כשבנה בן החמש של לימור רצה לומר לה כמה מילים מחוץ לביתם החדש, היא נאלצה לסכור את פיו בכף ידה. זאת כדי שהפועלים הערבים שעובדים ממול לא ישמעו אותו ויתהו כיצד הגיע ילד דובר ערבית ליישוב הדתי הקטן. כבר שבועיים חיה לימור ביישוב הזה, אי שם בארץ. עדיין יש לה אמנם רגעי חשש, אך לאחר 17 שנים באום אל־פאחם היא מרגישה שהגיעה לגן עדן.
איש מבני משפחתה אינו יודע היכן בדיוק היא מתגוררת. בינתיים יותר בטוח ככה. שיחות הטלפון שלה עם שני בניה הגדולים, שנשארו עם אביהם בעיר הערבית, מתקיימות באופן מאובטח דרך ארגון "יד לאחים". גם כאן, בכתבה, לא יופיעו שמה האמיתי ושמות ילדיה.
הרעיון שהיישוב יאמץ אישה במצבה של לימור נולד אצל נועה, אחת מתושבות המקום, רק לפני כמה שבועות. היא וארבע נשים נוספות התכנסו אז כדי לחשוב על פרויקט חברתי קהילתי חדש. “אני מאמינה שקהילה היא כוח, וצריך לעשות משהו עם הכוח הזה“, אומרת נועה. אחד מהרעיונות שעלו היה לסייע לנשים יהודיות המחולצות מיישובים ערביים. גם מיזמים חברתיים אחרים נידונו בפגישה, ובסופה סיכמו המשתתפות שכל אחת מהן תעשה שיעורי בית ותבחן את היתכנות הצעתה.
כשנועה התקשרה ל"יד לאחים", היא הבינה מאנשי הארגון שזו הפעם הראשונה שיישוב דתי פונה אליהם בהצעה לאימוץ קהילתי. היא קיבלה את ברכת המזכירות ורב היישוב ליוזמה, ותכננה לקיים פגישה נינוחה עם נציגי הארגון במועד מאוחר יותר ולסכם את הפרטים. אבל הם הקדימו אותה. “הם אמרו שיש להם חילוץ בעוד שבוע, ושאלו אם נהיה מוכנים. עניתי בלי היסוס שכן".
כל היישוב התגייס, מבוגרים ונוער. הדירה המיועדת צוידה בריהוט שנאסף מתרומות, מסמרים נתקעו בקירות ומדפים נתלו, ואפילו הרצפה נשטפה לכבוד הדיירים החדשים. כשאני נפגש עם לימור בביתה החדש, שבוע לאחר המעבר הדרמטי, היא מספרת שהדלת לא נסגרת לרגע. “שכנים כל הזמן באים ומציעים עזרה, ואני מצידי מזמינה את כולם ומספרת את הסיפור שלי לכל מי שרוצה. מבחינתי הדיבור הזה הוא ממש תרפיה. אני פה רק שבוע, אבל מרגישה שאני חיה פה עשר שנים“.
היא בת 46, גדלה בעיירה בדרום הארץ, בת בכורה שאחריה שלושה אחים קטנים. את סיפור חייה היא מתחילה בגיל שש, “כשהכול התהפך לי“. אביה עזב אז את הבית, ומאוחר יותר גם את הארץ. כשלימור הייתה בת 12 אמה התחתנה שוב, אך האב החורג לא קיבל באהבה את ילדיה. “הוא הציק לנו, התגרה בנו והיה משקר לאמא שלי שאנחנו שוברים חפצים בבית. היא פחדה לאבד אותו, והתחילה להכות אותנו“.
בשלב מסוים יצאה לימור לפנימייה, ולאחר סיום התיכון התגייסה לצבא אך לא השלימה את שירותה. “לא יכולתי להמשיך. הייתי מבולבלת, זלזלתי בעצמי, לא היה לי כלום בחיים“. בגיל 20 נסעה אל אביה, שחי בדנמרק, וניסתה לגור עם משפחתו החדשה. אחרי כמה חודשים חזרה מתוסכלת ארצה. “היה לי קשה לראות אותו משחק עם שני ילדיו הקטנים. במקום שזה ירפא אותי, החיים שם רק העמיקו אצלי את הכאב“.
