אור היום שעלה בשמי העיר מנהטן בבוקר 7 באוגוסט 1974 נתן את האות להמונים לצאת לרחובות ולרכבת התחתית, בדרכם לעוד יום עבודה בעיר שלא עוצרת לרגע. אבל בבוקר הזה היה משהו שונה. מי שהגיע לאזור מרכז הסחר העולמי בדרום האי ונשא את מבטו מעלה, ראה דבר שלא ישכח לעולם. שם, 410 מטרים מעל פני האדמה, התהלך על חבל האמן הצרפתי פיליפ פטי, כמו מרחף באוויר שבין שני מגדלי התאומים שנחנכו רק שנתיים לפני כן.
"הכול התחיל שנים רבות לפני כן, כשישבתי בחדר המתנה לרופא שיניים בצרפת, וקראתי במגזין על מגדלים שאמורים להיבנות בארצות־הברית, עם שרטוט של המודל שלהם", משחזר פטי. "זייפתי התעטשות כדי שלא ישמעו אותי קורע את העמוד מהעיתון, ומאותו רגע התחלתי לעקוב אחרי המיזם".
אנחנו נפגשים בביתו במדינת ניו־יורק, בסביבה מבודדת וירוקה. בחצר האחורית מתוחים שני חבלים להליכה – אחד מהם הוא החבל שעליו צעד במרכז הסחר העולמי. "העובדה שהייתי צריך לחקור על הבניין לאורך תקופה הובילה אותי בסופו של דבר לעבור לניו־יורק. אחרי שהפרויקט יצא לדרך, קיבלתי בארה"ב המון הצעות והזדמנויות, ובצרפת התעניינו בי פחות. היה מאוד טבעי לי לגור כאן, זו אפילו לא הייתה החלטה".
כדי להבין מה הוביל את פטי להפיק את האירוע ההיסטורי, המסוכן והלא חוקי, שזכה לכינוי "הפשע האמנותי של המאה", צריך לחזור לימי ילדותו בסן־אט־מרן, במרחק כשעה מפריז. "מגיל צעיר ההורים שלי חשפו אותי ליצירות אמנות, ואהבתי מאוד מוזיקה קלאסית. מגיל שש עד 16 הייתי בבית ספר מצוין לאמנות בצרפת, שם למדתי לצייר ולצבוע. בכל יום ראשון רכבתי על סוסים בבית ספר נהדר. השתתפתי בתחרויות של קפיצות ראווה וזכיתי בהרבה פרסים. בגילאים האלה גם עסקתי בסיף ונמשכתי מאוד לקסמים. לימדתי את עצמי מתוך ספרים שקראתי. אלו הדברים שבנו אותי".
ג'אגלינג בנוטרדאם
אף שחשפו אותו לעולם האמנות, היחסים בין פטי והוריו היו מורכבים מאוד בשנות ילדותו. "אבא שלי היה טייס וקולונל בצבא, איש מאוד מעניין, שעסק גם בכתיבה ובתיאטרון. אמא שלי הייתה עקרת בית. הם הגיעו מרקע אחר לחלוטין, מה שגרם לעימותים בינינו לאורך מרבית חיי. מאז שאני זוכר את עצמי הייתה בי תשוקה להרבה דברים. בגיל חמש כבר טיפסתי על כל דבר, ותמיד הייתי מפוקס על משהו ספציפי. ילדים בגיל שלי מעולם לא עניינו אותי. לא רציתי לשחק איתם, והעדפתי להיות עם עצמי. התחלתי לבנות מאוד מוקדם את העולם הפרטי שלי, הרגשתי שלא מבינים אותי, וכבר בגיל 16 עזבתי את הבית והתחלתי להסתובב בעולם.
