הכפר צ'רפונג'י שבמדינת מגהלאיה ההודית, למרגלות רכס ההימלאיה, נחשב למתמודד רציני על תואר "המקום הגשום בעולם". כמות המשקעים השנתית הממוצעת שם עומדת על כ־12 אלף מילימטרים, ובשנת 1861 אף נרשמו יותר מ־26 אלף מ"מ של גשם. מגהלאיה, אגב, פירושה בהודית "משכן העננים". אבל עם כל הכבוד לרזומה המרשים הזה, ייתכן שצ'רפונג'י ראוי לתואר משמעותי יותר, לפחות בעיניים יהודיות: מולדת האתרוג. בשנת 1850 הגיע למקום חוקר בשם ג'וזף הקר, ומצא עצי אתרוג בר. מתברר שהפרי שעם ישראל אימץ בחום ועטף בשכבות של צמר גפן, שכן ביערות הגשם של צפון־מזרח הודו באין מפריע במשך אלפי שנים.
רמז למוצאו רווי המשקעים של האתרוג אפשר למצוא כבר בתלמוד. כדי להוכיח שהוא־הוא "פרי עץ הדר" המוזכר בתורה, דורשים האמוראים במסכת סוכה (דף לה, עמוד א) את המילה "הדר" כרומזת ל"הידרו" – מים ביוונית. הגמרא מציינת שם שבניגוד לעצים אחרים, האתרוג גדל "על כל מים". כלומר, כדי לגדל את העץ הזה אין די בהסתמכות על הגשם הארצישראלי הצנוע, אלא יש להשקותו באופן יזום ותמידי לאורך כל השנה. הגיוני בהחלט, כשמדובר בצמח מיוחס ונהנתן שהתרגל לתנאי יער הגשם.
הודו אינה הטוענת היחידה לכתר מוצא האתרוג. באופן מפתיע, גם באוסטרליה, בפפואה ובאיי קלדוניה החדשה שבאוקיינוס השקט, אלפי קילומטרים ממזרח לאוסטרליה, איתרו החוקרים עצי בר בעלי קשרים גנטיים הדוקים לפרי שנאחז בידינו בשבוע הקרוב. באי אמבון שבאינדונזיה מצא ההולנדי רמפף כבר במאה ה־17 אתרוג של ממש, מזן גדול במיוחד. כיצד ייתכן שעצים בעלי פירות כה דומים צומחים משני עברי האוקיינוס ההודי, כשאלפי קילומטרים של מים מפרידים ביניהם? חלק מהחוקרים סבורים שמשפחת הפֵּיגָמִיִּים – צמחים בעלי פרחים עזי ניחוח, שעמם נמנים ההדרים למיניהם ובתוכם גם האתרוג – הופיעה בעולם לפני עשרות מיליוני שנים, בעת שעדיין התקיים רצף יבשתי בין הודו, אינדונזיה, אוסטרליה ואולי גם קלדוניה החדשה. תחת הסיווג "הדר" נכללים היום כ־25 מיני עצים הגדלים בר בכל הטווח הגיאוגרפי הרחב הזה שסביב האוקיינוס ההודי.
אבל מה לפרי טרופי ולדת מזרח־תיכונית? ואיך ומתי עשה האתרוג את כל הדרך מהמזרח הרחוק ומאיי האוקיינוס השקט, עד לבתי הכנסת בארץ הקודש ולשוק ארבעת המינים במאה־שערים? ובמילים אחרות, באיזה שלב החליטו אצלנו לאתרג אותו? התשובות לכך, שיובאו בהמשך הכתבה, מקורן בספר מקיף שראה אור בשנה שעברה, "האתרוג: מסורת, מחקר ומעשה", בהוצאת מוסד הרב קוק ובעריכתם של פרופ' אליעזר גולדשמידט ופרופ' משה בר־יוסף.
