בערב חורפי בעיצומה של מערכת הבחירות הראשונה השנה פגשתי ידידה, דמות מוכרת בציונות הדתית, והבחנתי שמצב רוחה טוב במיוחד. "אתה לא מבין את התחושה", שחה לי כששאלתי אותה לפשר העליצות. "סוף־סוף, אחרי שנים, אני כבר לא הומלסית. יש לי בית פוליטי". האמירה האישית הזו ביטאה תחושה שהייתה משותפת לרבים: מפלגת הימין החדש, שנכנסה אז לזירה הפוליטית, עוררה אצלם אופוריה ותקווה שהנה נפל דבר בציונות הדתית, וזרם שנדחק מהבמה מקבל סוף־סוף כיסא מכובד.
שמונה חודשים וחצי – רגע קט במונחים היסטוריים – חלפו מאז הכרזתם של נפתלי בנט ואיילת שקד על הקמת מפלגתם, אך אפשר כבר להעריך שהמעמד ההוא ייזכר כמשמעותי מאוד לעתידו של המגזר הדתי־לאומי. כדי להניח את האצבע על מה שקרה באמת במוצאי שבת פרשת שמות תשע"ט, אין מנוס מניתוח סוציולוגי של הציונות הדתית. מחקר שערך ד"ר חנן מוזס בשלהי העשור הקודם חילק את המגזר הזה לשלוש קבוצות עיקריות: הקבוצה התורנית־חרד"לית, שכחמישית מהמגזר נמנתה עמה באותם ימים; הקבוצה המודרנית־ליברלית, שאחד מכל עשרה סרוגים השתייך אליה; ו"הבורגנות הדתית", או "המרכז הציוני־דתי", כ־70 אחוזים מהדתיים־הלאומיים. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הציג מספרים שונים במעט, אך גם לשיטתו התמונה המגזרית הורכבה ממיעוט חרד"לי, מיעוט ליברלי ומרכז ציוני־דתי שהוא גדול בהרבה משתי קבוצות הקצה גם יחד. אולם השנה הפוליטית היוצאת חשפה את התמונה מזווית אחרת, שמגלה קריסה פוליטית ואולי גם אידיאולוגית של המרכז הציוני־דתי.
במשך עשרות שנים, הקבוצה החברתית של הציונות הדתית הייתה יציר כפיו של הזרם הרעיוני, והסימן העיקרי של ההשתייכות החברתית הייתה האידיאולוגיה. בתשע"ט הציונות הדתית חדלה להיות תנועה רעיונית, והיום היא בעיקר מגזר
בניגוד למה שנדמה, שתי קבוצות הקצה בציונות הדתית מלוות אותה כמעט מראשיתה, בטח מאז שנות החמישים והשישים. יחד עם זאת, לאורך השנים הנהגתו של הזרם הזה הייתה נתונה, למעט אפיזודות קצרות, בידי מנהיגים מהמרכז הציוני־דתי. השמות מוכרים: חיים משה שפירא, ד"ר יוסף בורג, פרופ' אבנר שאקי, זבולון המר, זבולון אורלב ועוד. בשנים האחרונות הזרם המרכזי הזה, שהיה ליבה האידיאולוגי של הציונות הדתית, נמחק מהמפה הפוליטית ומההנהגה. כיום, משבעת חברי הכנסת של המפלגה הסרוגה אין אפילו אחד שניתן לסמן כאיש המרכז הציוני־דתי.
מבחינה סוציולוגית גם התהליכים הללו לא נולדו בשנה האחרונה, אולם הקמת הימין החדש הייתה קטליזטור להבשלה מהירה שלהם, באמצעות תגובת שרשרת פוליטית. ברגע הקשה הזה, עם פרישת ההנהגה שלה, הייתה אמורה מפלגת הבית היהודי לשוב אל המשבצת של המפד"ל הישנה והטובה. כשמצד אחד האיחוד הלאומי החרד"לי בהנהגת בצלאל סמוטריץ', ומצד שני הימין החדש הליברלית, המפלגה הוותיקה הייתה אמורה לחזור לימי הזוהר ולהפוך שוב לבית האולטימטיבי של המרכז הציוני־דתי. בפועל, זה לא מה שקרה. הרב רפי פרץ, חרד"לי מובהק, נבחר ליו"ר; מוטי יוגב, חרד"לי לא פחות, הוצב במקום השני. וכך, על קו הזינוק של בחירות אפריל 2019 התייצבו שתי רשימות שייצגו את הציונות הדתית – הימין החדש הליברלית ואיחוד מפלגות הימין החרד"לית. דווקא המרכז הפך לשולי, נספח למחנות השונים.