לימור חזרה לעיירת ילדותה, ואז הגיע המפגש עם עלי. “בדיעבד אני יודעת לומר שהייתי פגועה. לא מצאתי את עצמי, והוא נגע אצלי בנקודה רגישה“. עלי, ערבי־ישראלי, עבד כשיפוצניק ברחוב מגוריה, ובמהלך ימות השבוע ישן קרוב למקום עבודתו. “יצא לנו לדבר פעם או פעמיים וראיתי שהוא לא שופט אותי אלא מקבל אותי כמו שאני. הוא הבטיח שיהיה לי טוב, וזה מה שחיפשתי“.
הקשר ביניהם התקיים בחשאי במשך כמה חודשים, אך אז התגלה הדבר לבני משפחתה של לימור, והם הביעו התנגדות נחרצת. שני הצעירים ברחו לעיירה בצפון הארץ והתגוררו שם תקופה, עד שבני משפחתו של עלי הצליחו לאתר אותם, והחלו ללחוץ עליו שיחזור לאום אל־פאחם.
בינתיים גילתה לימור שהיא בהיריון. היא ועלי נדדו שוב, הפעם למזרח ירושלים. דווקא כשהתקרבה הלידה החליטו להיפרד זמנית כדי לחסוך כסף לדירה משותפת. “בכל התקופה של הבריחה התקשרתי רק פעם אחת למשפחה שלי, כדי לומר שטוב לי ושלא יחפשו אותי. ואז, בשיא חוצפתי, חזרתי אליהם סמוך ללידה, כשהם בכלל לא ידעו שאני בהיריון“.
היא חזרה לא לבית אמה אלא אל סבתה, שהתגוררה סמוך למשפחה והייתה היחידה שגוננה על הנכדה. זמן קצר לאחר מכן ילדה לימור את בתה הבכורה עדן, היום בת 22. “עלי הגיע לבית החולים, הביא איתו את הציוד הכי טוב שיש בשביל התינוקת, והבטיח לאמא שלי לדאוג לנו. המשפחה שלי ראתה איך הוא מטפל בנו, והסכימה שיישאר“.
במשך ארבע שנים התגוררו לימור ועלי בבית הסבתא, ונשארו שם גם לאחר שנפטרה. בשנים הללו נולד בנם אדם, היום בן 20. עלי המשיך לעבוד בשיפוץ בתים בעיר, אבל אז צצו שוב בעיות. “לעלי היה קשה. זו לא הייתה התרבות שלו. אנשים בעיר גם התחילו לראות ולשמוע שהוא ערבי. עלי רצה לעזוב, אבל אני לא רציתי“.
השנאה נשארה בפנים
בשלב מסוים מצא עלי עבודה באזור אום אל־פאחם והחל לנסוע לשם במשך השבוע. הקשר שלו עם בני משפחתו התהדק מחדש. הוא נהג לקחת את הילדים לביקורים קצרים בעיר הערבית, וקרוביו החלו להכיר את המשפחה היהודית שהקים. “יום אחד הוא הציע לי להגיע איתו לשם", מספרת לימור. "קיבלו אותי יפה מאוד. פינקו אותנו. כל האחיות שלו באו, הביאו מתנות לילדים והרעיפו עלינו אהבה שלא הכרתי מהבית שלי. כשראיתי שמתייחסים אלינו כל כך יפה, הסכמתי להישאר שם עוד שבוע“.
הביקור התארך עוד ועוד, עד שיום אחד עלי הציע ללימור כי יישארו לגור במקום. “הוא הבטיח שנבנה בית ופיתח אצלי חלומות. לא חזרתי לבית שלי אפילו בשביל לארוז. הזמנו מוביל שלקח את הדברים והביא אותם אלינו“.
בשלב הזה לא חשבת לרגע שאולי לא יהיה פשוט ליהודייה לחיות באום אל־פאחם?