"אני יודע שההורים שלי היו מאוד גאים בי על מה שעשיתי, ובטח שמחו לספר במסיבות קוקטייל בפריז שאני הבן שלהם, אבל גם התקשו להבין למה אני לא מנצל את האפשרויות הכלכליות שנפתחו בפניי כאיש מוכר. בשנים האחרונות לחייו, אבא שלי ואני הפכנו לחברים הכי טובים ומאוד שמחתי שזכינו לזה. גדלתי גם עם אחות, שלצערי כבר נפטרה ויש לי אח צעיר מאוד קרוב, שחי באירופה, ובא לעזור לי בהופעות לאורך השנים".
"אני לא מפחד מכלום, למדתי ללכת בבטחה ואני יודע את הגבולות שלי. לא אעלה על חבל אם יהיו רוחות חזקות או אם החבל לא קשור טוב. לקחתי בחיי כמה סיכונים, אבל בשורה התחתונה מה שאני עושה בטוח מאוד"
אל עולם הקרקס החל פטי להתקרב בגיל 14. "שם יכולתי לראות קוסמים, להטוטנים והולכים על חבל, ששמעתי עליהם והלכתי לחפש אותם. הייתי מתגנב לחזרות של המופע ומסתכל עליהם, ובתור ילד זו הייתה השראה אדירה. בגיל 14 לימדתי את עצמי לעשות ג'אגלינג, הכרתי גם את האופרה ואת עולם הסרטים ובגיל 16 התחלתי להתאמן בהליכה על חבל. בתוך שנה שלטתי בכל האלמנטים המוכרים עם הכיסא והאופניים, ולא הבנתי מה העניין הגדול, זה אפילו נראה לי מכוער. ואז החלטתי לפתח בעצמי אלמנטים חדשים.
"אני רואה את החבל כבמה, ועד היום אני היחיד בתחום הזה שמשלב תיאטרון בהופעה שלו לצד מוזיקה, תחפושות ולפעמים סיפור מסגרת. מעולם לא עניין אותי לעשות טריקים, לשבור שיאים או להפחיד מישהו, רציתי שזה ייראה הכי קל בעולם, כאילו אני הולך באוויר, כאילו זה תיאטרון בשמיים. כל מה שהולכי החבל בקרקסים עושים היום – זו לא אמנות מבחינתי, זה לא מעניין אותי. מי יודע, אולי יום אחד, אחרי שכבר לא אהיה פה, יראו בי את הראשון והיחיד שהשתמש במדיה הזאת כאמן".
לאחר שעזב את בית הוריו עסק פטי בעיקר באמנות רחוב בצרפת וברחבי אירופה. "בשלב מסוים הייתי כבר מיואש מכך שאף אחד לא הזמין אותי להופיע, ואז התחלתי לעשות אלתורים על החבל, וזה מה שהוביל לרעיון ולמוטיבציה להתחיל לעשות דברים גדולים יותר, בלי לבקש רשות מאף אחד".
הפרויקט האסור הראשון של פטי יצא לדרך ב־26 ביוני 1971: במבצע גרילה פרטי הוא קשר חבל בין שני מגדלי הקתדרלה המפורסמת בנוטרדאם, בלב ליבה ההיסטורי של פריז. במהלך המופע הלך על החבל הלוך וחזור, כשהוא עושה ג'אגלינג, לקול תשואות של רבע מיליון בני אדם שהתקבצו תחתיו. יצר ההרפתקנות שלו הוביל אותו לחוויה אסורה נוספת שנתיים לאחר מכן, על גשר נמל סידני באוסטרליה. אבל כבר אז ידע שחלומו הגדול נמצא באמריקה, וכל תשומת הלב שלו הופנתה למרכז הסחר העולמי בניו־יורק.
אחד נגד העולם
"תכנון פרויקט התאומים לקח בסופו של דבר שש שנים וחצי, ובפועל ריגלתי בתוך הבניין במשך שמונה חודשים", מספר פטי. "הייתי חייב לעשות תחקיר מקיף כדי להבין איך להכניס את הציוד לשני הבניינים, משימה מאוד מורכבת וקשה בהתאם לנסיבות, ואיך לקשור את החבל. בתקופה הזו חמקתי לבניין מאות פעמים. פעם הגעתי בתור עיתונאי וראיינתי אנשים על הגג. פעם נתפסתי בידי המשטרה מצלם תמונות על גג אחד הבניינים. פעם אחת נפצעתי כשדרכתי בטעות על מסמר. בשלב מסוים הצלחתי לארגן לנו אישורי כניסה מזויפים, וזה הפך את הכל לפשוט יותר".
