יום שישי, ירושלים, מטרים ספורים משער יפו. על גבעת דשא קטנה שצופה לשכונת ממילא ולמשכנות שאננים מתכנסת חבורה לקראת "האחוריים של ירושלים", סיור בעקבות ההיסטוריה של הזבל בעיר. המדריך ויוצר הסיור, רועי אופנבכר, פותח בבקשה לא שגרתית: הוא מוציא מתיקו שקית זבל, ומבקש שנכניס לתוכה את כל הזבל שנייצר בשלוש השעות הקרובות, את השקית הוא יקשור לתיק הגב שלו. "אל תתביישו", מעודד אופנבכר את הקהל. אישה חלוצה מושיטה לו כוס נייר ריקה מבית קפה סמוך. בתום הסיור, על ספסל בגן דניאל הסמוך לכיכר ספרא, יפתח אופנבכר את השקית ויפרוס את תכולתה על האדמה: קליפה של תפוז, כוסות קפה וכפיות פלסטיק.
"תראו כמה הזבל שלנו חד־פעמי", הוא אומר. "עד כמה הוא מיוצר באותו רגע, וכמה הוא לא מגעיל. מה יש כאן בעצם? כוסות ריקות, כפיות. כל כפית פלסטיק כזו מיוצרת בסין, נוסעת במשאית, עולה על אונייה ועושה את כל הדרך עד לנמל אילת. אחר כך היא מגיעה לירושלים, שם מישהו קונה אותה, עושה שני סיבובים בתוך הקפה שלו, ואז היא כבר הופכת להיות משומשת – הסתיים התפקיד שלה בעולם. מבחינתנו הכפית הזו חד־פעמית, אבל היא חד־פעמית רק מבחינת השימוש שלה. האמת היא שהכפית הזו תהיה קיימת הרבה אחרינו, כי אין גורם בטבע שמפרק מולקולות של פלסטיק. וכל התכלית שלה היא שני סיבובים בקפה שלנו".
את הסיור הייחודי הזה, שמתחיל בשער יפו ומסתיים בשער החדש, החל אופנבכר להריץ לאחרונה. רובו עוסק בהיסטוריה, אבל כבר בתחילת הדרך אופנבכר חושף את האידיאולוגיה שעומדת בתשתיתו: "אני רוצה לשבור את העניין הזה של 'שגר ושכח'", הוא אומר. "אנחנו זורקים זבל וחושבים שבכך הוא נעלם מהעולם, אבל הפסולת ממשיכה להתקיים, למרות שלמדנו להתעלם ממנה. היא קיימת בים, שם יש חלקיקי פלסטיק, והיא קיימת באדמה ובאקלים שלנו. כמו המשבר הגדול שהיה בירושלים במאה ה־19 סביב אשפה, ביוב ושפכים – משבר שבגללו ירושלים כמעט קרסה – אני מאמין שאנחנו עומדים היום בפני משבר דומה, והגיע הזמן להתעורר".
ספרי ההיסטוריה והסיורים לא מספרים כמעט על משבר התברואה שפקד את ירושלים בסוף המאה ה־19, אבל את עקבותיו אפשר לאתר בספרי מסעות מן התקופה. באמצע המאה הגיעו לירושלים מטיילים ידועים מאירופה ומארצות הברית, בהם הסופר הצרפתי גוסטב פלובר והסופרים האמריקנים הרמן מלוויל ומארק טוויין. ירושלים הייתה אז עיר באימפריה העות'מאנית השוקעת, ובמקום העיר הדתית הקדושה שדמיינו מצאו התייירים עיר שסירחון אופף אותה, והיא שקועה עד צוואר באשפה. "ערימת אשפה נוראית של עיר ברברית", כותב מלוויל, מחבר "מובי דיק", ואילו פלובר רשם: "אתה צועד בזוהמה ובצואה, וכל הנקרה על דרכך אינו אלא חורבות". "לכלוך בכל מקום… אין עוד מה לראות בירושלים", טען טוויין, שבכלל התאכזב מרה (לפחות רטורית) ממסע התענוגות והצליינות שלו בארץ הקודש.
חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שביקר כאן ב־1898, שנתיים אחרי שכתב את "מדינת היהודים", לא התאפק וכתב בפרפראזה על הפסוק הידוע: "אם אזכרני בימים הבאים ירושלים לא אתענג על זיכרונך, משקע מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון אישים, קנאות אפלה, ואי ניקיון שוכן בתוך רחובותייך רעי הריח". חוזה המדינה, שביקר גם במושבות ובבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ממשיך וכותב כי "אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון – לטהרך".
"אנחנו מוצאים תיאורים כאלה בלא מעט ספרי נוסעים", סביר אופנבכר, "הליכה ברחובות מלאי פסולת, זבל סוסים, שופכין, גוויות של חיות – כל מה שלא נראה בציורים הרשמיים והיפים של העיר. הנוסעים האלה מגיעים לכאן וחווים הלם. יכול להיות כמובן שהם קצת מגזימים, שהמפגש עם המציאות הנוראה הזו, אל מול ההבטחה והחלום של ירושלים, יצר תיאורים מעט מופרזים, אבל בפועל, התיאורים חוזרים על עצמם. צריך להבין שמאמצע המאה ה־19 מגיעים לירושלים לא רק צליינים או אנשים שבאים להיקבר בעיר, אלא גם תיירים שרוצים לטעום, להריח ולראות, והם מרגישים שהם לא מקבלים תמורה בעד הכסף שהם משלמים על הטיול. הם מגיעים לעיר צפופה שרחובותיה צרים ודחוסים, ומלאים בזבל שאיש לא מפנה".
ברחובנו הצר
המציאות הזו ליוותה את ירושלים במשך מאות שנים, והזבל נערם ברחובות אך גם מחוץ לעיר: את האשפה השליכו מסביב לחומות. המצב החמיר במיוחד במאה ה־19. "זה קשור לאלמנטים של תיעוש ומודרניזציה, וגם לגידול באוכלוסייה. בתחילת המאה ה־19, ירושלים מנתה 10,000 תושבים – בערך הגודל של ירוחם בימינו – ובסופה חיו בה כבר 70 אלף תושבים, רובם בעיר העתיקה. כל זה יצר הצטברות של פסולת וביוב. התיירות שהתפתחה הוסיפה בעצמה לא מעט פסולת, כולל זבל סוסים שהצטבר ברחובות במאה ה־19 היה משבר עולמי של זבל סוסים. דמיין שכל רכב בעיר מייצר 14 ק"ג גללים ביום, ותוסיף לכך את העובדה שהרשויות העירוניות עוד לא היו מפותחות ולא הייתה מערכת פינוי אשפה. הזבל פשוט סתם את הערים, לא רק בירושלים אלא בכל העולם. כתבה ב'טיימס' הלונדוני מ־1894 ניבאה שבתוך שנים לא רבות זבל הסוסים ברחובות ייערם לגובה שלושה מטרים. בירושלים ההשלכות היו מחלות ומגפות. הנתונים מראים שבירושלים של אמצע המאה ה־19, ארבעה מכל חמישה תינוקות מתו. לכל אדם בירושלים נפטרו כמה ילדים. מטורף לחשוב על זה היום".
לקראת סוף המאה ה־19 התחילה ירושלים להתאושש. "העות'מאנים הקימו את העירייה הראשונה באימפריה, עיריית ירושלים", אומר אופנבכר, "ואחד הדברים שהיא התחילה לעשות הוא לנקות. בין השאר, מונו פקחים שאחראים לדאוג שתיירים לא יעשו צרכים ברחוב, דבר שהיה חלק מהשגרה של העיר. במקביל הגיעו פתרונות מרחבי העולם, כמו מערכת ביוב ופינוי אשפה. ב־1851 הייתה בלונדון תערוכה שבה הציגו מוצר שדומה לאסלה שלנו היום: water closet, ראשי תיבות WC. זו למעשה המצאת השירותים. העשירים הלונדונים התחילו להשתמש בהמצאה החדשה בבתים שלהם – לפני כן היו בורות ספיגה, או סירים אישיים שהיו נשפכים אחר כך ברחוב. מה שקרה אחר כך הוא שהשפכים מהשירותים התחילו לזרום לנהר התמזה, והובילו למה שידוע בהיסטוריה של אנגליה כ'הסירחון הגדול'. יש תיאורים על כך שאנשים ברחו מבתיהם בגלל הריח והקיאו מרוב סירחון. דווקא השירותים האיצו את המציאות הזו, כי בבת אחת נשפכו הרבה שפכים לנהר. זה אילץ את לונדון למצוא פתרון, והם השקיעו השקעה אדירה במערכת הנדסית; חפרו את כל לונדון ויצרו מפעל אדריכלי מדהים, מערכת ביוב שמשרתת את העיר עד היום. כך מפרידים את האדם מהשפכים שלו. בסוף המאה ה־19 ההמצאות האלה הגיעו גם לארץ ישראל".
