"גילינו שאת רוב השיח הקורא להחרמת האירוויזיון ניהלו בוטים"

סימה וואקנין־גיל זוכרת היטב את הרגע שבו הבינה כי עם כל הכבוד להצלחות המבצעיות של צה"ל, במערכה התקשורתית והתדמיתית ישראל נידונה לתבוסות חוזרות ונשנות. היה זה בסוף מאי תחילת יוני 2010, כשהיא עדיין שירתה כצנזורית הצבאית הראשית, ומיד לאחר השתלטות שייטת 13 על הספינה "מאווי מרמרה", שניסתה לשבור את הסגר על עזה. כזכור, המשט שהוגדר בפי מארגניו כמבצע הומניטרי, היה למעשה הפלגה של פעילי ארגונים אסלאמיסטיים שביקשו לסייע לחמאס. אנשי השייטת שעלו על הספינה הותקפו בכלי נשק שונים, ובעימות שהתפתח נהרגו עשרה מהנוסעים, ונפצעו עשרה חיילים. בעולם ידעו מיד לאן להפנות את האצבע המאשימה: מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל, ניקרגואה הכריזה על ניתוק היחסים, בבירות אירופה נערכו הפגנות פרו־פלסטיניות, ואמנים שהיו אמורים להופיע כאן בקיץ 2010 ביטלו את בואם.

"כמו הרבה ישראלים, גם אני חשתי קריאת השכמה בעקבות הסיפור של המרמרה", אומרת תא"ל במיל' וואקנין־גיל, ששירתה אז כצנזורית הצבאית הראשית. "הייתי בתוך ההכנות של צה"ל למשימה, והיה מתסכל לראות את הפער בין ההתנהגות האתית שלנו לבין התיאורים ברשתות החברתיות, בתקשורת הבינלאומית ולעיתים גם בישראל. אנחנו מצטיירים כרעים ומדכאים, והצד השני נתפס כהפך הגמור. העולם לא הבין את הלוגיקה הביטחונית שלנו. כבר אז, חמש שנים לפני שהשתחררתי מצה"ל, הבנתי שאנחנו לא מחזיקים סל כלים מתאים כדי להיאבק בזה. נשארנו עם הכלים שהיו נכונים למאבקים של פעם. הדיפלומטיה עדיין חשובה והכרחית, אך נדרשת ראייה מערכתית וטיפול מקיף בזירות נוספות".

המחשבות האלה ליוו אותה גם לאחר השחרור, והיא החליטה לתרגם אותן לפעילות. בחודשים שלאחר מכן החלה לבנות "תורת לחימה" מסודרת למאבק בתופעות הדה־לגיטימציה של ישראל, בלי שתיארה לעצמה שבתוך זמן קצר תמונֶה בעצמה למפקדת בכירה ביותר בשדה הקרב הזה. כשהוזמנה לפגישה עם השר גלעד ארדן – שקיבל לידיו באותם ימים את המשרד לנושאים אסטרטגיים, עם תוספת חדשה לשמו ולסמכויותיו: "וההסברה" – חשבה שהוא רק רוצה לשמוע על התוכנית שבנתה. אלא שארדן הפתיע אותה וערך לה מעין ריאיון עבודה מזורז. "באמצע המצגת שלי הוא פתאום ביקש ממני להתייחס להצעה שאני אשמש כמנכ"ל המשרד. לא הייתי מוכנה לזה בכלל, אבל אני באופיי אדם יוזם. גם בצבא תמיד הקמתי דברים – בין אם זה בית ספר לקציני מערך התעופה בעובדה, ובין אם פיתוח תורות לחימה ומערכות בתחום ייצור מטרות לתקיפה".

כך הפכה וואקנין־גיל למנכ"לית הראשונה של המשרד – תפקיד שמילאה מדצמבר 2015 ועד יוני השנה. בתפקידה זה הקימה את "כוח המשימה" למאבק בקמפיין של ה־BDS להחרמת ישראל. כשאני שואל אותה האם עד להקמת משרד ההסברה התעלמנו למעשה מסכנת ה־BDS, היא משיבה: "לא בהכרח הייתה התעלמות, אך משרד החוץ התייחס אליה בצורה נקודתית. הם נתנו תשובה לחלק מהבעיות, לא לתופעה בכללותה – שבמדינה אחת באה לידי ביטוי בקמפוסים, במקום אחר בעולם יש לנו בעיה עם האיגודים המקצועיים, ובמדינה שלישית מסמנים מוצרים. כשאתה מאמץ הסתכלות ממעוף הציפור ורואה את כל היקף התופעה, אתה יכול להבין שיש 'סט' מסוים של מחוללים, ושיש נרטיב אחד שחוזר אצל כולם. כך אתה גם רואה את החיבורים בין הזירות השונות. אלה יכולים להיות מסרים משותפים, העברות כספים, אנשים שעובדים בכמה ארגונים. מה שאנחנו עשינו לאורך השנים הוא 'קילוף הבצל': למדנו לעומק והתחלנו לחשוף אט־אט את השכבות של הקמפיין שלהם".

