"לו רק יכולתי להגיד לך – פנים אל פנים – עד כמה אני סומכת עליך. יש לי רושם שזו הסיבה שמאפשרת לי לעודד את כל הבאים לבקרני. רבים מהם חושבים למצוא כאן אישה שבורה ומסכנה שנשארה לבדה עם שני ילדים ועוד אחד בדרך, אך תחת זאת הם מוצאים אדם אופטימי שיש לו למה לחכות"
(מכתב ששלחה נורית הרפז לבעלה רמי בזמן השבי)
עבור נורית הרפז, מלחמת יום הכיפורים תישאר תמיד המלחמה שבה איבדה את אחיה היחיד, יורם, אך קיבלה חזרה את בעלה רמי. עד כמה שזה נשמע מוזר, רמי הרפז וחבריו שמחו לשמוע שכוחות מצריים חוצים את התעלה ודוהרים לתוך סיני. בצהרי יום הכיפורים של 1973, כשמהטלוויזיה בכלא עבסייה נשמע דיווח על האירועים האחרונים, המחשבה הראשונה שחלפה בראשם הייתה שמדובר בחדשות טובות. אחרי שלוש שנים בשבי המצרי, הם כבר הפנימו שיזכו לשוב הביתה רק במקרה של חתימת הסכם שלום – או של מלחמה, שתביא בעקבותיה חילופי שבויים. והנה הגיע הרגע, מלחמה פרצה, והשחרור נראה קרוב מתמיד. באותם רגעים, רמי הרפז לא היה יכול כמובן לנחש איזה מחיר דמים כבד עומדת משפחתו לשלם: ביום הראשון לקרבות נהרג בן דודו, חנן איתן; ביום השני נהרג גיסו יורם לפידות, אחיה של נורית. כמו הרפז, גם לפידות ישב בְּמטוס שהופל על ידי המצרים, אך הוא לא הצליח להיחלץ.
שלושה שבועות אחרי תום הקרבות אכן חזר רמי אל המשפחה, שאותה לא ראה מאז יוני 1970. בפעם האחרונה שיצא מהבית, הוא השאיר אחריו אישה בהיריון מתקדם ושני ילדים קטנים. כששב, כבר המתינו לו מלבד נורית ארבעה ילדים – הבת נטע והבן אמיר, שלא פגשו אותו לאורך חלק ניכר מחייהם, והתאומות דליה ודגנית, שנולדו זמן קצר לאחר נפילתו בשבי. רמי חזר גם לחיל האוויר, קיבל את הפיקוד על בסיס רמת־דוד והתקדם עד לדרגת אלוף־משנה. שנתיים וחצי לאחר שחרורו מהשבי נולד לו ולנורית בן נוסף, ארז. "ילד התקווה", כך הם כינו אותו, אך בהיותו בן 26 בלבד הוא נפטר במפתיע, בעת שטייל בבוליביה.
סיפורו של רמי הרפז, טייס הקרב שהוחזק בכלא המצרי והפך שם למנהיג השבויים הישראלים, הוא סיפור מוכר יחסית. בין השאר זכה הרפז לפרסום כמי שתרגם לעברית יחד עם חבריו הכלואים את הספר "ההוביט". לאורך השנים הוא נהג להרצות בפני קבוצות ולגולל את קורות שביו. אבל רק עכשיו, כמעט חמישים שנה אחרי הימים הקשים ההם, רואה אור גם הצד של נורית, בספרם המשותף "השבוי ואשת השבוי" (הוצאת מטר). הספר בנוי כרומאן מכתבים בין בני הזוג, שבו משובצים קטעי יומן. מלבד רשמי השבי של אבי המשפחה, עולים מבין הדפים גם הגעגועים האינסופיים של נורית והילדים. רמי עצמו לא זכה לראות את הספר מודפס: הוא נפטר בחודש ינואר האחרון, כשבוע לפני יום הולדתו השמונים.