שינוי נוסף שהתחולל כאן בתחילת המאה העשרים הוא הנחלת ההיגיינה. כשהנרייטה סאלד הגיעה לכאן ב־1909 וביקרה בירושלים ובמושבות, היא מצאה מצב תברואתי מזעזע. יחד עם קבוצת נשים שתהפוך בהמשך לארגון "הדסה", היא החליטה להנחיל לתושבי הארץ נורמות של ניקיון וסדר. "הציוויליזציה תבוא רק באמצעות סבון ואמבטיות ומברשות שיניים, מטאטאים, יעים, מברשות קרצוף וכלי בית דומים", כתבה אליס סליגסברג, שעמדה בראש נשות הדסה. מיזם החינוך התברואתי של הדסה התחולל במקביל למהלך של העירייה, שהחלה להוציא את הפסולת מהעיר ולנקות את הרחובות, מציין אופנבכר. "מהפכת ההיגיינה מטהרת את הגוף מהפסולת, מתוך הבנה שניקיון מונע מחלות, ושלכלוך וזוהמה מעבירים חיידקים".
זה היה יכול להיות סוף טוב לסיפור, אבל אתה טוען שאנחנו עומדים בפני משבר שדומה למשבר שירושלים הייתה נתונה בו בסוף המאה ה־19.
"נכון. אנחנו גדלנו על כך שמרחיקים מאיתנו את הפסולת: שמים את הזבל בפח, שוטפים ידיים וזהו, הוא לא קיים יותר והכול בסדר. הסוציולוגית האמריקנית מרי דאגלס מציעה הגדרה מעניינת ללכלוך: לכלוך הוא דבר שלא במקומו, שאין לו מקום בעולם. ואם תחשוב על זה, פח האשפה ברחוב הוא מקום להרבה דברים שאין להם מקום. אין שם רק לכלוך או זבל מובהק, אלא גם כיסאות שלאנשים אין שימוש בהם יותר, או ספרים ישנים. אנחנו משלים את עצמנו שנפטרנו מהזבל ואפשר להמשיך הלאה, אבל העובדה שהוצאנו את הפסולת מהבית ומהעיר לא אומרת שהיא נעלמה. היא קיימת, רק במקומות אחרים. ולכן חשוב להעלות מודעות, שלא נחשוב שבכך שהזבל נעלם מעינינו פתרנו הכול. הזבל חוזר אלינו בדרכים בלתי נראות".
מערכת הטיפול בזבל בעיר ירושלים עברה בשנים האחרונות מהפכה: עד לפני פחות מעשור, האשפה של תושבי ירושלים הייתה נשרפת או נטמנת באדמה באזור אבו־דיס שבמזרח העיר, עד שב־2015 נחנך באזור התעשייה עטרות מפעל גרין־נט, שממיין את הפסולת של ירושלים ומטפל בה. המפעל סגור למבקרים, אבל אופנבכר סייר שם במשלחת של אנשי מקצוע, וראה את המכונות המשוכללות שאמונות על הפרדת הפסולת. "ההפרדה ברמה גבוהה", הוא מספר, "כל הזבל שלנו מתקבל שם להר פסולת, שבאופן מעניין אינו מסריח, כי יש שם ניקוז טוב של האוויר, ובכלל, בגלל שהפסולת שלנו מורכבת יותר ויותר מפלסטיק, היא פחות מסריחה. משם הזבל עובר בין תחנות, ובכל תחנה משהו אחר 'נשאב': יש מגנט ענק שלוקח אליו את הברזלים, יש מכונה שמזהה פלסטיק, ועוד שלל שיטות מתוחכמות להפריד את הפסולת. אחרי ההפרדה הזו, ארבעים אחוז מהפסולת הולכת למחזור, ושישים אחוז נשלחת להטמנה בנגב. זה מפעל מצוין, באמת, אבל שם גם הבנתי לעומק את הבעיה של 'שגר ושכח'. למדנו להיזהר מריח מסריח, אבל מה שמאיים בפח הוא לא הריח המסריח, שמגיע מהזבל האורגני שיכול להפוך לקומפוסט ולהצמיח עצים. מה שמסוכן הוא מה שלא מתפרק וגם לא מסריח – הפלסטיק. ישראל היא המדינה השנייה בעולם בכמות הפלסטיק שהיא צורכת, רובו חד־פעמי. חלק מהפלסטיק נשטף לים, וחלקי הפלסטיק נשארים שם לתמיד. נמצאו חלקיקי פלסטיק בדגים, באדמה, באוויר ואפילו בגשם שיורד עלינו. כמובן שהחומר הזה רעיל. הטמנת פסולת היא לא פתרון, כי אנחנו לא יכולים למלא את כל הנגב בזבל, בסוף נטבע בתוכו".