האתרוג, מספרים שני החוקרים, איננו גדל בר במזרח התיכון, אבל כבר אלפי שנים שהוא תושב האזור. בחפירות ארכיאולוגיות בניפור שבדרום בבל נמצאו זרעים של הדר המתוארכים לתקופה השומרית – 4,000 לפנה"ס. האגרונום שמואל טולקובסקי (1886־1965) הציע שמדובר באתרוג שהובא לניפור כמנחה לאליל, או לחילופין כמס למלך. הארכיאולוג הצרפתי לורט טען כי בהיכל הצמחים בכרנכ שבמצרים אפשר להבחין באתרוגים בציורי הקיר – ציורים המתוארכים לתקופת תחותמס השלישי, כלומר המאה ה־15 לפנה"ס, מועד יציאת מצרים.
לפי השערות אחרות, האתרוג הגיע לאזור בתקופת האימפריה הפרסית. כבר בשנת 309 לפנה"ס דיווח הפילוסוף היווני תאופרסטוס על העץ הייחודי והבלתי מוכר. בספר המסכם את הממצאים הבוטניים של משלחת חוקרים שהתלוותה לאלכסנדר מוקדון במסעי הכיבוש שלו, ציין תאופרסטוס שבמדינות המזרח והדרום יש חיות מוזרות וצמחים יוצאי דופן, דוגמת האתרוג – שאותו כינה "תפוח מַדַי". גם לארץ הקודש הגיע האתרוג כבר בשנים ההן. גרגרי אבקה של הפרי הזה נמצאו בתוך הטיח באחת מבריכותיו של גן מלכותי קדום, לצד ארמון עתיק ברמת־רחל. מי שגילתה אותם הייתה ד"ר דפנה לנגוט מהמעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום במכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב.
התארוך של הממצא הביא את לנגוט למסקנה שלכל המאוחר במאה הרביעית לפנה"ס, סוף התקופה הפרסית, פרח בגן הזה אתרוג לתפארת. היא משערת שבארמון התגורר בימים ההם נציג בכיר מטעם האימפריה הפרסית, וכי האתרוג, שהופיע לראשונה בארץ בגנים מלכותיים מעין אלה, זכה בהמשך לחיבוק חם בידי היהדות. הפרסים עצמם שלטו בעת ההיא גם על הודו, ושם כנראה התוודעו לפרי היוקרתי והריחני. בהינדית, אגב, מכנים אותו תורנג', ובפרסית הוא נקרא תורונג' או אתרונג'. אין ספק שפרי האתרוג נחשב באותם ימים ליוקרתי במיוחד. הוא היה נדיר, מבוקש מאוד, ומסממני מעמדות האצולה. ודווקא את פרי־העילית הזה הורתה ההלכה לכל יהודי לרכוש מדי שנה וליטול אותו כאחד מארבעת המינים.
לפי לנגוט, רק החל מהמאה הראשונה לספירה הפך האתרוג לחלק בלתי נפרד מחג הסוכות. למסקנה הזו היא הגיעה בין השאר משום שבספר נחמיה, בתיאור הצמחים הדרושים למצוות החג (ח, טו), מופיעים שלושת המינים האחרים – ואילו האתרוג אינו מוזכר. גם מתיאור החג בספר מכבים ב' (י, ו־ז) הוא נעדר. לפי הצעתה של לנגוט, כשהתורה חייבה כל אדם מישראל ליטול בחג "פרי עץ הדר", היא לא כיוונה בהכרח לפרי מסוים: ייתכן שזוהי הקדמה שקובעת כי שלושת המינים שננקבו בשמותם צריכים להיות מהודרים, ואולי המשמעות היא שצריך לקחת פרי מהודר כלשהו, לבחירתם של מקיימי המצווה. רק בתרגומי התורה שנכתבו החל מהמאה הראשונה לספירה מצוין שמו של האתרוג. במטבעות השנה הרביעית של המרד הגדול (69־70 לספירה), וכמובן במטבעות מרד בר כוכבא, הוא מופיע לצד הלולב.
