הספינה הקטנה והחבוטה נגעה בחוף. לאחר כמה דקות ירדו ממנה ברגליים כושלות 18 שלדי אדם כחושים, ומיד נפלו על ברכיהם ונישקו את האדמה כשדמעות חמות זולגות על לחייהם. בדיוק מהמקום הזה, הנמל הקטן של עיירת החוף סנלוקאר דה־ברמדה בקצה הדרומי של ספרד, הם יצאו לפני כמעט שלוש שנים במשלחת שמנתה חמש ספינות וכ־250 אנשים, במטרה להקיף את העולם לראשונה בהיסטוריה האנושית. וביום הזה, 6 בספטמבר 1522, הם אכן עשו זאת.
אבל רגע אחד. אנו סוקרים את פניהם של 18 המופלאים, ומישהו חסר. לא סתם מישהו, אלא האיש שפיקד על המסע הזה. שחלם אותו, תכנן אותו, עמד באינספור קשיים ואתגרים מסמרי שיער במהלכו. היכן הוא פרדיננד מגלן?
פרדיננד (או פרננדו) מגלן נולד למשפחת אצולה פורטוגלית זוטרה סביב שנת 1480. בהיותו כבן 15 נכנס לשירות בצי של פורטוגל, והחל להשתתף במסעות מלחמה וכיבוש של אחת משתי האימפריות הימיות הגדולות בעולם. השנייה הייתה ספרד. זה היה שיאו של "עידן התגליות": בשנים ספורות ומדהימות – שניתן להשוותן רק למרוץ כיבוש החלל במאה העשרים – גילתה אירופה כמעט את כל העולם, ומסעות ימיים הפכו למשאת נפשו של כל הרפתקן ופטריוט.
ב־1488 גילו הפורטוגלים לראשונה כי ניתן להקיף את אפריקה דרך הים, ולהגיע משם למזרח. עשור לאחר מכן אכן הגיע וסקו דה־גמה דרך הנתיב הזה, סביב כף התקווה הטובה, להודו. ב־1492 הדהימה ספרד את העולם בגילוי יבשת חדשה במערב, שתיקרא מאוחר יותר אמריקה. ב־1499 התגלתה ברזיל בדרום היבשת החדשה, וחצי האי לברדור בצפונה. ב־1506 נחשף לראשונה לעין אירופית האי מדגסקר, ממזרח לאפריקה. ב־1507 הגיע תורה של מאוריציוס, ב־1509 – מלזיה. ובשנת 1513 התקבל דיווח ראשון – מפי וסקו נונייס דה־בלבואה, מגלה ארצות שחצה את פנמה עם משלחת מחקר – על קיומו של אוקיינוס רחב ידיים מעברה המערבי של אמריקה.
מכיוון שבאותה תקופה האנושות כבר האמינה כמעט כולה – מלבד הכנסייה – בכדוריותו של העולם, המשימה הגדולה הבאה כבר ניצתה בלב כל ימאי נועז המכבד את עצמו: להגיע לארצות המזרח הרחוק מכיוון מערב, בלי להקיף מדרום את כל יבשת אפריקה. כעת נותר רק דבר אחד פעוט, והוא למצוא את הדרך הימית הפתוחה שתאפשר מעבר מהאוקיינוס האטלנטי שממזרחה של אמריקה אל הים הגדול שממערבה. מי שימצא אותו יזכה בתהילת עולם.
הטעם למסע
כמו תמיד, כוחות פוליטיים ומסחריים עצומים עמדו מאחורי הגילויים הגדולים ומימנו אותם. מאז נחשפו האירופים לטעמם המעודן של תבליני המזרח ולריחות המשכרים של בשמיו, סחורות שהגיעו מהארץ הפלאית היו שוות את משקלן בזהב. זו לא מטאפורה: פלפל שחור היה באותה תקופה מטבע עובר לסוחר, שבשוויו נקנו קרקעות. זנגביל וקינמון נשקלו במשקולות של אבנים יקרות.