התהליך העמוק שמאחורי הקריסה הפוליטית של הזרם המרכזי הומחש עוד יותר בבחירות 2019 מועד ב'. הציונות הדתית רצה הפעם ברשימה מרכזית אחת, אך בראשה כבר לא הועמד איש מקרב הזרמים השונים של המגזר, אלא דווקא איילת שקד החילונית. אפשר לראות בכך אילוץ טכני, ניסיון למקסם את מספר המצביעים, אבל מאחורי הבחירה הזו יש אמת פשוטה וכואבת: הציונות הדתית כבר אינה תנועה רעיונית. במשך עשרות שנים היא הייתה מה שמכנים המשפטנים "גוף דו־מהותי": מצד אחד זרם רעיוני, מצד שני קבוצה חברתית. הקבוצה החברתית הייתה יציר כפיו של הזרם הרעיוני, והמסמן העיקרי של ההשתייכות החברתית היה האידיאולוגיה. כמעט 120 שנה אחרי הקמת "הפועל המזרחי", המחישה לנו תשע"ט שהציונות הדתית חדלה להיות תנועה רעיונית, והיום היא בעיקר מגזר. יש למגזר הזה גם מאפיינים אידיאולוגיים, אבל הם כבר לא לב קיומו, ולכן באופן פרדוקסלי אישה חילונית מסוגלת להוביל את המפלגה הפוליטית שלו.
הקבוצה החרד"לית, אגב, הקימה לעצמה מסגרות פוליטיות עוד לפני שמישהו בעולם הכיר את המושג חרד"לי – כמו מצ"ד של הרב דרוקמן, שקמה בשנות השמונים ונטמעה עד מהרה במפד"ל, ותקומה שקמה כעשור וחצי לאחר מכן וקיימת עד היום כאיחוד הלאומי. במידה רבה, סיעת הבית היהודי בהנהגתו של בנט, בכנסת ה־19 ובכנסת ה־20, הייתה קואליציה של חרד"לים וליברלים, עם מעט מרכז. אלא שכל עוד הגוף היה אחד, הירידה החדה בכוחו של הזרם האמצעי הייתה הרבה פחות בולטת. הפיצול והקמת הימין החדש פיזרו את הערפל וחידדו את התמונה. ברגע ההכרזה של בנט ושקד על פרישה היו אמנם לא מעטים שהרגישו כאילו מישהו משך להם סופית את המפלגה מתחת לרגליים – אך לעומתם היו שחוו תחושה הפוכה בדיוק, כמעט פעמי גאולה. מצביעים ציונים־דתיים רבים חשו פתאום, לראשונה מזה שנות דור, שיש להם קול, שיש להם בית משלהם, שיש מפלגה שהם מסוגלים להצביע לה בלב שלם ובלי לסתום את האף.
אכן, לקבוצה הליברלית בציונות הדתית היה בשנים האחרונות ייצוג פלמנטרי יפה מאוד, שבוודאי אינו נופל מחלקה היחסי באוכלוסייה: הרב שי פירון, עליזה לביא, אלעזר שטרן ורחל עזריה, שכיהנו בכנסות ה־19 וה־20, מזוהים היטב עם האגף הזה. אלא שהמפלגות שמטעמן נבחרו הארבעה – יש עתיד, התנועה (ציפי לבני) וכולנו – לא באמת יכלו להפוך לבית פוליטי־אידיאולוגי של הציונים־דתיים הליברלים, מכיוון שזו קבוצה ימנית בעיקרה. הליברליות שלה מתבטאת בעיקר באורח החיים הדתי ובהשקפות בנושאי דת ומדינה, ואילו בכל הנוגע לסוגיות מדיניות וכלכליות מדובר בימין מובהק, אף שלא קיצוני. מפלגת הימין החדש הייתה הראשונה שנועדה לתת ייצוג פוליטי לשילוב הייחודי הזה.