באירוע שהתקיים לרגל הוצאת הספר, אמרה דליה לאמה: "הגיע הזמן שנדבר גם עלייך. כשכולנו שרים בפסח 'והיא שעמדה', מדובר על ההבטחה של אלוהים שנשמרה לעם ישראל, אבל אני חושבת עלייך. על ההבטחה ששמרת לאהובייך, ושהועמדה בניסיונות רבים כל כך. אנחנו, בלהט גבורות הקרב, שכחנו להלל את שומרת הדגל. באיחור רב עצרנו להתפעל מנושאת המשא כל רגע, כל יום וכל שנה. כמה חזקות ידיה, כמה רחוק היא רואה אל האופק, כמה גדול ליבה".
נורית הרפז היא אישה קטנה וצנועה, אבל את עוצמות הנפש שלה קשה להחמיץ. אני נפגש איתה ועם שניים מילדיה, אמיר ודליה, בביתה הצנוע בקיבוץ הזורע. כאן נולדה נורית, לפני כמעט שמונים שנה. בגיל 17 התייתמה מאביה, ומאז נרתמה לסייע לאמה בגידול האח הקטן יורם. את רמי, בן משמר־העמק, היא הכירה בתיכון. בגיל צעיר נישאו השניים, וקבעו את ביתם בקיבוץ הזורע.
בחלוף השנים הייתה נורית לאשת חינוך מוערכת ולימדה דורות של צעירים בחינוך הקיבוצי, אבל בספר החדש היא קודם כול "אשת השבוי". "זה לא ספר עליי", היא מבהירה, ומציינת שהיוזמה לכתיבה הגיעה מצידו של רמי. "כשמיתרי הקול שלו החלו להיפגע בגלל מחלת הפרקינסון, הוא הבין שלא יוכל עוד הרבה זמן לספר את סיפורו. רמי נהג להרצות בפני קהלים שונים, בעיקר צעירים לפני גיוס וחיילים, והיה לו חשוב מאוד להעביר הלאה את התובנה העיקרית שלו מהשבי: יש מצבים שלא אתה בחרת, אבל אתה זה שבוחר מה תעשה בהם. כשנפגעה היכולת שלו לדבר בפני קהל, הוא החליט להעלות את הסיפור על הכתב".
בסיועו של העורך גיל סדן החל תהליך הכתיבה. בהתחלה נבנה הספר סביב רמי בלבד, אבל אז עלה הרעיון לשלב בו את חליפת המכתבים עם רעייתו, כדי ללמוד באמצעותם על מה שקרה בבית באותן שנים. "הייתי צריכה לעבור שינוי עם עצמי כדי לפתוח את המכתבים האלה ולהיחשף שוב", אומרת נורית. "במשך שנים נמנעתי מכך, בגלל עודף החשיפה שזכיתי לה במהלך תקופת השבי. הילדים והקרובים עזרו לי לקבל את ההחלטה, כשאמרו שיש פה סיפור שחשוב לספר. ביקשתי מרמי שאם כבר עושים זאת, צריך גם לחבר את הסיפור לאסון מותו של יורם. אני ומשפחתי שילמנו במלחמה את המחיר הכי יקר, ומצד שני קרה הדבר הכי טוב בעולם. אחרי 45 שנה, רציתי להביא תמונה אנושית מלאה.
"רמי לא היה בטוח בצורך הזה בהתחלה, אבל אז נכנסה לתמונה הסופרת אילנה ברנשטיין, שבדרכה המיוחדת נגעה בסיפור והפכה את תהליך העריכה לחוויה משפחתית שכולנו עברנו. היא הובילה אותנו בתהליך של עיבוד רגשי עמוק, שהיה משמעותי גם לנו וגם לילדים".