הסיבה לכך הייתה המוסלמים: באין מעבר ימי בין אירופה למזרח הרחוק, כל סחורה שהגיעה משם נאלצה לעבור דרך חתחתים וייסורים במדבריות ערב צמאי הדם, בערי הבקשיש של המזרח התיכון ובמיטב שוקי אסיה הערמומיים. 12 זוגות ידיים בממוצע עבר גרגיר קינמון מקטיפתו באחד מ"איי התבלין", הידועים היום כאינדונזיה, ועד להגיעו לחנות המכולת באיטליה או בגרמניה. חלק גדול מהסחורה אף נשדד ואבד בדרכו הארוכה והמייסרת, ונאקתם של תושבי אירופה – שמאז טעמו לראשונה את טעמם המסחרר של התבלינים האקזוטיים כבר לא יכלו להמשיך לאכול גפילטע פיש אפור וחסר טעם – עלתה השמיימה.
פריצת הדרך הימית מזרחה בנתיב עוקף אפריקה הייתה התחלה מבטיחה למעקף שיקצר את המסחר ויניב רווח ניכר לסוחרים, אבל האפשרות לעשות זאת ממערב, דרך נתיב ימי נסתר באמריקה, הייתה האתגר הגדול לקראת תחילת העשור השני של המאה ה־16. על האתגר הזה הסתער במלוא הכוח פרדיננד מגלן.
בעוד הקרטוגרפים מציירים בקדחתנות את מפות העולם החדשות באופן שבו יבשת אמריקה עומדת כחומת יבשה בצורה מקוטב לקוטב, שמועות ורמזים קדמוניים גרמו לכמה מימאי אירופה להאמין שמצר המחבר בין אוקיינוס לאוקיינוס אכן קיים. חיפוש בחלקה הצפוני של היבשת החדשה נפסל, בשל הקור העז שככל הנראה ישרור בו: המצר המפריד בין אלסקה לרוסיה ומאפשר מעבר מהאוקיינוס האטלנטי למזרח אסיה דרך האוקיינוס הארקטי יתגלה בידי הימאי הדני ויטוס ברינג רק הרבה יותר מאוחר, ב־1728, והוא קפוא במשך מרבית ימות השנה.
אחרי כמה וכמה הרפתקאות צבאיות בשירות פורטוגל, כולל פציעה שגרמה לצליעתו עד סוף ימיו, הגיע מגלן בשנת 1514 לפגישה עם מלך פורטוגל מנואל הראשון, ודרש ממנו משרה שתביא לידי ביטוי את כישוריו כספן ותיק, ותעניק לו קצבה כספית. המלך, שהתרשם יותר מדו"ח שלילי שנכתב על פעולותיו של מגלן בפשיטה האחרונה שלו כחייל בחופי מרוקו, דחה את בקשתו ושחרר אותו משירות הכתר ב־15 במאי באותה השנה.
מגלן הפגוע החליט לחצות את הכביש. הוא הגיע לסביליה שבספרד, אויבתה המושבעת של מולדתו, והציע את שירותיו למלך קרלוס הראשון. לאחר דין ודברים ממושך ומייגע נחתם הסכם בין הצדדים: ספרד תממן ותבנה למגלן צי של חמש ספינות, ותספק את כוח האדם והציוד הנדרש, ומגלן יגלה למענה את הדרך הקצרה (איש לא העלה על דעתו אז את רוחבו האדיר של האוקיינוס השקט) לאיי המזרח הנכספים. בין השאר הובטחו למגלן בעלות על אי משלו אם יצליח לכבוש יותר משישה איים, וכן חלק אחד מעשרים מההכנסות שיניבו לספרד האזורים החדשים שיתבע בשם הכתר.
ב־10 באוגוסט 1519 יצאה המשלחת הנכבדת מהמעגן בסביליה. חמש הספינות שטו מעדנות במורד נהר הגוואדלקיוויר, עד שהגיעו לשפכו בסנלוקאר דה־ברמדה. אחרי חמישה שבועות של המתנה בשל חשש מהתקפה פורטוגלית, שכמעט ביטל את המסע כולו, הרים מגלן עוגן ב־20 בספטמבר 1519 ויצא לעשות היסטוריה.
