טיסה שנמשכה פחות משעה, חליפה מחויטת ודרכון רוסי – זה כל מה שבן ציון, יהודי ישראלי, היה צריך כדי להיכנס לאיראן. "הייתי באירופה לצורכי עבודה, ולרגל חג החנוכה נסעתי לבקר חברים בבאקו שבאזרבייג'ן. אחרי כמה ימים שם החלטתי לנסות לנסוע לאיראן, המדינה השכנה", הוא מספר בפשטות, כאילו זה עניין של מה בכך. "נחַתי בטהרן עם כמה חברים, הגשתי את הדרכון הרוסי שלי, ובתוך דקות ספורות הייתי בפנים. דרכון רוסי, מבחינת האיראנים, הוא ברכה – ובמיוחד כשמחזיק בו אדם שלבוש כמו איש עסקים. הם חשבו שאני תייר שיכניס כסף למדינה, והם בהחלט צריכים כסף".
מאז הביקור באיראן הספיק ציון לטוס גם ללבנון, למצרים, לערב הסעודית ולמדינות המפרץ, אבל באופן משעשע, כשאני קובע להיפגש איתו סמוך לאריאל, הוא מבקש הוראות הכוונה. רגע לפני שיצא לדרך, הוא שולח לי בוואטסאפ קישור לסרטון שצילם בכווית. על המסך נראה ציון כשכיפה לראשו, ועל שולחן בית הקפה שלפניו מונח תיק טלית הנושא את שמו, בעברית כמובן. "אני יהודי שחי בישראל", הוא אומר שם בלהט ויכוח לערבי מקומי המום. "אני לא מייצג אף אחד מלבד את עצמי. אני לא שייך לממשלה או לסוכנות ביון, אני אדם פרטי".
הכוויתי מתאושש, לוגם מעט מים ושואל את בן שיחו האם אינו צריך לקבל אישור כדי לשהות במקום הזה ולדבר כך עם אנשים. ציון מישיר מבט ועונה בביטחון: "באתי לפה כאדם שרוצה להעשיר את ידיעותיו על המזרח התיכון ועל התרבות הכוויתית. רכשתי ספרי ילדים ומבוגרים בערבית ומוזיקה מקומית כדי להבין אתכם טוב יותר". הדיאלוג בין השניים מסתיים בלחיצת יד.
הסרטון הקצר הזה מבטא היטב את המניע של ציון בביקוריו במדינות סביבנו: רעב להיכרות עם אנשים ותרבויות אחרות, במיוחד כאן במזרח התיכון הלוהט – הן מבחינת הטמפרטורות שמגיעות ל־50 מעלות במפרץ, והן מבחינת המתיחות התמידית שכולנו מכירים היטב. כשאני שואל אותו בפגישתנו על מטרת הטיולים המשוגעים שלו, הוא אפילו כועס לרגע: "אני לא רואה בנסיעות הללו דבר משוגע, ומעולם לא הרגשתי שאני בסכנה. אני עושה זאת פשוט מתוך סקרנות ועניין".
הוא נולד לפני 33 שנים בעיר רוסטוב שבדרום רוסיה, וחי שם עד גיל 19. הוריו, כמו בכל משפחה יהודית טיפוסית, שאפו להעניק לבנם את החינוך המוצלח ביותר, ולכן שלחו אותו ללמוד כלכלה ומנהל עסקים בבוסטון שבארה"ב. ציון אף השתלב שם בעסקי הנדל"ן, אך תוך כדי הלימודים נסע לבקר קרובי משפחה בישראל, והחיים בארץ הקודש משכו אותו. "תמיד ידעתי שבסופו של דבר אקבע כאן את מרכז חיי", הוא מספר. "ויחד עם זאת, בכל פעם שהגעתי לביקור בישראל, בער בי הרצון ללמוד על התרבות של השכנים מסביב: ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וזרמים נוספים שחיים באזור. לקראת סוף הלימודים לא עניין אותי לנסוע לדרום אמריקה או למזרח הרחוק. אני רציתי להכיר את המזרח התיכון".