חלומות מפלסטיק
אופנבכר מציין את גרטה טונברג, פעילת הסביבה השוודית בת ה־16 שדיברה לפני כשבועיים בפסגת האקלים של האו"ם בלהט על החובה לחשוב ברצינות על עתיד הסביבה שלנו. "עיני כל הדורות נשואות אליכם", אמרה טונברג בנאומה, "ואם אתם בוחרים לאכזב אותנו, אני אומרת שאנחנו לעולם לא נסלח לכם. לא ניתן לכם להתחמק מזה. ממש כאן, ממש עכשיו, אנחנו מותחים את הקו". טונברג היא אחת מן היוזמות של תנועת מחאה בינלאומית, שבמסגרתה יוצאים צעירים לרחובות להפגין נגד אדישות הפוליטיקאים כלפי משבר האקלים; נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לא התרשם. "היא נראית כמו נערה צעירה ומאושרת מאוד שמצפה לעתיד מזהיר ונפלא", צייץ בטוויטר בתגובה לנאום של טונברג, "כל כך נחמד לראות את זה!"
גם בארץ מתעוררת בימים אלו תנועה דומה, כולל מכתב רבנים מכל קצות הקשת הדתית, שהופץ לקראת ראש השנה וקרא לצמצם את השימוש בכלים חד־פעמיים במהלך החגים. אופנבכר מדבר על הצורך בשינוי אינדיווידואלי, אך זאת לצד שינוי מדיניות. "המצב היום כל כך חמור, שזה לא מספיק שאני ואתה נשתמש פחות בכוסות חד־פעמיות, אלא צריך לחתור לשינוי רחב יותר. ההפגנות ברחבי העולם מאוד חשובות, כי הן מעלות את המודעות לנושא. האמירה היא שצריך קודם כול להכיר במצב, ומעניין שזה מגיע מדור המאה ה־21. ההפגנות האלה מורכבות כמעט לגמרי מבני הדור הצעיר, שאומר למבוגרים: תפסיקו לעצום את העיניים ותשימו לב מה קורה. זה מעולה שכל אחד בבית שלו יפחית את השימוש וישנה מנהגים, אבל נדרשת גם הבנה שזה אחד האיומים הגדולים ביותר על עתיד ילדינו, והפוליטיקאים צריכים להתחיל להתייחס אליו. הדברים שאנחנו זורקים לא נעלמים. כאזרחים, זה צריך להיות אחד השיקולים שלנו בבחירות, ועלינו לשכנע את מקבלי ההחלטות שהם חייבים לשנות מדיניות בנושא הזה. היום זה בכלל לא בשיח".
איך אתה מחבר בין המצב הנוכחי למצב שהיה בירושלים בסוף המאה ה־19?
"המשבר בירושלים בסוף המאה ה־19 הביא לתמותה אדירה, וגם אז לקח זמן להבין שהתמותה נובעת ממחלות. בהתחלה לא האמינו למדענים שטענו שאנשים מתים מכולרה בגלל שהם בעצם שותים את הפסולת שלהם. אני חושב שכשנבין שהטיפול שלנו בפסולת עלול להרוג אותנו – נתחיל לחשוב אחרת. ויש לכך פתרונות: הייתי לאחרונה בקופנהגן, הקימו שם בעלות של מיליארדים תחנת כוח ששורפת פסולת באופן לא מזהם, ויוצרת ממנה חשמל. בישראל, שיש בה כל כך הרבה שמש, אפשר להתחיל לחשוב על אנרגיה סולרית. יש פתרונות, אבל צריך קודם כול מודעות".