“לא חשבתי הרבה, כי מאוד התלהבתי מקבלת הפנים החמה. החום והאהבה כל כך חסרו לי, ופתאום קיבלתי אותם. חשבתי לעצמי: למה שאפסיד את כל זה?“
השנה הראשונה באום אל־פאחם הייתה טובה, מספרת לימור, אבל אז הם עברו לגור סמוך לבית הוריו של עלי, והיחס אליה השתנה באחת. “פתאום הם התחילו להתנהל כמו אנשים אחרים. כאילו הלכו האנשים הטובים והגיעו מפלצות. הם התעללו בילדים שלי מבחינה נפשית, וחיפשו כל הזמן סיבות לריב איתי. בשלב הזה התקשורת בינינו עוד הייתה באמצעות סימני ידיים: הבנתי ערבית, אבל לא ידעתי לדבר את השפה. ההורים של עלי הסיתו אותו נגדי. הוא כעס עליי שאני רבה עם אמא שלו, וכעס גם על עדן, הבת הגדולה. הם סיפרו לו שאני יוצאת מהבית לבושה בגופייה. מעולם לא לבשתי גופיות, ובטח שלא שם. זה היה שקר, והוא ידע שזה שקר, אבל החליט לאסור עליי לצאת מהבית“.
לימור ביקשה מעלי לעבור דירה למקום אחר בעיר, אך הוא סירב. בצר לה היא החלה לנסוע מדי שבועיים לבקר את אמה, שניסתה לשכנע אותה לעזוב את בן הזוג, אך ללא הצלחה. “אמרתי לה שהוא החיים שלי. הוא אבא של הילדים שלי, וכמי שגדלה בלי אבא, אני לא רוצה שזה מה שיקרה גם לילדים שלי“. בינתיים נולד לבני הזוג בן נוסף, עומר.
באחד הימים הקשים, לפני כ־13 שנה, אמרה לימור לאמה בשיחת טלפון שהיא רוצה לעזוב את עלי. האם ניצלה את ההזדמנות, ודקות ספורות לאחר מכן התקשר אל לימור נציג של יד לאחים. “הוא אמר לי שהוא יכול להיות אצלי בעוד חמש דקות אם אני מוכנה, והוא באמת הגיע עד לפתח הבית. עלי היה אז בעבודה. ארזתי תיק גדול, לקחתי את שלושת הילדים ויצאתי בלי לחשוב יותר מדי. בדרך החוצה אבא של עלי שאל לאן אני הולכת. אמרתי לו שאני נוסעת לבקר את אמא שלי“.
אנשי יד לאחים לקחו את לימור למקלט בעיר בני־ברק, אבל גם שם היא סבלה. “הרגשתי שיצאתי מהכלא ונכנסתי לכלא אחר. שהו שם עוד עשר נשים עם הילדים שלהן, והיה הרבה כעס ורוע. הילדים ואני נלחצנו מהרעש של השערים והדלתות של המקום, ופשוט לא החזקתי מעמד“.
אחרי שבועיים במקלט יצרה לימור קשר עם עלי והביעה נכונות לחזור אליו, אך התנתה זאת במעבר לדירה אחרת בעיר. כשעלי בישר לה ששכר דירה, היא עזבה את המקלט. “סובבתי את הגב, השארתי את אמא שלי בוכה, צועקת ומתחננת, והלכתי אליו“.
בבית החדש המצב לא השתפר, ואפילו החמיר. עלי אסר על לימור לצאת החוצה. בשלב מסוים, כדי להקל על חייה ובעיקר על חיי ילדיה, היא נענתה להצעה של אחת השכנות והחליטה להתאסלם. “הילדים, שנשאו את שם המשפחה היהודי שלי, סבלו מהצקות בבית הספר. חשבתי שאם אתאסלם זה יעזור להם. עלי שמח, והתהליך לקח בדיוק דקה. אמרתי איזה משפט שצריך להגיד ונהייתי מוסלמית. זה לא הפריע לי, כי בתקופה הזאת כל מה שעניין אותי היה טובת הילדים. אבל גם אחר כך, השנאה אלינו לא הפסיקה. כלפי חוץ אנשים אמרו ‘איזה יופי, היא התאסלמה‘, אבל בפנים עדיין הייתה שנאה, והרגשתי אותה“.
