כשדני אבדיה הוביל את נבחרת העתודה של ישראל לזכייה שנייה ברציפות באליפות אירופה עד גיל 20, תוך שהוא נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר בתל־אביב, אביו זופר ישב מסופק ביציע. יש לו על מה: אלמלא האב היה מגיע מיוגוסלביה ונוחת בישראל ב־1990 כדי לשחק כדורסל במדי א.ס. רמת השרון, דני לא היה נולד פה וכל זה לא היה קורה.
דני הוא בנם המשותף של זופר אבדיה ושרון ארצי. עם גנים סרביים ותעודת זהות כחול־לבן, הוא מסומן ככישרון הכי גדול שצמח בכדורסל הישראלי, וצפוי להיכנס ל־NBA מהדלת הראשית בתוך שנה. דני הוא גולת הכותרת, אבל זה לא רק הוא: מייקל בריסקר, בנו של מארק שנולד כאשר אביו שיחק ברעננה, היה מהשחקנים הבולטים בנבחרת העתודה בשנה שעברה; ושניים מילדיו של דריק שארפ שיחקו בנבחרות הצעירות: די־ג'יי היה שותף לסגל נבחרת העתודה לפני מספר שנים, ועמנואל הפך השנה לכוכב הגדול של נבחרת הקדטים (עד גיל 16).
כבר שנים סוגיית המתאזרחים מפלגת ומסעירה את הכדורסל הישראלי. עיקר הביקורות הופנו כלפי גיוס שחקנים אמריקניים שמצטיירים מבחינה ציבורית כשכירי חרב, כאלה שהגיעו לכאן במקרה ומקבלים אזרחות מתוקף חוק השבות או נישואים, אבל ברור שברגע שקריירת המשחק שלהם בארץ תסתיים הם יעלו על המטוס הראשון הלאה מכאן. המתאזרחים האלה נחשבו במשך השנים כישראלים לכל דבר, וכך תפסו מקומות של צברים בסגלי הקבוצות. מכבי תל־אביב שדרגה את חיפוש השורשים לדרגת אמנות. תסמכו על שמעון מזרחי ושות' שיאתרו סבתא יהודייה גם לכדורסלן שעונד ביומיום שרשרת עם צלב. אלא שהשנה הוחלט להגביל בכל קבוצות ליגת העל את מספר המתאזרחים שיכולים להירשם למשחקים.
על פניו, אפשר להבין את רצון הקהל לראות במגרש כמה שיותר צברים, ישראלים ילידים שספגו את התרבות המקומית מגיל צעיר, אבל בדיון חסר נתון מהותי שלא מדברים עליו מספיק: התרומה המכרעת של המתאזרחים לספורט בארץ. ראשית, אנשים נוטים לשכוח שגם טל ברודי ודיוויד בלאט הם ילידי ארצות־הברית. אלה רק שתי דוגמאות לאישים שתרומתם לפיתוח הענף בישראל ולשגשוגו אינה מוטלת בספק. אבל מעבר לתרומה הישירה, אי אפשר להתעלם מכך שמתאזרחים הביאו לעולם, כפשוטו, כמה מהכישרונות המבטיחים של ישראל. ביניהם אפשר למנות את תמיר בלאט, הרכז הבכיר של נבחרת ישראל כיום, שאביו אינו יליד ישראל אלא עלה לארץ בשנות השמונים. התוצאה של מלחמה כוללת נגד תופעת המתאזרחים עלולה להיות שפיכת התינוק עם המים.
תרומתם של מקבלי האזרחות לספורט המקומי חורגת כמובן מענף הכדורסל. לונה צ'מטאי־סלפטר, שרשמה השנה את התוצאה השנייה בטיבה בעולם אי פעם בריצת 10,000 מטרים לנשים, היא האתלטית הבכירה בישראל כיום. הנישואים למאמנה דן סלפטר הם שהקנו ללונה את האזרחות. הסיפור של קופצת המשולשת חנה קנייזבה־מיננקו, שעברה מאוקראינה לישראל בעקבות הקשר עם בן זוגה אנטולי מיננקו, דומה להפליא בעניין הזה.
דווקא השנה הזו הבליטה את תרומתם של המתאזרחים לספורט הישראלי יותר מכל קודמותיה. אם לא היינו משוכנעים בכך, הצטרפה לאחרונה נבחרת הבייסבול כראיה נוספת, כשהשיגה כרטיס יוקרתי למשחקים האולימפיים בטוקיו. החבורה המורכבת בעיקר מיהודים אמריקניים, שחלקם עלו לארץ בשביל הספורט, אחראית לכך שמשלחת ישראל לאולימפיאדה בשנה הבאה תהיה גדולה מתמיד.
קשה לכם להזדהות עם ספורטאים שלא נולדו כאן ואינם דוברי עברית? נראה שתיאלצו להתגבר על זה. זהו בסך הכול בחלק מהמגמה הגלובלית, שלא פוסחת על אף מדינת ספורט שמכבדת את עצמה.