אי החוקיות של כל זה לא הפריעה לפטי אז, וגם לא מפריעה לו היום. "העובדה שאני עושה משהו לא חוקי הייתה דווקא מלהיבה ומרגשת", הוא מודה. "מאז שהייתי בן ארבע, בטבע של האישיות שלי ובצורה הנאיבית שבה הסתכלתי על העולם, הרגשתי שהוא נגדי ושאני צריך להתחבא מפניו כמו בעל חיים פראי, שאני חייב לעשות דברים בסודיות, כי אם יתפסו אותי יגידו לי להפסיק ויענישו אותי.
"ההורים שלי, המורים בבית הספר, הרשויות – כולם תמיד אמרו לי לא, וכשאומרים לי לא לדרוך על הדשא זה בדיוק המקום שאני רוצה ללכת בו. מגיל צעיר הייתי מאוד סודי, מתגנב למקומות, מסתתר, ובמובן מסוים עבריין. אני אוהב את זה. מגיל 16 עשיתי ג'אגלינג בהרבה מקומות בעולם, ובפריז בעשר השנים הראשונות הייתי נעצר פעמים רבות, לפעמים פעמיים בלילה. אני חושב שעצרו אותי לאורך השנים לפחות 500 פעם. הקונספט של המשטרה הוא מפחיד, אני רואה מה קורה בעולם: הרבה פעמים השוטרים שאמורים לעזור לך פועלים אחרת.
"מעולם לא הייתה לי טלוויזיה. השכן צעק שהורסים את 'המגדלים שלך', כך הוא קרא להם. רצתי מיד לראות את האסון. ליוויתי את המגדלים האלה מהרגע שהיו עוד רעיון, ואת התחושה שלי אפשר להשוות כמעט למוות של מישהו קרוב"
"הייתי ברחוב, משעשע אנשים, ויחד עם זה כל הזמן הייתי צריך להביט לצדדים בדאגה, כי אם תבוא משטרה אני רוצה לקפוץ על החד־אופן שלי ולברוח. אני מעדיף לבלות את הלילה בבית החם ולא בתא המעצר. זה היה חלק גדול מהחיים שלי במשך 55 שנה, וגם היום אני תמיד מסתכל מעבר לכתף, לראות שאין שם אף אחד, ובחניון תמיד אחנה עם הרכב קדימה, למקרה שאצטרך להימלט במהירות. כדי ליצור אתה חייב לשבור את החוקים, וזה הסיפור של חיי".
בשביל ההליכה בין מגדלי התאומים הרכיב סביבו פטי קבוצה מסייעת של אנשים. "האנשים שעזרו לי היו החברים הכי טובים שלי, וגם אנשים שפגשתי במהלך הדרך והייתי זקוק לעזרתם. אני מניח שההרפתקה המשותפת ריגשה אותם, כי לא בכל יום מישהו עוצר אותך ברחוב ומציע לך לעזור לו להניח חבל להליכה במקום לא חוקי. יש בזה משהו מיוחד שיכול גם לשנות את חייך. חלק גדול מהאנשים שסייעו לי שינו לחלוטין את היחס שלהם אליי אחרי שהכול קרה, וחלקם עדיין חברים טובים, אבל אני חושב שזו הייתה חוויה טובה לכולם".
בדרך ליום הגדול התמודד פטי עם קשיים רבים. "בחודשים הרבים שהתכוננתי למשימה בניו־יורק היו פעמים רבות שחשבתי שזה לא יקרה. ביטלתי את המשימה 17 פעמים אחרי שקבעתי לה מועד, כי לא היינו מוכנים מספיק, בגלל שחבר בגד בי, או שקרה משהו שאילץ אותי לדחות. בשלב מסוים כבר הייתי מאוד עייף והחלטתי שזהו זה, הולכים על העניין ב־7 באוגוסט, לא משנה מה. היה לי הרבה מזל שהצלחתי לעשות זה בסוף".
