ארמון הקיץ של הדלאי לאמה בלהאסה בירת טיבט שוכן בתוך גן יפהפה, מוקף חומה צהובה, עטור פרחים, מזרקות וביתני מקדשים צבעוניים. זה 60 שנה שהנורבולינקה, כך הארמון מכונה, הוא מוקד עלייה לרגל לאלפי טיבטים מאמינים ולתיירים. הם מסיירים בו, מציצים לחדר השינה ולחדר הרחצה של הדלאי לאמה, צופים בהשתאות בפסלי הבודהה על גלגוליו הנמצאים בכל פינה, ומנסים לנחש מה עובר בראשם של הטיבטים, שרובם המכריע נולדו אל תוך מציאות השלטון הסיני, אך עדיין משמרים בחשאי את הכבוד וההערצה למנהיגם הגולה בהודו.
לפני 60 שנה וקצת, בליל 17 במארס 1959 סמוך לחצות, צבאו על הארמון עשרות אלפי טיבטים שבאו לחזק את הדלאי לאמה בעת שהצבא הסיני הפציץ את הארמון המרכזי, הפוטאלה, ואילץ את מנהיגם הנערץ להימלט ולהסתתר בארמון הקיץ. לכולם היה ברור כי אם ייפול הדלאי לאמה בידי הסינים, הם יוציאוהו להורג. היה זה לאחר חודשים רבים של ניסיון עקר להתנגד לכיבוש הסיני. לצבא טיבט הקטן לא היה סיכוי מול הנחשול העצום שכבש את הארץ בסערה. אבל לצובאים על הארמון הייתה מטרה נוספת: למנוע את בריחת מנהיגם לגלות, כדי שלא יישארו לבדם מול הסינים, כעדר בלי רועה.
בחשכת הלילה ובסער הרוחות, איש לא שם לב למחלקת חיילים פשוטים מצבא טיבט שיצאו מהארמון ופילסו דרך בקהל. בין החיילים, מחופש לאחד מהם, צעד לא אחר מאשר הדלאי לאמה עצמו. כשהגיעה המחלקה למקום מסתור נפרד המנהיג מחייליו, עלה על כלי הרכב שהמתין שם ויצא לעבר הגבול ההודי. כעבור כמה ימים קיבל מקלט מדיני משלטונות הודו, והתיישב עם מלוויו ליד העיר דרמסאלה. עד אז קיווה שיום יבוא וטיבט תוכל לשוב ולהיות עצמאית; בבריחתו הראה שהוא מבין שלתקוותו אין שחר.
וכבר 60 שנה חלפו. השנה ציינו הסינים את מה שהם מכנים "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטלי" בסדרת טקסים ליד הפוטאלה, שבמהלכם הוקראו עדויות על סבל האזרחים בטיבט הישנה. כיום טיבט חופשית, מבחינת הסינים, והמשטר בה נוהג לכאורה בפתיחות, ומאפשר חיי משפחה ומסחר תקינים. אך מתחת לפני השטח, השלטון הסיני שולל מהתושבים חופש ביטוי ודעה, ומפקח על כל צעד וכל מילה בגנותו ובגנות המפלגה הקומוניסטית.
לצד זאת, בשנים האחרונות טיבט משנה את פניה במהירות. הבירה להאסה הפכה בתוך שנים ספורות מעיר עלובה ואפורה, שצבעיה מגיעים רק מדגלי התפילה המתנפנפים ברוח, לעיר מודרנית בעלת שדרות רחבות, פינות חמד וכיכרות יפים, פארקים ירוקים ובתי שיכון גבוהים ומעוצבים. תהליך ה"סיניפיקציה" הואץ בשנים האחרונות. ב־2006 נחנכה מסילת ברזל חדשה בין בייג'ינג ללהאסה: בתוך 45 שעות גומאת רכבת מהירה את המרחק בין הערים, כ־4,000 ק"מ. המסילה חולפת בהימלאיה בגובה 4,500 מטרים מעל פני הים; לא בכדי הקו מכונה "רכבת השמיים". מטרתה המוצהרת של המסילה היא להפוך את להאסה לאזור כלכלי המחובר הדוקות לסין. לכל ברור כי המשמעות היא חיזוק אחיזתה של בייג'ינג בטיבט.