ומה לגבי הסיפור על המלך אלכסנדר ינאי, שהעם רגמוהו באתרוגים לאחר שניסך מים על רגליו במקום על המזבח? ינאי הרי מלך במאה השנייה לפנה"ס, עוד לפני שהאתרוג נבחר כפרי עץ ההדר הבלעדי של חג הסוכות, כך לשיטתה של לנגוט. תשובתה היא שהסיפור הזה, המופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו ומרומז גם במסכת סוכה (פרק ד, משנה ט), לאו דווקא התרחש במציאות.
"דווקא התיאור של המלך ינאי הוא ראיה מצוינת לכך שהאתרוג התקבל בעם ישראל עוד הרבה קודם למאה הראשונה", אומר לנו פרופ' גולדשמידט, המביא בספר את הצעתה של לנגוט. "כי מה בעצם מעיד הסיפור הזה? שהצדוקים, שסביב חג הסוכות נחלקו עם הפרושים כמעט בכל פרט שאינו מפורש בתורה – כמו למשל זקיפת הערבות בצידי המזבח, או ניסוך המים – לא ערערו על הבחירה באתרוג. להבנתי זו אחת ההוכחות החזקות לכך שקבלת האתרוג ליהדות התרחשה עוד לפני פרוץ המחלוקת בין הפרושים לצדוקים, כלומר אי־שם בראשית ימי הבית השני. ייתכן ששבי הגולה הביאו עמם ארצה מפרס את האתרוג".
אם כך גם להבנתך, כשהתורה מצווה על נטילת פרי עץ הדר, היא לא מתכוונת בהכרח לאתרוג.
פרופ' גולדשמידט: "אינני רואה אפיקורסות גמורה במחשבה שהתורה במקורה לא כיוונה דווקא לפרי הזה, ורק בשלב מאוחר יותר הוא הפך למייצג הבלעדי של פרי ההדר. חברי פרופ' ארי שפר כתב פעם מאמר שדן בשאלה איך הפכה החזרת למרור היחיד הקביל בעיני יהודי אירופה, על אף שבמשנה מוזכרים חמישה מינים שמסוגלים למלא את הייעוד הזה. אם במהלך הדורות 'התקדשה' ביהדות אשכנז דווקא החזרת עד שנוצרה המחשבה שאין בלתה, אני יכול לשער שתהליך דומה קרה אלפי שנים קודם לכן לאתרוג".
לימון מתחת לאפר
גולדשמידט (81), יליד ירושלים, משמש מרצה וחוקר בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית השוכנת ברחובות, ומאחוריו מחקרים רבים בשלל נושאים הקשורים להדרים. בר־יוסף (80), ששקד יחד איתו במשך שלוש שנים על כתיבת הספר, הוא יליד רומניה, מייסד המעבדה לחקר מחלות הדרים במכון וולקני, ומרצה באוניברסיטת בן־גוריון.
כשאני שואל את פרופ' גולדשמידט מה לו ולאתרוגים, הוא משיב: "ביומיום אני עוסק בהדרים בכלל, אבל כבר יותר מחמישים שנה יש לי רומן עם האתרוג. הגעתי אליו בשנת 1968, כשעבדתי על פיתוח ריסוס שמונע את נשירת הפיטם, ומאז הפרי הזה חוזר ועולה שוב ושוב בתחומי המחקר שלי. בין השאר נסעתי עם משלחת למרוקו כדי לבדוק האם האתרוגים שמגדלים שם הברברים הם מורכבים. המסקנה אגב הייתה שהם כשרים ובלתי מורכבים".
לאתרוג המורכב עם פירות הדר אחרים – סוגיה שמעסיקה את העולם ההלכתי כבר מאות שנים – עוד נשוב בהמשך. קרוביו של האתרוג ממשפחת ההדרים הגיעו לארצות המזרח התיכון רק שנים רבות אחריו: שרידי הלימון המוקדמים ביותר במרחב הזה, שזוהו בפורום ברומא, תוארכו לראשית המאה הראשונה לספירה או מעט קודם לכן. עצי לימון זוהו גם בחפירות פומפיי, העיר שחרבה בהתפרצות הווזוב בשנת 79 לספירה. הפומלה, הליים והחושחש, הלא הוא התפוז המר, חדרו לאגן הים התיכון רק עם הכיבוש הערבי, בסביבות המאה העשירית. מיני הדר אחרים התפשטו במערב במאות השנים האחרונות, עם התפתחות הסחר הימי. את התפוז למשל הכירו לא לפני המאה ה־15, ואת המנדרינה במאה ה־19, לאחר שהפורטוגלים והאנגלים רקמו קשרי מסחר עם המזרח הרחוק.