1,500 הקולות החסרים
הקמפיין של בנט ושקד התחיל בתנופה עזה. הסקרים הראשונים הצביעו על פוטנציאל מנדטים גבוה מאוד, בעוד הרשימה החרד"לית המקבילה, איחוד מפלגות הימין, דשדשה במקום. ספיחי המשא ומתן המפרך בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית, יחד עם התחושה החמצמצה של בחורה שהחבר שלה זרק אותה, סיפקו נקודת פתיחה בלתי מרשימה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. גלי האהדה מצד הקבוצה הליברלית, והחיבור לחלקים גדולים במרכז הציוני־דתי, לא הספיקו כדי שניסוי הימין החדש יצליח. הסיבה לכך אינה חד־ממדית, כמובן; הירידה מתחזיות של 7־9 מנדטים בסקרים אל מתחת לאחוז החסימה נבעה מגורמים שונים, אבל לענייננו חשוב בעיקר גורם אחד שניתן לכנותו "הפרגמנטציה של הציונות הדתית".
עם התחזקותם של זרמי הקצה, הליברלים והחרד"לים, התברר שמדובר בהרבה יותר משתי קבוצות. בכל אחד מצידי הסקאלה יש כמה תתי־זרמים, וביניהם פערים ניכרים – תפיסתיים, אידיאולוגיים ומתברר שגם פוליטיים. באגף הליברלי, לצד ה"ימנים" היו תמיד גם "שמאלנים" שהצביעו למפלגות לא מגזריות – והכוונה כמובן לשמאל במונחי הציונות הדתית, שהוא מרכז פוליטי במונחים כלל־ישראליים. כעת התברר שגם במחנה הליברלי־ימני יש מקום לפילוג נוסף: ברגע שמפלגתו של משה פייגלין נכנסה לתמונה, חבר אליה חלק מהמחנה הזה, בשל תמיכתו בעמדות ימין כלכלי קיצוניות. קשה להעריך בכמה מצביעים מדובר, מכיוון שמצביעי פייגלין היו קבוצה מגוונת מאוד (כולל מצביעים רבים שהם חרד"לים למהדרין), אולם בהינתן העובדה שלימין החדש חסרו פחות מ־1,500 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, אין ספק שלפיצול בקרב הליברלים־ימנים היה משקל לא קטן בכישלון.
מי שעלולות למצוא את עצמן בעין הסערה הן המכינות הקדם־צבאיות, שם נפגשים לא מעט חבר'ה מרקע דתי־ליברלי עם רבנים מחוגי הר המור. גם אם במשך שנים רבות החיבור הזה עבר בשלום, כיום לא מעט הורים אינם שמחים לראות את ילדיהם מגיעים למכינות הללו
מהעבר האחר, המחנה החרד"לי כבר מזמן איננו מאוחד. בבחירות לכנסת ה־20, למשל, הוא התחלק בין האיחוד הלאומי־תקומה, שרצה במסגרת הבית היהודי בראשות בנט, ובין "יחד", קואליציה של תומכי הרב מאיר מאזוז ואלי ישי, אנשי עוצמה יהודית וחרד"לים שייצג יוני שטבון. בשלב ההוא היה אפשר עדיין לחשוב שמדובר בעיקר במחלוקת מעשית סביב השאלה איזו חבירה פוליטית תביא לתוצאות טובות יותר. לרגע אחד, בבחירות לכנסת ה־21, המחנה החרד"לי אפילו היה מאוחד יחסית, כשבראש הבית היהודי הוצב אחד מאנשיו – הרב פרץ. אולם זמן קצר לאחר פיזורה של הכנסת הזו, המחלוקת הפנימית הפכה ברורה מאי פעם. כמעט 22 שנה אחרי פרישתה של קבוצת רבנים מ"מרכז הרב" והקמת ישיבת "הר המור", הפך הפיצול הישיבתי לפיצול פוליטי, עם השקתה של מפלגת נעם. השאלה למי לחבור בבחירות, התברר, היא נייר לקמוס אידיאולוגי: תקומה, שבהנהגתה הרבנית תמצאו אישים המזוהים עם מרכז הרב, מחזיקה בגישה פרקטית (אף שלא פשרנית) לחבירות מפלגתיות ולסוגיות פוליטיות בכלל; לעומתה, נעם, בראשותם של אנשי זרם הר המור, נוקטת גישה טהרנית שיוצרת דה־לגיטימציה להתגמשות הפוליטית. מחלוקת נוספת ביניהן, אולי עמוקה עוד יותר, היא בשאלת הדגש האידיאולוגי: מהי המשימה המרכזית של הציונות הדתית היום? האם בניין הארץ וההתיישבות, כפי שגורסת תקומה, או שמא מאבק על דמותה היהודית של המדינה תוך התמקדות בסוגיית מבנה המשפחה, כגישתה של נעם?
