוש בסמים או ניסיונות התאבדות, סיפר על התעללות מינית שעבר בתוך המשפחה או הקהילה. הורוביץ גילה כי הקורבנות הם פעמים רבות ילדים חלשים – לאו דווקא פיזית, אלא גם כאלו שהוריהם פחות מעורבים בחייהם, וקל לנצל אותם בלי שיספרו על כך לאיש.
"נניח שמישהו רוצה להונות אותך בענייני נדל"ן", פותח הורוביץ במשל. "הוא יספר שהוא בונה בניין בבית־שמש, יפתה אותך במחיר מוזל מאוד, אבל לפגישה הראשונה ביניכם הוא יגיע בלי חוזה. למה? כי הוא רוצה לבדוק מול מי הוא עומד. אם בפגישה תספרי לו לתוּמך שאת מבינה בהשקעות, שאבא שלך בעצמו קבלן, שהגיס שלך שוטר, שאחיך עורך דין – הוא ייקח צעד אחורה. הוא מבין שזה מסוכן מדי עבורו: יש לך עם מי להתייעץ, ולכן יש סיכוי שתעלי על התרמית שלו בשלב מוקדם. אם אין לך דמות כזו, הנוכל ימשיך הלאה בתוכנית שלו. ככה בדיוק זה עובד אצל פדופילים. הם תמיד יחפשו את החלש, זה שאין לו עם מי להתייעץ, ואת הילדים הנאיביים שאין להם הבנה מה בעצם נעשה להם".
מרגע שתפס את הנוסחה הזו, הורוביץ גם הבין מה יצליח לצמצם את היקף הפגיעות – יֶדע, ידע ועוד ידע. "גם אם אני לא יכול למנוע מבנאדם לעשות את הדברים שהוא עושה, אני כן יכול לתת לילדים כלים להבין שהם בסכנה ולברוח, וכך אני מגן עליהם. בסופו של דבר, מה שהכי מפחיד את הפוגעים זה שמישהו ידבר".
כשהתחיל להשמיע את אבחנותיו באוזני הורים ורבנים, חלקם נרתעו ואמרו כי מדובר בנושא "לא צנוע" שעדיף לא לעסוק בו. הם חששו לדבר עם ילדיהם על מיניות בגיל צעיר מדי, לטעמם. הורוביץ הסביר להם כי כל התורה שלו מבוססת על ארבעה מסרים, שאינם מצריכים התייחסות מפורשת למיניות. "הראשון הוא – אין סודות מההורים. אם מבקשים ממך לא לספר למבוגרים, זו נורת אזהרה. המסר השני הוא פרטיות הגוף: חשוב ללמד את הילדים ש'הגוף שלי ברשותי'. צריך להסביר להם את ההבדל בין פרטי לציבורי. אגב, מחקרים מראים שילדים שיש להם ארונית משלהם, או אפילו מגירה פרטית, קל להם יותר להבין את המושג פרטיות".
המסר השלישי נוגע להבדל בין מגע חיובי ושלילי. "זה פשוט מאוד: מסבירים לילדים שכל מקום שמכוסה בבגד ים כשאני בים או בבריכה, הוא אזור פרטי ולאף אחד אסור לגעת בו. כל מגע שם הוא שלילי". המסר הרביעי, אומר הורוביץ, הוא המסובך ביותר להקניה. "צריך להסביר לילד שבכל מקרה שהוא מרגיש 'אי נוחות' – שיברח. אם ככה הילד חש כשהרב נוגע לו בכתף, או אפילו אם לא נעימות לו הנשיקות של סבא וסבתא, שירגיש חופשי לבוא ולהגיד את זה להורים שלו. המושג של 'אי נוחות' הוא חמקמק, ולכן צריך לטעת בילדים את ההבנה שמותר להם לבוא ולספר על כל דבר שלא נוח להם. עדיף שיספרו על משהו שולי, מאשר שיסתירו משהו מהותי".
בלי כדורגל וחולצות טי
בשלב הבא החל הורוביץ לכתוב מאמרים שמטרתם לקרוע את מעטה ההסתרה והשתיקה. הוא הוזמן להרצות בכנסים ובחדרי מורים, אך לא תמיד מצא אוזניים קשובות מספיק. "אנשים חשבו שהשתגעתי, שאני ממציא דברים, שאין תופעה כזאת. בהתחלה היה ניסיון לטאטא מתחת לשטיח, אבל עם הזמן הבינו שאני צודק, ושצריך לטפל בתופעה ולא להסתיר אותה".