חמש הספינות נעו במרחבי הים בכוח הרוח לבדה, וללא אמצעי ניווט מלבד גרמי השמיים. המסע היה קשה ומאתגר אפילו יחסית לזמנו של מגלן, עקב שתי סיבות עיקריות: הספינות היו בגדלים שונים זו מזו, ואי לכך גם מהירותן ויכולת הניווט שלהן. אין דומה "טרינידד", ספינת הדגל בפיקודו של מגלן שנפחה 110 טונה, ל"סנטיאגו" בת 75 הטונות. שתיהן נבדלו מ"סן אנטוניו", הגדולה מכולן, בת 120 טונה, "קונספסיון", בת 90 טונה, ומ"ויקטוריה" שנפחה 85 טונה.
הסיבה השנייה היא אנושית: רוב אנשי הצוות, כולל מפקדי הספינות האחרות, היו ספרדים, וראו בעין עקומה את מגלן. גם בגלל אישיותו העיקשת והזועפת, אך גם כי היה פורטוגלי. לאורך כל הדרך, ואף שנשבע אמונים לכתר הספרדי, ניקר בהם החשש כי מגלן הוא סוכן כפול ושפיקודו על הצי הקטן הוא מזימה פורטוגלית שנועדה להשפיל את ממלכתם.
הפנים למערב
אחרי שישה ימים הגיעה המשלחת לאיים הקנריים, ממערב לחופי מרוקו, ומשם לאוקיינוס. הספינות תקשרו זו עם זו בלפידים. לפיד אחד הבוער בתוך פנס בירכתיה של טרינידד, המובילה, סימן כי יש להמשיך באותו המבנה ובאותה המהירות. שני לפידים סימנו שיש להאט או לשנות כיוון. שלושה – סופה מתקרבת. ארבעה אורות הורו על קיפול כל המפרשים. יריית תותח בישרה על מים רדודים וחשש לשרטונות. מלבד זאת, כל ספינה הייתה חייבת להתקרב לטרינידד בכל יום עם רדת החשיכה, וקברניטה היה מוסר דו"ח למגלן. כך, במשמעת ברזל וקפדנות על כל פרט, המשיכה המשלחת לשוט דרומה לאורך חופה המערבי של אפריקה, עד קו סיירה־לאון. שם פנה מגלן לדרום־מערב.
ב־29 בנובמבר ראו מלחי הטרינידד יבשה. הייתה זו ריו דה־ז'ניירו בברזיל, השייכת לפורטוגל. כמשלחת ספרדית לא יכלו מגלן ואנשיו לחנות במוצב הפורטוגלי העוין, וב־13 בדצמבר הם עגנו חרישית, בלי לעורר תשומת לב, באחד האיים שבמפרץ הגדול. סחר ערני התפתח בין יורדי הים הספרדים ובין הילידים, והמשלחת כולה מתארגנת להמשך המסע: חיפוש המצר הדרומי של אמריקה.
ב־10 בינואר 1520 גילתה המשלחת מפרץ ים ענקי, הנראה כנמשך לתוך היבשה לכיוון מערב. מגלן היה בטוח שגילה את הדרך אל האוקיינוס שממערב לאמריקה, וחילק את הצי: הספינות הקטנות נשלחו מערבה כדי לוודא שהאוקיינוס אכן נמצא בקצהו האחר של המצר, ואילו הגדולות המשיכו לסייר במפרץ העצום, מצפון לדרום, כדי למפותו כראוי. אחרי יותר משבועיים חזרו שתי הספינות שנשלחו כחיל חלוץ, ואכזבה מרה בפי מלחיהם: המפרץ הגדול לא היה מצר אלא שפך נהר – היום ידוע שזהו השפך הגדול ביותר בעולם, פיו של הריו דה לה־פלאטה, ליד מונטווידאו בירת אורוגוואי ובואנוס־איירס בירת ארגנטינה של ימינו – ששום אוקיינוס לא נמצא בצידו האחר.