הצבעה בתא המאסר
ב־30 ביוני 1970, בשעת אחר צהריים, יצאו שישה מטוסי פנטום מבסיס רמת־דוד לתקיפת מטרות מצריות בין קהיר לסואץ. כשכבר נראה היה שהמשימה הושלמה בהצלחה וללא נפגעים, שוגרו לפתע טילים מן הקרקע, וארבעה מהמטוסים נפגעו. הרפז נאלץ לנטוש את מטוסו, וצנח היישר לתוך מחנה צבאי מצרי. עוד שני טייסים, יצחק פיר ואייל אחיקר, נפלו בשבי יחד איתו.
נורית, שהתגוררה אז בבסיס ברמת־דוד, התבשרה עוד באותו יום על גורלו של בעלה. אביהו בן־נון, מפקד הטייסת של רמי, וסגן מפקד הבסיס אהרון (יאלו) שביט, הגיעו לביתה וסיפרו שרמי נטש את מטוסו, אך הספיק לדווח שהוא בסדר. "הוא נתפס בידי המצרים, אבל יש לנו מידע על כך שהוא בריא ושלם", אמרו לה.
האופטימיות שניסו הקצינים הבכירים לשדר לא הייתה יותר מדי מבוססת. במשך כחודשיים עבר רמי הרפז חקירות קשות וממושכות, שכללו מהלומות, עינויים ומניעת מזון, ולאחר מכן הוחזק ארבעה חודשים בבידוד. זו הייתה התקופה שבה פיתח טכניקות פסיכולוגיות להתמודדות עם הלחץ הנפשי. חצי שנה לאחר שנשבה הוא הועבר לתא שבו הוחזקו עוד תשעה ישראלים, בהם טייסים, לוחמי חי"ר ושני אנשי שק"ם, ומהר מאוד הפך למנהיג החבורה. הרפז מיסד את סדר היום של הכלואים ויצק בו תוכן של לימודים, ספורט, משחק ויצירה. הוא גם ייבא לכלא דפוסי חיים מהקיבוץ: מדי שבוע קיימו השבויים אספה שבה דנו בנושאים שונים הקשורים בשגרת חייהם, ערכו הצבעות וקיבלו החלטות.
לצד הפן המעשי שלו, בלט הרפז בחוסנו הנפשי ובאופטימיות הבלתי נלאית. הוא החליט שלא לעסוק בשאלה מתי ישוחרר מהשבי, מתוך תפיסה שאין לבזבז זמן ואנרגיה על מה שאינו בשליטתך. כשחבריו לתא העלו את הנושא, הוא עודד אותם לחשוב שהשחרור יגיע בעוד חודשיים – פרק זמן שאינו ארוך ומייאש מדי, אבל גם לא כזה שגורם לתחושה של ישיבה על המזוודות.
הדמות של רמי שעולה מהספר היא מרשימה מאוד. עד כמה התכונות שהתבלטו אצלו בשבי, היו מוכרות לסובבים אותו עוד קודם לכן?
נורית: "אני לא הופתעתי. השבי רק חידד דברים שהיו בו תמיד, כמו מנהיגות טבעית אבל שקטה. החברים מקורס טיס סיפרו לי שאי אפשר היה להרגיז אותו. גם הפרקטיות הורגשה אצלו תמיד, והגישה שלו לבעיות אמרה שאין טעם ליילל. מאז ומעולם הוא לא היה אדם שמבזבז את הזמן על זוטות. מצד שני, בעבר הוא היה מופנם, והשבי פתח אותו. השמיניסטים בהרצאות שלו היו שואלים אותו אם הוא השתנה בשבי, והוא היה עונה: 'אין רמי ללא שבי'. הוא עוצב מכל תקופות חייו, וגם מהתקופה הזאת".
דליה: "אני זוכרת שאבא אמר שהוא נעשה יותר אנושי בשבי. שלפני כן הוא היה יותר יהיר, החזיק מעצמו, ופחות התאמץ לדבר עם אנשים כדי שיבינו מה הוא עושה".
נורית: "ולצד זה, החברה הקיבוצית הייתה בשבילו משפחה, והייתה לו נאמנות אדירה כלפיה. הוא אהב את חדר האוכל ואת כל היחד הקיבוצי".