לקחתם בחשבון גם את האפשרות שהתופעה הזו אכן מגיעה מהשטח, ואין קשר ארגוני בין פעילי החרם ברחבי העולם?
"כשהסכמתי לקחת על עצמי את ניהול המערכה, ידעתי כבר שאני באה להתמודד מול קמפיין שהוא מנוהל. וזה ההבדל. כולם ידעו שקיימת תופעה שלילית, ושכרגע היא לא רחבה במיוחד, אבל יש לה פוטנציאל להתפתח. אנחנו עשינו שני דברים: שינינו את נושא השיח מ־'BDS' ל'דה־לגיטימציה'. בכך הדגשנו שחרמות, סנקציות ומשיכת השקעות הן רק מופעים שונים של קמפיין אחד גדול. כשהתחלנו לחשוף את המידע שצברנו, הראינו שמדובר לא רק בתיאום בין פעילים שונים אלא ברשת של ממש. כך אנשים הבינו שה־BDS הוא מעין יד ארוכה של הנרטיב הפלסטיני.

"כולם שמעו על עומאר ברגותי (ממייסדי 'הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל' ותנועת ה־BDS העולמית – צ"ק), ידעו שיש ארגונים שפועלים מרמאללה, אבל אף אחד לא ידע להראות את התקציב שעובר ממקום למקום, את האנשים שמחליפים תפקידים בין הארגונים האלה, ואת המסרים הזהים. ובעיקר, לא ידעו לחבר בין אותם ארגונים לבין חמאס ולרשות הפלסטינית. לכן השלב הבא בפעילות שלנו היה להראות מי הם אותם 42 ארגונים שמובילים את הרשת. לקמפיין הזה קראנו 'מחבלים בחליפות'".

"סיפקנו לארגונים תשתית וידע, והיכן שמותר ואפשר – סיפקנו גם כסף. ועם זאת, הם לא עובדים אצלנו. הם מייצגים את האינטרסים שלהם במדינות שלהם, אבל במקום שאני אהיה משתמש אחד ברשת, עכשיו יש לי הרבה עמיתים שיהדהדו את המסר ויקדמו אותו יחד במגוון שפות"

בקרוב, מגלה לנו וואקנין־גיל, יחל השלב הבא של המערכה: "גזענים במסכות". אפשר כבר לנחש שהמסר העיקרי יהיה שהפעילות נגד ישראל נובעת ממניעים אנטישמיים. שלב מאוחר יותר יתמקד במעורבות של איראן בפעילות הדה־לגיטימציה לישראל. "יש בהחלט קשר כזה, וכעת עובדים במשרד ההסברה על איסוף ההוכחות. נתחיל מכך שרבים מפעילי החרם מבקרים באיראן, כמו למשל ארגון 'קוד פינק' ('קוד ורוד: נשים למען שלום'). המעורבות של איראן משמעותית במיוחד בספרד ובמדינות אמריקה הלטינית. הדוגמאות הן רבות, אבל צריך לאסוף אותן, לפמפם את זה ולהטמיע במודעות".

לא סוגרים בחמש

הריאיון עם סימה וואקנין־גיל מתקיים בבית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי בהרצליה. בחדר הדיונים שבו אנו מתיישבים שוכן אוסף מכשירי רדיו עתיקים, עשויים עץ. אפשר למצוא סמליות במיקום הזה, כשהמרואיינת מולי היא מי שהופקדה בעבר על מניעת פרסום של פרטים ביטחוניים רגישים, ובהמשך יצאה למאבק נגד הפצת מסרים אנטי־ישראליים בתקשורת העולמית.

היא בת 54, תושבת קיסריה, נשואה לאיתן ואם לשניים. במקור היא "ילדה חנונית מקריית־ים", כהגדרתה. אביה דוד וואקנין, שעלה ממרוקו לבדו בגיל 12, שימש כמנהל עבודה ב"סולל בונה". האם מלכה, צאצאית למגורשי ספרד, השקיעה את מיטב שנותיה בגידול חמשת הילדים. כמה מילדי המשפחה אובחנו כגאונים, בהם הבן הבכור שמואל, שהתפרסם בצעירותו כבעל מנת משכל נדירה.

במשך 32 שנה שירתה וואקנין־גיל בצה"ל, מתוכן עשר שנים בתפקיד הצנזור הראשי. היא בעלת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה מאוניברסיטת תל־אביב, ותואר שני בביטחון לאומי מאוניברסיטת חיפה. בנוסף למדה גם במכללה לביטחון לאומי. את תפקיד מנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה קיבלה מארדן על אף שאינה מגיעה מהמעגלים שלו או של הליכוד.