ערב קודם לכן החל מבצע הגרילה: פטי ושותפיו פלשו לשני בנייני התאומים עם ציוד במשקל של מאות קילוגרמים. הם עלו במעליות השירות לקומה 110, שסמוכה מרחק צעדים ספורים מגג הבניין, ושם התחבאו לאורך כל הלילה מתחת ליריעות בד גדולות. "לא ישנתי ביומיים לפני שהכול קרה, אבל לא היה בזה משהו יוצא דופן. כל חיי אני מרגיש כמו ניצול שעושה דברים בלתי אפשריים, עובד בלי הפסקה ושוכח לאכול או לשתות, כי אף פעם אין די שעות להתכונן לכל מופע. אם אין לי כלי עבודה, פשוט אעשה את הדברים בידיים – זאת הגישה שמלווה אותי כל חיי. בלילה שבו התחבאנו עם הציוד אפילו לא שתיתי מים. היה לי בקבוק קטן איתי אבל השתמשתי במים כדי לנקות הפנים שלי מהאבק שהצטבר עליהן, לפני שהתחלתי בהליכה".
לפנות בוקר החלו פטי וחבריו, בשני הבניינים, לעבוד על העברת הכבל, שמשקלו 200 קילוגרם, מבניין אחד לאחר. תחילה הם חיברו חוט דיג ראשוני, באמצעות ירי חץ מקשת, ואז מתחו לאורכו כבלים נוספים ולבסוף את כבל ההליכה הכבד. אחר כך הציבו כבלים תומכים, שתפקידם לייצב את הכבל הראשי ולהפוך אותו לבטוח. "עד אז, בכל פעם שביצעתי הליכה לא חוקית, הייתה לי אפשרות ללכת לשני צידי החבל כדי לבדוק שהכל קשור ומחובר כמו שצריך. במקרה הזה, ירידה למטה ועלייה לבניין השני היו מעמידות את כל הפרויקט בסכנה. הייתי צריך לסמוך על החברים שלי. הם לא היו מקצוענים, אבל משיחה איתם במכשיר הקשר התרשמתי שהדברים מחוברים היטב".
וכך, אחרי שני לילות בלי שינה ושעות בלי שתייה, וכשהוא לא משוכנע במאה אחוז שהכבל המתוח בגובה מאות מטרים מפני האדמה בטוח, יצא פטי להליכת חייו. "היה מאוד קשה לעלות על חבל בלי לדעת בוודאות שהוא מאובטח היטב. בשניות הראשונות שלי עליו בדקתי את מצבו. הוא לא היה מושלם, והפעולות הראשונות שעשיתי היו כמה חיזוקים מתבקשים כדי להפוך אותו לבטוח יותר. זה לא היה מצב אידיאלי, אבל יכולתי לעשות את מה שרציתי".
לאחר שהרגיש בטוח מספיק נפרש חיוך גדול על פניו של פטי, והוא הגשים את חלומו: במשך 45 דקות, כשרק מוט בידיו ומתחתיו מתאספים עוד ועוד אנשים, צעד בנחת שמונה פעמים הלוך וחזור, כרע ברך, רקד, שכב על החבל וישב עליו כשהוא מביט למטה.
"הסתכלתי על הציפורים והרגשתי שאנחנו מביטים זה לזה בעיניים", מספר פטי. "רציתי מאוד להסתכל למטה, אבל זה מסוכן במהלך ההליכה וגם לא כל כך יפה. בשלב מסוים התיישבתי על החבל, הסתכלתי למטה, וראיתי את האנשים, כמו נמלים קטנות. שמעתי אותם מריעים".
