חצי שנה אחרי שנפצע אנושות בפעילות מבצעית, חזר רועי בן־טולילה לבסיס של יחידת מגלן. השומר בכניסה שאל אותו לזהותו, והוא השיב פשוט "רועי", בביטחון של מי ששירת במקום עד לא מכבר כסגן מפקד פלוגה. השומר, במקום לפתוח לו מיד את השער כפי שציפה, שאל אותו מה הסיפור שלו ומה הוא עושה כאן. רק אחרי שסגן מפקד היחידה התערב והורה להכניס אותו, הצליח בן־טולילה לעבור את שערי הבסיס, אך השאלה "מה הסיפור שלך" המשיכה להדהד בתוכו.
עוד שנה חלפה, והשאלה הזו שבה והתעוררה בעוצמה רבה, כשאחד מפקודיו־לשעבר הפציר בו להיפגש עם קבוצה של בני נוער שהגיעו לארץ במסגרת תוכנית "תגלית". ערב המפגש פתח בן־טולילה את המחשב הנייד והחל להקליד, בקושי רב, את סיפורו. ברגע האחרון ביקש לבטל את השיחה עם המשלחת הצעירה, בטענה שהפציעה שלו אינה סיפור גבורה. "הסיפור שלך הוא לא מה שקרה לך, אלא איך אתה מתמודד עם מה שקרה לך", אמר לו אותו חייל לשעבר. בן־טולילה התרצה, ונפגש עם האורחים מחו"ל. מאז החל לשוחח עם קבוצות נוספות ולספר להן את הסיפור האמיתי, הסיפור שלו.
גם "מגובה הלב", ספרו של בן־טולילה שראה אור לאחרונה (ידיעות ספרים), לא עוסק במורשת קרב אלא בסיפורו של הקרב שאחרי הקרב: השיקום הממושך, המאבקים הרבים, אתגרי החיים בכיסא גלגלים. את שם הספר טוען מחברו בשתי משמעויות: "ניסיתי לקחת מצב שהרבה פעמים מסתכלים עליו באופן טכני או מרוחק, ולנתח אותו מהמקום של הלב. שיתפתי את הקוראים בתחושות שגם עבורי לא היו טבעיות. המשמעות השנייה והפשוטה של 'מגובה הלב' היא שכך אני רואה היום אנשים. הייתי בגובה מטר ושמונים, וביום אחד הפכתי למטר ושלושים. זה גובה מעניין מאוד, שמשנה את הפרספקטיבה שלך על כל העולם, ואת הפרספקטיבה של העולם עליך".
את בן־טולילה פגשתי לראשונה לפני כשבע שנים, כשהנחה תוכנית ב"ערוץ מאיר", שבו עבדתי גם אני. לפני כשנה וחצי נפגשנו שוב, כמשתתפים בתוכנית העמיתים של ארגון מעוז. ידעתי שהוא מרצה, מנחה סדנאות מנהיגות, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, איש משפחה מסור ואדם רגיש וקשוב. ובכל זאת, עד שיצא הספר, לא הכרתי את הדרך הקשה והמרשימה שעבר מאז הלילה ההוא בשנת 2004, שבו השתנו חייו.
"בעקבות הספר אנשים חזרו אליי אחרי שלא שמעתי מהם הרבה מאוד שנים", הוא מספר. "לחיילים שלי למשל היה תפקיד דרמטי במי שהייתי לפני הפציעה, אבל אחריה הם די נעלמו מהחיים שלי. הסיבה הפשוטה לכך היא שיש לאנשים עוד משימות, והם צריכים לעבוד ולעסוק בחייהם. אבל במובן הפחות פשוט, היה להם קשה לוותר על רועי שהם הכירו, בגובה מטר ושמונים. הרבה מהם כתבו לי עכשיו מילות תודה, ואמרו שהספר נתן להם הזדמנות לחוות אותי כאדם מלא חיות. גם עבור אלו שהיו איתי רק בפרק מסוים בקרב שאחרי הקרב, הספר האיר תמונה הרבה יותר רחבה. אפילו החברים שמכירים אותי כמו שאני היום, במקום השלם שלי, אומרים לי שלא ידעו שהייתי כל כך שביר ושבור".