בגלגולו הנוכחי הוקם המשרד בשנת 2015, לאחר שהממשלה החליטה כי יש לטפל בצורה יזומה ומתוכננת בדה־לגיטימציה כלפי ישראל בעולם. ארדן, שמונה אז לשר לביטחון־הפנים, קיבל את התיק החדש כמעין פיצוי על כך שלא ניתן לו תפקיד בכיר יותר בממשלה. המשרד תוקצב בסכום מרשים של 100 מיליוני שקלים כדי להילחם בתנועת החרם – וזאת במקביל לעבודתו של משרד החוץ, אשר לכאורה אמון על הנושא. "במשרד החוץ עשו דברים מעולים", אומרת וואקנין־גיל. "אין לי בעיה להגיד זאת, למרות שאני לא יודעת אם הם נותנים לנו מחמאות. אני מניחה שלא. במקומות שבהם הצלחנו לעבוד ביחד, היתרון שהם הכניסו לתוך המשוואה היה ברור. אבל כשאתה רוצה לצאת עכשיו למאבק מול יריב שלא מתנהל במרחבים ובכלים של פעם, צריך לעבוד אחרת".

אוקיי, אבל למה יש צורך במשרד נוסף שיעשה את זה? מדוע אי אפשר להכניס את הכלים החדשים לתוך משרד החוץ?
"אני חושבת שאנחנו הבאנו די־אן־איי אחר, תפיסת פעולה שונה שמדברת על ניהול מערכה. זה אומר שאחרי שסיימת לקלף את התופעה, אתה בונה כלים ושיטות פעולה בהתאם ליתרון היחסי שיש לך בכל אחת מהזירות ומול כל אחד מהיריבים. המטרה היא שלא יהיה מצב שמשהו קורה עכשיו, ואנחנו מחכים שבוע עד שנטפל בו".

כלומר, פשוט הייתם גמישים יותר?
"הקמנו את עצמנו כצוות משימה. במהלך הזמן הבנתי שלא הכול אני יכולה לעשות לבד, כמו בצבא, ושכגוף ממשלתי אני צריכה להתנהל אחרת. בתוך המשרד אני יכולה לעשות מחקר, לקדם עבודה מול משרדים ממשלתיים אחרים בנושאים רלוונטיים, ולבנות יכולת לעבוד מול ממסדים. יש לי אפשרות לכתוב מסמך על כסף שיוצא מהאיחוד האירופי ומושקע בדה־לגיטימציה של ישראל, וזה יצורף למכתב ששולח השר ארדן לשרת החוץ של האיחוד, פדריקה מוגריני. העברתי לשטח לא רק מסרים אסטרטגיים, אלא גם תקציבים ותשתיות. בעזרת הכסף שעמד לרשותי יכולתי להעצים ארגונים פרטיים שעושים פעילות טובה. אומר בזהירות שהיה לנו יתרון בגלל יכולות מסוימות של המדינה, שבמידת הצורך ובמקומות הראויים אפשר לעשות בהן שימוש".

"גם אנחנו נפלנו בפח: רבים כאן בארץ מאמינים שזה בסדר לקרוא לחרם על ישראל, כי זה יגרום לממשלה לקבל החלטה מדינית כזו או אחרת. הם לא מבינים שגם אם מחר אנחנו עוזבים את כל השטחים ומתכנסים לגבולות 48', זה לא יספק את המחרימים. הם הרי לא מדברים על מלחמת ששת הימים, אלא על הנכבה"

היא לא מוכנה לספר הרבה מעבר לכך, אך ככל הנראה כוונתה לשיתוף פעולה עם זרועות המודיעין של ישראל. המשרד אף עבר מירושלים למרכז כדי להיות סמוך למטות ולמרכזי הפיקוד של גופי הביון. עיתונאים וגורמים שונים שביקשו לדעת מהם מקורות המידע של מערך ההסברה, נתקלו בחומה בצורה: וואקנין־גיל ואנשיה קיבלו אישור שלא לפרסם זאת, וגם שיטות הפעולה שלהם נותרו חסויות בחלקן. "יש לנו חמ"ל שפועל 24 שעות ביממה, מקבל את כל המידע הראשוני, מעבד אותו ומפיץ אותו לגורמים הרלוונטיים. אם יש צורך להקים את כל המערכת לפעולה אל מול איום נקודתי – גם זה אפשרי", אומרת וואקנין־גיל בלי לפרט.

כמי שהקימה משרד חדש כמעט מאפס, נהנתה וואקנין־גיל מיתרון: בעוד רוב המנכ"לים של משרדי הממשלה מקבלים כוח אדם נתון, וואקנין־גיל יכלה לקבוע בעצמה כיצד לאייש את התפקידים השונים, וכך ליהקה הרבה צעירים מוכשרים ויצירתיים. "בחרתי למשרד אנשים שהם חזוניים, מהירים וזמינים. לא ייתכן שאירוע שמתפתח בשעה חמש אחר הצהריים לא יקבל מענה מיידי, רק כי אני כבר הלכתי הביתה. אצלנו לא היה דבר כזה".

גם אם משרד החוץ שלנו פחות גמיש וזריז, אי אפשר בהכרח להאשים אותו. כזו היא הדיפלומטיה בכל העולם: היא פועלת בצורה היררכית, מוגדרת היטב ולעיתים ביורוקרטית.
"אתה מעלה סוגיה מעניינת וגדולה יותר: כיצד אמור להיראות שירות החוץ בימינו? אני אישית חושבת שהשירות הדיפלומטי לא התאים את עצמו עדיין לאתגרים של העידן החדש – במהירות, בטכנולוגיה, בהתמקדות במרכזי ההשפעה, בעבודה מול הגופים הנכונים".