לפני כעשור הוא הגיע למסקנה שלא די בהרצאות למבוגרים: כדי לספק לילדים הגנה מקסימלית, צריך ללמד אותם־עצמם איך להגן על גופם. כך נולד "Let’s stay safe”, ספר שעוסק בשלל סכנות הנלוות לחיי היומיום. בין הימנעות ממשחק באש לבין זהירות מחפצים חדים, מעביר הספר מסרים כמו לא להיכנס לרכב זר, לשמור על פרטיות הגוף, ולשתף את ההורים בכל דבר שמציק.
העבודה על הספר נמשכה כשנתיים, תוך הקפדה שכל מילה וכל פסיק – וכמובן גם כל איור – יותאמו לציבור החרדי. 50 אלף עותקים של הספר נמכרו בריכוזים החרדיים בארצות הברית, והורוביץ החליט להוציא גם גרסה ביידיש, שתתאים לקהילה החסידית השמרנית יותר. מה ההבדל בין שתי המהדורות? בזו השמרנית יותר לא תראו מכנסיים קצרים, שכן ילדים למשפחות חסידיות לא נוהגים ללבוש אותם אחרי גיל שלוש; חולצות הטי הוחלפו בחולצות פולו בעלות צווארון; משחק הכדורגל, שלא מקובל בזרם החסידי, הפך למרדף אחרי משאית צעצוע; ולצד פניהם של הילדים צוירו פאות מסולסלות.
למה זה כל כך קריטי?
"בכל ספר ילדים, חשוב שהילד שנחשף אליו יזדהה עם הדמויות. כאן זה חשוב אפילו יותר. הרצון שלי היה ליצור התאמה טוטאלית, שהילד ירגיש שזה מדבר ממש עליו. ירדנו לפרטים הכי קטנים. העירו לי למשל שכמעט לא ייתכן שלילד במשפחה ברוכת ילדים יהיה חדר פרטי משלו, אז הפכנו את החדר לעמוס יותר".
גם הגרסה הזו זכתה להצלחה מידית. הורוביץ מראה לי בגאווה תמונה של עשרות ילדים מחסידות סאטמר, הנחשבת לסגורה במיוחד, כשהם יושבים במסגרת פעילות בבית הספר וקוראים בספרו.
רבנים מכל גוני הקשת החרדית בארצות הברית העניקו לספר "הסכמות", וגם בקרב הרבנים בישראל זכה הורוביץ לשיתוף פעולה יוצא דופן. כשהביא את הספר בגרסתו האנגלית לרב יהודה סילמן, דיין ורב ליטאי מוכר בבני־ברק, ניגש הרב בעצמו אל המחשב כדי לכתוב מיד את ההסכמה, מבלי להיעזר בגבאי או בנכדיו. "היה לו חשוב לעשות את זה באופן אישי", מספר הורוביץ. "הגבאים אמרו שמעולם לא קרה דבר כזה. הרב סילמן גם ביקש ממני לתרגם את הספר כמה שיותר מהר".
אחרי האנגלית והיידיש, הגיעה תורה של המהדורה בעברית, שראתה אור לפני כשנה תחת השם "מה שבטוח – בטוח". "הרבנית לאה קולדצקי, בתו של הרב חיים קנייבסקי, ביקשה לרכוש את עשרת העותקים הראשונים שיצאו", מספר הורוביץ. לאחרונה כאמור הופיעה גרסה המותאמת לציבור הדתי־לאומי, "לבטח" שמה, כשגם כאן עברו הדמויות המאוירות התאמה מגזרית, כדי ליצור הזדהות. את הספרים ניתן לקבל ללא תשלום מ"תהל – מרכז הסיוע לנשים וילדים דתיים", שמספק גם סרטוני הדרכה מקצועיים בעברית ובאנגלית להורים ולילדים.
כמי שמנוסה בהליכה בין הטיפות, הורוביץ נזהר מאוד מלפגוע במגזר שממנו הוא בא. לשאלתי האם בחברה החרדית יש יותר קורבנות פדופיליה מאשר במגזרים אחרים, הוא עונה בצורה לא ישירה, וכדרכו מציע משל. "נניח שאדם רוצה לעשות ביטוח חיים, כדי שאם ימות, משפחתו תקבל פיצוי. חברת הביטוח לוקחת בחשבון כל מיני אלמנטים – משקל, גנטיקה, גיל. הם שואלים אותך שאלות כדי לדעת מה הסיכון שיקרה לך משהו". כאן הורוביץ נאנח בכאב, ואז ממשיך: "אותו דבר כשאת באה לבחון מה הסיכוי שילד בקהילה מסוימת ייפגע מינית. צריך לשאול: האם במגזר הזה הורים מקלחים את הילדים שלהם ומשוחחים איתם תוך כדי, או שאין להם זמן לזה? האם בקהילה הזו ילדים הולכים לבדם לטבול במקווה? האם הם מסתובבים לבד ברחובות, כמו במאה־שערים? האם מי שנפגע מטופל אצל פסיכולוג? הרי אדם שלא טופל עלול לפגוע באחרים, וזה מעגל אלימות שלא ייפסק. והשאלה שהיא אולי הכי חשובה: אם מישהו בקהילה הזו אומר שהוא נפגע, מה עושים אז? מדווחים לרשויות על המקרה, או שמשתיקים כדי לא להיות 'מוסר'?"