כתיבת הספר, שנמשכה עשר שנים, הייתה לדבריו מעין טיפול נפשי. "אחרי שנפצעתי הגיעו אליי הרבה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אנשים מדהימים שניסו לעזור לי – אבל אני לא הסכמתי לקבל מהם עזרה, כי אמרתי לעצמי שפסיכולוגים מיועדים לאנשים שסובלים מבעיה בנפש, ואני נפצעתי בגוף. זה היה מנגנון הגנה בשבילי, ולא חלילה ביקורת עליהם. כשהתחלתי לכתוב את הכאב הזה לבד, עם עצמי, ראיתי כמה זה עוזר לי. זה היה סוג של טיפול פסיכולוגי שעשיתי לעצמי בעצמי. בין השאר גיליתי שכשאתה כותב ומנסח, אתה יכול לסנן ולהשאיר את הדברים שאתה מעוניין להתמקד בהם, ולשים בצד דברים שאתה לא רוצה לשים לב אליהם. או במילים אחרות, לברור את ההזדמנויות שהחיים יכולים לזמן לך".
על איזה סיפור ויתרת?
"יש כאבים שבריא להיזכר בהם, ויש כאלה שלא. ההבנה שאתה יכול לבחור בעזרת הכתיבה מה אתה משאיר כדי שיהיה חלק מהסיפור שלך – הייתה מופלאה בעיניי. היא הפכה את הכאבים שכן בחרתי לכתוב עליהם לחלק ממני.
"בסוף הנקודות התחברו, החיים התייצבו, והרגשתי שזה לא רק הסיפור שלי, ושיכולה להיות לו תרומה לשיח כסיפור שמייצג את החברה הישראלית על כאביה. מאוד לא רציתי שזה יהיה ספר של סגירת חשבונות, אלא להפך. העדפתי לספר סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו. סיפור החזרה שלי ליחידה, למשל, הזכיר למישהו את אבא שלו, שהגיע לטקס במקום העבודה שפיטר אותו. כי אלה לא רק סיפורים של נכים. כולנו מתמודדים עם דברים יומיומיים פשוטים, שדומים למה שאני שעברתי".
להיזהר מהכלבן!
ב־20 במאי 2004 הוביל בן־טולילה שני צוותים של לוחמי מגלן ברחובות האפלים של העיר ג'נין. מטרת הפעולה: מעצר מחבל שעמד להוציא לפועל פיגוע באחת מערי הצפון. זו הייתה הפעם הראשונה שחיילי צה"ל נכנסו לג'נין מאז מבצע חומת מגן, שנתיים קודם לכן. בשל מורכבות המבצע הצטרפו לכוח גם שני כלבנים מיחידת עוקץ.
כש"צוות הסגירה" בפיקודו של בן־טולילה החל ליצור מעגל סביב ביתו של המחבל, נשמעו לפתע יריות מרחוק. האש ככל הנראה לא הייתה ממוקדת ומכוונת לכוח, אלא נועדה להתריע, אבל אחד הכלבנים נתקף חרדה. מתוך הבהלה שאחזה בו הוא זיהה את מפקד הצוות כמחבל המבוקש, וירה לעברו 34 כדורים מטווח של חמישה מטרים. רק צעקות הַקַּשָּׁר של בן־טולילה גרמו לכלבן להבין שטעה.