השנים חלפו ולימור הביאה לעולם שלושה ילדים נוספים. עלי מצידו המשיך להגביל את תנועותיה, סירב לאפשר לה לצאת לעבוד, ואפילו מנע ממנה ליצור קשר עם משפחתה. אחרי שלוש שנות נתק הצליחו בני המשפחה לשוחח איתה בטלפון ולספר לה שאמה עברה אירוע מוחי והיא מאושפזת בבית חולים. לימור קיבלה אישור מעלי לנסוע לבקר את האם והקשר חודש, אבל רק באופן חלקי. כל נסיעה הייתה מותנית בהסכמתו של עלי, והוא מיעט לאשר.
לפני כשנתיים החמיר מצבה הבריאותי של האם. לאחר הפצרות מרובות אישר עלי ללימור לנסוע ליומיים כדי לסעוד את אמה בבית החולים. האחות שטיפלה בה הייתה דפנה מאיר הי“ד, שנרצחה זמן קצר אחר כך בפתח ביתה בעתניאל. “דיברתי איתה שעות וסיפרתי לה את הסיפור שלי. היא אמרה לי שאני עושה טעות, ושאני חייבת לצאת משם. הדברים שלה עוררו אצלי מחשבות ראשוניות על עזיבה, אבל לא יותר מכך“.
כשחזרה לביתה מביקור נוסף אצל האם, התקלקל מכשיר הטלפון הנייד שלה. זה היה יום חמישי, וביום שישי היו החנויות בעיר סגורות. כך, במשך יומיים, הייתה לימור מנותקת ולא קיבלה את הבשורה על פטירת אמה. היא לא נכחה בלוויה, והצטרפה אל בני המשפחה רק באמצע ימי השבעה.
לאחר 11 חודשים נסעה לימור לאזכרה של אמה ועלתה לקבר. השעה הייתה מאוחרת, ולימור חשבה להישאר ללון אצל אחותה ולחזור לאום אל־פאחם רק למחרת, אבל נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד עלי. “אמרתי לו שהיה לי יום קשה, אבל הוא התעקש וצרח וקילל. באחת וחצי בלילה הוא הגיע לקחת אותי. נכנסתי לרכב בחושך, ועלי אפילו לא שם לב איך אני נראית. רק כשעצרנו בדרך בתחנת דלק כדי לקנות משהו בחנות, הוא ראה שהפנים שלי נפוחות מבכי, הבין קצת מה עבר עליי, וביקש סליחה“.
באותה תקופה כבר עברה לימור תהליך של התפכחות. “לאט־לאט פתחתי את העיניים והבנתי שרע לי, שאני סגורה, לא חיה. גם התחילו אצלי פחדים וחרדות. גוגל היה הפסיכולוג שלי. קראתי מאמרים ונכנסתי גם לאתר של יד לאחים. התחלתי לחשוב על עזיבה, אבל דאגתי מה יהיה עם הילדים. הפחידה אותי המחשבה שאנטוש אותם“.
מי שחוללה את השינוי הייתה הבת הגדולה, עדן. בעבודתה בבית חולים היא פגשה באדם שתמה על שם משפחתה היהודי. כשסיפרה לו את סיפורה, הוא סייע לה ליצור קשר עם יד לאחים. כשלושה חודשים לאחר מכן יצאה עדן לעבודתה, ולא שבה הביתה לאום אל־פאחם. “היינו בהיסטריה. לא חשבתי על האפשרות שהיא ברחה. פתאום הרגשתי מה שאמא שלי הרגישה כשאני נעלמתי לה. חשבתי שכל מה שעוללתי לה, אני מקבלת עכשיו בחזרה. בסוף, מהבצל הזה יצא דבש“.
לאחר יומיים בישרה המשטרה ללימור ועלי שבתם נמצאת אצל משפחה יהודית־דתית, ואינה מעוניינת לשוב הביתה. לימור הבינה שעדן בידיים טובות ונרגעה. שבוע לאחר מכן, בתיווך אחותה, היא הצליחה לשוחח בטלפון עם הבת וחיזקה את ידיה. “אמרתי לה שאני גאה בה ומחזיקה לה אצבעות. עודדתי אותה להמשיך הלאה ולא להתחרט ולחזור“.