הלא־סוס הלא־לבן
רכבת השמיים, שעוצרת בתחנה במערב להאסה, גם מסייעת לסינים לשנות את המאזן הדמוגרפי בטיבט באמצעות הגירה מוגברת של בני האן אל המדינה. כיום יותר ממחצית התושבים בטיבט הם בני האן, הרוב האתני של סין. במבט בפניהם של העוברים ושבים, לא קשה לזהות מי סיני ומי טיבטי: הילידים כהי עור וחרושי קמטים, בעוד הסינים, ובמיוחד הסיניות, מסתירים את עורם מאור השמש תחת שמשיות.
אחרים הם תיירים, שנכנסים למדינה ומתרועעים עם תושביה, מסיירים במקדשים ובמנזרים שנותרו אחרי ההרס הגדול, ומטפסים אל פסגות ההרים. כדי להיכנס לטיבט נדרשת ויזת תיירים מיוחדת, הניתנת לקבוצות המלוות במדריך מקומי. כל אוטובוס תיירים מוקלט ומצולם, והמידע מועבר למוקד פיקוח אי שם. מדריכי התיירים מודעים היטב לנעשה. איתנו באוטובוס נסעה אליזבת, תיירת אנגלייה שהעזה לשאול בתום לב את המדריכה יאנגצה דן כיצד מסתדרים הטיבטים עם המשטר הסיני. המדריכה מיהרה להתחמק, מלכסנת עיניים בחשש אל המצלמות, מאימת אזנו הכרויה של האח הגדול.
פרופ' יורי פינס: "הדלאי לאמה דיבר על השפעה בטיבט רבתי, ששטחה כשליש מסין. אך מבחינת סין האזורים האלה רק ינקו את הווייתם הדתית מהמנזרים. הדלאי לאמה אינו מפריד בין הפוליטיקה לדת, שכן מהות משטרו היא תיאוקרטיה. סין אינה מבינה מה הוא משטר תיאוקרטי"
להאסה הבירה שוכנת בגובה 3,650 מטרים. האוויר דליל, ולמבקרים לראשונה מומלץ ליטול תרופות להקלה על סחרחורת הגבהים. בקבוקי חמצן נמכרים בזול לכל דורש. האתר המרכזי הוא הפוטאלה, ארמונו המרשים של הדלאי לאמה, הנראה מכל פינה בעיר. המבנה הענק בצבעי לבן ואדום ניצב על ראש הר גבוה ומושך מיליוני מאמינים. אין זה בניין ממשלתי אלא מרכז היסטורי, דתי ורוחני לבודהיזם הטיבטי, אחד מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. לפני כמה שנים הונף על ראשו דגל סין, שממדיו התריעו "דעו מי כאן בעל הבית". המסר הופנם וכבר אין צורך בדגל גדול כל כך, אבל דגלי סין מתנוססים בכל רחובות הבירה, "לכבוד 1 באוקטובר, יום המהפכה במלאת 70 שנה לייסוד הרפובליקה", מסבירה לנו יאנגצה דן. טיבט חוגגת את יום העצמאות של כובשיה.
לא רחוק מהפוטאלה נמצא מקדש ג'וקאנג, הקדוש ביותר לעם הטיבטי. עשרות אלפים צועדים סביבו מדי יום בכיוון השעון, מעלות השחר ועד שעת לילה מאוחרת. מדי פעם הם נעצרים, משלבים ידיים בתפילה ומשתטחים אפיים ארצה. הם חוזרים על כך עשרות ומאות פעמים, כשידיהם וברכיהם מכוסות בכפיסי עץ להגנה. אחרים ממוללים חרוזי תפילה בזמן הצעידה וממלמלים שוב ושוב את המנטרה "אום מאני פדמה הום", שפירושו "הלל לאבן הטובה שבלוטוס". בכיכר וברחוב בארקור הסובב את המקדש מוצבים דרך קבע אנשי משטרה באבטחה מתוגברת. איש בשדרות השלטון אינו רוצה לראות שוב את המהומות שהיו במקום הזה לפני 11 שנים, כאשר אלפי טיבטים כילו את זעמם בסינים וברכושם.
חאן פיי דזה, מההוגים הנודעים בתקופת המדינות הלוחמות (475־221 לפני הספירה), סיפר על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע את ראשי ממלכת צ'י וחכמיה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, שכאשר מצרפים אותן זו לזו מתקבל דבר שאינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח עזב הפילוסוף את הממלכה רכוב על גבי סוסו הלבן, אך בהגיעו לגבול נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס".