בן־טולילה הספיק לומר שאינו מרגיש את רגליו, ואז קרס. מתוך 34 היריות, כך התברר בהמשך, רק אחת פגעה בו, אך הנזק שנגרם היה קשה: הכדור חצה את יד ימינו של בן־טולילה, פער חור בריאתו הימנית ופגע בחוט השדרה, מה שגרם לשיתוק מיידי בפלג הגוף התחתון. בן־טולילה איבד דם רב והיה בסכנת חיים ממשית. למרות הקרבה לבית חולים העמק בעפולה, רופא היחידה ד"ר ניר הירשהורן התעקש לטפל בו בשטח ולהקפיץ למקום מסוק חילוץ, וזאת בניגוד לנהלים. בשלב מסוים איבד הפצוע דופק, והירשהורן דיווח: "כנראה רועי מת". ובכל זאת הוא המשיך להילחם על חייו של בן־טולילה במשך 25 דקות, וביצע ניתוח מורכב של ניקוז דם מהריאות תוך כדי החייאה. לאחר המבצע ננזף הירשהורן על התנהלותו; לימים קיבל עליה צל"ש.
שלוש פעמים הצטוו אנשי צוות המסוק לחזור לבסיס; שלוש פעמים בחרו להמשיך לעבר ג'נין. מי שהטיס את המסוק היה דני גומז, שנפל שנתיים לאחר מכן במלחמת לבנון השנייה. את בן־טולילה הוא הכיר אישית, מתקופת לימודיהם במכינה הקדם־צבאית בעצמונה.
הקצין הפצוע פונה תחת אש לבית החולים רמב"ם, שם אושפז כשהוא מורדם ומונשם. למשפחתו נאמר שככל הנראה לא ישרוד את הפציעה, וגם אם כן – הוא צפוי לסבול מפגיעה מוחית קשה. להפתעת כולם, אחרי שבוע בן־טולילה התעורר וחזר לעצמו מבחינה מנטלית. משם החל מסע ארוך, פיזי ונפשי, של שיקום.
כחודש לאחר הפציעה קיבל בן־טולילה את "ארגז המפקד" שלו. במחברת שנמצאה שם הוא קרא דברים שכתב ערב היציאה למבצע: "להיזהר מהכלבן! נוהלי החבירה שלהם ישתנו רק אחרי שמישהו חלילה ימות. הם לא אורגניים ולא סגורים על המשימה". "לא זכרתי שכתבתי את הדברים האלה", הוא מספר לי. "זה אפילו הפתיע אותי קצת".
כעסת על המחדל שהוביל לפגיעה בך?
"האמת, לא מאוד. בימים שלפני התקרית לא היה לנו מספיק זמן להיות ערים לכל מה שמתרחש. היינו על אוטומט, פעלנו בתוך מציאות אינטנסיבית ומחייבת מאוד, וכל הזמן הרגשנו שאנחנו עסוקים בלהציל חיים. זו תחושה חזקה, שממלאת אותך במשמעות כשאתה שם, וכשפתאום אתה לא שם מגיעה במקומה ריקנות. יש פער גדול בין להציל חיים של אנשים, לבין להיות זה שמצילים אותו ועוזרים לו".
בספר הוא חוזר גם אל רגע טעון במיוחד, כשהחייל שירה בו הגיע לבית החולים כדי לבקרו. "אני סולח לך", אמר לו בן־טולילה, אבל התהליך הפנימי של הסליחה נמשך עוד זמן רב.
היה ביניכם קשר מאז?
"לא הרגיש לי נכון לבדוק מה קורה איתו במהלך השנים. ידעתי שהוא חווה תקופה קשה אחרי האירוע. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה, בהרצאה בצפון, ושמחתי לראות אותו ולשמוע שהוא חזר לתלם, הקים משפחה והחל לעסוק בחינוך. צריך להבין שזה אדם שלא הכרתי קודם. היה לנו מבצע אחד ביחד, וגם ממנו אני לא זוכר שום דבר.
"בשיקום אתה משקם גם מערכות יחסים מהעבר, עם אנשים שהכירו אותך באופן מסוים וצריכים להכיר אותך אחרת. להכניס לתוך המערבולת הזאת עוד אדם, שמעולם לא בחרתי בקשר איתו ונסיבות כאלו הפגישו בינינו – זה היה גדול עליי. לא הייתה לי יכולת רגשית לזה, ובשביל מה? הרי לא אהיה חבר של מישהו רק כי הוא ירה בי. הרגשתי גם שזה הרבה יותר בריא בשבילו".