מגלן נכנס למרה שחורה, ובפעם הראשונה והאחרונה עלתה בדעתו האפשרות לסגת מהמשימה. קו המשווה נחצה מזמן, וככל שידרימו כעת לאורך חופי היבשת הדרומית הלא נחקרת תיכנס המשלחת לעונת החורף. מגלן התעשת, והודיע לקברניטי שאר הספינות שהחליט להמשיך בדרך ולמצוא את המצר.
הדרך דרומה לאורך חופי אמריקה הלכה ונעשתה קודרת יותר, סוערת יותר. אך מגלן לא ויתר. כל מפרץ נחקר ביסודיות, כל סימן למצר מופה וסומן. ב־24 בפברואר הנצה תקווה חדשה, בדמות מפרץ גדול – סן־מתיאס – אך גם הוא התגלה כמפרץ סגור. שני מפרצים דומים התגלו בהמשך, ולחברי המשלחת כבר היה ברור: את החורף המשתלט במלוא עוזו על האזור הפראי והלא מוכר הם עומדים לבלות יחדיו, מנותקים משאר העולם. ואכן, בהגיעם ב־31 למרץ 1520 למפרץ שכוח אל, שאף אירופי לא היה בו לפניהם, התקבלה ההוראה לעגון ליד החוף. יצורים אנושיים בעלי כף רגל גדולה שנראו מדי פעם בסבך היער, מציצים על המשלחת האירופית, זיכו את האזור כולו בשמו עד היום: פטגוניה, מהמילה "פטגון", שפירושה "בעלי רגליים גדולות".
בכלא הקפוא הזה, שנכפה על חברי המשלחת לחודשים הקרובים, התפתח מרד מסוכן, שאת ניצניו כבר הזכרנו. קציניו הספרדים של מגלן החליטו שיורד הים הפורטוגלי הוא אחת משתיים: לוקה בנפשו או מרגל. אחרת לא היה מביא 250 איש למצב ביש כזה, שבו הם תקועים בלי יכולת לנוע במקום אפל ונורא שאיש לא פקד קודם. מגלן זיהה את המרד בזמן, ודיכא אותו בתרגיל צבאי מבריק. למען יראו וייראו, גזר גזר דין מוות בעריפת ראש על מנהיג המרד, והשאיר על החוף עוד שניים ממובילי ההתמרדות.
חמישה חודשים ארוכים לאחר מכן, בראשית האביב, נערך הצי לנוע בדרך לא נודעת לכיוון מצר עלום שאיש לא ידע אם הוא קיים בכלל. רגע לפני היציאה להמשך המסע התרחש אסון: הספינה הזריזה והמשובחת מכולן, סנטיאגו, התנפצה אל הסלעים ושקעה תהומה, במהלך משימת איסוף מזון פשוטה יחסית. כשבפיקודו ארבע ספינות בלבד, בסוף אוגוסט, המשיך מגלן בדרכו דרומה. בתוך יומיים בלבד החמיר מזג האוויר: מגלן מצא שבאזור הזה של כדור הארץ החורף לא ממהר לסגת. הוא פקד על המשלחת כולה לעגון שוב. במשך כחודשיים הם המתינו על היבשה – בשעה שבמרחק זעיר מהם, כשני ימי הפלגה, המתין להם המצר המוביל אל האוקיינוס שממערב לאמריקה.
ב־18 באוקטובר הפך האביב לעובדה מוגמרת, וארבע הספינות הפליגו שוב. יומיים וחצי לאחר מכן, ב־21 באוקטובר, התגלה לפתע לעיני המלחים המשתאים כף בעל שוניות לבנות, ומאחוריו מפרץ רחב. המים היו מלוחים – סימן טוב לכך שזהו המצר שהם מחפשים, ולא עוד נהר רחב, אולם בהיותם למודי אכזבות ביטלו חבריו של מגלן למסע את האפשרות הזו. לדעתם היה זה פיורד, מפרץ כמו אלה שבצפונה של אירופה. אין שום אוקיינוס בצידו השני, ואין טעם לסכן את הספינות בכניסה לנקיק רצוף הסלעים והאיים הקטנים.