ציון מחזיק שלוש אזרחויות – רוסית, אמריקנית וישראלית – יתרון משמעותי למי שרוצה להסתובב במדינות עוינות. את זהותו הישראלית הוא מסתיר מאחורי תלבושות ודרכונים שונים לפי הצורך. דווקא איראן, המדינה שנחשבת לאיום הגדול ביותר על ישראל, הייתה היעד המזרח־תיכוני הראשון שבו ביקר לאחר עלייתו ארצה. "עוד בלימודים היה לי חבר יהודי שמשפחתו ברחה מאיראן לארה"ב ב־1979, בזמן מהפכת ח'ומייני", הוא מספר. "גם כשהשתקעו בארה"ב הם שמרו על המזג הלבבי של יהודי פרס ועל המאכלים המסורתיים, מה שמשך אותי אליהם באופן מיידי. שמעתי מהם על החיים היפים שהיו להם לפני משטר האייתוללות, וזה עורר בי רצון חזק לבקר באיראן, כשתהיה לי הזדמנות.
"כמה שנים אחר כך הגשמתי כאמור את החלום הזה. במשך קרוב לשבוע הסתובבתי בטהרן ובקום, העיר הגדולה והמרכזית של האסלאם השיעי. הסתקרנתי ללמוד מי הם האיראנים שכולם מדברים עליהם, מהי האמונה השיעית ואיך הם מנהלים את החיים שלהם, ולשם כך הסתובבתי הרבה ודיברתי עם אנשים. ראיתי חיים נורמליים: ילדים שהולכים ללמוד ומשחקים כדורגל, בנות שעושות קניות. אספתי הרבה ידע וחוויות, ובעיקר התחדדה בי ההבנה שמה שמשתקף בחדשות, כלומר איראן של המשטר האסלאמי, זה לא מה שמתרחש בשטח".
המקומיים ידעו שאתה יהודי?
"חברים שלי ידעו שאני יהודי, ובמקומות מסוימים דיברתי על ישראל ואפילו הצגתי את עצמי כישראלי. לא נתקלתי בבעיות מיוחדות או בגילויי שנאה. האיראנים מקפידים לומר שהם לא נגד היהודים אלא נגד מדינת ישראל, הם מנופפים ביחסים שבין הקהילה היהודית למדינה ומזכירים שחובת הגיוס לצבא האיראני מוטלת על היהודים כמו על כל אזרח אחר – אבל גם כשאמרתי שאני מישראל, הכול היה בסדר גמור.
"מצאתי שם אנשים חביבים מאוד. הם הסתכלו עליי בהתחלה באופן מוזר כי התלבשתי בצורה שונה מהם ודיברתי שפה זרה, אבל אחרי שיחה קצרה הם קיבלו אותי יפה. חלקם הזכירו לי שבין ישראל לאיראן היו יחסים מעולים לפני 1979, ואפילו הביעו תקווה שיום אחד הקשרים יחזרו לקדמותם. היו כאלו שאמרו לי 'שלום' בעברית וחייכו. התרשמתי שהאנשים ברחוב לא מתנגדים לישראל. השנאה היא בגלל האייתוללות, שיוצרים פרופגנדה נגדנו במקום לדאוג למצבו של העם האיראני".
שתי אצבעות מצידון
כמה חודשים אחרי הביקור באיראן, ציון כבר החליט על היעד הבא: לבנון. "ידעתי שזו מדינה יפה, שבעבר נחשבה לשווייץ של המזרח התיכון. ראיתי שמקפריסין יש טיסות יומיומיות לביירות, אז לקחתי מטוס מישראל לקפריסין ומשם ללבנון. טסתי עם דרכון אמריקני וירדתי מהמטוס כשאני חובש כיפה על הראש. אנשי ביקורת הגבולות שאלו אותי אם אני מוסלמי, ועניתי להם שאני יהודי. הם הסתכלו עליי במשך כמה דקות ולבסוף הכניסו אותי. המדיניות שלהם היא להחרים את ישראל, אבל אם אני יהודי־אמריקני, זאת לא בעיה מבחינתם.