בעוד בעלה מוחזק בשבי, התמודדה נורית עם הגעגועים העזים, הדאגה לשלומו, חוסר הוודאות וגם שאלותיהם הקשות של הילדים. היא זכתה לחיבוק מהמסגרת של חיל האוויר, וכשחזרה עם ילדיה לקיבוץ הזורע, עטפו אותה באהבה גם החברים והשכנים במקום. ועם זאת, לעיתים החיבוק היה הדוק מדי, עד כי קיוותה למעט פרטיות. היא גם התקשתה להתרגל לכך שלא מעט עיניים קוראות את המכתבים שלה ושל רמי, שהועברו באמצעות הצלב האדום. "המכתבים ממני עברו דרך מפקדת חיל האוויר, וגם במצרים היה מישהו שתרגם את מכתבי השבויים, כדי לוודא שהם לא מסגירים דברים בעייתיים. רק אחרי שלושה חודשים המכתבים היו מגיעים ליעד. כששיתפתי את רמי בהתלבטות שלי אם לקצר את השיער, הוא כתב לי שלא אעשה זאת, אבל המכתב הגיע אליי הרבה אחרי שכבר הסתפרתי".
ההפגנות מעלות את המחיר
במכתביה הראשונים לרמי שידרה נורית חוסן נפשי גבוה. את רגעי המשבר ואת הדמעות היא שמרה ליומנה האישי, ולא שיתפה בהם את בעלה. רק בהמשך, כשהימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים, היא הרשתה לעצמה יותר. "כל עוד אני נמצאת עם הילדים הכול בסדר", כתבה לרמי. "הקושי שלי עם עצמי מתחיל דווקא אחרי שאני מסיימת את כל חובותיי. במצב הזה אני מוצאת את עצמי לבד, ואין זה עוזר שאני מוקפת חברים ומשפחה בעלי רצון טוב. זוהי בדידות פנימית שאין לה קשר למחוות מבחוץ. זוהי הבדידות של שיברון הלב, של ההתפרקות המשפחתית, של האחריות הגדולה המוטלת עליי, של קריעתך מחיינו בבת אחת".
ועוד כתבה נורית: "אני מוצאת את עצמי הולכת ומסתגרת, נמנעת משיחות קיבוץ, הולכת לחדר האוכל פעם בשבוע בקושי, רק מפני שאני מבוהלת מהאנשים ומשאלותיהם. (…) כל דו"ח של הצלב האדום וכל מכתב שמגיע ממך מרגש את כולם, וכל דכפין מסיק מסקנות ביחס למצב הרוח שלי וקובע כי הנה הגיע מכתב, ונורית מאושרת, בשעה שבשבילי המכתבים והדו"חות מסמלים בעיקר את המצב שנהפך לשגרת חיינו במשך עשרים חודשים ויותר, ושאין שום סימן שהוא הולך להסתיים בקרוב".
גם כשתקופת השבי הלכה והתארכה, נשות השבויים שמרו על דממה תקשורתית, והסתפקו בהבעת אמון במדינה ובצה"ל. הן הוזמנו לפגישות עם ראש הממשלה גולדה מאיר, הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אהרן יריב, ושמעו מהם שוב ושוב שהמצרים מסרבים להחזיר את יקיריהן, ושהדבר יקרה ככל הנראה רק אחרי שתפרוץ מלחמה או כשיבוא שלום. רק לאחר שנתיים, בפגישה שהתקיימה ביולי 1972, פקעה סבלנותה של נורית. "איך אתם מסוגלים לומר שאין דרך להחזיר בחורים שיצאו לקרב?", היא שאלה את ראש הממשלה. גולדה שתקה, אבל שר הביטחון משה דיין הטיח בתגובה דברים קשים: "מה את רוצה? שבחורים אחרים יחזרו בארון כדי להביא את הבעל הזה שלך? יותר טוב לחזור מהקרב בעין אחת?".