מגלן התעקש לחקור עד הסוף את האפשרות. "סן אנטוניו" ו"קונספסיון" מקבלות פקודה להתקדם במעלה המפרץ מערבה, ואילו שתי הספינות האחרות, ובהן זו של מגלן, נשארות בקצהו המזרחי. הפעם הקצה מגלן לחקר העניין חמישה ימים בלבד, בניגוד לשבועיים שהוקדשו לחקר ריו דה לה־פלאטה. בסוף חמשת הימים, הורה למפקדי שתי הספינות, עליהם לחזור עם גילוי או בלעדיו. בתום חמישה ימים מתוחים נראו באופק מפרשיהן של שתי ספינות חיל החלוץ. רעם תותחיהם כבר בישר מרחוק את מה שמגלן ציפה לשמוע: נמצא המצר המוביל אל הים הדרומי ולאיי התבלין.
מות המפקד
ארבע הספינות חצו את "תעלת כל הקדושים": זהו השם שהעניק פרדיננד מגלן למצר באורך שש מאות הקילומטרים, שיישא בקרוב את שמו לנצח. המשימה נמשכה כארבעים יום של שיט מלא סכנות ומבלבל. המצר היה זרוע איים קטנים וזרועות רחבות הנשלחות לכיוונים שונים, וברקע התנשאו כל העת פסגות מושלגות מאיימות. בלילות הבחינו המלחים במדורות שהבעירו הילידים, והחליטו לקרוא למקום "ארץ האש". במהלך סיור באחת השלוחות, שלטובתו פוצל הצי הקטן לשניים, ערק קברניטה של הסן אנטוניו: הוא הסתובב וחזר לספרד, עם ספינתו וכל ציודה. זו הייתה הספינה הגדולה ביותר והמצוידת ביותר, ומגלן קיבל את בשורת האיוב רק כשהגיע עם שאר המשלחת לקצה המצר. עצב עמוק ואושר עצום שימשו בערבוביה, ומגלן החליט להמשיך במשימה למרות האובדן, ולהגיע לאיי התבלין.
לפי חישוביו של מגלן, האוקיינוס שהוא עצמו נתן לו את שמו – "הפסיפי", שפירושו "השקט" או "הַשָּׁלֵו" – היה קטן למדי, והוא ציפה למצוא בו איים רבים להצטייד בהם בכל מה שיידרש לו. בפועל נפרש לפניו אוקיינוס נטול איים כמעט, שמשתרע על כשליש מהיקף כדור הארץ כולו. שלוש הספינות שנותרו עם מגלן הפליגו במשך כמאה ימים עד שהגיעו לאי מיושב. בתקופה הזו תם מלאי האוכל בספינות, ורבים מהמלחים מתו ברעב וממחלת הצפדינה. טעות בניווט גרמה למגלן להצפין יותר מדי: במקום להגיע לאיי אינדונזיה הוא הגיע לגואם, הרחק ממזרח לפיליפינים. היה זה ב־6 במארס 1521. המלחים התשושים עלו על חופו של האי המוריק, ופשטו במהרה על בקתות הילידים שחומי העור. הם גנבו מכל הבא ליד ואכלו כל מה שנכנס לפיהם המורעב. לאחר שהות של כמה ימים לאגירת כוחות ולליקוט צידה להמשך הדרך, הפליג מגלן מערבה שוב ולאחר כשבוע, ב־17 במארס, גילה את הפיליפינים.
כאדמירל היודע גם את שפת הדיפלומטיה זיהה מגלן את האי הגדול והעשיר באזור, סבו. מגלן קשר קשרים עם מלך האי, ומינה אותו לשליט האזור כולו בשם הכתר הספרדי. האיים שמסביב נכנעו למרותו של המלך החדש, מלבד נסיך סורר אחד באי סמוך, מקטן. מגלן נדהם והחליט ללמד את הנער לקח. אלא שכאן, כנראה לראשונה ולאחרונה בחייו, מגלן שכח את שתי התכונות שהובילו אותו עד הלום: זהירות ואחריות. במקום להיענות להצעת מלך סבו, שהתנדב לשלוח 1,500 חיילים מבני עמו למחוץ את המרד, מגלן גילה יהירות אירופית והחליט להגיע לאי ולפתוח בקרב עם כחמישים מאנשיו. הקרב היה קצר למדי. כאלפיים ילידים התנפלו על קבוצת האנשים הלבנים, דקרו אותם בחניתות והרגו את רובם. אחד מההרוגים היה פרדיננד מגלן. בקרב שאין מטופש ומיותר ממנו, ב־27 באפריל 1521, איבד האיש את עולמו וגם את רכושו – שהרי לפי החוזה שכרת עם מלך ספרד היה לו כבר אי שלם משל עצמו, לאחר שמשלחתו כבשה הרבה למעלה מששת האיים שהוסכם עליהם.