יד לאחים שידכו לעדן משפחה מאמצת ביישוב דתי, ולאחר מכן שיכנו אותה בדירה של נערות בסיכון ומצאו לה עבודה. לימור שמרה על קשר טלפוני חשאי עם בתה, ללא ידיעתו של עלי. “הוא לא הרפה מלחפש את עדן, וירד לחיי. בשלב מסוים ביקשתי ממנה שתטלפן אליו ותגיד לו שהיא מאושרת, ושאין לה כוונה לחזור“.
כשעלי ביקש מלימור שתנסה לפתות את עדן לחזור, היא ניהלה עם בתה שיחות חיזור מבוימות. “אחרי תקופה עלי ביקש שאשנה גישה ואהיה תוקפנית יותר כלפיה, אז עשיתי מה שהוא ביקש ובתיאום עם עדן דיברתי אליה לא יפה. אחר כך הוא ביקש שאנתק את הקשר איתה, ולזה כבר לא הסכמתי. הזכרתי לו שאנחנו עשינו אותו הדבר להורים שלנו. בזמן הזה התחלתי להבין עד כמה אני סובלת וכמה לא טוב לי איתו. בהדרגה, התגברתי על הפחד“.
פרטיות בהפתעה
לפני כחודשיים גמלה בליבה של לימור ההחלטה לעזוב, והיא שיתפה בה את בתה הגדולה. “עדן הזהירה אותי שזה יהיה קשה, אבל אמרתי לה שמבחינתי, אחרי 17 שנה באום אל־פאחם, זה או למות או לצאת. אחרי שעדן בחרה לעזוב, הבנתי שהילדים האחרים יכולים גם הם לצאת משם. הרגשתי שאני הורסת להם את החיים כשאני נשארת“.
עדן סייעה ללימור ליצור שוב קשר עם יד לאחים, אך הפעם הם לא מיהרו לשלוח חילוץ וביקשו לבדוק קודם את רצינות כוונותיה. במשך כמה שבועות התקיימו שיחות טלפון אינטנסיביות בינה לבין עובדת סוציאלית מטעם הארגון, ורק לאחר שלימור הראתה נחישות היא קיבלה הודעה להתארגן לקראת עזיבה. “הימים האחרונים היו הכי קשים. כל הזמן חשבתי, אולי היום זה היום האחרון, אולי הארוחה הזאת היא הארוחה האחרונה שלנו כאן. כלפי חוץ שידרתי לעלי השלמה עם המצב שלי, כדי שלא יחשוד. כדי להיות יותר רגועה, הרסתי לו את הטלפון הנייד. כשאמרו לי להתכונן ושמחר מגיע החילוץ, לא נרדמתי כל הלילה“.
בבוקר שלחה לימור את הילדים למוסדות החינוך, והמתינה שעלי יצא לעבודה. “יצאתי מהבית, לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי שלום ולא להתראות, ובלי להסתובב לאחור טרקתי את הדלת“. היא הוציאה את בנה הקטן מהגן ואת שתי בנותיה הגדולות יותר מבית הספר, בתואנה שעליהם לנסוע לבדיקה רפואית, והחלה לצעוד לכיוון הרחוב שבו סוכם שתיפגש עם אנשי יד לאחים. “הבנות היו המומות. הן שאלו לאן הולכים, ועניתי להן שהולכים לחיות חיים חדשים. התחלתי לעלות ברחוב שבו היו אמורים לאסוף אותנו, וכשראיתי שאף אחד לא מגיע, התחלתי לפחד שמשהו השתבש. פתאום עצר לידי רכב גדול. נכנסנו לתוכו במהירות ונסענו. הייתי מבולבלת מאוד, אבל הורדתי את המטפחת מהראש ונשמתי לרווחה. הילדות התחילו לבכות, ואני הרגעתי אותן ואמרתי להן שברחנו“.