הוא ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם מה ששכנע את הפילוסופים של ממלכת צ'י לא שכנע את המוכס. כדי לעבור נאלץ הפילוסוף לשלוף את ארנקו ולשלם במיטב כספו. פיי דזה כתב: "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד".
את העלילה הזאת מספרת לנו יאנגצה דן, ואת הנמשל היא משאירה לנו להבין בעצמנו. שלטונות סין אולי מצליחים לשכנע את בני עמם, ואת העולם כולו, כי "טיבט" ו"עצמאות" הם תרתי דסתרי. אך את רבים מבני העם הטיבטי הם מתקשים לשכנע. הטיבטים לא זנחו את אמונותיהם, ורצונם להשתחרר מהכבלים מתגבר מדי פעם על אופיים השקט ומוצא ביטוי בהפגנות ומחאות.
זה קרה לאחרונה ב־2008. זרעי ההתפרצות נזרעו בהשתלטותם של סינים על ענפי מסחר רבים, שגרמה לעליית מחירים תלולה. באותו הזמן גם ננקטה מדיניות נוקשה כלפי נזירים, תוך מניעת קיומם של טקסים דתיים. ב־9 במארס נתפסו עשרות תמונות של הדלאי לאמה, ועל בעליהן הוטל קנס כספי גבוה. למחרת תלו אלמונים אלפי תמונות נוספות ברחבי העיר, יחד עם כרזות הקוראות לשחרורה של טיבט מהסינים. זה היה האות לתחילתן של פעולות מחאה אינטנסיביות: אלפי נזירים שנשאו את דגלי טיבט צעדו ברחבי העיר, וקראו "יחי הדלאי לאמה".
המשחקים האולימפיים בבייג'ינג נועדו להתקיים באוגוסט 2008, והסינים חששו שהמהומות יגברו ויפגעו בקיום השלו של המשחקים. ב־14 במארס 2008 זרמו למרכז להאסה עשרות אלפי מוחים – נזירים, סטודנטים ותושבים – ומהומות פרצו כמעט מיד. המפגינים החלו להעלות באש מכוניות משטרה, וכן חנויות ומסעדות בבעלות סינית. כמה נערות סיניות נשרפו למוות בתוך מסעדה. כוח המשטרה לא עמד מול המפגינים, שהתפזרו ברחבי העיר. עשן שחור היתמר מכל פינה.
בתחילה הגיבה המשטרה בירי גז מדמיע. ההתפרעויות לא נעצרו, והשוטרים עברו לירי אש חיה. לפי מקורות טיבטיים נהרגו 18 בני אדם וכ־400 נפצעו. הממשלה הגולה טוענת כי מספר ההרוגים הוא 80. יותר מ־1,200 איש נעצרו במהלך המהומות, ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות. חלקם נעלמו, וגורלם אינו ידוע עד עצם היום הזה.
"כל המדינות בעולם הכירו בשלמותה הטריטוריאלית של סין, הכוללת את טיבט", מסביר פרופ' יצחק שיחור מאוניברסיטת חיפה, מומחה לסין. "הסינים החליטו להפוך את האזור הנחשל למוקד מודרניזציה, וזה עורר כמה התקוממויות, שדוכאו בכוח. במערב משתעשעים ברעיון של עידוד התקוממויות מקומיות בשם הדמוקרטיה, אך מדובר בחוסר אחריות ממדרגה ראשונה. זה רק מפחיד את הסינים, ומביא לתוצאה אלימה. כולם זוכרים את כיכר טיאנאנמן".
לדעת שיחור יש שלושה גורמים הדואגים "לנפח", כלשונו, את המצב: "הסינים עצמם, המצהירים הצהרות חסרות שחר, ומפחידים את עצמם באמירות על הבדלנות הטיבטית; הטיבטים, המגזימים לעיתים בתיאור תקריות המחאה; והתקשורת הבינלאומית, שלא מכירה את הרקע וההיסטוריה ומעצימה את אווירת הדיכוי ללא פרופורציות".