זמן קצר אחרי שהחל במופע, הצטרפו אל חבריו על הגגות גם אנשי משטרה, שהחלו להפציר בפטי להפסיק את המופע. רק אחרי שהרגיש שמיצה את עצמו החליט לסיים. הוא נלקח מיד לתחנת המשטרה, ושם נחקר קשור לכיסא. הוא לגם מים ללא הפסקה. שבוע לאחר מכן חגג את יום הולדתו ה־25, והאישומים נגדו בוטלו בתמורה להופעה לילדים שקיים בסנטרל פארק.
מההליכה המסוכנת יש רק תיעוד סטילס: שום דבר לא נקלט בווידאו. "הבאנו איתנו מצלמת 16 מילימטר והחבאנו אותה במגדל הצפוני, יחד עם חבר צלם. הוא צילם כמה תמונות סטילס, אבל אז המשטרה כבר הגיעה לגג והוא לא היה יכול להשתמש במצלמת הווידאו. אחרי שגיליתי את זה זעמתי עליו, אבל בהמשך דווקא שמחתי שזה לא צולם: עכשיו אפשר רק לדמיין, לחשוב ולזכור את מה שקרה".
"יש לי עוד הרבה חלומות, חוקיים ולא חוקיים, אבל במציאות של היום אם אנסה לעשות שוב משהו לא חוקי וימצאו אותי על גג עם הרבה ציוד, יחשבו מיד שאני טרוריסט. קודם כול יירו בי ורק אז יתחילו לשאול שאלות"
ב־11 בספטמבר 2001 צפה פטי עם שאר העולם בקריסת מגדלי התאומים, בשיאו של פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. "מעולם לא הייתה לי טלוויזיה. השכן צעק לי שהורסים את 'המגדלים שלך', כך הוא קרא להם. רצתי מיד לראות את האסון הגדול הזה. ליוויתי את המגדלים האלה מהרגע שהיו עוד רעיון, ואת התחושה שלי אפשר להשוות כמעט למוות של מישהו קרוב. למרות שהתחושה שלי פחות משנה בשעה שאלפים מתו באותו היום. אותו הדבר קרה לי השנה באפריל, בשרפה בנוטרדאם. רבים התקשרו ואמרו לי: הקתדרלה שלך נשרפת".
הקסמים של טדי
לאחר שסיים את משימת התאומים בהצלחה כבירה, הפך פטי ברגע אחד לכוכב בארה"ב. "קיבלתי הרבה הצעות ויכולתי להפוך למיליונר בתוך עשרה ימים, אבל סירבתי לרוב הדברים שהציעו לי כי לא הסכמתי למסחר את האמנות שלי", הוא מסביר, "לא רציתי לעשות פרסומות מטופשות, שבהן אני צריך ללכת עם בקבוק בירה על חבל ולומר שהיא הסיבה לאיזון שלי, או לכתוב ספרים שקריים על 'איך תלך על חבל בחצר האחורית בתוך 15 יום'. יש דברים שלא אעשה בשביל כסף, לא משנה מה, ולאנשים בארה"ב קשה מאוד להבין את זה. כאן הרי עושים הכול בשביל כסף. אנשים הסתכלו עליי כמו משוגע כשסירבתי להצעות האלה, וחזרתי לרחוב לעשות ג'אגלינג ולאסוף תרומות בכובע. זו מנטליות שיותר מקובלת באירופה, שם יש יותר יושרה אמנותית וכנות יצירה".
זה נכון לומר שהליכת התאומים שינתה את חייך?
"ההליכה בין התאומים הפכה אותי למפורסם יותר, למרות שכבר אחרי ההליכות בנוטרדאם ובאוסטרליה התמונה שלי התפרסמה על שערי עיתונים בכל העולם. אבל זה בהחלט לא אירוע ששינה את חיי. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד ללמוד את האמנות שלי, ולהילחם עליה לפני שזה קרה וגם אחרי. לא רציתי לערב אותה בדברים שלא אהבתי".