"משדה התעופה לקחתי מונית למרכז העיר העתיקה בביירות, מקום יפה מאוד. האנשים חביבים ומסבירי פנים, דוברים אנגלית, כי הם מצפים לתיירים. ידעתי שיש בית כנסת בעיר וגם קהילה קטנה של כמה עשרות יהודים. שאלתי אנשים מהסביבה איפה בית הכנסת, והם לקחו אותי למבנה גדול ומרשים. יכולתי לראות אותו רק מבחוץ, לצערי, כי הוא היה סגור. הסבירו לי שבית הכנסת נפתח רק באירועים מיוחדים, ובאישור מהממשלה.
"כשהבנתי שאני לא יכול להיכנס לבית הכנסת, ביקשתי מנהג מונית שייקח אותי למסגד המרכזי בביירות, כי זה המקום הדתי הכי קרוב ליהדות. שוב, הכיפה שעל הראש משכה תשומת לב. בכניסה למסגד חלצתי את הנעליים והתחלתי להתקדם פנימה, אבל השומר הסתכל עליי והבין שאני זר. בהתחלה הוא פנה אליי בערבית, וכשאמרתי לו שאני לא מבין את השפה, הוא אמר לי 'שלום' בעברית. חייכתי אליו והחזרתי לו שלום. הוא שאל אם אני יהודי. עניתי שכן, ושאני רוצה להתפלל במקום הזה. הוא התבונן בי לרגע, ואז בירך אותי ונתן לי לעבור. נכנסתי למסגד, הצטלמתי קצת והעליתי תמונות לאינסטגרם".
הביקור שלו בלבנון נמשך יממה אחת, כולל לינה במלון בביירות. בין השאר ביקר בחוף הים. "באזור המסעדות ראיתי גברים ונשים יושבים יחד, מעשנים נרגילה, שותים קפה או תה ואוכלים דגים. התרשמתי מהחילוניות והפתיחות. לא ראיתי אנשי חזבאללה שנושאים נשק, כמו שאנחנו רגילים לראות בחדשות, אלא הרבה תיירים, בחורים ובחורות, כמו בכל עיר אחרת בעולם. בקירות הבתים אפשר להבחין בפגיעות ירי שנשארו מימי מלחמת האזרחים, אבל חלק מהמבנים בביירות עוברים שיפוץ והסבה למלונות ומסעדות לתיירים".
לא פחדת למצוא את עצמך בידי חזבאללה?
"לא. תבין, אנחנו הרוסים לא רואים את המדינות האלו כמסוכנות או כאויבות. יש לנו תרבות של נסיעות למקומות אקזוטיים, מיוחדים ואותנטיים, ואנחנו מרגישים בנוח להגיע אליהם.
"הרבה מהלבנונים שדיברתי איתם הבינו שאני יהודי, ולא הייתה להם בעיה עם זה. פגשתי אפילו מבוגרים שזכרו את החיים לצד היהודים, כשעוד הייתה שם קהילה גדולה. הסתכלו עליי כשונה כי הדת שלי שונה, אבל כיבדו אותי. הם התייחסו אליי כאל בן אנוש. אני מניח שאילו ידעו שאני ישראלי, העניין היה הופך לפוליטי, והיו מתעוררות בעיות".
הם לא ניסו לברר פרטים עליך – מי שלח אותך, במה אתה עוסק?
"אני בעסקי הנדל"ן ואני מממן בעצמי את הטיולים, כך שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. אני יוצא לנסיעות מתוך סקרנות ורצון לידע, ואני בסך הכול מעלה תמונות לחשבון האינסטגרם שלי. אני אדם ידידותי שלא שופט אף אחד בגלל הדת שלו. חבל שאנשים במדינות ערב עוברים שטיפת מוח ומחונכים לשנוא אותנו רק כי אנחנו גרים בישראל. אם אני נכנס למדינה בדרכון אמריקני או רוסי, אני בסדר והם חברים שלי; ברגע שאני מציג את הדרכון הישראלי – אני אויב. זה מרגיז אותי, זאת פוליטיקה רדודה וסטיגמטית.