אנשי מדע הבוטניקה נרעשו לגלות שבארצות המוצא של ההדרים אין למצוא תפוזי בר ואף לא לימונים הגדלים בטבע. הם התחבטו ארוכות בשאלה מהו אם כן מקורם של זני התרבות הנפוצים כל כך בעולם כיום. היה מי שהסיק כי רוב הזנים הם הכלאות של הדרי בר שונים, ולמעשה כולם צאצאים של שלושה מינים בראשיתיים – האתרוג, הפומלה והמנדרינה. בחלק בלתי מבוטל מהמקרים מדובר בהכלאות שנעשו מעצמן, ובתהליך ממושך של ברירה אקראית שהתרחש ללא מגע יד אדם. את המנדרינה הקדומה, את אמה של הפומלה וכאמור גם גרסאות של האתרוג, אכן אפשר לאתר בטבע החופשי בדרום־מזרח אסיה.
התפוז, כך התברר, הוא בנן המשותף של המנדרינה והפומלה. גם החושחש מוצאו בצמד הזה. הלימון – כפי שהוכיחו מחקרים מולקולריים – הינו תוצר הכלאה שהמרכיב העיקרי בה הוא אתרוג, יחד עם מיני הדר נוספים. האשכוליות, שהתגלו לראשונה במאה ה־18 באיי ברבדוס הסמוכים למרכז אמריקה, באו לעולם ככל הנראה בהכלאה טבעית בין פומלה ותפוז. רוב הזנים המסחריים של המנדרינות הם צירופי הדרים שונים עם מנדרינת בר קדומה מסין.
בסין עצמה גילו את האתרוג וסגולותיו רק בסביבות המאה הרביעית לספירה, ומאז אימצו אותו בהתלהבות. גידול האתרוג – או ה"קואו־יואן", בשמו הסיני – התרכז מדרום לנהר היאנגצה, ומשם נשלחו הפירות לאזורים הצפוניים, כמוצר צריכה המיועד לשכבה העשירה ביותר. כיום גדלים בסין עשרות זנים של אתרוגים, חלקם עוקפים בסיבוב את האתרוג התימני המוכר לנו, ומגיעים עד לגודל של אבטיח. אחד הזנים הנפוצים מכונה "אצבעות בודהה" – שם שניתן לו בידי הנזירים הבודהיסטים שהביאו אותו לארצם לפני כאלף שנים.
פרופ' אליעזר גולדשמידט: "קבלת האתרוג ליהדות התרחשה אי שם בראשית ימי הבית השני, וייתכן ששבי הגולה הביאו אותו עמם מפרס. אינני רואה אפיקורסות במחשבה שהתורה במקורה לא כיוונה דווקא לפרי הזה, ורק מאוחר יותר הוא הפך למייצג הבלעדי של פרי ההדר. אם במהלך הדורות 'התקדשה' דווקא החזרת כמרור, ייתכן שתהליך דומה קרה לאתרוג"
בהיעדר קהל משמעותי של נוטלי לולב, מטופחים האתרוגים בסין בעיקר לצורכי נוי או רפואה: הסינים נוהגים לייבש את הפרי ולהכין ממנו תרופות. יש גם שאוכלים את האתרוג, שכן הזנים הגדלים במזרח הרחוק ערבים לחיך יותר מאחיהם המזרח־תיכוניים המרירים.