היו שטענו שקיבלתם תקצוב מופרז. ח"כ סתיו שפיר דיברה על 300 מיליוני שקלים שהועברו אליכם.
"המציאות שונה מאוד. קיבלנו תקציב של 100 מיליון שקלים, שחולק ל־50 מיליון במזומן ו־50 מיליון שיכולנו להתחייב עליהם. בכסף הקטן שהוצאנו, הצלחנו לעשות דברים מדהימים. גלעד ארדן, בעזרת הכוח הפוליטי שלו ובזכות מי שהוא, הצליח להביא למשרד גם את הסמכויות וגם את התקציב הראוי".

הבכירים נלחצו

במקום לצאת בקמפיין עולמי שיציג את הזווית הישראלית, החליט משרד ההסברה בראשותה של וואקנין־גיל לפעול בדרך שונה לחלוטין: להקים מעין רשת שתקיף את הארגונים הפרו־ישראליים שכבר פועלים בשטח. בנוסף יצר המשרד קשר עם כ־140 פעילי רשתות חברתיות, ואלה קיבלו סיוע וחומרים, ואף הוזמנו לארץ למפגשים. מדי שנה מגיעים אותם פעילים לישראל, לומדים עוד על הנעשה כאן בדגש על סוגיות רגישות ונפיצות, ומעבירים הלאה את המסרים – בשפותיהם השונות ובדרכים האפקטיביות בכל מדינה.

"סיפקנו תשתית לארגונים האלה, סיפקנו להם ידע, והיכן שמותר ואפשר – סיפקנו גם כסף. ועם זאת, הם לא עובדים אצלנו. ממשלת ישראל מייצגת את העם היושב כאן ואת האינטרסים של מדינת ישראל, והארגונים האלה מייצגים את האינטרסים שלהם במדינות שלהם. מה שהיה חסר להם זה בעיקר ידע, שאותו יכולנו לספק בזכות המחקרים שלנו. במקום שאהיה משתמש אחד ברשת, עכשיו יש לי הרבה עמיתים שיהדהדו את המסר ויקדמו אותו יחד במגוון שפות".

אחת ההחלטות המשמעותיות של וואקנין־גיל קבעה שחומרי ההסברה שיצאו מהמשרד לא יישאו סמליל שלו. "המדיניות שלנו הייתה No Logo: המשרד אינו עומד בקדמת הבמה של המאבק בדה־לגיטימציה. למדיניות העמימות הזו יש יתרון ברור, שכן זיהוי מובהק עם מדינת ישראל עלול היה לפגוע באפקטיביות של המאבק".

כשאני שואל איך זה עובד בפועל, מה התשובה שנותן המשרד ליוזמות חרם, היא מספרת על חברה שהמשרד סייע לה – את שמה לא ניתן להסגיר, אך מדובר בחברת־ענק בינלאומית שבין השאר מקיימת פעילות עם ישראל. "הם היו נתונים ללחץ גבוה מאוד מצד ה־BDS. זיהינו שהדרג הבכיר, שעמד איתן במשך תקופה ארוכה, התחיל להילחץ מהמצב. אנחנו ערכנו מחקר והבנו מהם המסרים שמועברים אליהם, ולאחר מכן בנינו ערכה לטיפול בתופעה. יצרנו קשר ישיר ושיח אישי עם מנכ"ל החברה העולמית, הסברנו מול מה הם מתמודדים, מיהם הגופים ומהי האג'נדה האמיתית שלהם. יחד איתו חשבנו מה צריכות להיות התגובות הראויות שלו, וציידנו אותו בפריטי מידע קונקרטיים או כלליים. בעזרתם הוא היה יכול לפעול מול משטרה מקומית, או לגייס ארגון פרו־ישראלי, שייתן קונטרה להפגנות מתוכננות".

"עד המקרה של לארה אל־קאסם נעצרו בנתב"ג עוד כתריסר נוסעים בשל דה־לגיטימציה למדינת ישראל, וברור שגם נכנסו לכאן המון אנשים שפועלים נגדנו בעולם. היו מקרים שהועברו אלינו לבדיקה, ואפשרנו את הכניסה שלהם ארצה למרות שידענו שהם באים לעשות פה פעילות כזו. מבחינת עלות־תועלת – העדפנו שייכנסו"

סביב אותה פרשה היא פנתה לארגון פרו־ישראלי במדינה מסוימת שהתכוון להשיק קמפיין לטובת אותה חברה, ודווקא ביקשה ממנו להנמיך את הלהבות, בהתאם לאסטרטגיה שגובשה. "הסברנו להם את הלוגיקה שלנו, והם הבינו שהקמפיין שרצו להשיק הוא לא מיטבי בזמן הספציפי".