הנס השני
"מגובה הלב" מעניק גם הצצה למחלקות השיקום של הפצועים, ומתאר באופן אותנטי אירועים יומיומיים מהמחלקה בבית החולים תל־השומר – חלקם מרגשים, חלקם כואבים, חלקם מצחיקים. "זה מקום שמספר את הישראליות", אומר בן־טולילה. "החברה הישראלית מתייחסת לפצועי צה"ל בהמון כבוד, הערצה ואפילו קדושה, ואני דווקא ניסיתי קצת לשבור את זה. כשאתה מעריץ מישהו, אתה לא יכול להתקרב אליו – ואז אתה גם לא יכול להבין אותו, והוא לא יכול להיות חלק מהסיפור שלך. רציתי להראות שבעצם גם אנחנו בני אדם. אנחנו הרבה יותר שבירים מכפי שרגילים לראות אותנו, וזה בסדר".
התחושה שלי היא שקיים שיפור מתמיד ביחס של החברה הישראלית לנכים. גם אתה רואה את זה כך?
"אני ממש מקווה שאתה צודק, אבל אולי אתה נמצא בסביבה שיותר מודעת לנושא הזה. אני לא בטוח שזה כך. מצד שני, אני לא רוצה לתת ציונים לחברה, כי אני לא סוציולוג. נראה לי שהשינוי נובע בעיקר מהאופן שבו אנחנו הנכים תופסים את עצמנו, כי זה מה שמשפיע יותר מכל דבר אחר. ככל שאני התקדמתי עם עצמי, העולם נהיה לי קל יותר. זה נכון גם באופן אובייקטיבי: אחרי הפציעה לא יכולתי לחזור אפילו לבית שבו גדלתי, וזו הייתה חוויה מאוד בודדת. אחר כך שכרנו בית, שעדיין לא היה הכי מתאים, ורק אחר כך בנינו בעצמנו את הבית שלנו וסידרנו אותו בהתאם לחיים שלנו. זה היה נכון אצלי גם בתחום העבודה: כשאתה עובד סוציאלי צעיר, אתה לא יכול לבחור איפה תעבוד. רק בהמשך יש לך אפשרות להתאים את העבודה למציאות החיים שלך".
הוא נשוי למאיה, שהייתה חברתו עוד לפני הפציעה. בספר מתוארת ההתמודדות המשותפת שלהם עם האירוע הקשה ותוצאותיו. "בחרת לצאת עם קצין ביחידה מובחרת ולא עם נכה", אמר לה בן־טולילה בבית החולים, בפגישתם הראשונה לאחר הפציעה. מאיה השיבה לו: "מעולם לא הייתי איתך בגלל מה שאתה, אלא בזכות מי שאתה". שנה אחר כך נישאו השניים, וכיום הם הורים לארבעה ילדים.
מאיה הייתה שותפה לתהליך הכתיבה?
"היא הייתה הראשונה והיחידה שקראה את הספר לפני שהוא יצא. מאיה היא החברה הכי טובה שלי, אבל יש לה חיים כל כך מלאים, והיא לא חיה היום בתודעת גיבורה או 'אשתו של'. היא עומדת בזכות עצמה במקום חזק ונבדל, ולא היה לה צורך להשתתף בכתיבת ספר כזה".
תשע שנים אחרי אותו לילה בג'נין, בן־טולילה שוב מצא עצמו בסכנת חיים ממשית. דלקת ריאות שגרתית בחצי הריאה שנותרה לו, דחקה את אחד מעשרות הרסיסים הקטנים שנשארו בתוך גופו, מה שגרם לפקיעת עורק. הרופאים בהדסה עין־כרם אבחנו בתחילה דלקת ריאות פשוטה, ולא מצאו סיבה לדאגה. מי שהתעקש להשאיר את בן־טולילה להשגחה היה לא אחר מד"ר הירשהורן, שעבד בבית החולים. כעבור שעות ספורות כבר הוכנס בן־טולילה לחדר ניתוח, ועבר צנתור לסגירת העורק שפקע. כך, בפעם השנייה, ד"ר הירשהורן הציל את חייו.