אתה מרגיש שיש שינוי בנכונות לדווח?
"אנשים עדיין מתלבטים אם לפנות למשטרה, ואני מתחנן בפניהם ללכת ולדווח. כשאומרים לי 'מה, אני אלשין על הגיס שפגע בילד שלי ואהרוס לו את החיים?', אני עונה: אם לא תלשין, הוא יהרוס חיים של עוד רבים. יש משטרה, יש בית משפט, והם יעשו את הצדק.
"לשמחתי, אני כן חש שינוי אצל הדיינים. אם מגיע לפתחם מקרה כזה, כמעט כל הדיינים הצעירים, בני החמישים ומטה, ישלחו את הנפגע להתלונן במשטרה. הדיינים המבוגרים עוד מהססים".
יש סוג מסוים של נפגעים שמגיעים אליך יותר מאחרים?
"זו שאלה שבאמת שואלים אותי, מי פונה אליי – דתיים־לאומיים? חרדים? חסידים? נערים? והתשובה שלי היא שאני כמו היצר הרע, אני עובד עם כולם. למדתי את זה מהילדים עצמם: כשיש להם ג'וינט הם מעשנים אותו אחד אחרי השני, ממש לא אכפת להם ממי הם קיבלו אותו בשרשרת ולמי הם מעבירים".
החברה החרדית לוקחת על עצמה כל הזמן עוד ועוד חומרות. בעיתונות המגזר, למשל, לא תראה תמונה של ילדה. האיסורים האלו תורמים למאבק בפדופיליה?
"להפוך ילדה בת שש לאיזה אובייקט שגבר לא יכול להשתלט על עצמו כשהוא רואה אותה – בעיניי זה נורא. לפני עשרים שנה זה לא היה ככה".
חצי מיליון דולר כדי לשתוק
לא פעם מצא עצמו הורוביץ מתייצב לימינם של נפגעים שהחברה כולה הפנתה להם עורף. כך היה למשל ב־2012, כשנערה בת 17 התלוננה נגד נחמיה וברמן, חסיד סאטמר משכונת ויליאמסבורג. במשך קרוב לשלושים שנה טיפל וברמן בנוער במצוקה, וניצל את עבודתו כדי לפגוע מינית בנערים ונערות. כשמעשיו נחשפו, הקהילה בוויליאמסבורג אספה תרומות למימון ההגנה המשפטית שלו, והוקיעה דווקא את המתלוננת.
"זו הייתה נערה אמיצה, שלא ויתרה ולא פחדה", אומר הורוביץ. "המשפחה שלה האמינה לה ותמכה בה, אבל עבור כל האחרים וברמן היה כמו סוג של אלוהים. אף אחד לא האמין למתלוננת. הפרקליטות ביקשה ממני ללוות אותה ולתמוך בה, ואני הבנתי אז שהמקרה שלה הוא רק קצה הקרחון. התקשרתי לשישה פסיכולוגים מהקהילה החרדית ושאלתי אותם שאלה אחת: 'האם טיפלת במישהו שנפגע על ידי וברמן?'. כל אחד מהשישה אמר לי שטיפל ביותר מחמישה נפגעים".
למרות העדויות ההולכות ומצטברות, המשיכה הקהילה הסאטמרית לתמוך בווברמן. עסקנים של החסידות אף ניסו להציע למתלוננת סכום של חצי מיליון דולר כדי לקנות את שתיקתה, אך היא סירבה ודרשה שהצדק ייעשה. הורוביץ התייצב לצידה בכל פעם שזומנה לבית המשפט, ואף פרסם מכתב תמיכה פומבי בה. "קיבלתי באותה עת איומים על חיי, וגם אשתי קיבלה קללות ונאצות בטלפון", הוא מספר. בתום משפט שזכה לסיקור נרחב, הורשע וברמן ב־59 סעיפי אישום של עבירות מין, ונידון ל־103 שנים בכלא. בהמשך הופחת עונש המאסר שלו ל־50 שנה.