דוגמה נוספת היא הקמפיינים שנערכו ברחבי העולם נגד קיום תחרות האירוויזיון בארץ. "גילינו שרוב השיח לא אמיתי, אלא מנוהל על ידי בוטים בטוויטר. זה היה פייק שיח. בסיפור הזה גם פעלנו כגוף מתאם ממשלתי. קיימנו ניטור קבוע של כל האיומים, הצגנו לכל משרדי הממשלה את האיומים ודרכי הפעולה, וחברנו גם למשטרה ולרשות ההגירה. יחד עם משרדי החוץ והפנים הגדרנו מדיניות כניסה לישראל בזמן האירוויזיון, שהייתה שונה מהנהלים הרגילים. במשרד הפנים רגילים לעבוד עם סוג מסוים של פעילים, וחששנו שיגיעו לכאן אזרחים לכל דבר, שינסו לאתגר את המדיניות של הממשלה. לימדנו את אנשי משרד הפנים איך נכון להתמודד, ושמנו אנשים בחמ"ל המשטרה, שתהיה לנו כל הזמן תמונה און־ליין. לשמחתנו, בסוף זה לא קרה".

עבדתם גם מול מארגני התחרות עצמה, כדי למנוע שימוש בבמה הזו להעברת מסרים אנטי־ישראליים?
"היינו בקשר עם המפיקים והבמאים, כדי ליצור נוהל למקרים של פרובוקציות במהלך השירים. אפשר במקרה כזה להסיט את המצלמות. בסוף קרה דבר כזה דווקא בעת הענקת הנקודות".

כן, יש יהודים אנטישמים

הצוות שהקימה וואקנין־גיל במשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה עמל רבות כדי למפות את ה"עמיתים" שאיתם אפשר לעבוד. מדובר בעיקר בארגונים פרו־ישראליים – רובם יהודיים, אחרים מזוהים עם נוצרים אוהבי ישראל, ולפעמים עומדים מאחוריהם סתם אזרחים שרואים את ישראל כצד הצודק בסכסוך. "היה קשה יותר למפות את העמית מאשר את האויב", מספרת וואקנין־גיל.

למה?
"כי אנחנו היהודים עם מורכב", היא צוחקת. "אצל היריב אתה צריך לדעת מי הוא, מהיכן הוא מקבל כסף ומה שיטות הפעולה שלו. אצל העמית צריך להבין אלמנטים נוספים: אינטרסים, פילנתרופיה, מגמות בקרב יהדות ארה"ב ורגישות של ארגונים שונים בכל הקשור לעבודה מול גורמים רשמיים של מדינת ישראל. היו שאמרו: 'עם הממשלה שלכם אני לא משתף פעולה, כי אני לא מאמין במדיניות שלה'. או להבדיל: 'אנחנו לא עובדים עם הממשלה, כי אנחנו לא רוצים להיתפס בצורה מסוימת'. ויש גם מאבקים בין הארגונים – על אגו, על מעמד ועל תקציבים".

אני מכיר גופים שרציתם לתת להם כסף אך הם סירבו – לעיתים מכיוון שחוקית הם לא יכולים לקחת כסף ממדינה זרה. קרה שלא הצלחתם להוציא את התקציב שעמד לרשותכם?
"בשנת 2016 באמת לא הוצאנו כמעט כסף, כי זו הייתה השנה שבה רק התחלנו לפעול. ב־2017 כבר הוצאנו לא מעט. זו הייתה אמורה להיות השנה המוצלחת ביותר של ה־BDS, כי ציינו מאה שנה להצהרת בלפור וחמישים שנה לכיבוש. בסוף זו הייתה אחת השנים הכי פחות טובות שלהם, בגלל הפעילות שלנו".

לאחרונה ביקש עומאר ברגותי אשרת כניסה לתחומי בריטניה כדי להשתתף בכנס של מפלגת הלייבור, וסורב. זו הצלחה שאפשר לזקוף לזכותכם?
"בין השאר, וכך גם הגירוש שלו מארה"ב. בניגוד לעבר, היום התופעה שהוא מייצג כבר לא כל כך לגיטימית. יותר ויותר מנהיגים בעולם מבינים מה זו תנועת ה־BDS, ולא במקרה. אני מאמינה שזו תופעה שקשה לנצח אותה, אבל אפשר להכיל ולעצור אותה. אפשר לנצח במאבקים נקודתיים, ועשינו זאת. אפשר טיפה להפוך את הכיוון, וגם בזה הצלחנו. אבל אם מישהו חושב שעשינו את שלנו ואפשר עכשיו לנוח – הוא טועה טעות מרה. עומד מולנו משהו עמוק מאוד, עם פוטנציאל השפעה לטווח ארוך.