בתחנת הדלק על כביש 6 המתינו ללימור וילדיה אנשי יד לאחים. משם היא התקשרה לבנה בן ה־15, וסיפרה לו על בריחתה. “הוא התקשה להאמין, וניתק. התקשרתי אליו שוב והוא צרח ‘איך את עוזבת אותי? אני רוצה שתחזרי‘. זה היה קשה, אבל פחדתי לקחת את שני הבנים הגדולים איתי, מחשש שהם יתחרטו וישבשו את הבריחה או ייצרו קשר עם אבא שלהם“.
בהמשך הדרך נפגשה לימור עם עדן, לאחר חמישה חודשים שלא התראו. “התחבקנו הרבה ובכינו הרבה. המפגש שלה עם הבנות הקטנות, שלא ראו אותה במשך שנה, שינה להן את מצב הרוח. הן גם ראו כמה אהבה קיבלנו מהמחלצים, וזה הרגיע אותן. בכל התהליך הרגשתי לצידי את אמא שלי ז“ל ואת הקדוש ברוך הוא“.
בסוף הנסיעה הגיעה לימור ליישוב הדתי שהתנדב לקלוט אותה. “עוד לפני שנכנסתי לבית, הסתכלתי על המקום והתאהבתי בו ברגע. במשך עשר דקות רק נשמתי את האוויר. הייתי בטוחה שייקחו אותי לבית שאגור בו עם משפחה נוספת, הכנתי את עצמי לכך – ופתאום מביאים אותי לבית שמיועד רק לי ולילדים. לא ציפיתי לפרטיות כמו שקיבלתי כאן. הקיפו אותנו בחום ואהבה, הביאו מתנות לילדים, בישלו לנו לשבוע. הילדים לא האמינו שכל זה אמיתי. יצאנו בלי כלום, ולכן יד לאחים גם קנו להם בגדים. הם והתושבים כאן חשבו על הכול, אפילו על כדורים נגד כאב ראש. את הקנייה הראשונה בחנות עשיתי רק אחרי שבוע“.
השבת הראשונה של לימור ביישוב הדתי, אחרי 17 שנים של חיים בעיר ערבית, הייתה “חלומית“, לדבריה. “הקדשתי את השבת לאמא שלי, שתמיד רצתה שאצא מאום אל־פאחם. הקפדתי על שמירה מוחלטת של השבת. הדלקתי נרות, בירכתי ברכות. אחת הבנות שלי ניגשה למחשב בתמימות והפעילה אותו. גערתי בה, אבל לא נורא, הם ילמדו הכול בהדרגה“.
יש גם רגעים קשים, כמו שיחות הטלפון עם שני הבנים הגדולים שנשארו מאחור. “בן ה־15 אמר שאבא שלו סובל מהעזיבה שלי. אמרתי לו: אבא שלך סובל יום וחצי, אני סבלתי 17 שנים. אתה ילד יהודי, ועשיתי את זה רק בשבילכם, כי לא יכולנו לחיות שם יותר. גם ההתאסלמות הייתה רק הצגה כדי שלא ינדו אתכם. עדיין קראו לכם ‘הילדים של היהודייה‘. הייתי סמרטוט, לא חיבקתי ולא נישקתי. לא הייתי אמא מתפקדת. לא יצאתי מהבית. עכשיו אני רוצה לחיות.
"הוא שתק והקשיב, אבל כשדיברתי עם הבן הגדול הוא תקף אותי – באיזו זכות הלכתי ולקחתי את הילדים. אמרתי גם לו: בזכות 17 שנים של סבל. הזכרתי לו שהוא יהודי בעל כורחו. שני הבנים הגדולים שלי נימולים. הקטן עוד לא, אבל גם הוא יעבור בקרוב ברית מילה“.
כל השיחות של לימור עם בניה מוקלטות על ידי אנשי יד לאחים, שאחר כך מנתחים יחד איתה את הדברים שנאמרו, כדי לעזור לה להתמודד עם הקשיים. “לא נפלתי בעקבות השיחות עם הילדים, ויש לי מטרה להתקדם הלאה. כואב לי שהם נשארו מאחור, אבל אני מאמינה שהם יבואו אחריי. כמו שאני ועדן הגענו להחלטה הזאת, גם הם יגיעו אליה, אבל הם צריכים לקבל אותה בעצמם“.
תסכימי לדבר גם עם עלי?