גם כשהאתרוג עולה על הצלחת, הוא אינו נאכל באופן דומה לשאר קרובי משפחתו. להדרים יש כידוע קליפה פנימית לבנה ("אלבדו"), וזו של האתרוג כה עבה עד שכמעט איננה מותירה מקום לשכבה הפנימית – האנדוקרפ. בניגוד להדרים האחרים, שקיקי המיץ שלו מועטים, ובאתרוג התימני אין כלל שקיקי מיץ אלא זרעים בלבד. יתרונו של האתרוג הוא בפלבדו, קליפתו החיצונית, שבה יש לוזי שמן אתרי. עד היום זוהו בקליפת האתרוג יותר משישים חומרים נדיפים שונים, והם שמקנים לו את ריחו המיוחד.
פרשת האי היווני
כצמח שהורגל בטמפרטורות החמימות של סביבות קו המשווה, האתרוג רגיש מאוד לפגיעות קרה. באקלים של צפון אירופה ומזרחה אי אפשר כלל לגדל אתרוגים – ומכאן הצוהר לאינספור סיפורים יהודיים על מאמציהן של קהילות אשכנזיות לאורך הדורות להשיג אתרוגים כשרים. כדי שיוכלו לקיים את המצווה כהלכתה, נצרכו יהודי אירופה לשגר שליחים לארצות הים התיכון שבדרום היבשת, ואף למחוזות רחוקים יותר – צפון אפריקה וארץ ישראל. השלטונות שבדרך לא חסכו בקשיים, מה שהפך את העסק ליקר מאוד.
לעיתים נאלצו קהילות שלמות להסתפק באתרוג בודד: כל אחד מהמתפללים היה נוטל אותו, מברך, ואז מעביר את הבעלות עליו למתפלל הבא בתור, מפני שלא ניתן לקיים את המצווה באתרוג השייך לאחר. "נהגו לקנות אתרוג בשותפות ממעות הקהל, ולכל אחד המברך נותנים לו במתנה כשנטלו לצאת בו, וכשיצא אז מקנה גם כן לחברו במתנה וחברו לחברו", כתב המהר"ם מרוטנבורג במאה ה־13.
האתרוגים של אותם ימים גודלו בין השאר באיטליה – בסביבות אגם גארדה, ובמחוז קלבריה שבקצה הדרומי של המגף האיטלקי. גם סן־רמו בליגוריה שעל גבול איטליה־צרפת הייתה מוקד מסורתי של אספקת אתרוגים, ויהודי גרמניה נהגו לשגר לשם שליחים מדי שנה, כפי שהעיד איש כנסייה בשנת 1537. חופי הריביירה הצרפתית ויוון היו מקורות נוספים לאספקת הפרי לקראת החג.
כבר במאה ה־14, ואולי עוד קודם לכן, הקימו הקהילות היהודיות הגדולות של אירופה תשתית מסחרית ענפה שסיפקה את תצרוכת האתרוגים שלהן. בכל שנה היו יוצאות קבוצות קטנות של קניינים־קוטפים, "אתרוגרים", שהגיעו כבר באוגוסט לאזורי הגידול. שם היו האתרוגרים דואגים לארוז את האתרוגים בארגזים, לעיתים יחד עם לולבים והדסים, ולשלוח אותם לקהילות השונות.
למרות המערכת המשומנת הזאת, קרה לא פעם שהאתרוגים הגיעו באיחור, או לא יצאו כלל לדרכם. ההיסטוריון יוסף הכהן כתב בשנת 1600 על "קור גדול בגבולי גנואה, וימותו כל עץ נחמד למראה גם כל עץ פרי הדר, ולא נמצאו אתרוגים בכל איטליה, עד היות אתרוג אחד בעשרה זהובים. ולא נשמע דבר כזה לעולמים אשר היה לפנינו. ובכל זאת הנדיבים בזבזו ממונם למצווה". גם בשנת 1701 דווח כי קהילות גנואה וליבורנו התקשו להשיג אתרוגים בשל שלג קיצוני שפגע בעצים. בשל המחסור החריף נדרשו הרבנים לשאלה האם אפשר להשתמש באתרוגי השנה שעברה.