מאז ההליכה על התאומים, פטי הפיק ויצר עשרות הליכות מתוקשרות על חבל, אבל גם הוא יודע שלנצח שמו ייזכר עם הבוקר המיוחד ההוא במנהטן. "עשיתי עד היום 85 הליכות שונות על חבל, ולפעמים מעייף אותי שזוכרים רק את התאומים. אבל זה מובן, כי זו ההופעה הכי מפורסמת שלי, למרות שיש הופעות רבות נוספות שאני מציב באותו סטנדרט אומנותי".
אחת ההופעות שהוא מציין כזכורות במיוחד היא הליכתו בירושלים ב־1987, מעל גיא בן הינום, מסינמטק ירושלים להר ציון, במסגרת פסטיבל ישראל. ההליכה נקראה "גשר בין מזרח ומערב". פטי מציג בפניי את ספר התכנון של המיזם, הכולל תמונות ומסמכים, והוא נרגש להיזכר באותם ימים. "זה היה אירוע מאוד עוצמתי. באו לצפות בו 45 אלף איש", הוא מספר. "במהלך ההליכה תוכנן שבשלב מסוים אעצור וכמו קוסם אשלוף יונה שתעוף לשמיים. עשיתי את זה, אבל במקום לעוף, היא התיישבה לי על הראש. כולם חשבו שזה היה מתוכנן, אבל זה פשוט קרה. בשלושת החודשים שעבדתי על הפרויקט התיידדתי מאוד עם טדי קולק, זכרו לברכה, שהיה אז ראש עיריית ירושלים. הוא כתב לי מכתב אחרי שסיימנו ואמר שתמיד יזכרו את ההליכה הזו. הוא סיפר שיש לו תצלום שלי עם היונה, ושהוא מביט בו מדי פעם והוא נותן לו השראה. הוא הזמין אותי גם ליום ההולדת ה־85 שלו. הגעתי לחגיגה במשכנות שאננים ועשיתי למענו כמה קסמים, שהוא מאוד אהב".
אופן ההתמודדות של פטי עם הפחד מרתק: אחרי הכול, טעות אחת קטנה או רוח חזקה עלולות להביא לקץ חייו, כמעט בכל הופעה. "אני לא מפחד מכלום", הוא אומר. "למדתי ללכת בבטחה ואני יודע את הגבולות שלי. לא אעלה על חבל אם יהיו רוחות חזקות או אם החבל לא יהיה קשור טוב. קרו כבר מקרים שדחיתי הופעות או ביטלתי אותן. נכון, לקחתי בחיי כמה סיכונים, כמו במגדלי התאומים, שם הייתה רוח ובסוף גם גשם, אבל בשורה התחתונה מה שאני עושה בטוח מאוד. אני מאמין שכל אחד יכול לפתח יכולת מנטלית ולא לפחד".
"חמקתי למגדלי התאומים מאות פעמים. פעם אחת הגעתי בתור עיתונאי וראיינתי אנשים על הגג, פעם אחת נתפסתי על ידי המשטרה מצלם תמונות על גג אחד הבניינים, ופעם אחת נפצעתי כשדרכתי בטעות על מסמר"
ב־2008 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי Man on Wire, מאת היוצר הבריטי־אמריקני ג'יימס מארש, שמתעד את סיפורו של פטי בדרך להליכה על התאומים. הסרט זכה לביקורות מצוינות, לפרסים בפסטיבלים ברחבי העולם ולזכייה בפרס האוסקר לסרטי תעודה. בספטמבר 2015 יצא לעולם סרט עלילתי מאת רוברט זמקיס, "על חבל דק" (The Wire), הגרסה ההוליוודית לסיפורו של פטי. הוא עצמו סייע לשחקן הראשי, ג'וזף גורדון לוויט, בהכנות לצילומים. "שנאתי את הרגע בסרט שבו נראה כאילו אני עומד ליפול בזמן ההליכה בין התאומים, כי זה לא קרה במציאות", מלין פטי. "כמו כל הולך חבל אחר, גם אני מכיר את הטריק הזה, אבל מעולם לא השתמשתי בו ולא אשתמש. בשלב מסוים בתהליך ההפקה הראשוני עלתה אפשרות שאגלם את התפקיד הראשי, והצטערתי שזה לא קרה בסוף".
