1947, ערב גשום במנהטן. בחדר ב“מלון 14“ ישבו סוכן ההגנה הצעיר טדי קולק וכמה מעמיתיו, ודנו בדרכים אפשריות להשלמת משימתם הקריטית: הברחת נשק לארץ ישראל מארה“ב, שהטילה אז אמברגו על מכירתו במזרח התיכון. במהלך שהותם בניו־יורק הם נפגשו כבר עם כמה אישים, רובם מהקהילה היהודית, שרצו לסייע להם בגיוס כספים וברכישת נשק. הם לא ציפו לפגישה נוספת, אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת. כשפתחו אותה, נכנסה לחדר חבורת גברים קשוחים ומחויטים היטב.
האורחים הציגו עצמם כאנשי “רצח בע“מ“, כנופיית פשע יהודית־איטלקית ששמה מסגיר את תחומי התמחותה. הם הסבירו ששמעו על משימתו של קולק, ובתור יהודים טובים שדואגים לשלום אחיהם מעבר לים, הם ישמחו לסייע. שליחי ההגנה לא היו ידועים כמי שמסרבים לעזרה, ולא משנה מה מקורה. הם בוודאי היו שמחים לקבל מימון או נשק, גם אם אלה מגיעים מיהודים שלא בדיוק נכללים ברשימת הצדיקים הגדולים ביותר בניו־יורק.
אבל כסף או רובים לא היו הסיוע שהקבוצה התכוונה להעניק. המנהיג האלמוני של החבורה ניגש לשולחן, נשען קדימה ואמר לקולק: “בוא, תכין לי רשימה של כל מי שאתה רוצה, ואנחנו נדאג לכך שהם ימותו“.קולק הבין מיד עם מי יש לו עסק. “לא, לא, אל תהרגו אף אחד!“, הוא כמעט זעק, ובנימוס בהול הסביר לרוצחים המפורסמים ביותר ביבשת מדוע לא יוכל להסכים לקבל עזרה כזו.
“קולק פחד פחד מוות“, אומר פרופ‘ אמריטוס רוברט רוקאווי, מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת תל־אביב ומומחה לפשע היהודי באמריקה. “כמו הקהילה היהודית באותו הזמן, הוא פחד ממה שיקרה אם דבר הפגישה יתפרסם, פחד מאנטישמיות, פחד מה אנשים יחשבו“.
לנציג ההגנה הייתה סיבה טובה לחשוש. המיתולוגיה המודרנית, באינספור ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה, מציגה את הגנגסטר הקלאסי כאיטלקי. לכן המילה “מאפיונר“, שמתארת במקור פושעים יוצאי סיציליה, הפכה להגדרה השכיחה לטיפוסים הללו. אבל האמת שונה, וקולק ידע זאת. את ארגון הפשיעה הראשון בארה“ב מייחסים לשתי דמויות ידועות: צ‘ארלי “לקאי“ לו‘ציאנו האיטלקי ומאיר לנסקי היהודי. עד היום עולה שמו של לנסקי בכל שיחה על פשע יהודי, אך הוא לא היה לבד. הפשע המאורגן היהודי־אמריקני הרים את ראשו בתחילת המאה ה־20, ונותר אחד הכוחות החזקים ביותר במדינה עד סוף שנות הארבעים.
“אני לא מרבה לכתוב את זה“, מודה רוקאווי, “אבל במציאות היו שתי קבוצות שייסדו את הפשע המאורגן בארצות הברית: היהודים והאיטלקים. כך היה בניו־יורק, בשיקגו, בדטרויט, בלוס־אנג‘לס, בקנזס־סיטי ובעוד ערים רבות. אפילו במיניאפוליס, שהיסטורית הייתה העיר האנטישמית ביותר בארה“ב, ניהלו את הפשע איזדור ‘קיד קאן‘ בלומנפלד והסינדיקט היהודי שלו.
“בואו נודה בזה: יש קצת אמת במה שהאנטישמים טוענים לגבינו. כשחקרתי את הנושא, פתחתי רשימה של כל הגנגסטרים היהודים שנתקלתי בהם. לא מדובר בעשרים או שלושים פושעים, אלא במאות. מאות! אולי אפילו יותר. איפה שהיו קהילות יהודיות היו גנגסטרים, והם ארגנו את כל הפשע“.
יהרוג ואז יעבור
הפשע המאורגן התחיל לצמוח בארה“ב בסוף המאה ה־19, בעיקר בשכונות עוני של מהגרים, רובם אירים, איטלקים ויהודים. לא מעט איטלקים ילידי סיציליה נחתו בחופי אמריקה כשהם כבר חברים במשפחות פשע, שכונו בפיהם מאפיות. במקרים אחרים, העיסוק בפשע צמח בשכונות עצמן, בדרך כלל בדור השני להגירה.
ההיסטוריה המקובלת מספרת שהאירוע שהביא לפריחת הפשע המאורגן התרחש ב־16 בינואר 1919: הקונגרס האמריקני אישר אז סופית את התיקון ה־18 לחוקה, ולפיו שנה בדיוק לאחר מכן נאסרו לחלוטין צריכת אלכוהול ומכירתו. תקופת היובש הייתה קרקע פורייה לפשע. למרות האיסור הגורף והדרישה הציבורית שהובילה אליו, הביקוש לאלכוהול נותר גבוה. מי שהיה מוכן לעבור על החוק קיבל הזדמנות היסטורית להרוויח כסף רב, והעובדה שכל כך הרבה אזרחים אהבו לשתות – כולל פוליטיקאים ואנשי משטרה – יצרה אווירה של הסכמה להברחת אלכוהול.