השלטונות, כאמור, הבחינו במאמציהם של היהודים להשיג את הפרי מדי סתיו, והבינו שיוכלו לגזור קופון מהעניין. משלוחי אתרוגים למזרח אירופה חויבו במשך מאות שנים בתשלום מכס של 8 עד 12 פפניג, בעת מעברם בזלצבורג. לא מעט נוצרים היו מעורבים בענף, והיהודים שניסו להתחרות בהם הופלו לרעה. בשנת 1693 למשל ביקש המלך הפולני ין סובייבסקי ממועצת העיר ברסלאו (כיום ורוצלב) לחסום את יוזמותיו של היהודי הירש מבנדין, שכן הן עלולות לפגוע בנתין הנוצרי מתיאס וורלינג, הממונה על אספקת האתרוגים למדינה.
בסוף המאה ה־18 או בראשית המאה ה־19 השתלב בשוק ארבעת המינים האירופי כוכב חדש – אתרוג קורפו, כשמו של אי יווני על גבול אלבניה. המלחמות הבלתי פוסקות בשטח איטליה, כמו גם תקנות מקלות של הסולטן העות'מאני, הביאו ככל הנראה להצפת אירופה בפירות מהאי הזה, שהאפילו ביופיים על המתחרים האיטלקיים והצרפתיים. אלא שהאיכרים היוונים של קורפו נהגו להרכיב את האתרוגים על כנה של עצי הדר אחרים לצורך קבלת פירות עמידים ויפים יותר, וכך עוררו מבלי משים פקפוק גדול בכשרותם. בשנת 1845 פרץ פולמוס הלכתי חריף בנושא: מהעבר האחד ניצבו הרבנים האשכנזים, שנטו לפסול את האתרוגים הללו, ומהעבר האחר – הרב המקומי של קורפו ורבנים ספרדים נוספים, שהתעקשו כי הפרי כשר למצווה. ידם של האחרונים הייתה על העליונה במחלוקת הזו, שנראה כי המניע העיקרי מאחוריה היה כלכלי.
הפופולריות של אתרוגי קורפו המשיכה לגאות עד 1891, אז טפלו הנוצרים באי עלילת דם מחרידה על שכניהם היהודים, ובעקבות זאת הטילו כל רבני רוסיה חרם על ייבוא האתרוגים משם. אט־אט ובלית ברירה עברו קהילות אירופה להסתמך על אתרוגים מארץ ישראל, ובהם גם תנובת הפרדסים החדשים שניטעו במושבות העלייה הראשונה. שוק אתרוגים עבור יהודי צפון אירופה ומזרחה הוסיף להתקיים מדי קיץ בטריאסט שבצפון איטליה עד מלחמת העולם הראשונה. אחריה כבר כבשו אתרוגי ארץ ישראל את אירופה באופן סופי, והענף החקלאי הזה נעלם לגמרי מנופי קורפו ומשאר מדינות דרום היבשת.
מודל 2018, כחדש
כיום רוב מוחלט של האתרוגים הנמכרים בעולם לצורך מצוות ארבעת המינים מקורם בישראל. מדי שנה נשלחים מכאן לקהילות היהודיות ברחבי תבל עשרות אלפי אתרוגים, כשהיעד העיקרי הוא השוק היהודי־אמריקני, שרוכש יותר מ־80 אחוז מהיצוא. מקצת האתרוגים עושים את המסע באוניות, בתנאי טמפרטורה מבוקרים, ורובם מיוצאים בדרך האוויר. בהמשך הם מובלים במשאיות לשווקים מרכזיים באירופה ובצפון אמריקה, לפני שיגיעו ליעדיהם בפזורות השונות.
גם בארץ ישראל עמדו אתרוגי קורפו במרכז מחלוקת. במשך מאות שנים גודלו כאן אתרוגים בעיקר על ידי ערבים: בשכם, ביריחו, באום־אל־פחם ובכפרי הגליל. הפירות לא הצטיינו ביופיים, אבל היו עמידים והתקבלו בקרב רבני העדות השונות ככשרים ללא חשש הרכבה. התפנית הגיעה בשנות הארבעים של המאה ה־19, כשיהודי יפו קיבלו מתנה מרבני קורפו: משלוח של שתילי אתרוגים. אלו ניטעו בפרדסים שסביב העיר, ופירות נכנסו בהדרגה לשוק המקומי. האתרוגים החדשים היו ללא ספק בעלי הדר, אך האשכנזים פסלו אותם בשל החשש להרכבה, והקפידו להשתמש באתרוגי אום־אל־פחם והגליל. הספרדים, בתגובה, פסלו רבים מהזנים שגודלו בגליל ובשומרון.