בין כך ובין כך, כפי שאין מחנה ליברלי אחד גם אין מחנה תורני־חרדל"י אחד. אלה לא ניואנסים שקיימים בתוך כל זרם אידיאולוגי, אלא פערי תפיסות שהופכים גם לפערים חברתיים. הפוליטיקה בהקשר הזה היא ראי שמשקף תהליכים חברתיים ואידיאולוגיים שכבר קיימים בשטח, ומצד שני היא קטליזטור שמזרז אותם ומעניק מסגרת להתרחשות שלהם.
המופת שלי או המופת שלך
אם כנים דברינו, השאלה החשובה שעולה כעת היא מה ההשלכה של כל התהליכים הגדולים האלו, בכל פלגי הציונות הדתית, על החיים שלנו, האנשים הפשוטים שאינם חברי כנסת ולא פעילים מפלגתיים? איפה זה פוגש אותנו שלא ביום הבחירות?
הזירה העיקרית שהמגמות הללו מורגשות בה היא כמובן שדה החינוך. הוא התחום הראשון שמגדיר את קווי התיחום של הציונות הדתית, עוד לפני הפוליטיקה. כך היה החל ב"זרם המזרחי" בתקופת המנדט, עבור בחינוך הממלכתי־דתי שנוסד בראשית שנות המדינה, וכלה במפעל החינוך הציוני־דתי המפואר של העשורים האחרונים. בתי ספר, אולפנות, ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות, מכינות ועוד ועוד – כל העולם הרחב הזה, גאוות המגזר הסרוג, עומד בפני אתגר מורכב לנוכח המציאות המתבהרת והולכת.
נתחיל בחמ"ד, שנדמה כי אין עוד מסגרת ארגונית שמקיפה כמוהו את כלל הציונות הדתית. זה בדיוק מה שהפך אותו במשך השנים לזירה של התנגשויות בלתי פוסקות בין זרמים ודעות, אולם בזמן הקרוב המאבק על דמותו עומד להיות סוער במיוחד. פרומו לברדק הצפוי היה סיפור מינויה של ד"ר איילת סיידלר למפמ"רית תנ"ך בחמ"ד – מינוי שגורמים חרד"ליים נאבקו נגדו בכל כוחם – אבל זו כאמור רק טעימה. השאלה הגדולה היא איך ייראו בתי הספר של הזרם הממלכתי־דתי, ואיזה חינוך יקבלו ילדי המגזר. אפילו סוגיות משניות־כביכול, כמו בחירת "דמויות המופת" שתולדותיהן ומורשתן מלוות את שנת הלימודים, עשויות להיות מושפעות מיחסי הכוחות בין הקבוצות בציונות הדתית, שישפיעו באמצעותן על הדרך החינוכית של בתי הספר.
נושא שיעמוד כנראה במרכז השיח יהיה האנומליה המגזרית של החמ"ד. מסיבות סוציולוגיות, החרד"לים מיוצגים בכל מעלה השרשרת של הזרם החינוכי הזה הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה – הן בקרב מורים ומחנכים, הן בקרב מנהלים ומפקחים והן במטה. ככל שהזרם הליברלי מתחזק, אי הנחת מהמצב הזה גוברת. האם בעוד עשור יהיה כאן רק חמ"ד אחד? כלל לא בטוח. מי שימונה לראש מנהל החמ"ד במקומו של אברהם ליפשיץ יעמוד בפני משימה מורכבת וקשה בהיבט הזה.
בחינוך התיכוני, האופי של הרשתות והמוסדות ייעשה בשנים הקרובות יותר ויותר מובהק – חרד"לי או ליברלי, כולל חלוקה לתת־זרמים. כבר היום יש לציבור החרד"לי ישיבות תיכוניות שמזוהות יותר עם הר המור וכאלה שמזוהות עם מרכז הרב, והחלוקות הללו עוד תתחדדנה. דבר דומה יקרה לתיכונים הליברליים, שגם הם הולכים ומתרבים, מתגוונים ומתפצלים. אם בחינוך היסודי נראה בעיקר מאבקים, במוסדות התיכוניים נראה יותר בחירה בין האפשרויות, וגם ההורים יצטרכו להגדיר את עצמם ואת דרך החיים שבה הם מעוניינים.