"למה לא זיהו את התופעה קודם? בגלל האופי המתעתע שלה, כי היא הסוותה עצמה בשיח של ערכים ליברליים־לכאורה. האנשים שהובילו אותה אמרו 'אנחנו נגד הכיבוש, בעד העם הפלסטיני', ואף אחד לא חשף את הפנים האמיתיות שלהם. הרי מדובר בחבורה שלא מוכנה לקבל את קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עומאר ברגותי אומר במפורש שהוא לא רואה בנו עם. ובכל זאת הם הצליחו, בחוכמה רבה, לחטוף לנו את שיח הערכים. אנחנו בצד של הרעים והם בצד של הטובים, אנחנו המדכאים והם המדוכאים. השיח שטחי מאוד וההסתכלות היא אבסולוטית, ללא ראייה של גוני האפור, של מורכבות החיים בישראל. גם אנחנו נפלנו בפח: רבים כאן בארץ מאמינים שזה בסדר לקרוא לחרם על ישראל, כי זה יגרום לממשלה לקבל החלטה מדינית כזו או אחרת. הם לא מבינים שגם אם מחר אנחנו עוזבים את כל השטחים ומתכנסים לגבולות 48', זה לא יספק את המחרימים. הם הרי לא מדברים על מלחמת ששת הימים, אלא על הנכבה".

איך את מסבירה את העובדה שהרבה מהפעילים של תנועת החרם העולמית הם יהודים?
"זה הכי מעצבן", היא נסערת לרגע, ומיד ממתנת את עצמה: "מעצבן, אבל גם מורכב מאוד. היהודים שלוקחים חלק בקמפיין הדה־לגיטימציה הם עלי תאנה, משתמשים בהם כדי ליצור את הרושם שהמניעים מאחורי התנועה הזו הם לא אנטישמיים. אלא שאפשר למצוא אינספור דוגמאות שמגלות את הפנים האמיתיות שלה: שימוש בסטריאוטיפים של אנטישמיות קלאסית, כרזות שמשוות בין ישראל לבין הנאצים, ושלילת קיומה של ישראל כמדינת לאום. אז באמת אומרים לי: 'איך את יכולה להגיד שהם אנטישמים? את לא רואה שיש יהודים בתנועות האלה? מה, היהודים הם אנטישמים?'. אז כן, חלק מאותם יהודים נמצאים במרחב של אנטי־ישראליות, במובן של אי קבלת המדינה כמדינת לאום. למשל רבקה וילקומרסון, המנכ"לית של 'קול יהודי לשלום'. היא יהודייה, נשואה לישראלי, גם לשני הילדים שלה יש אזרחות ישראלית, ובכל זאת היא לא מקבלת את מדינת הלאום שלנו. גם זו אנטישמיות, לפי IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה; מסמך שחיבר, ובו קריטריונים להגדרת אנטישמיות, מוכר על ידי קרוב ל־30 מדינות – צ"ק). האם וילקומרסון היא אנטישמית קלאסית? האם היא שונאת יהודים? האם היא מדברת על האף הארוך שלנו? לא. לכן גם אנטישמיות זה דבר מורכב".

הישראלים צריכים להתגייס

מאבקה של ישראל בתנועת החרם עלה לכותרות לפני כשנה בעקבות פרשת לארה אל־קאסם, סטודנטית אמריקנית שהגיעה לישראל ונעצרה בנתב"ג. משרד הפנים סירב לאפשר לה להיכנס לארץ, מכיוון שבעבר מילאה תפקיד בארגון תומך BDS. כעבור שבועות אחדים קבע בית המשפט העליון כי יש להתיר את כניסתה לישראל, מכיוון שהפעילות שלה בארגון הייתה מינורית יחסית והסתיימה לפני כשנתיים. בינתיים ספגה ישראל ביקורת בארה"ב על התנהלותה.

"המעצר של אל־קאסם לא היה יוזמה שלנו, אלא תוצאה של חקיקה בכנסת", אומרת וואקנין־גיל. "לפי תיקון שהתקבל לחוק, מי ש'הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל', לא ייכנס בשערי המדינה. מערכתית, זכותה של מדינה לא לאפשר לאדם כזה להיכנס לגבולותיה. נסעתי פעם לארה"ב עם קצין בשם עֹמֶר, ורק מכיוון שהשם הזה נשמע לשוטרי הגבולות כמו 'עומָאר', לא נתנו לו להיכנס לארה"ב – למרות שהיינו בדרך לפגישות עם הסי־איי־איי. אז תראה לי מדינה שתיתן לך להיכנס אליה אחרי שהצהרת שאתה רוצה לפרק אותה. האם התדמית שלנו נפגעה בגלל התיקון לחוק ויישומו? ואם כן – האם זה היה שווה? על כך אני מתקשה לתת תשובה.

"אחרי שנעשתה החקיקה, הקמנו צוות שייקח את ההגדרה האמורפית 'קריאה לחרם' ויגבש את המדדים השונים כדי לפרש אותה. למעשה, צמצמנו אותה והשארנו רק מקרים קיצוניים שבהם באמת אי אפשר להתעלם מהמעשה. עד המקרה של לארה אל־קאסם נעצרו בנתב"ג עוד כתריסר נוסעים בשל דה־לגיטימציה למדינת ישראל, וברור שגם נכנסו לכאן המון אנשים שפועלים נגדנו בעולם. היו מקרים שהועברו אלינו לבדיקה, ואפשרנו את הכניסה שלהם ארצה למרות שידענו שהם באים לעשות פה פעילות כזו. מבחינת עלות־תועלת – העדפנו שייכנסו".