פרופ' רוברט רוקאווי, מומחה לפשע יהודי: "היה בית קפה יהודי מעבר לכביש, שאמי תמיד אמרה לי להתרחק ממנו, כי זה היה מקום כינוס של גנגסטרים, והרבה מהם נרצחו שם בשנים האלה. אבל אני הייתי רואה את הבחורות היפות, את הבגדים, את המכוניות, את הקדילאק שחוצה את הכביש כמו ביציאת מצרים – וזה היה מושך"
גנגסטרים גנבו מאות אלפי חביות של משקאות חריפים ממחסנים נעולים, ייצרו ויסקי ובירה במבשלות סודיות, והבריחו אלכוהול מקנדה, מסקוטלנד, מקובה וממדינות נוספות. הרווחים היו עצומים, והסיכון היה נמוך יחסית. פושעים התחילו להתארגן בכנופיות גדולות כדי למקסם רווחים, וכתוצאה מכך גם נראו יותר ויותר מלחמות טריטוריה סביב ה“בעלות“ על שכונות וערים.
לפי רוקאווי, אי אפשר לייחס את עליית הפשע המאורגן היהודי רק לתקופת היובש. היהודים התחילו להגר לאמריקה יותר ממאתיים שנים לפני כן, ועד אז לא התערבו בפשע באופן כזה. מה קרה דווקא בתחילת המאה ה־20? מה מסביר את התגברות הפשיעה? התשובה קשורה לגל ההגירה מהשטעטלים של מזרח אירופה, ובאופן ספציפי לילדי המהגרים. “לקראת שנות העשרים של המאה אתה פתאום רואה פיצוץ בכל התחומים“, מסביר רוקאווי. “היהודים התחילו להשתלט על הוליווד. היהודים הפכו לדומיננטיים במוזיקה הפופולרית. היהודים נכנסו לספורט. בכל האוניברסיטאות, מספר היהודים קפץ. בהרווארד הטילו מכסות על קבלתם, כי 20 אחוז מהתלמידים היו יהודים.
“הכול התחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשמדדו את האיי־קיו של חיילים שחזרו מהמלחמה, הגבוה ביותר היה של היהודים. בתקופה הזאת הייתה פריצת דרך בתחום החינוך. הלימודים באוניברסיטה היו זולים, והיהודים, שכבר עברו חינוך דתי מקיף, פתאום יכלו להגיע גם לחינוך כללי. כשהם סיימו את הלימודים הם התקבלו לעבודות טובות, והרוויחו כסף טוב, וכך נוצרה ניידות חברתית. וכמובן, עם ההצלחה באה העלייה באנטישמיות“.
איך פרץ ההצלחה הזה מתחבר דווקא לבחירה בחיי פשע?
“נניח שאני יהודי צעיר באותה תקופה. אני רוצה חיים טובים, קדילאק נוצצת, בחורה יפה, בית גדול ובגדים איטלקיים. אבל אני לא כל כך חכם, אז אני לא יכול ללכת לאוניברסיטה; ואני לא אתלט טוב, אז אני לא יכול להיות ספורטאי – או אולי אני כן, אבל אני פשוט לא רוצה לעבוד קשה מדי תמורת משכורת זעומה. איך אני מגיע לניידות חברתית? פשע.
“פתאום התחילו לצוץ כנופיות של יהודים בערים הגדולות ובכל מיני מקומות. אחד מהם אמר לי פעם שזה היה הסולם העקום לניידות חברתית. אם אין לי כוח לשבת וללמוד, לעמוד בחנות או לעבוד בבית חרושת, אבל אני רוצה את החיים הטובים שמהם נהנים ה‘פראיירים‘ – וכמובן, אם אני לא מפחד מאלימות – יש כאן מסלול ברור“.
רצח שהזמן גרמו
יום שישי אחר הצהריים. אייב “קיד טוויסט“ רלס יושב ב“מידנייט רוזס“, בית קפה ניו־יורקי שהיה ידוע כמקום מפגש של גנגסטרים. איתו יושב גם חברו מרטין “באגסי“ גולדשטיין. רלס, חבר בכיר בכנופיית רצח בע“מ, קיבל השבוע חוזה לרצח בחור ששמו ג‘וני. עדיין אין לו הרבה פרטים עליו, ואין לו מושג איפה למצוא אותו.
אבל כרגע הראש של רלס במקום אחר. כמו יהודי טוב, הוא נוהג לשבות ממעשי האלימות הנוראים שלו למשך ערב אחד בשבוע, כדי לאכול סעודת ליל שבת עם אמא. השעה מאוחרת, והוא כבר מתכנן לצאת לדירתה, לא הרחק מבית הקפה. אלא שאז הדלת למידנייט רוזס נפתחת, ולתוך החדר נכנס אדם עם פרצוף קצת מוכר, ושואל אם מישהו בשם אנג‘לו נמצא במקום.