הרפז ההמומה שתקה ולא תבעה את עלבונה. "דיין דיבר אז מתוך מצוקה", היא אומרת. "בדיעבד אני יודעת שהיו מחשבות על ניסיונות חילוץ, אבל באמת שאי אפשר היה לעשות את זה, כי הכלא היה באמצע מצרים. גם השבויים הגיעו למסקנה שאין להם לאן לברוח, כי מה הם יעשו כשימצאו את עצמם ברחוב בקהיר.
"כשרמי הרצה לתלמידים, הרבה פעמים הוא נשאל אם הם לא חשבו שאולי שכחו אותם. התשובה שלו הייתה: 'מעולם לא חשבנו שהמדינה לא עושה הכול כדי לשחרר אותנו. זה לא עמד על הפרק אפילו לרגע'. גם אני, למרות מה שאמרתי לדיין, האמנתי שעושים הכול".
הקמפיינים לשחרור שבויים בשלושים השנים האחרונות שונים מאוד מההתנהלות שלכם אז מול המדינה.
"זה נורא בעיניי. רמי לא הסכים לדבר בהפגנות למען רון ארד, כי הוא סבר שהקמפיין התקשורתי מחבל בסיכוי לשחרר אותו. הוא הסכים רק לבוא ולדבר על הסיפור האישי שלו כדי לתת כוח. התפיסה שלנו לאורך השנים אמרה שהצעדים האלה לא עוזרים, אלא רק מעלים את המחיר שדורש הצד השני, וכך העסקאות הבאות הופכות למסובכות יותר. גם במקרה של גלעד שליט, הדבר היחידי שעשינו היה לנסוע לאוהל כדי לפגוש את ההורים".
מה אמרת להם?
"אני רוצה להיזהר מאוד, כי הביקורת שלי היא לא על המשפחות. במציאות של היום יש תחושה שחייבים להפעיל כוח כדי להשיג משהו, ואני מחזיקה בתפיסה של 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו'. גם אם לא טוב לי עם הדרך, אני לא יכולה לשפוט ולא מוכנה שזה יישמע כאילו אני מותחת ביקורת על ההורים. אני כן יכולה לומר שהשיח התקשורתי הרחב הוא לא טוב. במקרה של גלעד שליט אני גם מבינה שאפילו אם ידעו איפה הוא, כל ניסיון לשחרר אותו היה יכול להסתיים באסון, כמו שהיה עם נחשון וקסמן. למדנו המון לקחים עם השנים. זה כבר לא סבנה או אנטבה, והדברים הולכים ומסתבכים. כן מרגיז אותי שכאשר מחבלים נתפסים, העיתונות טורחת לציין שהם שוחררו בעסקת שליט. עשינו את העסקה, הבחור חזר, ועכשיו הדיבור הזה רק פוגע במשפחה שלו. אני גם לא רוצה להיות במקומם של המדינאים שצריכים לקבל החלטות בנושאים הללו".
אמיר: "חשוב לציין עוד הבדל. השיח המדיני עם מצרים בנושא השבויים היה קשה מאוד, נאצר אמר שהוא לא יחזיר אותם, אבל זה עדיין היה שיח בין מדינות. היום עומדים מולנו ארגוני מחבלים שעושים מניפולציות בלי שום אחריות".
הילדות שרו, החברים דמעו
"דבר אחד בטוח. אנחנו חיים על הידיעה שיום יבוא ואבא שלנו יחזור, ורמי שלי יחזור, ונוכל כולנו יחד לגשר על הכול, להחזיר לעצמנו משהו מכל מה שנלקח, ולזכות באושר שרק הסבל יכול להביאו"
(מתוך מכתביה של נורית)
ב־16 בנובמבר 1973, במסגרת ההסכמים לחילופי השבויים ממלחמת יום הכיפורים, גם רמי הרפז חזר הביתה. דליה זוכרת את היום הזה: היא ואחותה התאומה קיפצו ברחבי הקיבוץ ושרו "אבא שלנו חזר". בצידי השבילים, מספרת נורית, עמדו החברים והזילו דמעה.