הסיור נפתח בסבב שבו אתה מבקש מהמשתתפים להציג את עצמם ולספר מה מגעיל אותם. מה הרעיון מאחורי זה?
"אני חושב שמעניין לראות מה מגעיל אנשים, ואיך למדנו להיגעל מדברים מסוימים. יש דברים שמגעילים את כולנו, כמו ריח של גווייה. ברור שהגועל הוא הישרדותי, החושים שלנו מכוונים אותנו להיגעל מדברים ובכך להתרחק מהם. אבל האמת היא שפלסטיק הרבה יותר מסוכן לנו היום מאשר גווייה של חיה, ועדיין, רובנו ניגעל מהגווייה או מג'וק שמסתובב בשירותים, ולא מפלסטיק. זה גם הרעיון מאחורי שקית הזבל שאני מציג למשתתפים בתחילת הסיור. מלכתחילה, החלום שלי היה לעשות סיור שכבר היה פעם בירושלים, בשם 'פחים מבפנים', ובו מספרים לאנשים על עצמם דרך הפחים שלהם. כשביקרתי בחירייה הבנתי שאם מתנתקים לרגע מההבניות החברתיות, אפשר לראות בזבל סיפור חיים: כוס הקפה ששתית בבוקר, הכיסא שזרקת בצהריים, אריזות ניילון שפתחת בערב. זה מדהים לראות את חייך רצים מול עיניך. חשבתי שאם אצליח להגיע לפח ולהראות לאנשים את החיים שלהם, אנשים יבינו שהם צריכים להתקרב לזה וליצור עם זה קשר. סיור בפח זבל הוא לא קל גם מבחינתי, והמטרה בשקית הזבל בסיור היא להראות את האשפה שלנו, להראות כמה היא חד־פעמית, מיוצרת באותו רגע, ולא מגעילה".
כרטיס כניסה לישראליות
אופנבכר, בן 39, נולד וגדל בירושלים. הוא נשוי ואב לבן. את רוב זמנו המקצועי הוא מעביר כעובד סוציאלי. לצד זאת, הוא יוצר סיורים עצמאיים שזוכים לתהודה. את הסיור הראשון שלו, בהר הרצל, יצר בעקבות טראומה משפחתית: אחותו התאבדה כשהיה בן 13. "אחרי שזה קרה, כמו הרבה משפחות, לא ממש עסקנו בזה", הוא מספר. "המשפחה שלי לא הכחישה את מה שקרה, היה ברור שמדובר בהתאבדות וסיפרו לי על כך מהתחלה – אבל לא דיברנו על זה הרבה. התביישנו. אני הרגשתי פער גדול מול אחד החברים שלי, שאחיו מת בצבא. היה לי ברור שאותו אח הוא מודל לחיקוי, ואילו אנחנו צריכים להתבייש, כי אם אחותי התאבדה זה אומר שמשהו לא בסדר אצלנו. לא הכרתי אף אח או אחות או בן משפחה למתאבדים.
"רק בשירות שלי הבנתי שבצבא יש לא מעט מתאבדים, ושהרבה מהם קבורים בהר הרצל. ההבנה הזו, שלאחותי יש מקבילים בבית הקברות הצבאי, המקום הקדוש של החברה הישראלית, הייתה רגע של גילוי. אתה יודע שיש התאבדויות בצבא, אבל אתה לא מכיר את הסיפור של החיילים המתאבדים. באותה תקופה עבדתי כמדריך סיורים, הדרכתי בהר הרצל בעקבות האתוס הקלאסי, וחשבתי שיהיה מעניין לספר גם את הסיפור הזה. ההחלטה נבעה גם מצורך אישי שלי, אבל גם מתוך כעס. מוות בצבא הוא למעשה השכול היחיד שמוכר, כרטיס הכניסה לישראליות, וכשהייתי צעיר מאוד קינאתי בכך שיש מסגרת של שכול שחוסה תחת סיפור של גבורה, בעוד השכול במשפחה שלי הוא שכול ללא גבורה. לכן קראתי לסיור 'הר הרצל ללא גיבורים' – כדי לספר סיפור אחר של ההר הזה, סיפור שאין בו גיבורים. וכך להתגאות גם בחוסר הגבורה שיש במשפחה שלי, ולהתמודד עם הבושה הזו".