איציק גולדשטיין: "הם העמיסו את הגופה לרכב של באגסי, שנסע לשדה נטוש ושרף את הראיות". רלס נשאר בבית וטיפל בדם. זמן קצר לאחר מכן אמו חזרה לדירה, והשניים ישבו לעונג שבת, מפטפטים על כוס תה ועוגת דבש
רלס עונה בשלילה, ומתוך סקרנות שואל לשמו של בן שיחו. התשובה: “ג‘וני“.
האסימון נופל, והרוצח המיומן מבין שנפלה לידו הזדמנות נדירה. אלא שהוא לא ממש יכול לקום ולחסל אדם באמצע בית קפה. הוא מסתכל בשעון, רעיון צץ במוחו, והוא פונה לג‘וני בחיוך. “אולי אתה רוצה לבוא לדירה של אמא שלי, כאן למעלה, ולאכול איתנו ארוחת ערב? אולי אחר כך נחזור ונפגוש את החבר שלך“.
לג‘וני אין משהו דחוף יותר לעשות באותו רגע, והוא שמע כבר על סעודות ליל השבת של היהודים. הוא מסכים מיד. יחד עם באגסי הם עולים לדירה, ורלס מכיר בין ג‘וני לאמא שלו, שמסיימת את הבישולים. הבן המסור עושה קידוש, והארבעה מתיישבים לאכול גפילטע פיש, מרק עם קניידלך ועוף מבושל. בסוף הסעודה רלס שולח את אמו לקולנוע הסמוך. בקושי נסגרה הדלת מאחוריה – וכבר בנה וחברו קמים על האורח המבולבל ורוצחים אותו באכזריות יעילה.
איציק גולדשטיין, אדם שהיה מקושר לפשע היהודי באותו זמן והכיר את הסיפור, תיאר כך באוזני פרופ‘ רוקאווי את מה שהתרחש: “הם גררו את הגופה לשירותים וזרקו אותה לתוך האמבטיה. אחר כך ביתרו אותה לחתיכות קטנות, הכניסו אותן לשקיות פלסטיק והעמיסו על הרכב של באגסי, שנסע לשדה נטוש ושרף את הראיות“. רלס נשאר בבית וטיפל בכתמי הדם. זמן קצר לאחר מכן אמו חזרה לדירה המצוחצחת, והשניים ישבו לעונג שבת, מפטפטים על כוס תה ועוגת דבש.
“אני מסיים לספר לאנשים את הסיפור הזה“, צוחק רוקאווי, “והם ישר שואלים ‘איך אפשר? איך רלס היה יכול לעשות את זה?‘. התשובה שלי היא שאתה מפריד. אתה מפריד בין מה שאתה צריך לעשות כדי להתפרנס, ובין החיים האישיים שלך. היהודים הפרידו בין המשפחה, הילדים והנכדים מצד אחד, לפשע ורצח מצד שני.
“הם לא הכניסו את שאר המשפחה לעסקים שלהם. למאפיה היהודית היה רק דור אחד: הילדים של הפושעים המפורסמים האלו כבר הלכו לאוניברסיטה. אם הם ידעו מה אבא שלהם עושה, הם גם הבינו שזה לא מביא כבוד למשפחה. אצל האיטלקים והגנגסטרים האחרים, הסיפור היה שונה. זה לא שהם לא אהבו את הילדים שלהם, אבל הם הכניסו אותם לעסק. גם כשהם שלחו את הבנים שלהם ללמוד באוניברסיטה, זה היה לפקולטה למשפטים, כך שיוכלו לייצג אותם בבית המשפט. אבל היהודים? ממש לא. ובכל זאת, הייתה משיכה לפשע בכל הקהילות היהודיות, וההורים פחדו פחד מוות שהילדים שלהם יהפכו לגנגסטרים“.
מסמכים שאסף פרופ' רוקאווי. צילום: אבישג שאר-ישוב
רוקאווי, שנולד ב־1939 וגדל בדטרויט, חווה את הפחד הזה בגוף ראשון. באותן שנים היו בעיר הרבה פושעים יהודים, רובם שאריות מ“הכנופיה הסגולה“, ארגון פשע יהודי ששלט בדטרויט מ־1910 ועד 1932. “הכרנו הרבה פושעים“, הוא נזכר. “סבא שלי היה רוכל, והוא עבד עם חבר שכל הילדים שלו הפכו לגנגסטרים בכנופייה הסגולה, אז הם היו באים הרבה פעמים לאכול בבית של סבתא שלי. הם היו מדברים וצוחקים, ואמא שלי, שהייתה אלמנה, תמיד הייתה אומרת לי להתרחק מהם.
“היה גם בית קפה יהודי מעבר לכביש, שהיא תמיד הייתה אומרת לי להתרחק ממנו, כי היא הייתה יודעת שזה היה מקום כינוס של גנגסטרים, והרבה מהם נרצחו שם בשנים האלה. אז היא הייתה אומרת לי ‘אף פעם אל תיכנס לשם‘, אבל אני הייתי רואה את הבחורות היפות, את הבגדים, את המכוניות – הקדילאק שחוצה את הכביש כמו ביציאת מצרים – וזה היה מושך“.