שיחור עצמו "זכה" לחוש את נחת זרועו של השלטון הסיני: שמו הוכנס ל"רשימה שחורה" וכניסתו לסין נאסרה למשך 15 שנים לאחר שכתב מחקר על הצבא בפרובינציית שינג'יאנג, מולדת המיעוט האויגורי המוסלמי בצפון־מערב המדינה, שרבים מבניו נאסרו במחנות "חינוך מחדש". החרם הוסר כאשר הסינים פנו אליו בבקשה שיסייע בהקמת מרכז ללימודי המזרח התיכון. "הסינים סובלנים כלפי מיעוטים הרבה יותר מאשר באירופה, למשל, אך הם לא מעוניינים שגורמים זרים יתערבו בענייניהם, והם מגיבים בהתאם", הוא טוען.
דגלים בחמישה צבעים מכסים את טיבט, מתוחים על גבי ההרים, הסלעים, הע צים, הגשרים וגגות הבתים: כחול המסמל את השמיים ואת החוכמה, לבן המסמל את העננים ואת הרחמים, אדום המסמל את האש ואת הכוח, ירוק המסמל את המים ואת הפשטות, וצהוב המסמל את האדמה ואת העושר
קונסול ישראל בצ'נגדו, רן פלג, סבור שבמערב לא רואים באותו אופן את ההתנהגות של הסינים במחוזות המתמרדים. "איני משוכנע שהעולם סובלני לכך", הוא אומר. "אני שומע היום מפי נשיא ארה"ב טראמפ התבטאויות כלפי הסינים שלא נשמעו זמן רב בכל הקשור לטיבט וזכויות אדם. להערכתי, ככל שתסלים מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין, כך נשמע יותר ויותר התבטאויות בסגנון זה".
ההיסטוריון פרופ' יורי פינס מהאוניברסיטה העברית, המומחה לסין, שוחח עמי מבייג'ינג בטלפון. "היום אין כלל דו־שיח", אומר פינס. "המשחק הפוליטי נגמר. בשנים האחרונות חלו שינויים כלכליים וחברתיים בדפוסי החיים של האוכלוסייה. ברגע שהרכבת חיברה את טיבט לבייג'ינג ופותחה רשת כבישים מהירים, טיבט נפתחה להמוני תיירים סינים. כל הזמן מגיעות רכבות עם תיירים מסין. להאסה נעשתה האנית לגמרי. התיירים אמנם לא מתכוונים לגור שם, אבל יחד איתם מגיעים אנשים שמבקשים לעבוד. הטיבטים של להאסה דוברים סינית כשפה ראשונה, החינוך הוא סיני. מחברת רועי יאקים עניים שרק ציפו ליבול טוב יותר והעריצו את הדלאי לאמה הפכו הטיבטים לחברה מודרנית, הצורכת אנרגיה סולארית ומשפצת את בתיה ברוח השעה".
האם המשמעות היא שגם הדת הולכת ונעלמת?
"ההפך. היא המציאה את עצמה מחדש. היא מושכת יותר ויותר מאמינים סינים ו'מוכרת' לא רע את תחושת הרוחניות והניו־אייג'. זו דת שמוציאה מהמשוואה את הדלאי לאמה, אבל מורי דת רבים במנזרים הם סינים שקיבלו על עצמם את הדת הטיבטית".
דת ומדינה
דגלים בחמישה צבעים מכסים את טיבט, מופיעים בכל פינה: כחול המסמל את השמיים ואת החוכמה, לבן המסמל את העננים ואת הרחמים, אדום המסמל את האש ואת הכוח, ירוק המסמל את המים ואת הפשטות, וצהוב המסמל את האדמה ואת העושר. הדגלים, ועליהם תפילות כתובות בשפת הקודש הטיבטית, מתוחים על גבי ההרים, הסלעים, העצים, הגשרים וגגות הבתים, כרשת של קורי עכביש המקיפה את אנשיה באמונה רוחנית עמוקה שאינה מתירה להם להשתחרר.
בראש המערכת הדתית הטיבטית עומד טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה־14, שקיבל מקלט מדיני ושוכן בדרמסאלה. הוא משאת נפש לטיבטים, אך בשביל הסינים הוא "סדין אדום", אויב מר המאיים על אחדות האומה, שאסור להחזיק בפסלו או תמונתו. לעתים מפרים תיירים את האיסור ומחלקים תמונות קטנות של הדלאי לאמה לכפריים, ואלה לא יכולים להסתיר את התרגשותם. ההערצה אליו ואל קודמיו שנשאו בתואר אינה יודעת גבול, ובכל מקדש נמצא חדר המוקדש לאחד או לכמה מהם – מלבד לדלאי לאמה הנוכחי, שהסינים מעוניינים שייעלם במהרה כדי להשלים את שלטונם בטיבט. כל עוד הוא חי, הם חשים, האיום בהכרזת עצמאות מחודשת או בניסיונות ניתוק מצד טיבט עדיין מוחשי.