אתה כותב באומץ על הסכנות הרבות האורבות לאנשים משותקים, ועל תוחלת החיים הלא־ארוכה שלהם.
"מי שיושב בכיסא גלגלים נמצא במצב של פגיעות מתמדת, כמו צב ללא שריון. יש צורך בהרבה אנשים שיגוננו עליך. כשאני כותב שאני עלול למות מוקדם, אני אומר זאת בהשלמה. לא בכאב, אלא מתוך מודעות לרגישות הגבוהה של הגוף שלי, וגם כי ראיתי את המוות כבר כל כך הרבה פעמים. זה משהו שיכול לקרות, אבל אני צובע אותו במשמעות ומדבר עליו".
ניצחון במלחה
קצת לפני שבן־טולילה נפרד ממחלקת השיקום של תל־השומר, לקח אותו מנהל המחלקה לאולם הכדורסל של בית הלוחם בתל־אביב. המחזה שנגלה שם לעיניו שינה את כל תפיסתו באשר לנכים. "התקיים מול עיניי יקום אחר, שבו ראיתי את האנשים לפני שראיתי את הכיסא", הוא כותב בספרו על הביקור בבית הלוחם. "אנשים חדשים שנדמה כי עשו פירוק והרכבה מחדש של מרכיבי הגוף והנפש, בסדר שונה ובריא יותר מכל מה שהכרתי".
בן־טולילה נשבה בקסם המגרש. הוא הצטרף לקבוצה מהליגה השלישית, ולאחר שנה כבר הוזמן לליגת־העל, לקבוצה הראשית של בית הלוחם בתל־אביב, "מכבי תל־אביב" של הכדורסל בכיסאות גלגלים. עם הקבוצה הזו הוא נסע להשתתף באליפות אירופה, וזכה להניף את הגביע.
"הבן שלי אלון חולם להיות כדורסלן באן־בי־איי – או בנבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. הוא לא רואה את ההבדל, וזו אמירה"
לאחר שעבר עם משפחתו לירושלים, העז בן־טולילה לחלום על הקמת קבוצת כדורסל שתייצג את הבירה בליגת־העל. הוא אסף שחקנים, ויצא איתם לדרך. כבר בשנה הראשונה, 2009, הם העפילו לגמר גביע המדינה מול האקסית שלו מתל־אביב. לקראת המשחק בן־טולילה התעניין פחות בניצחון, ויותר בהגשמת חלום נוסף – לקיים את האירוע הספורטיבי באולם מלחה, לאחר שיונגש ויותאם. בחזונו הוא ראה 3,000 צופים נוהרים לאולם, ואת נשיא המדינה דאז שמעון פרס מעניק את הגביע. מול כל המפקפקים והציניקנים, הצליח בן־טולילה להגשים את החלום לפרטיו: האולם הונגש, והקהל מילא את הספסלים. ההבדל היחיד היה שאת הגביע העניק יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין. גם ההפסד של הקבוצה הירושלמית לא גזל מבן־טולילה את תחושת הניצחון.
במקביל למשחק בליגה הוא הצטרף לפני 13 שנים לנבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, ומאז השתתף איתה שש פעמים במשחקי אליפות אירופה. בפעם האחרונה עשה זאת לפני כחודש. "אני בן 38, ובמונחים של הנבחרת אני כבר זקן. כשאני עולה לקליעה, אני שומע את הכתף חורקת".
איך השתלב הכדורסל בתהליך השיקום שלך?