רוקאווי מספר שלמרות הפחד מהפושעים היהודים, הם המשיכו להיות חלק מהקהילה. “הם היו באים הרבה פעמים לבית הכנסת, במיוחד ביום כיפור, אבל חלק גם היו הולכים עם אבא שלהם גם בשבתות. כתבתי פעם שהם היו ‘הגנגסטרים של הספר‘, של התורה, ולדעתי זה הכול בזכות האמהות שלהם. הם תמיד אהבו וכיבדו את אמא, שדחקה בהם ‘להישאר יהודים‘. כשדיברתי עם הרוצחים האלו שנים לאחר מכן, אף אחד מהם לא התחרט על המעשים שלו, אבל כל אחד ואחד אמר לי שהוא מצטער על הבושה שגרם לאמא ולמשפחה מול הקהילה“.
צידוק הדין
באביב 1946, כחלק מהמאמץ להבריח כלי נשק לארץ, הגיע לארה"ב ראובן דפני. במלחמת העולם השנייה שירת דפני בצבא הבריטי, וצנח ביוגוסלביה יחד עם חנה סנש. לימים שימש כקונסול ושגריר מטעם ישראל בכמה מדינות בעולם, ובמשך 13 שנים היה סגן יו“ר יד ושם. אבל ב־1946 הוא היה סוכן ההגנה ותו לא: הוא לא הכיר איש בארה“ב, ולא היה לו מושג מי הם הגנגסטרים.
לפני שיצא מהארץ קיבל לידיו דפני רשימה של יהודים, בעיקר מנהיגי קהילות בניו־יורק ולוס־אנג‘לס. אחת הפגישות הראשונות שנקבעו איתו הייתה במיאמי, עם עורך דין יהודי מקומי. במהלך השיחה בין השניים, שהתמקדה בדרכים שבהן יוכל לקדם את המשימה שלו, עורך הדין נשען וחייך. הוא נזכר ששתי קומות מעליו יושב גנגסטר יהודי, והעלה את האפשרות שדפני יעלה וישוחח איתו בנושא. שיחת טלפון קצרה אישרה שהגנגסטר, סמי קיי, מעוניין בפגישה.
בשיחה עם רוקאווי שנים רבות לאחר מכן, שהועלתה על הכתב בספרו ‘אבל הוא היה טוב לאמא שלו‘, דפני תיאר כך את מה שקרה: “אני נכנס לחדר וישר רואה את המזכירה, ממש כמו בסרט הוליוודי – בלונדינית, חצי לבושה, יושבת מאחורי דסק ומשייפת ציפורניים. היא אפילו לא מסתכלת עליי כשאני נכנס, רק אומרת ‘הוא מחכה לך‘. אז אני פותח את הדלת למשרד, ומוצא שם שתי רגליים מורמות על השולחן, עיתון פתוח לרווחה ועשן מסיגר עולה מעליו. כשכחכחתי בגרוני, סמי הוריד את העיתון ואמר לי ‘בוא, שב, ספר לי את הסיפור שלך‘. סיפרתי לו שאני מפלסטינה, שבאתי לגייס כספים ולהבריח נשק בשביל היהודים שם. כשסיימתי הוא פשוט אמר ‘אוקיי, אני אעזור לך‘“.
קיי, כך התברר, היה חבר טוב של נשיא פנמה, בין השאר בגלל קשרי עסקים בין השניים. מאז, בעקבות בקשתו של הגנגסטר היהודי, כל האוניות שהבריחו נשק לישראל הניפו דגל פנמה, ובתור מדינה ניטרלית הן אף פעם לא עוררו חשד: כלי שיט שנשאו את סמלה אף פעם לא נבדקו.
הסיוע של סמי קיי היה קריטי להצלחת ההברחה המחתרתית, אבל לדברי רוקאווי היהודים בישראל לא היו הצד היחיד שהרוויח. “הייתה לסמי בת בגיל נישואים, אבל היא לא הצליחה למצוא שידוך, כי מי רוצה שהבן שלו יצא עם הבת של גנגסטר מפורסם? אז היא הייתה יוצאת עם גויים, וזה היה מצער אותו. אבל כשהוא התחיל לעזור ליהודים בארץ, זה השפיע על דעת הקהילה. אנשים התחילו להגיד, ‘טוב, סמי פושע, אבל הוא עוזר לישראל‘. אז בחורים יהודים הסכימו לצאת איתה, והיא התחתנה עם יהודי זמן מה לאחר מכן“.
סוכן ההגנה הסביר שהוא הגיע מפלסטינה במטרה לרכוש נשק. סיגל עצר אותו. "רגע, רגע, רגע, אתה רוצה להגיד לי שהיהודים נלחמים?". דפני הנהן. סיגל נשען קדימה, עד שאפיהם של השניים כמעט נגעו זה בזה. "נלחמים, כלומר הורגים?". דפני הנהן שוב. "אוקיי, אני איתך", אמר סיגל
רוקאווי מתאר את הסיוע לישראל וליהודים כ“כרטיס כניסה בחזרה לקהילה“. “זה היה הצד השני במשוואה. אף הורה לא רצה שהילד שלו יהיה גנגסטר, והקהילות התביישו בהם. אבל מצד שני, במיוחד אחרי גיל מסוים, הגנגסטרים היו שומרים על הקהילה היהודית, שהייתה נותנת כבוד למי שהגנו עליה. כשראיינתי את מאיר לנסקי ב־1980 הוא סיפר לי – ובדקתי שזה נכון – שהיהודים המכובדים, שלא היו אלימים, היו מבקשים מהגנגסטרים לעשות את העבודה בשבילם. הם לא פחדו מאנטישמים ולא מנאצים. הם תקפו אותם בכל מיני מקומות. משנות השלושים ועד מלחמת העולם, ה‘בונד‘ הנאצי וכל מיני ארגונים אחרים היו צועדים נגד היהודים, והגנגסטרים היו באים לשם ונכנסים בהם באלימות. לא היה אכפת להם מחופש הדיבור האמריקני, הם לא פחדו, אלא ממש תקפו אותם“.