"מי שרוצה לטעון שטיבט הייתה עצמאית בעבר, יש לו על מה לסמוך", אומר פינס, "אבל גם מי שטוען שמעולם לא הייתה לה עצמאות אינו דובר שקר. העימות הסיני־טיבטי הוא תוצאה של אי הבנה: יש שתי טיבט. אחת היא טיבט הפוליטית־טריטוריאלית, המוכרת כיום לעולם כאזור האוטונומי של טיבט, אך ישנה גם טיבט רבתי, הכוללת בערך שליש משטחה של סין. הטיבטים המתגוררים שם רואים את עצמם כפופים למרותו הדתית של הדלאי לאמה, אף שהם מקבלים את השלטון הסיני. הסינים מעניקים לטיבט מידה רבה של אוטונומיה, אבל הדלאי לאמה הגולה אינו מוכן לוותר על מעמדו כמנהיגם של כל הטיבטים".
סין טוענת שטיבט היא חלק בלתי נפרד ממנה מאז ימי שושלת יואן, לפני 700 שנה. הטיבטים מצידם אומרים כי יש להם תרבות, שפה, דת והיסטוריה עצמאיות. הסינים מדגישים כי מאז ומתמיד הכירו הדלאי לאמה לדורותיהם בשלטון הסיני. בפוטאלה יש ציור קיר המתאר את פגישת הדלאי לאמה החמישי עם הקיסר הסיני ב־1652. "היינו עצמאיים בזמנו של הדלאי לאמה החמישי, אבל אז עלה לשלטון הדלאי־לאמה השישי, שאמנם בלט מבחינה רוחנית אך היה חלש פוליטית", אומרת יאנגצה דן. "הסינים ניצלו היטב את הכבוד שהטיבטים רחשו להם, אבל לא ראו אז בטיבט חלק מסין".
פינס מסכים שטיבט קשורה לסין לפחות מאז כיבושי המונגולים במאה ה־13, אך אף שהיא נשלטה בידי השלטון המרכזי הסיני, לא היה בה פיקוח של ממש. בתקופת שושלת מינג, מהמאה ה־15 עד המאה ה־17, גילו הקיסרים עניין מועט במתרחש בטיבט. רק במאה ה־18, בעלות השושלת המנצ'ורית צ'ינג לשלטון, גבר העניין הסיני. מ־1712 ועד ראשית המאה ה־20 הייתה טיבט נתונה לשלטון הקיסר באמצעות נציבים, אלא שהפיקוח עדיין היה רופף, ומעמדו של הדלאי לאמה התחזק והלך. הטיבטים קבלו על עצמם את המרות הפוליטית של קיסרי סין, והם בתמורה תמכו וסייעו למנזרים ולמקדשים הפזורים ברחבי המדינה. "הדלאי לאמה היה מעין סוכן של הקיסר", אומר פינס. "הוא קיבל ממנו תמיכה פוליטית וכלכלית ובתמורה העניק לו תמיכה דתית, כך השתפר מעמדו של הדלאי לאמה והוא קיבל עוצמה פוליטית נוסף לעוצמתו הדתית".
אחרי שהקיסרות נפלה, ב־1911, והוחלפה ברפובליקה, הדלאי לאמה ה־13, טופטן גיאטסו, סבר שהברית שלו ושל הטיבטים הייתה עם הקיסר אך לא עם השלטון החדש. פרסקו בארמון מתאר את ביקורו בבייג'ינג, ואת פגישתו עם הקיסרית האלמנה צה שי ובנה הילד פו. "אך גיאטסו לא התנער לגמרי מכפיפותה של טיבט לסין", מסביר פינס, "כי בימים ההם הייתה האימפריה הבריטית דומיננטית באזור, והוא חשב שהכנסת חינוך בריטי ויועצים צבאיים בריטים לטיבט תפגע במשטר התיאוקרטי, שהוא ביסוד המהות הטיבטית. בחינוך הטיבטי כל משפחה תשאף שלפחות ילד אחד יוכשר להיות לאמה, כהן דת. כל חינוך מודרני יהרוס את המבנה השלטוני הדתי של המדינה".