עם התפתחות היישוב החדש, עבר גידול האתרוגים מידיים ערביות לפרדסנים יהודים. היום כבר לא ידוע על חקלאים ערבים העוסקים בענף: כל האתרוגים בשווקים גדלים בשטחים בבעלות יהודית. ובעוד ענף ההדרים בישראל הולך ומצטמצם, ועומד כיום על מחצית מהיקפו בשנות השמונים, בתחום האתרוגים המגמה היא הפוכה. השטח המוקדש לפרדסי אתרוגים רק מתרחב, והם משתרעים כבר על כאלף דונם. ועם זאת, אפילו במדינת היהודים, מדובר בחצי אחוז בלבד מכלל שטחי ההדרים. גידול האתרוגים כאן מיועד אך ורק לצורך מצוות ארבעת המינים – לא לנוי, וכאמור גם לא לאכילה – וכדי להעמיד פעם בשנה אתרוג אחד לרשות כל יהודי שומר מצוות, אין צורך ביותר מדי עצים. מטעי אתרוגים ניתן למצוא בכמה מדינות בודדות נוספות, וגם שם הם תופסים שבריר אחוז משטחי ההדרים.
הפריחה של עצי האתרוג הגדלים כאן מתרחשת בשני גלים עיקריים: באביב ובקיץ. האתרוגים מהגל הראשון, שכינוים בפי המגדלים הוא "ביכר" ("מוקדם" בערבית), נקטפים מסוף יוני ועד תחילת יולי. אחר כך מגיעים אתרוגים מפריחת הביניים, שנקטפים באמצע יולי במשך שבועיים, ונחשבים לאיכותיים יותר מקודמיהם. הגל העיקרי השני נקרא מיאה – מים בערבית, על שם ההשקיה המוגברת שמקבלים העצים כדי להאיץ את גידול הפרי ולאפשר את מכירתו בשוקי ארבעת המינים. האתרוגים הללו נקטפים מסוף יולי עד סמוך לסוכות, ונחשבים למשובחים ביותר. חלון השיווק לאתרוגי סוכות הוא רק בארבעת השבועות שלפני תקופת החגים, אך למעשה אפשר לשמר אתרוג במשך שנה תמימה: אם הוא נתון בשקית פלסטיק ומוחזק בטמפרטורה של 17־19 מעלות, הפרי יישאר הדור, יפה וכשר כפי שהיה.
לא פעם, מטעמים הלכתיים או אסתטיים־שיווקיים, דואגים המגדלים לזרז את הצהבתם של האתרוגים בשלב שבין הקטיף למכירה. לשם כך משתמשים באתילן, ההורמון הצמחי האחראי על שינוי הצבע של קליפת פירות ההדר מירוק לצהוב או לכתום. האתילן שישנה את צבע האתרוג יכול להיות מופרש גם מפירות אחרים, ולכן נהגו בעבר להניח יחדיו תפוחים ואתרוגים, כך שהראשונים ישפיעו על האחרונים. היום עושים זאת בעזרת בלוני גז אתילן, שמזרימים לתוך "חדרי הבחלה" מיוחדים את המינון הדרוש להשגת דרגת הצבע הרצויה. רבים מהמגדלים שומרים בקנאות את מרשם ההבחלה המדויק שאליו הגיעו. ההקפדה על כמות הגז הנכונה הינה קריטית: מנת יתר של אתילן עלולה לגרום לנשירת העוקץ או הפיטם, ולפסילתו של האתרוג. אגב, אם הפרי אינו נקטף מהעץ, הוא בדרך כלל ממשיך לגדול גם לאחר שהצהיב, וכך יכולים האתרוגים להגיע עד למשקל של כמה קילוגרמים.