מה הרגשת כשקיבלת פתאום את האבא שלא הכרת מעולם?
דליה: "אני יכולה להגיד שבדקתי את הקיומיות שלו, כי הוא באמת בא משום מקום. בהמשך, אם הוא ניסה למשל להפריד במריבות ביני לבין אחותי, אני זוכרת שעניתי לו 'אתה לא תגיד לי', והתכוונתי – מי אתה בכלל, מאיפה באת. כשגדלתי והתבגרתי זה השתנה. הייתי משתפת אותו בכל התלבטות, והשיחות איתו היו משמעותיות מאוד".
אמיר, שהיה בן שמונה וחצי במלחמת יום הכיפורים, חוזר אל חוויות השנה שבאה לאחר מכן: "ההורים החליטו להתרחק מעט מהקיבוץ, ועברנו לגור בבסיס עציון ליד אילת. הייתה לנו שנה מדהימה, עם המון טיולים והרבה שעות אבא ואמא, בשונה מהדפוס הקיבוצי באותם ימים. בדיעבד, התקופה הזו יחד הייתה ממש הצלה למשפחה".
ההחלטה של משוחרר־שבי לחזור לחיל האוויר הייתה מובנת מאליה?
נורית: "רמי שאל אותי אם אני מסכימה שהוא יחזור לטוס, והסביר לי שהוא לא רוצה לגמור כשבוי, אלא כטייס. הרגשתי שאני לא יכולה להגיד לו לא. הוא חזר לטיסה בהדרגה: בבסיס עציון הוא רק הדריך, ומשם זה התגלגל הלאה לתפקידי מטה ולפיקוד על בסיס רמת־דוד".
ומה לגבי ההחלטה לחזור לקיבוץ? היו לכם התלבטויות?
"היינו כבר בשלב כזה בחיים שלא יכולנו לצאת מהקיבוץ ולבנות בית משלנו. במבט לאחור, אני יכולה לומר היום שחיי קיבוץ ושירות כטייס הם שני עולמות שדורשים המון, שתי מסגרות מחייבות ומלאות, עם המון יתרונות וגם חסרונות".
לימים הלך אמיר בעקבות אביו, ושירת שנים רבות כטייס, כמפקד טייסת וכמפקד בסיס. נורית: "כשאמיר התחתן והודיע לי שהם יגורו בבסיס, אמרתי לרמי: תודה לאל שהוא החליט כך, אחרת הייתי אומרת לו 'או קיבוץ – או טיס'. אותי החזיקה בקיבוץ העבודה שלי כמחנכת. זה היה מקום עבודה שאהבתי מאוד".
את ההרצאות על השבי בנה רמי לעצמו מיוזמתו. "זה התחיל מהרצאה מקצועית שהוא נתן ללוחמי שייטת ולטייסים. בעבר הם אלו שהיו נופלים בשבי, בגלל פעילותם מעבר לקווי האויב", מספר אמיר. "בהמשך אבא בנה פילוסופיית חיים של יכולות, דיבר על אופטימיות בלתי נלאית ועל הסתכלות פוזיטיבית ופרגמטית, והרחיב את ההרצאות שלו לקהלים נוספים. במשך שלושים שנה הוא עסק בכך, וזו הייתה הדרך שלו להתמודד. לתיאוריה שלו יש מגבלות, והיא לא תמיד פותרת את הבעיות. לפעמים דווקא לשיח לא פרקטי יש ערך פרקטי לאורך זמן. אבא קצת היה מקובע בנושא, והבין את זה. הוא סיפר למשל שהוא אוהב לעשות דברים פרקטיים לילדים ולנכדים, כי יש לו בעיה בהבעת רגש. המנטרה לחיים שאיתה הוא חזר מהשבי נוכחת עד היום, גם כשהוא כבר איננו, באמצעות ההתנהגות שלנו".