סין הייתה עסוקה אז בסכסוכים פנימיים ובמלחמה ביפן, ודעתה של בייג'ינג לא הייתה פנויה להתעסק עם טיבט. כך נהנתה המדינה מ־40 שנות עצמאות בפועל. טופטן גיאטסו בנה צבא שאימנו הבריטים בהודו, הקים תחנת כוח הידרו־אלקטרית בלהאסה, הנפיק מטבעות ודרכונים והפעיל שירותי דואר מיוחדים באמצעות סוחרים נפאלים והודים רכובים על סוסי פוני, ולאחר מכן על משאיות דודג'. רוב מדינות העולם לא הכירו בעצמאות הטיבטית, אבל קיבלו את הדרכונים וקיימו קשרים עם להאסה.
ב־1933 מת הדלאי לאמה, והיה צורך להכריז על מחליפו. הליך הבחירה של הדלאי לאמה אינו דומה לשום הליך בחירה של מנהיג כלשהו, דתי או פוליטי, בעולם. התפקיד אינו עובר בירושה, אלא הוא "בחירת האל": הדלאי לאמה היוצא מציין מי הוא גלגולו באמצעות רמזים. הרמזים שנתן הדלאי לאמה ה־13 הובילו לכפר טקטסר בצפון־מזרח טיבט, לבית הסמוך למנזר עם גג זהב וטורקיז.
היה זה ביתה של משפחת איכרים ענייה ששמה תומדופ. ב־1935 נולד בנם החמישי מתוך 16, להאמו. בהיותו בן שלוש הגיעה אל הבית משלחת לאמות שיצאה למצוא את הדלאי לאמה ה־14. השכנים סיפרו למשלחת כי כאשר הילד נולד הופיעה קשת בשמיים, ושאמו חלמה לפני הלידה כי בנה יהיה הדלאי לאמה; כשראה הילד שרשרת חרוזים שהייתה שייכת לדלאי לאמה ה־13 אצל חברי המשלחת, דרש לקבלה וטען כי היא שייכת לו; כשהלאמות חברי המשלחת ביקשו שיזהה אותם אמר הילד מה תפקידיהם ומאילו מנזרים הם. המשלחת קבעה: זהו גלגול נשמתו של הדלאי לאמה ה־13.
פרופ' יצחק שיחור: "כל המדינות בעולם הכירו בשלמותה הטריטוריאלית של סין, הכוללת את טיבט. הסינים החליטו להפוך את האזור הנחשל למוקד מודרניזציה, וזה עורר כמה התקוממויות, שדוכאו בכוח. במערב משתעשעים בעידוד התקוממויות בשם הדמוקרטיה, אך זהו חוסר אחריות"
להאמו קיבל את השם ג'טסון ג'אמפל נגאוואנג לובסאנג ישה טנזין גיאטסו ("הקדוש, האציל, המהולל, החומל, מגן האמונה, אוקיינוס החוכמה"), והחל לרכוש את השכלתו הכללית והדתית. הוא הצטיין במתמטיקה, אסטרונומיה, שירה ורפואה ועבר בחינות בשלושת המנזרים החשובים בטיבט. המנהיגות הדתית ביקשה להמתין עם הכתרתו כמנהיג עד הגיעו לגיל 18.
ב־1949 הכריז מנהיג סין מאו דזה דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין, עם ניצחונו במלחמת האזרחים, והודיע כי סין תחזיר לעצמה את השליטה בכל הטריטוריות שנותקו ממנה, כולל טיבט. ב־1950 פלשה סין לטיבט, והטיבטים הכריזו על הדלאי לאמה כמנהיגם, בלית ברירה, בהיותו בן 15 בלבד. במשך עשור כמעט הוא נשא ונתן עם הסינים, שהסכימו להעניק לחבל הארץ הטיבטי אוטונומיה רחבה, אבל סירבו להרחבתה אל תוך סין. "הדלאי לאמה דיבר על טיבט רבתי, ששטחה כשליש מסין", אומר פינס, "אך מבחינת סין האזורים האלה לא נשלטו מעולם פוליטית בידי טיבט אלא רק ינקו את הווייתם הדתית מהמנזרים. הדלאי לאמה אינו מפריד בין הפוליטיקה לדת, שכן מהות משטרו היא תיאוקרטיה. סין אינה מבינה מה הוא משטר תיאוקרטי".