ואיך זה מתקשר לסיוע לישראל?
“היה להם קשר עם הקהילה, הם שמעו חדשות, הם ידעו מה קרה בשואה, מה היטלר עשה וכמה יהודים הוא רצח. מבחינתם היה להם צו לעזור לאחים שלהם בארץ. הם ראו את ארץ ישראל, מדינת היהודים, כמו השכונה שלהם, וכמו שצריך להגן על השכונה צריך להגן על הקהילה. אחד הגנגסטרים סיפר לי פעם שבשיחה עם כמה חברים, עלתה העובדה שאין ארגון פשע יהודי במילווקי שבוויסקונסין. הוא נדהם ושאל, ‘אז מי מגן על היהודים?‘“
דפני לא סיים את תפקידו בהסכם עם פנמה. ממיאמי הוא המשיך ללוס־אנג‘לס, וארגן פגישה עם עורך דין יהודי מקומי, אלן סמיילי. סמיילי הסביר לישראלי שהבוס שלו מעוניין בפגישה. כשדפני ביקש את שמו של הבוס, התשובה הייתה בנימין “באגסי“ סיגל, אחד הגנגסטרים הידועים ביותר ביבשת, הן בגלל החברות רבת השנים שלו עם מאיר לנסקי והן משום שהיה מוכר כפושע אכזרי במיוחד, שהמילים “צמא דם“ מתנוססות בלא מעט כתבות וספרים עליו.
גולדה מאיר לא ידעה כלום על לנסקי, אבל היא שמעה על המאפיה. המילה הזו לבדה הספיקה כדי לחרוץ את גורלו. בספרו של רוקאווי מובאת גרסתו של יוסף בורג, שהיה אז שר הפנים: הוא סיפר שראש הממשלה הזדעזעה למשמע המילה. "מאפיה, ד"ר בורג? לא תהיה מאפיה בישראל!"
דפני, שלא היה מודע לכל זה, הסכים והוזמן למסעדה בבית מלון ברחוב לה־סיאניקה בעיר. כשהגיע נשלח לחדר האחורי, ושם שני בריונים וידאו שאין עליו מכשירי ציטוט ושהוא לא חמוש. כשיצאו נכנס לחדר סיגל, גבוה ונאה ולובש חליפה יקרה, התיישב מול האורח המבולבל ואמר, “ספר לי מה אתה עושה כאן“.
סוכן ההגנה הסביר שהוא הגיע מפלסטינה במטרה לרכוש נשק. סיגל עצר אותו. “רגע, רגע, רגע, אתה רוצה להגיד לי שהיהודים נלחמים?“. דפני הנהן. סיגל נשען קדימה, עד שאפיהם של השניים כמעט נגעו זה בזה. “נלחמים, כלומר הורגים?“. דפני הנהן שוב. “אוקיי, אני איתך“, אמר סיגל.
מאז, לפי עדותו של דפני, הוא היה מגיע פעם בשבוע לאותו חדר אחורי במסעדה ומוצא שם מזוודה על השולחן, ובתוכה שטרות של חמישה ועשרה דולרים. שנים לאחר מכן הוא העריך שעד שעזב את העיר הוא קיבל לפחות 50 אלף דולר – כחצי מיליון דולר במונחי ימינו.
כעבור כמה שבועות עבר דפני לסן־פרנסיסקו כדי להמשיך את משימתו שם. יומיים אחרי שהגיע ירד לאכול ארוחת בוקר במלון, ונתקל בכותרות הראשיות בעיתונים: באגסי סיגל, שהיה נוהג לומר “חיה מהר, מות צעיר, ותשאיר גופה יפה“, נרצח בדירתה של חברתו בהוליווד, והוא בן 41. כמו רוב עמיתיו במקצוע הוא חי מהר ומת צעיר, אבל גופתו, שהייתה מחוררת בכדורים, לא הייתה יפה כלל.
כשנשאל מה הייתה תגובתו הראשונה לסיפור, דפני הגיב: “מזל שלא קיבלתי צ‘ק“.
“אתה מבין? הגנגסטרים רצו לעזור לישראל“, מדגיש רוקאווי. “הם היו בהלם אחרי השואה, שלא פורסם עליה הרבה בארה“ב עד אחרי המלחמה. אפילו מיקי כהן, הגנגסטר ששלט בלוס־אנג‘לס, היה מתלונן שהוא איבד הרבה בעסקים שלו כי כל הזמן רק רצו לדבר על ישראל“.
"חיה מהר, מות צעיר, ותשאיר גופה יפה". גופתו של "באגסי" סיגל מפונה מדירת חברתו בהוליווד. צילום: AP
וגם הוא גייס תרומות לישראל, לא?