מה לגבי העיתונאי היהודי־אמריקני פיטר ביינהרט, שנעצר בנתב"ג? הוא אמנם ממוקם בשמאל הקיצוני והתבטא נגד ישראל, אך האם כל אדם שמחזיק בדעות כאלה לא יוכל להיכנס לארץ?
"הסיפור של ביינהרט היה קשור בכלל לשב"כ. השם שלו קפץ ברשות ההגירה מכיוון שהוא השתתף בהפגנה מסוימת".

משרד הפנים מקבל מידע מודיעיני על אנשים שמשתתפים בהפגנות נגד ישראל בחו"ל?
"לא דרך משרד ההסברה. אני רק יודעת שבמקרה ההוא השב"כ התנצל, זה היה אירוע שלהם".

הרמתם גם קמפיין "ישראלי" שעסק ב־BDS, הקמתם אתר בעברית בשם 4IL ויצרתם שת"פים מסחריים עם מגוון כלי תקשורת כאן בארץ. האם צריך להשקיע מיליוני שקלים בהסברה פנים־ישראלית, כשהמערכה היא למעשה בחו"ל?
"המערכה הזו מתרחשת גם פה. שלוש שנים עבדנו מול חו"ל, כי שם הבעיה הפיזית. הישראלי לא רואה מולו את הדה־לגיטימציה, ואילו היהודים במדינות אחרות מרגישים אותה על בשרם. אז קודם כול פנינו לשם, אבל אחרי שעשינו עבודה מול קהלים בעולם והנענו אותם לפעולה, הבנו שלא ייתכן שהם יילחמו למעננו ולמענם, בזמן שאזרחי המרחב המוגן שנקרא ישראל לא ישתתפו במאבק. אני באמת לא מבינה את אלה שאומרים 'אל תניעו את הישראלים לפעולה'. אני רוצה שישראלים ייכנסו לאתר שהקמתי וייקחו חלק במערכה".

"יש בהחלט קשר בין פעילי החרם לאיראן, וכעת עובדים במשרד ההסברה על איסוף ההוכחות. נתחיל מכך שרבים מפעילי החרם מבקרים באיראן, כמו למשל ארגון 'קוד פינק'. המעורבות של איראן משמעותית במיוחד בספרד ובאמריקה הלטינית. הדוגמאות רבות, אבל צריך לפמפם את זה ולהטמיע במודעות"

אבל תכל'ס, מה הישראלי יכול לעשות? קל אולי לגייס אותו, אבל איזו אפשרות יש לו לחולל שינוי מהותי?
"על מה תוקפים אותנו בעולם? על מה שקורה כאן. אז אני רוצה שמכאן יצא הסיפור האמיתי. שישראלים שמכירים את המציאות פה ויכולים להסביר את הדברים ממקור ראשון, יעשו את זה. לא מספיק שיהודי משם יתקשר אליי, יקבל ממני תיאור, ואחר כך יחזור על הדברים – באנגלית טובה אמנם, אבל לא תמיד באופן הכי מדויק, ובטח לא מזווית אישית".

לחשוף את הבלוף

בשנים האחרונות ישראל זוכה לתמיכה משמעותית בזירה הבינלאומית, בכלל זה מצד המעצמות. אולי המצב שלנו לא כל כך נורא?
"בהרבה מאוד היבטים, המצב שלנו בהחלט לא רע. בנושאים כמו כלכלה, יצירתיות פנימית וחדשנות, הוא אפילו טוב מאוד. הייתי שמחה מאוד אילו יכולנו גם למצוא פתרון לסכסוך ולחיות בשלום כאן במזרח התיכון, אך בסיטואציה הקיימת – כלומר, השילוב של המציאות בשטח, ההנהגה בצד הפלסטיני וההנהגה אצלנו – יהיה קשה מאוד להגיע למשהו ארוך טווח. אני רוצה שיהיו שתי מדינות לשני העמים, אבל מתקשה לראות איך מתקדמים לזה כעת. מאידך גיסא, לא הייתי רוצה שישראל תיתפס כמי שאומרת 'לא'. אני כמעט בטוחה שהפלסטינים לא יפספסו הזדמנות לעשות את הטעות הזו, אז למה שלא נראה שהם מבלפים? למה לנו להיות הצד הסרבן? הרי ראשי ממשלה כמו אהוד ברק ואהוד אולמרט כבר הסכימו לתת כמעט הכול, ובסוף הצד השני הפיל את זה. לכן אני אומרת: בואו נשחק את המשחק. זה אמנם לא יבטל את הקמפיין של הדה־לגיטימציה, כי כאמור הם לא מקבלים אותנו גם בגבולות 1948, אבל כן נוכל לקחת מהם את הנרטיב ולמשוך להם את הטיעון המרכזי".