מות המפקד הותיר רושם עז על 115 המלחים הנותרים, פחות ממחצית יורדי הים שהיו על הספינות בצאתן מסביליה. כאן נכנס לתמונה חואן סבסטיאן אלקנו, קברניטה הספרדי של הספינה ויקטוריה, שעד כה היה בצל האירועים. אלקנו לקח את הפיקוד על שארית הפליטה, והכריז כי הוא עומד להשלים את המשימה – הגעה לאיי התבלין ואז מסע ארוך בחזרה הביתה לספרד. מפאת מחסור בכוח אדם הוא החליט להטביע את הקונספסיון – המותשת ביותר משלוש הספינות – והמשלחת המצומצמת והמוכה יצאה לדרכה בשתי ספינות בלבד. ב־8 בנובמבר 1521, לאחר שיטוט של שבועות ארוכים בין איים, שבהם ביצעו מעשי שוד תכופים והתמודדו עם חוסר סדר ומשמעת שהיו נהוגים בימיו של מגלן, הגיעו אלקנו ואנשיו סופסוף ל"איי התבלין" שבאינדונזיה. כאן הם הצטיידו כמוכי טירוף בכל מה שיעלה על הדעת – קינמון, פלפל, זנגביל, תוכים בשלל צבעים ובדים יקרים, כולם סחורות שיימכרו תמורת הון עתק בספרד. רגע לפני ההפלגה לכיוון אירופה התגלה כי הטרינידד אינה כשרה להמשיך במסע. כפי שהסופר סטפן צווייג, מחבר הביוגרפיה היחידה על מגלן שהופיעה גם בעברית, כותב בספרו: "בשוטה תמיד לפני האחרות, הגשימה את רצונה של מפקדה ואדוניה. עתה, כשהמפקד איננו עוד, אין ספינתו רוצה להמשיך בדרכה; כשם שאין לנתק כלב נאמן מקברו של אדוניו, כך מסרבת עתה טרינידד להמשיך את דרכה מעבר למטרה שקבע לה מגלן".
הסחורה שכבר הועמסה על הטרינידד הועברה לוויקטוריה, ובטקס רב רושם נפרדו שתי האוניות וצוותיהן – האחת נותרה באיי התבלין והאחרת הפליגה לספרד. ב־13 בפברואר 1522 התחיל החלק האחרון במסע המופלא שיקיף את העולם לראשונה אי פעם. החלק הזה היה אמור להיות הקל ביותר, אך הפך להירואי בפני עצמו.
היום יום חמישי
שתי אפשרויות עמדו בפניו של אלקנו. האחת – להפליג בחזרה באוקיינוס השקט לכיוון מזרח, לחצות את מצר מגלן המסוכן, ומשם לפנות צפונה לאורך חופי אמריקה ולספרד. האפשרות הזו העבירה צמרמורת בגוום של האנשים שלא מזמן חוו את אותה דרך, רק בכיוון ההפוך. האפשרות האחרת הייתה לשוט מערבה, מאזור איי התבלין והודו, דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה. המסלול כבר היה אז בשימוש תדיר, ותנאי מזג האוויר לאורכו היו נוחים. אלא שכל הדרך הארוכה הזו הייתה משובצת במוצבי חוף ומצודות פורטוגליות, וחברי המשלחת הספרדית ידעו כי ניתנה הוראה מפורשת להטביע אותם, לבל יגיעו לספרד ויהיו הראשונים להקיף את העולם. אלקנו החליט להמר על חייו וחיי חברי משלחתו, והחליט לצאת לדרך הזו – אולם במסלול מרוחק מהחופים. הדבר האריך את הדרך, וכמובן לא נתן למשלחת אפשרות להצטייד במזון ובמים מעת לעת.