נורית: "הנכדה שלי יכולה להגיד למשל 'אבל סבא אמר שלכעוס זה בזבוז אנרגיה'".
דליה: "לפעמים זה גם הופיע כנוקשות מסוימת. הוא שידר שאם לא בא לך פרקטיות, לך למישהו אחר. הפעם הראשונה שבה התייעצתי איתו הייתה כשנכנסתי להדרכה בתנועת הנוער. הבנתי שאת זה הוא יאהב, ודרך זה הוא יוכל לתרום לי. מאז ידעתי שאם אני רוצה קשר עם אבא, אני צריכה להביא משהו שיש לי התלבטות מעשית לגביו, עם עמדות בעד ונגד. אפשר גם לקרוא לו אם צריכים להעביר מקרר או ארון, אבל אל תצפה ממנו למשהו אחר. שיחת טלפון איתו הייתה נשמעת כך: 'דלק'ה, בשש יוצאים'. לא ציפית שהוא יגיד 'מה נשמע, מה קורה'. בעיניו זה היה בזבוז זמן".
נורית: "הוא גדל בבית שלא הראו בו רגשות. הם מיעטו לדבר, לא האמינו בקיטורים, והיו תמיד ענייניים ומעשיים. אמא שלו אמרה 'בשביל לכעוס צריכים שניים ואני לא משתתפת בזה', אז הוא לא כעס.
"בתקופת השבי היה חשוב לו מאוד היחס השווה לכולם. הוא האמין שלא משנה אם אתה סגן־אלוף או אזרח עובד צה"ל, נשוי ואב או רווק, מבוגר או צעיר – פה כולם אותו דבר. התפיסה הזו באה לידי ביטוי אצלו אחר כך, כמפקד בסיס שעובר עם הילדים לחלק עוגות למשפחות, וגם מאוחר יותר, כשמונה למנהל מפעל הפלסטיקה בקיבוץ. הוא קיבל והכיל המון אנשים בכל מיני מצבים, והרבה אנשים מעורערים הרגישו אצלו יציבות".
בסדרת הדרמה "חטופים" וביצירות תרבות אחרות של השנים האחרונות, ניתן הרבה מקום לפוסט־טראומה של השבויים. אצלכם הייתה התמודדות כזו?
אמיר: "אבא החליט שאין פוסט־טראומה. הוא הצליח לשכנע בכך את עצמו עד יומו האחרון, ושכנע הרוב הזמן גם את המשפחה ואת הסביבה. כשהשבויים התחילו לדאוג לזכויותיהם סביב הנושא הזה, הוא די הפנה את הגב. אבל במציאות יש פוסט־טראומה בכל מיני מקומות, כשהחיים לא הולכים בדיוק להיכן שמתכננים".
נורית: "דווקא כן היינו חברים ב'ערים בלילה' (עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב – א"ר). בין השבויים של מלחמת יום כיפור היו חניכים שלי, חיילים בני 20 או 25 ששירתו בתעלה. כולם סביבם נהרגו והם יצאו החוצה לבד, עם דגל לבן מגופייה. אמרתי לרמי: אני רוצה שהמדינה תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לעזור להם. מצד שני, רמי לא הסכים להשתתף גם בהפגנות על הנושא הזה, ובעצמו סירב לקבל אחוזי נכות כשבוי. הוא אמר: אני לא חזרתי משם נכה, אין לי טענות מול המדינה, ואני צריך להסתדר. עם השנים הוא הבין שיש אנשים שונים ממנו, ושגם אם אדם רוצה להתגבר, לא תמיד זה פשוט. בדור שלנו היו אומרים ש'צנחנים לא בוכים'. אני לא יכולה לשכוח את האמירה המרושעת הזאת. רק מאוחר יותר הבינו, לאט־לאט".