“יכול להיות. שמעתי את הסיפור הזה מאחד שקראו לו ג‘ימי פראטיאנו. הוא היה רוצח שכיר במאפיה של לוס־אנג‘לס. תשע פעמים בקריירה שלו הוא ניסה לרצוח את כהן, ואף פעם לא הצליח. אבל כשהוא לא היה מנסה לרצוח אותו, הוא היה הולך לכל מסיבות היוקרה שכהן היה מארגן“, רוקאווי צוחק. “משוגע, לא? אבל זה היה עולם אחר. בכל מקרה, הוא סיפר לי שפעם אחת הוא הגיע למסיבה, והוא אף פעם לא ראה כל כך הרבה יהודים עשירים ומפורסמים במקום אחד. אפילו ראש העיר ומפכ“ל המשטרה של לוס־אנג‘לס היו שם. ואז מיקי כהן עולה ומתחיל להגיד ‘טוב, יאללה, כמה אתם נותנים לישראל?‘ וכולם התחילו לשים כסף. לא ברור כמה הצטבר בסופו של דבר, ההערכות הגיעו עד 100 אלף דולר.
“לפי הסיפור הכסף הועבר ל‘ארגון‘ (האצ“ל, א“ש), שקנה איתו נשק והעמיס על ספינה, ‘אלטלנה‘, שכמובן הוטבעה. אבל פרטיאנו לא האמין שכהן עשה את זה בכלל. הוא היה בטוח שכהן פרסם את הסיפור הזה כדי להימנע מלהעביר את הכסף באמת. הוא מספר שקצת אחרי שזה קרה הוא פגש את כהן ואמר לו ‘מיקי, אתה בן ז*** שאף פעם לא נתן סנט לאף אחד! ובתגובה כהן, שהתעקש שהעביר את הכסף, רק חייך“.
עד היום לא ברור מה קרה. “את זה צריך לספר עם ציטטות“, אומר רוקאווי. “אני לא יודע מה קרה עם הכסף, וכל מי שאולי היה יכול לדעת מת מזמן“. אבל, הוא מדגיש שוב ושוב, אין ספק שהיו הרבה גנגסטרים שעזרו. “זה היה טוב לשני הצדדים. הגנגסטרים קיבלו יוקרה כי הם עזרו לישראל, והשליחים שאספו את הכסף והרובים היו שמחים לקבל אותם. מבחינתם זה היה עניין של חיים ומוות – לא היה מקום לשיקולים אחרים“.
מוקצה מחמת איסור
יהודה ארזי היה מסוכני ההגנה הראשונים שהגיעו לארצות הברית במטרה לרכוש נשק. ב־1945, שנתיים אחרי שגנב 5,000 רובים מהמשטרה הבריטית עבור ההגנה, הגיע לניו־יורק ויצר קשר עם חברים לשעבר ברצח בע“מ כדי להשיג את מטרתו. מאוחר יותר הוא תירץ: “בעבודה שלי אתה לא יכול להיות בררן. לפעמים אתה עושה עסקים עם אנשים לא נחמדים“.
המאפיה שלטה באותו זמן על נמל ניו־יורק, ולכן ארזי הוזמן לפגישה עם מאיר לנסקי, שהיה בעל קשרים אדוקים עם בכירים בארגון האיטלקי. בקשתו מלנסקי הייתה פשוטה: הוא רצה לדעת אלו כלי נשק נשלחים מהנמל בניו־יורק למדינות ערביות, ואם אפשר – למנוע מהמשלוחים להגיע ליעדם. לנסקי, שלא היה דתי אך תמיד הדגיש את מחויבותו לקהילה, הבטיח שיטפל בזה.
הוא יצר קשר עם אלברט אנסטסיה, הבוס של המאפיה ששלט על האיגוד המקצועי של הסוורים ועובדי הנמל, ואנסטסיה הסכים לעזור. מאז, כמעט כל משלוח שיצא מניו־יורק לכיוון המדינות הערביות אבד, נפל לים או הוטען “בטעות“ על אוניות בדרכן לישראל – שאחרי הפגישה בין קיי לדפני, הפליגו תחת דגל פנמה.
בנוסף, הסוורים בניו־יורק ובניו־ג‘רזי סייעו לסוכני ההגנה להסוות את משלוחי הנשק שרכשו והעבירו לישראל. משלוחים שלמים של טכנולוגיה צבאית, שלפעמים היו חדשים לחלוטין באריזה, הוברחו לאוניות ולארץ ישראל.
“מה הישראלים היו אמורים לעשות?“, נאנח רוקאווי, שזוכר היטב את השנים האלו בתור תלמיד בבית ספר. “האמברגו על מכירת נשק למזרח התיכון היה כללי, אבל קצת כמו היום, לערבים היו שני דברים שליהודים אין: נפט וכסף. מה היה ליהודים? לא היה להם נפט, היה להם חול. אז אולי היה להם מעט כסף, אבל לא כמו לערבים. אז הם פנו לגנגסטרים, והגנגסטרים עזרו. הכול היה ככה, זה קצת כמו נס“.