"אחת המטרות של הביקורים שלי בעולם הערבי היא להמחיש שלא הדת מפרידה בינינו, אלא אמונות פוליטיות שמשרתות בעלי אינטרסים. הם אלה שמעוררים את האנטגוניזם כלפי ישראל כדי להרוויח כסף מהסכסוך ומהשנאה האינסופית הזאת. אין להם שום סיבה להגיע לפתרונות של שלום. התוודענו כבר למנהיגים שלאורך כל חייהם עודדו לשנוא את העם האחר, ולאחר מותם התגלה כמה הם ומשפחותיהם התעשרו על חשבון העם המסכן שלהם, וכמה כסף יש להם בחשבונות בשווייץ".
בכל זאת, אלה מדינות אויב. נתקלת פעם בעוינות מצד גורמים רשמיים? נלקחת לחקירה?
"מעולם לא. שום דבר מלבד הפרוצדורה הרגילה של ויזה ובדיקת מסמכים. אני מניח שהעובדה שיש לי כמה דרכונים זרים ואני משתמש בהם בתבונה, מורידה ממני לחץ ומרחיקה גורמים עוינים. אני בא בטוב, מחייך לאנשים ומתנהל לפי החוקים של המדינה המארחת, וזה עובד".
בין כדורגל לטרור
התחנה הבאה במסעותיו של ציון הייתה ערב הסעודית, וגם שם לדבריו נשברו הרבה קונספציות ודעות קדומות. "הגשתי בקשה דרך הדרכון האמריקני שלי, ונתנו לי ויזה לחמש שנים. לפני שנתיים הגעתי לשם בפעם הראשונה, וביקרתי בעיר מדינה. כמה חודשים אחר כך נסעתי לערב הסעודית בפעם השנייה.
"זו ממלכה שנחשבת לשמרנית, והנשים מכסות את פניהן בבורקה – אבל ברגע שהן יוצאות מתחומי ארצן לצורכי לימודים או סתם לטיול, הן מתנהגות באופן שונה, מתלבשות ומתנהלות כמקובל באירופה או בארה"ב. זה מראה שהן מאוד מושפעות ממה שקורה בעולם המערבי, ולמעשה חיות בו מתחת לבורקה. בכלל, הסעודים שפגשתי הם אנשים מתקדמים, משכילים ותרבותיים. הם בעלי כבוד למסורת, ולצד זאת הם מבינים את הצורך בקידום יחסי החוץ שלהם. אני חושב שזאת אחת הסיבות להתקרבות שאנחנו רואים בין ישראל לערב הסעודית. לאט־לאט ערבים מהמפרץ יתרגלו לראות דרכונים ישראלים אצלם בשדה התעופה ובמלונות. שר החוץ הבחרייני ח'אלד בן אחמד אאל־ח'ליפה כבר דיבר לפני כמה חודשים באופן פתוח על נרמול היחסים עם ישראל. אנחנו בדרך לשם".
לדבריו, הטרור האסלאמי שאיראן מובילה במזרח התיכון, גרם לרבות ממדינות ערב להבין שמדובר במלחמת בני חושך בבני אור. "הם יודעים שצריך להפסיק את החינוך לאלימות ולשנאה כלפי האחר, בפרט כלפי היהודי והישראלי. אנשים חכמים מכירים את ההיסטוריה ואת הראשוניות של היהדות, שקדמה לנצרות ולאסלאם. מדינות בעולם נפתחות זו כלפי זו, והמחסומים הולכים ויורדים בזכות הרשתות החברתיות. כשאני פוגש אזרחים במדינות ערביות, אני רואה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני לא מעסיק אותם. השיח הוא תמיד על משפחה, חברים, אוכל, תרבות, לימודים ועתיד. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כי זה לא רלוונטי".