ב־1951 חתם הדלאי לאמה תחת לחץ על הסכם 17 הנקודות, שמגדיר את האוטונומיה הטיבטית במסגרת סין, אבל הסינים הפעילו את מדיניותם באופן חופשי מחוץ לגבולות החבל האוטונומי. התמרדויות של טיבטים שראו בעצמם חלק מטיבט אך חיו מחוץ לחבל פרצו שוב ושוב. הפליטים שהגיעו ללהאסה סיפרו על הדיכוי, וב־1959 פרץ מרד של ממש, כולל בבירה להאסה, ודוכא באכזריות. הסינים הפגיזו את ארמונות הדלאי לאמה ואת המנזרים, והדלאי לאמה התבצר בארמון הקיץ, ואז נמלט להודו.
התסיסה לא הסתיימה ולא נבלמה. הסינים מינו את הפאנצ'ן לאמה, הסמכות הדתית השנייה בחשיבותה בטיבט, לשליט־בובה, אך הוא סירב לשתף פעולה ולגנות את הדלאי לאמה כבוגד. בייג'ינג החלה במסע לריסוק אליטת הנזירים הטיבטית, הגבילה את הפעילות הדתית והגלתה עשרות אלפי ילדים לחינוך מחדש בסין. "המהפכה התרבותית" של מאו דזה דונג הכתה בטיבט בעוצמה. "המשמרות האדומים" הגיעו למדינה החבוטה והחלו להרוס מכל הבא ליד: מקדשים, בניינים היסטוריים ודתיים, מנזרים, פסלים, כתבים עתיקים וכל מה שהזכיר את התרבות הטיבטית. מתוך 1,600 המנזרים הפעילים נותרו 10 בלבד. נזירים רבים הוצאו להורג, אחרים נשלחו לעבודות כפייה.
ב־1960 הופיע הדלאי לאמה במטה האו"ם בז'נבה והכריז: "עשרות אלפים מבני עמנו נהרגו, ללא סיבה, בחשד שניסו להתנגד לקומוניזם, בשל כספם או דעותיהם. ביסודו של דבר הם נהרגו משום ששמרו על דתם. הם לא רק נורו אלא הוכו למוות, נצלבו, הורעבו, נתלו, נשרפו חיים, ובני משפחותיהם, כולל ילדיהם הקטנים, אולצו להביט בטקס". העולם זעם אבל לא היה יכול לעשות דבר. מרידות המשיכו לפרוץ, ודוכאו. אחרי מותו של מאו ב־1976, השלטון החדש ניסה ליצור הסדרה עם הדלאי לאמה, בתקווה להשיב אותו לטיבט כשליט־בובה. "מי שהוכש על ידי נחש מפחד אפילו מחבל", השיב הדלאי לאמה, אך שלח את חברי הקבינט הגולה שלו לבייג'ינג כדי לשאת ולתת. הדיונים הסתיימו במבוי סתום.
שתי חוליות חלשות
סין אינה רוצה לרמוס כליל את תואר הדלאי לאמה, בהבינה שיש לתת מרחב מחיה דתי לטיבטים, אבל היא גם רוצה לשלוט בתואר הזה. אף שהטיבטים אינם מגלים סימני התקוממות מאז 2008, השלטונות בסין חוששים מהתעוררות לאומנית מחודשת שעלולה לפרוץ אחרי מותו של הדלאי לאמה, שהכריז שהוא עשוי להיות הדלאי לאמה האחרון. לא מכבר הודיעו הסינים שאחרי מותו של הדלאי לאמה ייערך תחת פיקוחם הטקס המסורתי של גלגול נשמתו בדלאי לאמה הבא. המפלגה הקומוניסטית מבקשת כמובן לבחור דלאי לאמה נוח וכנוע.
כך עשו הסינים לפני עשרים שנה, לאחר מותו של הפאנצ'ן לאמה ה־10, כשמינו את גיאנגאין נורבו, שגדל בבייג'ינג, לפאנצ'ן לאמה ה־11. ילד בן 6, גנדון צ'ואקי נימה, שהוכרז על ידי הדלאי לאמה כגלגול הנשמה האמיתי של הפאנצ'ן לאמה הקודם, נלקח למאסר ונעלם. היום הוא בן 26, ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. לפני חודשיים מסר פקיד בכיר במשרד העבודה הטיבטי שהוא "בחור בריא, שקיבל חינוך טוב, חי חיים נורמליים ומבקש לשמור על חייו הפרטיים".