“אני לא מרגישה צורך לדבר איתו. אני גם לא יודעת אם הוא יחפש אותי, אולי רק כדי לפגוע בי. את הילדים יכול להיות שהוא יחפש. יש לו עורך דין במשפחה, ואני מוכנה לכל תרחיש. אני מקווה שעד שהוא ינקוט צעדים, הילדים כבר יהיו מעל גיל 18 ויהיו עצמאים. אני ממשיכה הלאה, וגם אם חלילה עלי ימצא אותי, מבחינתי זה נגמר. הבן שלי ניסה לשכנע אותי שנחזור לחיות כולנו יחד ועלי יקנה לנו בית איפה שארצה, אבל הסברתי לו שאי אפשר. גם אם הוא יקנה לי בית בקיסריה, מוסלמי ויהודייה לא יכולים לחיות יחד. זה לא הולך. כמו לערבב מים ושמן. יהודייה שתגיד שהיא מאושרת שם, היא שקרנית. אני מכירה עוד נשים יהודיות באום אל־פאחם, ואני יודעת שהן סובלות“.
מישהי אחרת במראה
בימים האחרונים החלו ילדיה של לימור להשתלב במוסדות החינוך ביישוב – בגן ובכיתת בנות בבית הספר הנפרד. “אני ממשפחה מסורתית, אבל יש לנו הרבה חסכים להשלים“, אומרת אמם. היא גם פנתה מיוזמתה לרב היישוב וביקשה לעבור תהליך השבה ליהדות, כפי שדורשים חלק מהפוסקים. התהליך כולל הצהרה בפני שלושה על חזרה ליהדות וטקס טבילה.
בינתיים, שלוש נשים מהיישוב התגייסו ללמד את בנותיה בשעות אחר הצהריים ולהשלים איתן מעט פערים לימודיים. המשפחה כבר משובצת לארוחות אצל תושבים בכל השבתות הקרובות. “ההירתמות המוחלטת של כל המשפחות כאן עשתה טוב ליישוב שלנו“, מדווחת נועה.
החפץ היחיד שלימור לקחה איתה מהבית באום אל־פאחם היה מחברת המתכונים שלה. מכיוון שרוב הזמן היא הייתה סגורה בבית, הרבתה לבשל. עכשיו מסייעים לה אנשי היישוב במציאת עבודה כמבשלת באחד המוסדות באזור.
מה הלאה, אני שואל את נועה. אם לימור תרצה להישאר אצלכם לטווח ארוך, האם תאפשרו לה? “כרגע לימור יודעת שהיא אצלנו עד הקיץ", היא משיבה, "אבל מבחינת היישוב היא יכולה להישאר כמה שהיא רוצה“.
“אני אשמח להישאר“, אומרת לימור. “אני מרגישה פה כמו מלכה. אחרי שנים שבהן הייתי בחושך ולא תפקדתי, עכשיו אני מסתכלת במראה ורואה מישהי אחרת“.
אתי פודור, עובדת סוציאלית ביד לאחים, מלווה את לימור מאז יצירת הקשר עם הארגון, חודש לפני החילוץ. היא משוכנעת שלהתגייסות של היישוב למשימת האימוץ תהיה השפעה משמעותית על עתידה של לימור. “אנחנו יודעים מניסיוננו שליווי מקיף נותן לנשים הללו את הכוח להשתקם ולבנות חיים חדשים, נורמטיביים. אני יכולה להבין קהילות שיחששו לקחת פרויקט כזה, אבל צריך לזכור שהיישוב לא פועל לבד, ואנחנו כארגון גם נמצאים בתמונה.
"ליישוב יש יכולות שאין לנו. הייתה למשל אישה שרצתה לחזור לבעלה הערבי, והמשפחה שאימצה וליוותה אותה במסירות אמרה שתנתק איתה את הקשר אם היא תחזור לשם. הם הבהירו לה חד־משמעית: או הוא, או אנחנו. הארגון לא יכול להציב תנאים כאלו לנשים, ואנחנו נשמור איתן על קשר גם אם יחזרו לבעל. אבל במקרה הזה, התנאי שהמשפחה הציבה גרם לאישה לבחור להמשיך בחייה כיהודייה“.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