במהלך ביקורו בארץ ניסה הורוביץ לעורר מודעות להיבט אחר של התופעה: עברייני מין מהקהילות היהודיות־אמריקניות, שעולים לישראל ומשתקעים בה לאחר שריצו עונש מאסר. בעוד בארצות הברית עבריין מין חייב להיות רשום במאגר מידע מיוחד, וכך כל אדם יכול לדעת היכן הוא מתגורר ולהיזהר מפניו, בארץ לא מתנהל רישום דומה. כך, לדברי הורוביץ, רבים מהפדופילים שהורשעו בארה"ב משתקעים כאן ללא חשש, מותירים מאחוריהם קורבנות ועבר בעייתי בלשון המעטה, ומקבלים הזדמנות קלה מדי לחזור לסורם. להערכתו, בארץ חיים כיום לא פחות מ־35 עברייני מין כאלו. "גן עדן לפדופילים", הוא מגדיר את מדינת ישראל. במסגרת הפעילות שלו בנושא הוא נפגש עם חברי כנסת, וניסה לשכנע אותם בחשיבות של יצירת מאגר מידע פתוח, כמו זה הקיים בארה"ב. "למשטרה בישראל יש כזו רשימה, הם פשוט לא משחררים אותה לציבור", הוא אומר.
מדובר באנשים שרובם ישבו כבר בכלא ושילמו את חובם לחברה. הטענה שלהם היא שמדובר ברדיפה בלתי מוצדקת ובניסיון להצמיד להם אות קין נצחי.
"יש בהם כאלו שהמשיכו לפגוע גם אחרי שישבו בכלא. אנחנו לא מדברים כאן על אדם שעשה עבירה ויום הכיפורים מכפר. זו לא רק עבירה, מדובר במחלה. לאדם כזה יש תאווה והיא מסוכנת מאוד".
אחד מאותם עברייני מין שהורוביץ מנהל מולם מלחמת חורמה הוא יונה וינברג – עובד סוציאלי במקצועו, ורב שהכין ילדים לבר מצווה. בסוף שנת 2014 עזב ויינברג את ניו־יורק וקבע את מקום מושבו בירושלים. חמש שנים קודם לכן הוא הורשע בניצול מיני של שני נערים שאותם לימד, ונידון ל־13 חודשי מאסר. תמונתו ושמו פורסמו ברשימת עברייני המין של הרשויות בארצות הברית, והוא הוגדר כבעל מסוכנות לציבור בדרגה 3 – הגבוהה ביותר. כשדבר עלייתו ארצה נודע להורוביץ, הוא מיהר לצייץ זאת בחשבון הטוויטר שלו, כדי להזהיר את הציבור.
ויינברג מצידו הגיש תביעה נגד הורוביץ, והמשפט בעניין זה עדיין מתנהל. עו"ד איתן להמן, המייצג את ויינברג, מסר לנו: "מדובר בשחזור של טענות כזב. לא נקבע כי מרשי הינו פדופיל, והוא מעולם לא ברח מארצות הברית. בבית המשפט התברר בימים אלה ממש כי מר הורוביץ אינו יכול להוכיח טענה זו, וכי אין לו כל אסמכתא לדבריו. בגין טענות הכזב שלו מוגשת נגדו תביעת לשון הרע".
שליח ציבור של המסכנים
הורוביץ הוא אב לחמישה ילדים בוגרים וסב לשמונה נכדים, שאת תמונותיהם הוא מציג לי בגאווה לא מוסתרת. לפני שיצא למלחמה בפדופילים, הוא ביקש את רשות ילדיו לעסוק בנושא הרגיש הזה. "הם מאוד גאים במה שאני עושה ומבינים את החשיבות של זה, גם אם לא תמיד קל להם. בטיסה לכאן מישהו שזיהה אותי, שאל את אשתי: תגידי, איך הוא נשאר נורמלי?"
ובאמת, איך שומרים על שפיות כשפוגשים בכל כך הרבה רוע?
"אני שוחה, מקפיד לעשות ספורט במשך שעה אחת לפחות בכל יום, משחק גולף לפעמים. אני נהנה לנסוע לטיולים עם הילדים והנכדים, ולהקשיב לסיפורים שלהם. זה מחזיר אותי לעולם השפוי. ועדיין, החשיפה למקרים קורעי הלב היא קשה מאוד.
"לפני כמה שנים ביקשו ממני להתפלל בראש השנה בבית מלון יחד עם קבוצה של אנשים שבורי לב, כאלה שמכורים לכל מיני דברים. כולם מבתים דתיים, חלקם עברו התעללות קשה מאוד. הנטייה הראשונית שלי הייתה לסרב, כי אני רגיל להתפלל כחזן בבית הכנסת שלי בבורו־פארק. במחשבה שנייה הבנתי שזה מה שהקב"ה רוצה ממני – להיות שליח ציבור של מסכנים. אני עובד עם אנשים שאין להם קול, אף אחד לא מקשיב להם, וגרוע מזה – כשהם הולכים להורים, לרב או למורה, ומספרים על מישהו שפגע בהם, אף אחד לא מאמין להם. אני רוצה להאמין להם. אני רוצה להיות הפה שלהם ולזעוק את זעקתם. עד יום מותי אעשה זאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