הימים חלפו, והוויקטוריה החליקה על המים הכחולים כשהיא נמנעת מכל מגע עם החוף. כצפוי, האוכל והמים החלו לאזול. הצוות הגיע לכדי רעב, שגרם להם לאכול כל דבר – אפילו את פיסות העור המגוננות על התרנים. כשהעור נגמר הם החלו לאכול נסורת מקרשי האונייה, וכן חולדות ועכברים. כשהגיעו לאיי כף ורדה מול חופי סנגל התייאשו חברי המשלחת השורדים והחליטו לעגון בחוף, אף שהיה בשליטת פורטוגל. במה שאין לפרש אחרת אלא כנס, הם הצליחו לשכנע את משמר החוף כי ספינתם היא חלק מצי פורטוגלי שאיבד את דרכו ונטרף בים. הפורטוגלים העניקו להם מזון ושתייה במשורה להמשך דרכם.
בתוך כך, שיחה אגבית בין חברי המשלחת ובין שני חיילים הביאה לאחת התגליות החשובות של המסע: השניים הזכירו כי היום הוא יום חמישי בשבוע, בעוד לפי רישומי יומן המסע המדוקדקים של הוויקטוריה היה זה יום רביעי. כך התגלה לראשונה כי אם מקיפים את העולם בכיוון מערב, מפסידים יממה. בעיקרון זה השתמש בשנת 1872 הסופר ז'ול ורן, כאשר שלח את פיליאס פוג ומשרתו למסע מסעיר סביב העולם בשמונים יום, בכיוון מזרח. בשוב השניים ללונדון יתברר כי ירוויחו יממה אחת, ובזכותה ישלימו את המשימה בהצלחה.
מסנגל יצאה הוויקטוריה לדרכה ב־13 ביולי 1522. על סיפונה היו 18 אנשים בלבד, מתוך כ־250 שיצאו למסע לפני כמעט שלוש שנים. בכוחותיהם האחרונים ובכוחותיה האחרונים של ספינתם החורקת והמקרטעת, ב־4 בספטמבר 1522, הספינה הקטנה והחבוטה הגיעה לחופי ספרד, לסנלוקאר דה ברמדה.
סיפורו של פרדיננד מגלן הוא טרגי. האיש לא הצליח להקיף את העולם, נהרג ללא סיבה במהלך המסע הגדול של חייו ואיבד עבורו ועבור שארי משפחתו את כל הרכוש שצבר בדין במהלכו. במצר שגילה בדרום היבשת החדשה, אמריקה, לא נעשה מאז ועד היום כל שימוש, מלבד לשם מסחר מקומי צ'יליאני. המצר היה אמנם גילוי חשוב ופורץ דרך, אבל תנאיו הגיאוגרפיים וריחוקו מאירופה מנעו ממנו מלהפוך לנתיב שיט מקובל, דרך קצרה לאיי המזרח המפתים. עשרות שנים יעברו עד שמישהו ינסה שוב לחצות את המצר, והוא יישאר רוב הזמן מיותם ונידח כשהיה באלפי השנים שקדמו לגילויו בידי מגלן. פתיחת תעלה פנמה ב־1914 הפכה אותו למיותר באופן רשמי.
ספרד בכלל וסביליה בפרט הפקירו את זכרו של פרדיננד מגלן. היותו פורטוגלי וקורות המסע הובילו לדחיקתו מההיסטוריה, ולהכרזה על אלקנו – שהביא את שרידי המסע לחוף מבטחים – כגיבור לאומי. ולמרות הכול, מגלן היה לאגדה ויישאר כזה בדברי הימים של העולם. שמו של האיש שיזם, חלם והוביל את המסע הראשון להקפת העולם נישא בפי כל הרפתקן מאז ועד היום, כבר חמש מאות שנה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