האם ישראל מעדיפה להשקיע בתחזוק הקשר עם יהודים־אורתודוקסים ונוצרים אוהבי ישראל, על פני הקשרים עם היהדות הפרוגרסיבית בארה"ב, שמזוהה עם השמאל?
"אני לא הייתי רוצה לוותר על העם שלי. אני ציונית, אוהבת את מדינת ישראל, אבל אנחנו כמרכז יהודי גדול חייבים להבין שיש גם מרכז יהודי גדול אחר, בארה"ב. אם אתה מגדיר את עצמך כמדינת העם היהודי, לא תוכל להגיד למי שלא מסכימים איתך, או למי שלקחו את יהדותם למקום אחר, 'אתם לא חלק ממני'. יהדות ארה"ב כוללת גם את 'קול יהודי לשלום' ו'ג'יי סטריט', ואסור לנו לוותר עליהם. יחד עם זאת, קול יהודי לשלום הוא יריב שנמצא מחוץ ל'אוהל הגדול' – הגדרה שנתן מכון ראות, אחד המכונים שאני מעריכה את החשיבה שלהם. אנחנו החלטנו לעבוד עם מי שנמצא בתוך אותו אוהל גדול".

שדולת השמאל היהודי־אמריקני "ג'יי סטריט" היא בעינייך ארגון דה־לגיטימציה?
"הם במגמת נפילה; בעבר השר ארדן נפגש איתם, אבל חלק מהאמירות העדכניות שלהם כבר מתקרבות לקו של 'קול יהודי לשלום', ומרחיקות אותם מהאוהל היהודי הגדול והמרכזי. בעיניי הם על הקשקש".

יעל פתיר, מנהלת "ג'יי סטריט ישראל", מסרה לנו בתגובה: "ג'יי סטריט הפכה לבית האידיאולוגי של הציבור היהודי־אמריקני תומך ישראל והשלום. הציבור הגדול הזה נותן לנו לגיטימציה ציבורית וכוח להשפיע ולפעול למען עתיד טוב יותר לישראל ולאזור. מי שפגע בסולידריות היהודית עם ישראל היה דווקא משרדה של וואקנין־גיל, באמצעות קידום יוזמות חקיקה להגבלת חופש הביטוי בארצות הברית, תמיכה בתשאולים פוגעניים בנתב"ג, וניסיון לצבוע בצבעים אנטי־ישראליים ולעיתים אף אנטישמיים כל מי שמאמין שתמיכה בישראל יכולה לבוא בצוותא עם ביקורת על מדיניות ממשלתה. במקום לתת לנו ציונים, מוטב שוואקנין־גיל תעשה חשבון נפש על התנהלות משרדה, שהעצימה את תנועת ה־BDS הרבה מעבר לממדיה הטבעיים, והרחיבה את השבר בין ממשלת ישראל לרובה הגדול של יהדות ארצות הברית".

בימים אלה מתחילה וואקנין־גיל לעבוד באופן עצמאי על פרויקט חדש – הקמת מערך דומה לזה של המאבק בדה־לגיטימציה, והפעם לצורך מאבק באנטישמיות. "אני מתרכזת לאו דווקא בפנייה לממסדים, אלא גם בגורמים אחרים שיש להם כוח גדול בהרבה. אלה יכולים להיות ענקי מדיה או אינטרנט, שאפשר לנסח מולם סט חוקים וכללי אתיקה כדי לשלוט ברמת האנטישמיות שיש ברשת. זה עשוי להשפיע הרבה יותר מכל פעולה אחרת".

הריאיון הנרחב האחרון שלה היה לעמיר רפפורט בעיתון הזה, עם פרישתה מתפקיד הצנזור הראשי. וואקנין־גיל סיפרה שם שבמשך שנים לא ליוותה את ילדיה באף אירוע משמעותי: "לאחרונה עשו לבת הגדולה אבחון, וכל הזמן שאלו אותי לגבי ההיסטוריה שלה – 'מתי עשתה צעד ראשון? מתי דיברה?'. על כל שאלה עניתי 'סביר'. אף פעם לא הייתי שם כשזה קרה, אז כנראה זה היה סביר". כשאני שואל אותה אם במבט לאחור היא מצטערת על הדרך האישית שבחרה, היא משיבה: "נכון שלא הייתי מספיק בבית בשנים המעצבות של חיי ילדיי. אני מתקשה להגיד שבכלל הייתי בבית בשנים האלה. אני מהדור שבו קצינות צעירות היו צריכות לעבוד קצת יותר קשה מכולם כדי להתקדם, ואני שמחה שעשינו את זה, כי לנשים שמשרתות היום בצבא כבר הרבה יותר קל. אם הייתי צריכה לחזור על החיים שלי שוב, הייתי עושה כמעט הכול באותה צורה. רק דבר אחד, אישי, הייתי משנה: לא הייתי מסתפקת בשני ילדים. הייתי רוצה לפחות שלושה. זה הדבר היחיד שאני מרגישה שקצת פספסתי. אבל אם לא ראיתי את הצעד הראשון שהילדים עשו – אז ראיתי את הצד העשירי, לא קרה כלום. כשאני מסתכלת על מה שיצא מהם, אני רואה שהם לא נפגעו מחוסר הנוכחות שלי. בינתיים עשיתי הרבה למען המדינה, ואני מתכוונת לעשות עוד הרבה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il