במפלגה הקומוניסטית בטיבט הדת לא מתקבלת בברכה, והיא מנסה לטהר משורותיה את מעריצי הדלאי לאמה ואת מאמיני הדת הטיבטית. לשם כך הוקמה "הסוכנות למלחמה בשחיתות ולהגברת המשמעת", שם המעיד על אופי המשימה העומדת בפני המשרד הממשלתי הזה. יו"ר המפלגה הקומוניסטית בטיבט כתב כי התומכים בדלאי לאמה הם "חסרי אמונה חזקה ואידיאלים, שאינם חולקים אותם ערכים עם המפלגה והעם ומגלים דו־פרצופיות. עליהם להיענש בחומרה".
למרות הקשיים מנסים אלפי טיבטים – וגם סינים לא מעטים – להגיע לדרמסאלה ולקבל את ברכתו של הדלאי לאמה. מאז ההתפרעויות ב־2008 החמירו הסינים את בדיקותיהם במעברי הגבול בין טיבט לנפאל, והם מונעים תנועה חופשית של עולי רגל. כל מי שמבקש לצאת להודו נשאל אם בכוונתו לבקר את המנהיג הגולה, ואם שלח את ילדיו לבתי ספר המלמדים על פי כתביו ורוחו. חששם של הסינים הוא שהדלאי לאמה חותר להשגת עצמאות לטיבט, אף שהוא עצמו מכחיש זאת וטוען כי הוא מבקש רק אוטונומיה לטיבטים, כמובטח בחוקה הסינית.
גם בגלות, במשך כל השנים פעל הדלאי לאמה להשגת הכרה בינלאומית ולהשבת העטרה הטיבטית ליושנה. הוא הקים מוסדות תרבות וחינוך, אוניברסיטאות ומנזרים ללימוד השפה, ההיסטוריה והדת הטיבטיות. ארבע שנים אחרי שגלה חיבר חוקה המבוססת על עקרונות בודהיסטים ועל הכרזת זכויות האדם של האו"ם כמודל למדינה טיבטית עצמאית. ממשלתו הגולה מנהלת היום לשכת עיתונות מסודרת, מפעילה אתר אינטרנט ומוציאה לאור עיתונים בכמה שפות המופצים בעולם. הוא הרבה להסתובב במדינות העולם ובדרך כלל התקבל בכבוד והערכה, לא מעט בזכות אישיותו הנעימה ובשל מסריו: ב־1989 זכה בפרס נובל לשלום, למגינת לבם של הסינים, ובנאומו קרא למאבק ללא אלימות וללא שנאה, תוך שימוש בכלי הנשק של האמונה באמת, אומץ הלב וההחלטיות. שלוש פעמים ביקר בישראל, בפעם האחרונה ב־2010, אך כאן כמו במדינות רבות אחרות הוא לא נפגש עם נציגי הממשלה, בשל רצונה של ישראל להימנע מעימות עם סין.
שיחור גוזר גזרה שווה בין המצב בטיבט ובין המהומות שפרצו לאחרונה בהונג־קונג. "הסינים אינם מרגישים כל צורך לתת לאזורים האלה יותר אוטונומיה. להפך – הם רוצים לחזק את אחיזת השלטון שם", הוא אומר. "התושבים אינם מקבלים את השלטון הסיני, אך למחאות שלהם אין תוחלת. הונג־קונג היא חלק מסין והסינים יכולים לעשות שם מה שהם רוצים. אנשים לא תופסים שאלה אזורים שהם חלק אינטגרלי מסין, בין שהם אוהבים זאת ובין שלא".
"גם למלחמת הסחר עם ארה"ב יש השפעה רבה על המצב בטיבט", אומר פינס. "בארה"ב יש כיום מי שמנסה לפגוע בסין ברמה הבינלאומית באמצעות שתי החוליות החלשות שלה: טאיוואן וטיבט. שומעים היום הצעות לפתוח קונסוליה טיבטית בארה"ב, אף שזו החלטה שתהיה מאוד מאתגרת מבחינת סין. ארה"ב יכולה להרשות לעצמה לקבל החלטות חד־צדדיות כאלה כל עוד היא המעצמה החזקה וסין אינה מעוניינת בעימות. מצד שני, קשה להאמין שאכן ארה"ב תעשה משהו מעבר למעשים סמליים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