"התרומה שלו הייתה גדולה מאוד. פסיכולוגים ממליצים על השתייכות לקבוצת תמיכה, ושחקני הכדורסל היו קבוצת התמיכה הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי. לכל אחד מהם יש סיפור אישי שיכול היה להשאיר אותו כפוף, ובכל זאת הם זקופי קומה. הם נתנו לי המון השראה, וגם למדתי מהם ברמה המעשית איך להתנהל בחיים האלה עם כיסא גלגלים. לא ידעתי למשל איך ארים את התינוק שלי, כי בגלל הפציעה אין לי שרירי בטן וזה קשה מאוד. כשראיתי איך אחד השחקנים מרים תינוק באחיזת חתול, השתחרר אצלי פקק. זו החירות שאתה חולם עליה בשלב הזה של החיים. גם לטפס בעצמי לג'יפ נראה לי בהתחלה כמו משהו שלא אצליח לעשות. ברגע שראיתי מישהו מהשחקנים עושה את זה, הבנתי שהדבר אפשרי. גם זה הקנה לי המון חירויות.
"בנוסף, ההשתייכות לקבוצה שִחזרה לי את הסיפור של צוות לוחמים במגרש של החיים. מה שחיבר בין כולם לא היה הכאב הפרטי של כל אחד, אלא התשוקה לנצח יחד. ויש משמעות מיוחדת כשאתה משחק בשורות נבחרת ישראל. בשביל מי שלא עושה מילואים, לשמוע את 'התקווה' על אדמת פולין זה פיצוי גדול מאוד".
קריירת הכדורסל שלו תובענית מאוד: הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע בממוצע, ובמהלך הקיץ הוא נדרש לשהות שבועיים מחוץ לבית. הספורט כבר הפך לחלק מהמשפחה, וילדיו של בן־טולילה באים איתו לאימונים. "הבן שלי אלון חולם להיות כדורסלן באן־בי־איי – או בנבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. הוא לא רואה את ההבדל, וזו אמירה".
על מצבו של ספורט הנכים בישראל הוא אומר: "היום קברניטי הענף כבר יודעים שאפשר למלא אולמות גם במשחקים שלנו. מצד שני, ישראל היא כבר לא מעצמת ספורט נכים כמו שהייתה בעבר. זה קרה בגלל שתי סיבות שיש בהן צדדים משמחים. סיבה אחת היא שספורט הנכים בעולם הפך למקצועני. מבחינת שחקני הנבחרות שמולן אנחנו מתמודדים, המשחק הוא הזהות הבלעדית שלהם. אצלנו זה לא יכול להיות כך מסיבות של כסף, תשתיות ותפיסה. הסיבה השנייה היא שהיום, ברוך השם, כבר יש לנו פחות פצועים. פעם היו חולי פוליו ונכי מלחמות, והיום אין הרבה כאלו. בענף שלנו קיים מתח משמח, זה ענף שלא רוצה לגדול. מתוך מה שיש, אנחנו מנסים להפיק את המרב".
להיאחז בחלום
כיום בן־טולילה משמש מנחה בתוכנית העמיתים של ארגון מעוז, ובמקביל הוא מעביר הרצאות וסדנאות באולם הכדורסל של בית הלוחם. תחת הכותרת "לשבת בכיסא של האחר ולהתמסר", הוא מציג לאנשים עומדים את הקסם והיופי של המשחק בכיסאות גלגלים, ואת החוויה הדרמטית של המעבר ממטר ושמונים למטר ושלושים.
"זה משחק מדהים, שבו חוויית החוסר גורמת לך להישען על אחרים ולמסור להם את הכדור", מסביר בן־טולילה. "כולם מבינים שהם מוגבלים, וההבנה הזאת היא המתכון לניצחון במשחק. נוצרת מנגינה אחרת של ביחד, מנגינה שמוציאה מכל אחד את השחקן הקבוצתי שבו. כשאי אפשר לרוץ לבד ולעבור את היריב בכוח, זה מחייב כל שחקן להתמסר בכמה רמות – להתמסר עם שחקן אחר ולהתמסר למצב של הנכות.