בהר הרצל קבורים חיילים מאזור ירושלים, אך גם חיילים מכל רחבי הארץ שמשפחותיהם רוצות בכך. "כשיצרתי את הסיור הבנתי שכשאנחנו מדברים על חללי צה"ל, יש ציבור גדול שאנחנו לא מדברים עליו – כל מי שלא נפל בקרבות. אנחנו לא רוצים לספר את הסיפור שלהם, כי הוא נוגד את האתוס, הוא לא תואם את הסיפור הרשמי. אני לא מדבר רק על חיילים מתאבדים אלא גם על נופלים בתאונות אימונים ובתאונות דרכים, או על חיילים שמתו ממחלות.
"הדרך להעלים את הסיפור שלהם היא קודם כול בבחירה לא לכתוב בטקסט המובהק ביותר של בית הקברות, על המצבה, את נסיבות המוות. כך נוצרו ההגדרות של 'נפל בעת מילוי תפקידו' ו'נפל בעת שירותו'. במקור, הנוסח של 'נפל בעת מילוי תפקידו' הוחל על כל מי שלא נפל בקרב, אבל אז האמירה הייתה שאי אפשר להגדיר כך מתאבדים, כי הם לא מילאו תפקיד בשעה שמתו, אז נוצרה ההגדרה 'נפל בעת שירותו'. אם נחשוב על ההגדרות האלה, הן בעצם לא מספרות שום סיפור. גם ברשומות הרשמיות, כמו באתר 'יזכור', לא מופיע שום סיפור, כי אנחנו רוצים לספר על החייל שנהרג בקרב בלטרון, לא על מי שהתאבד בבסיס. רציתי להגיד שלסיפור שלי יש מקום בעולם, ולהגיד לחברה שחשוב להסתכל גם על החיילים האלה".
בסיור בהר הרצל אתה גם מתאר איך ההר הופך בהדרגה למקום שבו עוד ועוד אוכלוסיות רוצות להיקבר.
"כן. הר הרצל הוא הפנתיאון היחיד של החברה הישראלית. היה ניסיון להקים פנתיאון רשמי בחלקת גדולי האומה, אבל רוב גדולי האומה לא רצו להיקבר שם – בגין נקבר בהר הזיתים, בן־גוריון בשדה בוקר. וכך הר הרצל הופך להיות הפנתיאון, והרבה ציבורים רוצים לקחת בו חלק. בהתחלה הצטרפו לקבורה שם גם לוחמי מג"ב, והטענה הייתה שאין הצדקה שחייל גולני ייקבר בהר הרצל וחייל מג"ב שנלחם לצדו לא ייקבר שם. אחר כך גם שוטרים התחילו להיקבר בהר הרצל. מכבי האש נלחמים עד היום על הזכות להיקבר בהר הרצל".
סיור אחר שלו עוסק בהיסטוריה של הכדורגל בירושלים, ונוצר מתוך הקשר של אופנבכר לקבוצת הכדורגל הירושלמית השיתופית הפועל קטמון. אני שואל את אופנבכר, שמתגורר כיום בבית הכרם, כמה מחברי הילדות שלו גרים כיום בירושלים. הוא חושב לרגע ולבסוף אומר שרק חבר אחד שגדל איתו נשאר להתגורר בעיר. "גם לי לא היה ברור שאני נשאר", הוא אומר, "אבל אני מאוד אוהב את ירושלים ברמה האישית, ואני רוצה לגדל את הילד שלי בחברה הטרוגנית, שיראה ברחוב חרדים וערבים, דתיים וחילונים. אני לא מרגיש שלחילונים נעשה קשה יותר לגור כאן. זה תלוי הרבה בשכונה שאתה גר בה.
"האמת היא ששינויים דמוגרפיים לא מטרידים אותי. אני לא שופט אנשים לפי האמונות שלהם. יש לי שכנים דתיים וחילונים וחרדים, וזה בסדר, זה חלק מהמרקם של העיר שאני אוהב. אני גרופי של תחבורה ציבורית, ונוסע הרבה ברכבת הקלה. כשאני נוסע עם הבן שלי ברכבת לשוק מחנה יהודה, הוא מחייך ומנופף לשלום לאנשים מכל האוכלוסיות של העיר, והם אומרים שלום בחזרה וצוחקים איתו. בעיניי, זה המפגש החינוכי הכי חשוב שלו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