היא מציינת שכאשר רמי וחבריו חזרו ממצרים, למדינה החבולה ממלחמת יום הכיפורים לא הייתה יכולת להשקיע יותר מדי בטיפול בהם. "קח את המשפחה שלי כמטאפורה למצב של ישראל. אנשים עלו על מדים, יצאו למלחמה, לא חזרו – ורמי חזר. אז מי כבר היה יכול לטפל בו? זו לא ביקורת, אלא עובדה: למדינה לא היה מי שיטפל במשוחררי השבי. היום אני אומרת תודה לאל שאפשר לעזור, ושמותר כבר להודות בחולשות. אסור לחשוב שמי שעובר אירוע מלחמתי אמיתי, ונופלים לידו פגזים ואנשים נהרגים – יוצא מזה בלי שום שריטה. אחד שרוט יותר ואחד פחות, אבל אני לא מאמינה שאנשים נשארים בלי שריטות בכלל. זה כמו שאחרי שקוברים בן, אפשר אמנם למשוך את החיים ויש עוד ילדים ונכדים נהדרים, אבל את זה אי אפשר לתקן".
דליה: "אני חושבת שכאדם חזק, אבא פחות הרגיש על עצמו את הטראומה, אבל תמיד הוא הקשיב לאנשים אחרים. החיים לימדו אותו שיש דברים שאי אפשר להתגבר עליהם, וצריכים להסתדר איתם באופן שונה. בשנים האחרונות הוא השתתף בקבוצה של חולי פרקינסון, ושם הוא בא גם ממקום של חולשה, ונפתח לאחרים מעצם היותו מוגבל וחלש".
האסון הקשה מכול
אמיר, שמתגורר כיום עם משפחתו באלון־הגליל, שירת כאמור בחיל האוויר, ולאחר שהשתחרר פנה לתחום החינוך וניהל את התיכון במשגב. אחותו הבכורה נטע, שנשארה לגור בקיבוץ הזורע עם משפחתה, היא עובדת סוציאלית בקהילה ובקיבוצים, ועוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי בקליניקה פרטית. גם דליה מתגוררת בהזורע, והיא מטפלת באמצעות מגע ותנועה ומלמדת ריקוד מרפא. אחותה התאומה דגנית היא תושבת גדרה שם היא מנהלת בית ספר למחול.
כבר לפני עשרים שנה ביקשו ילדי משפחת הרפז לקרוא את המכתבים של הוריהם. רמי ונורית ניאותו לבקשתם, ובעקבות זאת עלתה לראשונה המחשבה על ספר. אבל אז הכה במשפחה אסון מותו של ארז, הבן שסימל את השיבה לחיים אחרי השבי, למרות הקושי והצלקות. "פגשנו את המוות עוד קודם", אומרת נורית. "רמי היה בן 12 כשאבא שלו נהרג בתאונה, אני איבדתי את אבי ואחר כך יורם אחי נהרג, אבל אחרי השבי זה היה הרבה יותר קשה. אני טיפוס שיותר מביע רגשות, אבל גם רמי היה צריך למצוא דרך כדי לרצות להמשיך".
רעיון הספר נגנז אם כן, ושב ועלה כאמור בשל רצונו של רמי להבטיח כי סיפורו ימשיך להישמע גם אם קולו יידום. שבועות ספורים לאחר צאת "השבוי ואשת השבוי", נורית מספרת כי לא מעט אנשי קבע אומרים לה שבעקבות הקריאה הם התחילו להבין מה עובר על בנות זוגם. "הפכתי בספר הזה להיות דוברת לא רק של נשות טייסים. אני חושבת שהמשפחות של אנשי הקבע משלמות מחיר גבוה מאוד. בעבר, כולם בחיל האוויר היו צריכים לגור בבסיס, והמעברים מבסיס לבסיס היו עוד יותר תכופים מאשר היום. אנחנו, נשותיהם של אנשי הקבע, התרגלנו שאי אפשר לבנות על הגברים שלנו בכלום. על הנושא הזה קיבלתי מכתבים גם מגברים וגם מנשים, שכתבו לי: תודה שסיפרת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