"כשאדם מציע לי עזרה ברחוב, אם הוא עומד ושואל אותי – אני תמיד אגיד לו לא. אם הוא יורד לגובה שלי ומדבר איתי בגובה הלב או העיניים, אענה את התשובה האמיתית. עם ילדים, אגב, קל לי מאוד, כי הם בגובה שלי
"מתברר שזה מאוד נוגע באנשים, מוציא אותם מאזור הנוחות ומחייב אותם להתמודד עם אזורים שביומיום הם בוחרים לא לגעת בהם. אנשים שיש להם הרבה השפעה, מקבלים כך אפשרות לעדכן את יכולת ההשפעה שלהם, ולהיעזר בכוחות של אחרים. מעבר לכך, זה גם נותן לי הזדמנות לפתוח להם צוהר של היכרות עם העולם של פצועי צה"ל ושל בית הלוחם, מגובה הלב ובגובה שלהם. כשאתה שומע ממישהו את סיפור הפציעה שלו, זה נשאר ברמה האינטלקטואלית; בסדנה אתה מרגיש את הכאב או את המגבלה באופן חווייתי".
הוא לא אוהב לדבר על קשיי היומיום של היושבים בכיסאות גלגלים, אך מי שיקרא את ספרו עשוי להפוך רגיש יותר ביחסו לבעלי מוגבלויות. בין היתר ניתן ללמוד ממנו עד כמה חשוב לדבר עם בעלי המוגבלויות ולא עליהם, וגם לא מעליהם. "כשאדם מציע לי עזרה ברחוב, אם הוא עומד ושואל אותי – אני תמיד אגיד לו לא. אם הוא יורד לגובה שלי ומדבר איתי בגובה הלב או העיניים, אענה את התשובה האמיתית. עם ילדים, אגב, קל לי מאוד, כי הם בגובה שלי. בחברת מבוגרים זה יותר קשה ומגביל את השיח. אני מקווה שהספר יצליח 'להנמיך', כי אנחנו נהיה חברה הרבה יותר טובה אם נראה כל אדם מגובה הלב. זה חשוב במיוחד בתקופות של בחירות, שהן מאוד קשות עבורנו. קח למשל את השבוע האחרון של מערכת הבחירות, כשכולם לכלכו בצורה כל כך עלובה. פצועי צה"ל תוהים לעצמם בימים כאלו: בשביל הדבר הזה נלחמנו? כדאי שפוליטיקאים יחשבו על זה רגע לפני שהם משחררים את מה שהם משחררים, ולפני שהם משסעים את החברה".
מדי פעם הוא מבקר פצועים – אך מקפיד לעשות זאת לפחות חודשיים אחרי פציעתם, כשהם במחלקות השיקום ולא בטיפול נמרץ, וכשכבר נזרעת בהם ההכרה במצבם החדש. "כשקוראים לי אני בא, וזה קורה לא מעט. לפני כמה חודשים הגעתי עם הבת שלי שירה וחברותיה למחלקת השיקום של תל־השומר, במסגרת שנת בת המצווה. היה מאוד מרגש ויפה, והרגשתי שההגעה שלי לשם כאבא נותנת תקווה לפצועים".
לא מעט עמודים בספר מקדיש בן־טולילה ליכולת לחלום – שהכרחית גם כדי להגשים חלומות בעתיד, אבל גם כדי לנצח את הכאב בהווה. "חלמתי כשהיה לי כאב גדול מאוד, וזה עזר לי להתמודד, כי הייתה לי נקודה בזמן לאחוז בה ולומר שעוד מעט יהיה יותר טוב, וגם סיבה טובה ותמריץ לעבוד ולהגשים את החלום. היום אני כבר לא חי חלום רחוק, אלא חלום קרוב מאוד. אני יודע שהעולם מלא הזדמנויות, אבל אני מרגיש שאני במקום מאוזן ומלא משמעות בשבילי, ומשתדל ליהנות ולא לחשוב מה יהיה אחר כך. המשפחה והילדים הם הדבר הכי חשוב עבורי, ואני מסדר את כל העולם שלי כדי שאוכל להיות איתם כמו שאני רוצה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