קרקס החלומות
ב־13 באוגוסט השנה חגג פטי יום הולדת 70. הוא נראה טוב, בכושר מצוין, והרצון שלו לעשייה רק הולך וגדל. "אני ממשיך להתאמן בכל יום ברצינות במשך שלוש שעות, ובמובן מסוים החיים שלי לא השתנו כלל בכל השנים הללו. אני לא מטייל ומופיע כמו בעבר, כי אני מקבל פחות הצעות, והתחושה היא שהיום ענף ההליכה על חבל נחבא אל הכלים. יקר ומורכב להזמין מופע כמו שלי, כי צריך להוביל ציוד כבד ולהתקין אותו, ויש מי שמפחדים לשכור את שירותיו של הולך על גובה. יותר קל לעבוד עם פנטומימאי או זמר. תמיד היה לי קשה למצוא עבודה, אבל אני עדיין עסוק בכל מיני מיזמים. פרסמתי כמה ספרים לאורך השנים, ואני מאוד מקווה לצאת בשנה הבאה לסיבוב הופעות גדול באסיה, כשעל הפרק גם הצעה לתערוכה שתסכם שנים רבות של יצירה".
במהלך הפגישה הפך מזג האוויר החמים לסערת גשמים, בתוך רגע אחד, ופטי הזמין אותי לבקר באסם שבנה מחוץ לבית, בכלים מהמאה ה־18. בכניסה מוצב שלט: "התיאטרון הקטן בעולם". בתוך האסם במה קטנטנה, ולצידה תלויות תמונות של האמנים שהשפיעו על חייו של פטי: מרלון ברנדו, באסטר קיטון, ברוס לי, ז'ק ברל, פאקו איבנז ואמני קרקס מיוחדים.
"כאן אני מתחמם בכל יום לפני שאני עולה על החבל", הוא מסביר. "יש לי עוד הרבה חלומות, חוקיים ולא חוקיים, אבל במציאות של היום, אם אנסה לעשות שוב משהו לא חוקי וימצאו אותי על גג עם הרבה ציוד, יחשבו מיד שאני טרוריסט. קודם כול יירו בי ורק אז יתחילו לשאול שאלות. המקום שהעולם נמצא בו כיום מדכא מאוד בעיניי".
רגע לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את פטי מה היה ממליץ לבחור צעיר, שחולם גם הוא ללכת על חבל ולהופיע ברחבי העולם. "העצה שלי היא להתאמן בכל יום, ללכת אחרי האינטואיציה, להקשיב לעצמך ולנשמה שלך ולהמציא את עצמך, לא להעתיק כמו רבים אחרים. אני ממליץ לצאת לטייל בעולם, להקשיב למוזיקה וללמוד שפות וכל מה שאפשר. אמן צריך ללכת למקומות פחות נוחים ובטוחים, ולשבור את החוקים כדי להוציא את המיטב מעצמו. חשוב לזכור גם שהצלחה ותהילה יכולים להיות המקום המסוכן ביותר, כי הם עלולים להקשות עליך להמשיך ליצור ולגרום לך להרדם".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"בשנה האחרונה קרה משהו בחיי ששינה אותם לחלוטין, וכרגע אני נמצא בתקופה מאוד קשה. תמיד הייתי חמש, אבל היום אני גם נוגע באפס, לפעמים. אני אנושי, לא סופרמן. הלחץ הגדול שאני מרגיש לפעמים גורם לי לאבד אמונה. ועדיין, גם בשעה כזאת אני מסתכל על הדברים היפים ועל מיליוני הדברים שאני רוצה ליצור ולעשות. זה לא קשור לגיל שלי, אבל כרגע אני נאבק יותר מתמיד. אני אוהב את החיים ואוהב לחיות, אבל כל אמן עובר רגעים כאלה בחייו. זה מאוד אנושי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