אחד האישים המובילים את הקו הסעודי החדשני הוא יורש העצר מוחמד בן סלמאן. המנהיג בן ה־34 נחשב למי שמצעיד את ארצו לעבר תמורות חברתיות וכלכליות, בהתאם לרוח המאה ה־21. "המקומיים שאיתם שוחחתי דיברו עליו באופן חיובי", מספר ציון. "הם ציינו שהוא מקדם את זכויות הנשים, למשל במתן רישיון נהיגה ובהיתר השתתפות באירועים ציבוריים. סיפרו שהוא מכניס פתיחות, כמו הצגות מהעולם ומופעים של זמרים בינלאומיים. מוחמד בן סלמאן מבין שאי אפשר לפעול על פי האידיאולוגיה הווהאבית הקיצונית, ולכן בשנתיים האחרונות אנחנו רואים בערב הסעודית שינויים חיוביים רבים. בעבר, היחידים שהיו רשאים להיכנס לשם היו מוסלמים שמגיעים לחאג' במכה. לא היו תיירים. עכשיו אפשר לבקש ויזת תייר, ויש פתיחות גדולה מאוד כלפי אירופים, וגם כלפי ישראלים".
סעודים התומכים במדינת ישראל, מוסיף ציון, כבר אינם חוששים להביע את עמדתם בפומבי. מהעבר האחר, אנשי מקצוע ישראלים מתחומים שונים מגיעים לערב הסעודית בדרכונים זרים, ומסייעים לה בהתפתחותה. "אני מכיר באופן אישי עורכי דין ישראלים שעזרו לנסח שם את החוקים החדשים, והרבה אנשי עסקים שעוזרים לערב הסעודית להיכנס לשווקים שהיא לא נכחה בהם בעבר. יש כאן שותפות חיובית".
לפני שנה ביקר ציון בשכנתה־יריבתה של ערב הסעודית, קטאר. האמירות המפרצית הקטנה שואפת גם היא לרכוש את אהדת העולם המערבי, ומנסה להשתמש לשם כך במשאבים הכלכליים שלה. בין השאר רכשה קטאר קבוצות כדורגל אירופיות, ואף הצליחה לזכות באירוח של מונדיאל 2022. מצד שני, היא ממשיכה להעניק תמיכה ומימון לארגוני טרור. "ביקרתי במוזיאון האמנות שם", מספר ציון. "גם בקטאר מצאתי אנשים נחמדים, בעלי ראש פתוח. כמו תמיד, הבעיה היא הממשל והתכתיבים שלו. מדובר הרי במונרכיה שבה השליט קובע הכול ואין עליו עוררין, ורק הוא יכול להורות על נרמול היחסים עם ישראל. במדינות ערב אתה מרגיש איך החלטות שהתקבלו על ידי מנהיגים לא משתנות, גם כשהמציאות משתנה.
"כמו שראית, הגעתי גם לכווית, שבאופן רשמי נמצאת במצב מלחמה איתנו מאז 67'. בעבר הייתה קריאה של חברי פרלמנט כוויתים לכונן יחסים תקינים עם ישראל, אבל הסטטוס לא השתנה. דיברתי שם עם אנשים כיהודי וכישראלי, והם טענו שזה אבסורד. האזרחים שם מחכים למנהיג מהדור הצעיר שיעשה את המהלך הנדרש".
מסך הברזל שוב נופל
ציון מרבה לדבר על אחדות, פתיחות וקבלת השונה, ומוכן ללכת עד הקצה עם הגישה של "חיה ותן לחיות". מבחינה דתית הוא מגדיר עצמו כמסורתי: הוא מספר בגאווה על הרבנים שהיו במשפחתו, ועם זאת דואג להבהיר שקיבל בבית חינוך חילוני. "בימי מלחמת העולם השנייה, בני האגף הדתי במשפחה שלי עזבו את רוסיה, שקידשה את האתאיזם בשם הקומוניזם. הם עברו ב־1942 לאוזבקיסטאן, כי שם היו ישיבות, אחר כך המשיכו לאחת ממדינות אירופה, ואז עלו לישראל. אחרים במשפחה עזבו לארה"ב ומשם לבריטניה. כשאני עברתי בגיל 19 מרוסיה לארה"ב, החיבור שלי לדת התחזק. היום אני אוכל כשר, אבל לא הולך ביומיום עם כיפה. אשתי לעומת זאת חילונית גמורה, אתאיסטית. במשך שלושים שנה היא חיה ברוסיה, בסביבה שלא מאמינה בדת, ולזה היא רגילה".