מעשה הרכבה
בספרם של גולדשמידט ובר־יוסף מובא גם מחקרו של פרופ' זהר עמר על מותגי האתרוגים הישראליים של ימינו. כל המותגים, מציין פרופ' עמר, הם שמותיהם של אנשים בשר ודם שעסקו בגידול ובאספקה בראשית הדרך של הענף בארץ, בעיקר בין השנים 1910־1960. עמר ראיין את קרובי משפחותיהם בני זמננו, ושאב מהם מידע על מפעלותיהם של אבות שוק האתרוגים המחודש בארץ הקודש. הזן הידוע בשם קיבילביץ', הוא מספר, מוצאו מעצי אתרוג שנמצאו בוואדי קלט וגודלו ללא הרכבה. זני "חזון אי"ש" מקורם כנראה בעצי פרא שגדלו מחוץ לצפת, וזוהו בידי הרב אברהם ישעיהו קרליץ כבלתי מורכבים. החזון אי"ש מסר שני זנים שונים לשניים מתלמידיו, הרב יעקב הלפרין והרב מיכל יהודה לפקוביץ', וכך נוצרו שני מותגים נפרדים הנסחרים היום.
אתרוגי "מהרי"ל דיסקין־ברוורמן" קרויים על שמו של הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין ותלמידו הרב זרח ברוורמן. הרב המליץ לתלמיד על זן ארצישראלי מסוים לקיום המצווה, וכשצאצאיו של ברוורמן התיישבו בפתח־תקווה, הם הקימו פרדסי אתרוגים המתבססים על הזן הזה. בשל ייחוסו הרם, זהו האתרוג המועדף כיום על החרדים ה"בריסקרים".
פרופ' גולדשמידט, שחקר את הזנים השונים וירד לעומק סוגיית הטהרה הגנטית של אתרוגים, סבור שהסערה העזה סביב נושא ההרכבה הייתה מיותרת. "ניסינו לבדוק את כל סוגי האתרוגים כדי למצוא את 'האתרוג האמיתי' ולגלות אילו זנים מקורם בהרכבה. לשם כך יצרתי שיתוף פעולה עם קבוצת חוקרים איטלקית שהייתה ראש החץ במחקר המולקולרי של ההדרים. הבאנו להם 12 מינים שונים, כולל אתרוג מרוקני, אתרוג תימני וזנים ים־תיכוניים דוגמת קיבילביץ' וחזון אי"ש. המחקר גילה שכל האתרוגים דומים מאוד זה לזה מבחינה גנטית, ושונים במובהק מלימון, תפוז וכל יתר ההדרים. זה אומר שכל החשש העצום שעלה בפסיקה מפני פסול שנובע מהרכבה – התבדה. כל ההרכבות שנעשו לאורך הדורות לא השפיעו מבחינה גנטית".
מלבד סוגיית ההרכבה, הדיונים ההלכתיים האינסופיים סביב כשרותם של אתרוגים הניבו שאלה נוספת ובלתי צפויה. במאה ה־19 התלבט הרב יעקב אטלינגר, רבה של אלטונה שבגרמניה, האם יהודי אירופה יכולים לצאת ידי חובה בארבעת המינים "שגדלו באיי אמעריקא ואויסטראליען" – אמריקה ואוסטרליה. הבעיה: על האתרוג יש לברך כאשר הפיטם כלפי מטה, כי זהו "דרך גידולו", ואילו יושבי המדינות האלה "רגליהם נגד רגלינו", כלומר מצויים בצדו השני של כדור הארץ, מה שגורם גם לאתרוג להיות הפוך. בסופו של דבר נטה הרב אטלינגר להתיר, מתוך הסברה האומרת שזהו "דרך גידולו" של האתרוג באותם מקומות. מי יגלה עפר מעיניו ויספר לו שאוסטרליה הרחוקה היא בכלל אחד מאתרי הגידול המקוריים של האתרוג?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