כמו כמה מחבריו, ב־1970 עבר לנסקי לישראל בתקווה לזכות באזרחות תחת חוק השבות, וכך להימנע מלעמוד לדין בארה“ב. הסיפור גרר דיון ציבורי ער בארץ. לראש הממשלה גולדה מאיר סופר החשד שלנסקי מנהל ארגון פשע בארה“ב, ונאמר לה שאם הוא יורשה להישאר בישראל, היא תהפוך למרכז פשע.
מאיר לא ידעה כלום על לנסקי, וגם לא הרבה על ארגוני הפשע האמריקניים, אבל היא שמעה על המאפיה. לפי רוקאווי, המילה הזו לבדה הספיקה כדי לחרוץ את גורלו של לנסקי. בספרו מובאת גרסתו של יוסף בורג, שהיה אז שר הפנים: הוא סיפר שראש הממשלה הזדעזעה למשמע המילה. “מאפיה, ד"ר בורג? לא תהיה מאפיה בישראל!“
בתום הליך משפטי שכיכב בעיתונות באותו הזמן, בקשתו של לנסקי סורבה והוא גורש בחזרה לארה“ב והועמד לדין. בסופו של דבר אישומו בוטל, והוא המשיך לחיות כאדם חופשי עד מותו מסרטן הריאות בגיל 80, בשנת 1983.
רוקאווי נשען לאחור בכיסאו, לקראת סיום הריאיון. “אחרי כל הסיפורים האלה (על הסיוע ליהודים ולישראל – א“ש) אתה חושב לעצמך, הרי כל הגנגסטרים האלו, עם מי הם רבו? ממי הם גנבו? את מי הם רצחו? בהתחלה לפחות הם לא היו מעיזים ללכת לשכונות של האיטלקים או האירים או הפולנים – זה היה יהודים נגד יהודים!
“אבל כנראה בגיל מסוים התחיל להיות אכפת להם מהיהודים, מהקהילה, מארץ ישראל. ואני אומר לך, כולם כבר מתו, אין את מי לשאול על זה יותר. כל מה שאני אומר היום מתבסס על מידע מלפני יותר מ־30 שנה. פרסמתי את המאמר הראשון שלי ב־1980, והיום כולם מתו, אין את מי לשאול יותר.
“היו גם גנגסטרים יהודים שלא יודעים עליהם הרבה היום, כי המשפחה שלהם אף פעם לא גילתה מה הם ומי הם, ואני רק קיבלתי חלקים של סיפורים מהדור השלישי – איך אני אמור לבדוק כמה מהם נכונים?“
מה באמת גרם לך לעסוק בנושא?
“תמיד אהבתי לקרוא על תקופת היובש. כשעשיתי דוקטורט חבר שלי כתב על התקופה הזו ואני כתבתי על ההיסטוריה של היהודים בדטרויט, מחקר שהפך לספר כמה שנים לאחר מכן. במהלך המחקר ראיתי שבדטרויט היו פושעים יהודים, הכנופייה הסגולה, שהיה לי הרי קשר אליהם. ככל שכתבתי יותר על היהודים, ראיתי שיש תופעות כאלו ואף אחד לא מכיר אותן. אז התחלתי לקרוא על תקופת היובש וראיתי שהיו כל כך הרבה יהודים שלא דיברו עליהם – כי זו הייתה בושה.
“אז התחלתי לכתוב בנושא, וישר חטפתי ביקורת גם בארה“ב וגם בישראל. למה אתה כותב על גנגסטרים יהודים? זו בושה! זה יביא אנטישמיות! אני מדבר על לפני 40 שנה. אפילו המאמרים שכתבתי גרמו לאנשים לכעוס עליי. היום זה מקובל כבר, אבל אז – וואו.
“כיום אנחנו בתקופה אחרת, אנחנו כבר לא מפחדים. אבל פעם נתתי הרצאה באוניברסיטת סירקיוז בניו־יורק, שעסקה בגנגסטרים, ואחד מהתלמידים הרים יד ואמר ‘אתה לא חושב שאתה מעורר אנטישמיות כשאתה מדבר על הדברים האלה?‘. רציתי לענות, אבל ראש החוג, שלא היה יהודי, ביקש לענות במקומי. הוא אמר, ‘אנשים שונאים יהודים כי הם יהודים. הם יכולים להיות עשירים, הם יכולים להיות רופאים, עורכי דין, אקדמאים או גנגסטרים – זה לא משנה, הם שונאים אותם כי הם יהודים‘.
“מעניין אותי למה מה הם שונאים אותנו כל כך. זה לא כאילו אנחנו לא תורמים המון לחברה – ציירים, אמנים, זמרים. אבל אתה יודע מה? שילכו כולם לעזאזל! אני גר בישראל עכשיו“.
נספח: הקנוניה נגד היטלר
בשנת 1933 פנו גורמים בקהילה היהודית בניו־יורק לאחיהם הפושעים בבקשה להתנקש בקנצלר הגרמני הטרי, אדולף היטלר
בין עמודי ספרו של פרופ‘ רוקאווי, “אבל הוא היה טוב לאמא שלו“, מצויים עשרות סיפורים על מעלליהם של הפושעים היהודים בשחר המאה העשרים. מ“אלמנה שחורה“ שכל גנגסטר שיצאה איתו מת זמן קצר לאחר מכן, ועד סיפורו הטרגי של וקסי גורדון, שבנו האהוב מת בתאונת דרכים בדרכו מהאוניברסיטה לבית המשפט שבו אביו עמד לשמוע את גזר דינו.