תוך כדי השיחה אני גולל את חשבון האינסטגרם שלו, ונתקל בתמונה מפתיעה: ציון, חבוש כיפה ועטור בתפילין, רוכב על סוס כשמאחוריו הפירמידות של גיזה. תמונה אחרת מראה אותו בבית הכנסת "בן עזרא" בשכונת היהודים בקהיר המשמש מוזיאון. הסיטואציה מעוררת תמיהה: כמי שביקר בבית הכנסת הזה, אני מודע היטב לאיסור לצלם בתוך המקום, אלא אם כן שילמת לשומרים דמי שתיקה. "הייתי במצרים כמה פעמים, ובפעם האחרונה ביקרתי בקהיר. כשביקשתי מהשומרים להתפלל בבית הכנסת, הם לא הביעו שום התנגדות", מפתיע ציון. "יהודים התגוררו במצרים מאות שנים, הרמב"ם היה רופא בארמון המלוכה שם, ועל פי האמונה שלנו יוסף היה שליט מצרים. זאת לא מדינה זרה. המצרים שראו אותי התייחסו לכיפה ולתפילין באופן טבעי לגמרי. היו שפשוט התעלמו ואחרים דווקא רצו לדבר איתי, כדי להבין מה הדבר הזה שיש לי על הראש".
מצרים היא דוגמה מובהקת למדינה ששליטיה האמינו כי כריתת ברית עם המערב תקנה להם הגנה ותמיכה – ושילמו על כך מחיר יקר. ברק אובמה עמד מנגד כשחוסני מובארכ הודח, ובמקומו עלו לשלטון בקהיר האחים המוסלמים, שהמיטו על מצרים אסון כלכלי וחברתי. גם קדאפי החל להתקרב למערב, ודווקא אז הופל בסיוע האירופים; ועיראק, שנכבשה על ידי האמריקנים, הופכת בהדרגה לעוד מחוז שליטה איראני. כתוצאה מהכוויות האלה שספג העולם הערבי, כמה ממנהיגיו הנוכחיים חוששים מחימום היחסים עם המערב.
"אני לא מדינאי גדול, אבל אני בהחלט מאמין שהשלום והשינוי יגיעו מלמטה, ללא התערבות של ארה"ב או אירופה", אומר ציון. "אנחנו צריכים לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו. מובן שהתמיכה מהמערב חשובה, אבל מדינת ישראל חייבת תמיד להיות חזקה, לשגשג ולפרוח, כדי להיתפס באזור כמי שנמצאת בעמדת כוח. אם מתוך העמדה הזו נשב ונשוחח עם השכנים כבניו של אברהם, אולי יהיה אפשר לחשוב על פתרון".
אתה באופן אישי לא מפחד שיום אחד תשלם מחיר על ההרפתקנות שלך?
"אשתי ביקשה ממני להרגיע קצת את הנסיעות המשוגעות האלו, כי עכשיו יש לי תינוק בן ארבעה חודשים. אני עדיין שוקל את זה. אני באמת מאמין שראש פתוח ואמונה באדם מסייעים להסיר מחסומים. כולי תקווה שגם לבן שלי יהיה ראש פתוח כמוני. אשמח שהוא ילמד ערבית, כי כאשר אתה מדבר את השפה של אנשים ומתעניין בחיי היומיום שלהם, הם נפתחים.
"אי אפשר להמשיך את השנאה והתחושות השליליות. גם המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות הסתיימה בסופו של דבר ונעלמה. העולם משתנה לאט, ואנחנו צריכים לפעול בשביל שזה יקרה: לבקר במדינות השכנות, להכיר, ללחוץ ידיים ולשתות קפה יחד. בהרבה מקומות הייתי היהודי הראשון שבני שיחי פגשו בחייהם. ההזדהות כיהודי היא כמובן מסוכנת, ויש הלם ראשוני, סוג של מסך ברזל בינך ובינם, אבל בסופו של דבר הם היו סקרנים כלפיי בדיוק כפי שאני סקרן כלפיהם. חשתי שהם משתוקקים לשנות את היחס השלילי שחונכו עליו, להיפטר מהדעות הקדומות ולהתחבר לאופי העכשווי שלהם: אנשים משכילים ובעלי ראש פתוח שפשוט רוצים לחיות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