החינוך התורני הגבוה מזוהה אידיאולוגית כבר היום, ולכן הוא לא אמור לספוג זעזועים גדולים. כל תיכוניסט דתי ידע לספר לכם אילו ישיבות הסדר נחשבות "ליברליות", והיכן מנשבת רוח חרד"לית (בעולם המדרשות לבנות, אגב, החלוקה דיכוטומית עוד הרבה יותר). הדומיננטיות בזירה הזו נתונה כמובן בידי החרד"לים. עולם התורה הליברלי בארץ עוד בחיתוליו, והמספרים אינם גדולים. עם זאת, השנים הבאות עשויות להוות נקודת מפנה גם בעניין הזה.
מי שעלולות למצוא את עצמן בעין הסערה הן המכינות הקדם־צבאיות. שם, בעיקר במכינות הוותיקות וה"קלאסיות", נפגשים לא מעט חבר'ה שמגיעים מרקע דתי־ליברלי עם רבנים מחוגי הר המור ו"ישיבות הקו". במשך שנים רבות החיבור הזה עבר בשלום, אבל כיום לא מעט הורים כבר אינם שמחים לראות את ילדיהם מגיעים למכינות הללו, במיוחד מאז כמה כתבות שהופיעו בתקשורת. סיפור הפרסום השקרי על שיעורי הרב אסף נאומבורג גרם אמנם לציפוף שורות מאחורי המכינות, אבל השקט יסתיים מתישהו, וזה לא ייקח יותר מדי זמן.
הזירה שבה החלוקה הסוציולוגית של המגזר הציוני־דתי מורגשת באופן הברור ביותר היא כמובן זו של תנועות הנוער – אריאל ועזרא החרד"ליות, הצופים הדתיים הליברלית, ובתווך בני עקיבא. התנועה הוותיקה והגדולה מנסה, ונכון להיום בהחלט מצליחה, להיות בית למרכז הציוני־דתי במובנו הרחב ביותר האפשרי, שכולל גם הרבה ליברלים וחרד"לים מתונים. ועם זאת, התחזקות הקצוות משפיעה מאוד על התנועה כבר היום. האם נראה גיוון רב יותר בין הסניפים, תחת קורת גג של תנועה־אם אחת שמצליחה להכיל את כולם, או שצומח כאן איום על עצם שלמות בני עקיבא? עוד מוקדם מכדי להתנבא.
מעבר לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, היחלשות המרכז והפרגמנטציה יפגשו את כולנו ברמה הקהילתית. התחזקות מגמות ליברליות כמו פמיניזם או קבלת להט"בים, ומנגד מגמות של ריאקציה דתית, יחייבו יותר ויותר קהילות לתפוס צד. התוצאה כמובן תקבל פנים שונות, ולא כל בית כנסת בעל אוריינטציה ליברלית ייראה מיד כמו "שירה חדשה", אבל הפערים יורגשו בשטח. גם אם לקהילות יש דינמיקות משל עצמן, שלא קשורות רק לסוגיות אידיאולוגיות, התהליכים שסימנו לא יוכלו שלא לחלחל אליהן, במיוחד במעוזי המרכז הציוני־דתי הבורגני והשמרן. לא צריך לצפות דווקא לעליית נשים לתורה, או לניתוץ המחיצה; גם הכנסת נשים לסבב דברי התורה בבית הכנסת, בין קבלת שבת לערבית, היא מסמן מובהק של השתייכות אידיאולוגית.
על הציר הסבוך הזה שבין פוליטיקה, סוציולוגיה וקהילה, תמשיך הציונות הדתית לנוע ולהתגוון, ברמות עצימות שונות ובאופני ביטוי כאלו ואחרים. יהיו שישמחו בכך, כמו הידידה שהזכרתי, ויהיו שייעצבו. אלה וגם אלה יצטרכו למצוא דרכים חדשות להתחבר ולחסות תחת כיפה אחת, בזמן שהדבק המאחד של המרכז הציוני־דתי הולך ומתפורר.