בין כל אלו יש סיפור הזוי במיוחד, שרוקאווי נחשף אליו עת שנבר בארכיונים במרתפי ה־FBI: מזימה סודית לרצוח את אדולף היטלר.
ב־29 בספטמבר 1933, התובע הכללי האמריקני הומר קמינגס קיבל דיווח מודיעיני ממזכיר המדינה קורדל האל על יהודים אמריקנים שזוממים להתנקש בהיטלר. הוא עצמו קיבל את הדיווח משגריר גרמניה בארה“ב, פרידריך וילהלם פון פריטוויץ אונד גפרון, שקיבל מכתב מאדם שהזדהה כ“דיוויד שטרן“, והזהיר כי אם “רדיפת היהודים לא תסתיים באופן מיידי ומוחלט“, הוא “ילך לגרמניה ויתנקש בהיטלר“.
בשלב הזה אף אחד לא היה בטוח האם מדובר באיום אמיתי, אך עם העלייה החדה במתקפות אנטישמיות מאז שהיטלר עלה לתפקיד הקנצלר בתחילת השנה, אף אחד לא היה יכול לבטל את האפשרות שהיו יהודים שרצו לרצוח אותו.
לאחר שקיבל את הטלפון מהאל, קמינגס פנה לראש ה־FBI, ג‘יי אדגר הובר, ודרש שדיוויד שטרן יימצא וייעצר. משרדי השטח של הארגון בכל ארה“ב קיבלו התרעה על הכוונה לרצוח את הפיהרר, ובמהלך האביב והקיץ של 1933, סוכניו של הובר הפכו כל אבן במאמץ למצוא את דיוויד שטרן, במסע שהוביל אותם מוושינגטון לשיקגו ואז לפילדלפיה, דטרויט, אריזונה וניו־יורק.
בהנחה שהם יהיו הכתובת למי שמחפש אדם שמוכן למעשה כזה, הובר הפנה את תשומת ליבו לגורמים בפשע היהודי. “אם שטרן היה רוצח מקצועי ולא סתם איזה משוגע“, כותב רוקאווי, “ייתכן שהיה מוכר לגנגסטרים אחרים כמו מקס הוף בפילדלפיה, מאיר לנסקי, באגסי סיגל ולפקה בוקהולטר בניו־יורק, ולונגי זווילמן בניוארק“.
החיפוש בערים הללו והניסיון להתחקות אחר הקשרים עם בכירי הפשע המאורגן היהודי לא נשאו פרי. קצה חוט מבטיח הגיע מאריזונה, שם התקבל דיווח מפי אדם ששהה בבית מלון ושמע קבוצה דוברת יידיש, לדבריו “אנשים גדולים בשנות החמישים לחייהם“, כולל רב, משוחחים על “תוכנית לרצוח את הקנצלר היטלר“. לפי עדותו של האיש, בהתחלה שוחחה החבורה על רדיפת היהודים בגרמניה, ואז “אחד מהם אמר לאחרים שהיטלר לא ישרוד הרבה זמן; שכמה יהודים בניו־יורק שולחים מישהו להתנקש בו“.
ה־FBI מיהר לשלוח סוכנים למקום, ואלו חקרו את כל מי שיכלו ובדקו כל ראייה אפשרית – אך לא מצאו דבר. בין אוגוסט לספטמבר באותה שנה התקבלו דיווחים מסוכנים שלפיהם כל כיוון אפשרי נבדק, אך שום מזימה לא נמצאה, ואף אדם בשם הנכון לא אותר. התיק נסגר “וייפתח בעתיד אם יתקבל מידע נוסף על הכוונה לרצוח את הקנצלר הגרמני“, כפי שכתב סוכן להובר.
דיוויד שטרן אף פעם לא נמצא, וזהותו כלל לא הייתה ברורה. אך חמישים שנים לאחר מכן, “דאץ‘“, גנגסטר לשעבר מניו־יורק שדיבר באנונימיות, סיפר לרוקאווי שבתחילת אביב 1933 “אדם מכובד“ פנה אליו ובדק את האפשרות “לגמור“ את היטלר. הוא התבקש להעביר את הבקשה לעמיתיו, וכשביקש פרטים נוספים על התוכנית, סופר לו שיש “אנשים בגרמניה שמוכנים לסייע לנו“.
דאץ‘ “דיבר עם החבר‘ה על הרעיון, והם היו מוכנים לנסוע לגרמניה ולעשות את זה“. לדבריו, מכיוון שכולם דיברו יידיש, אף אחד לא חשב שתהיה בעיה להסתדר שם. אך לפני שהפרטים נסגרו והתוכנית יצאה לפועל, “אנשיו של הובר התחילו לרחרח ולשאול שאלות“. “החבר‘ה“ החליטו לוותר על הרעיון.
“היינו צריכים לעשות את זה“, אמר דאץ‘ לרוקאווי. “חבל שלא עשינו את זה. היינו מצילים כל כך הרבה יהודים. הם היו נותנים לכולנו אותות. היינו יכולים להיות גיבורים. אתה יכול לדמיין את זה?“
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
