לארי כץ יש צלקת שנמתחת ליד העין, ממש סמוך למשקפיים העגולים. "אם תסתכלי טוב, תראי שגם האף מצולק", הוא מחייך.
ובגלל זה אתה פה עכשיו?
"בעיקר בגלל זה".
"פה" הוא חלל עבודה במרכז תל־אביב המושכר לפי שעות וכולל מכונות אספרסו בכל חדר וגופי תאורה מעוצבים לעילא. "עכשיו" הוא ערב הדרכה למתנדבי "תוכנית עוז" של תנועת "האמת שלי". המשתתפים באו כדי ללמוד איך לספר בצורה טובה יותר על הזווית הקטנה שלהם בתוך התמונה הכוללת של המאבק שמנהלת מדינת ישראל על קיומה. איך לשאת בעול המערכה ההסברתית הגדולה, בעזרת מה שהם ראו במו עיניהם.
כץ, בן 33, נשוי ואב לשני בנים, הוא מעצב מוצר בחברת היי־טק. את הצלקות על פניו הוא נושא כבר שנה בדיוק: באוקטובר אשתקד, בעת שעמד על משמרתו כחייל מילואים דרומית לשכם, דקר אותו מחבל פלסטיני. "בעבר אמנם עסקתי בהסברה במסגרות אחרות, אבל בחיים של ילדים־משפחה־קריירה, זה נעשה לא ממש רלוונטי לטייל בעולם ולספר סיפורים על ישראל. אין זמן לזה. בעקבות האירוע שלי פתאום נולדה אצלי ההבנה שצריך לעשות משהו משמעותי עם הזמן שנשאר".
הוא נדקר בטרמפיאדה בכיכר שבעלייה להר־ברכה, לא רחוק מהמקום שמחסום חווארה ניצב בו בעבר. "זו הייתה השעה הראשונה של השמירה. מכונית שיצאה משכם עצרה לידי, ומי שישב בה סימן לי להתקרב אליו. הוא התחיל לספר לי שאשתו חולה, שהיו זריקות אבנים. דיבר עברית, אבל לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני. אמרתי 'אוקיי, אוקיי', וכשהרמתי את הקשר כדי לדווח, קלטתי בזווית העין מישהו מאחוריי עף עליי".
בדקירה הראשונה הסכין ננעץ בגבו. "באותו רגע עדיין לא היה לי ברור לגמרי מה קרה. ניסיתי להשתחרר מהדוקר. היה שם לידי אזרח, שלשמחתי הצליח לברוח. הוא קרא לחיילים האחרים שעמדו בסביבה, אבל לקח קצת זמן עד שהם הגיעו. מצאתי את עצמי שוכב על הגב, עפו לי הנשק והמשקפיים, ובעצם אני, בידיים חשופות, ככה…"
הולך איתו מכות.
"אכן. והוא עם סכין, דוקר אותי בפנים. איכשהו הצלחתי להעיף אותו ממני. זה כל מה שאני זוכר. שבסוף הצלחתי להשתחרר. התגלגלתי הצידה, הפנים דיממו מאוד. שמעתי ירי. לא היה לי מושג מה קורה, מי יורה על מי. בנס הגיע כמעט מיד אמבולנס, שבמקרה יצא מהבסיס הסמוך. עצרו את הדם, הכניסו אותי פנימה ודהרו לבילינסון". בבית החולים הוא הובהל מיד לחדר הניתוח, "וכמו בכל סיפורי הניסים, התברר שהדקירה בגב עברה שלושה מילימטרים מאיבר חיוני אחד, וגם את העין הסכין פספס ממש קצת. סיטואציה הזויה".
כשיוצאים למילואים, אפילו ליד שכם, מדמיינים היקלעות למצב כזה?
"לא. הכרתי את שכם כששירתי בצנחנים בסדיר, אבל אז היו מחבלים מתאבדים, זו הייתה תקופה אחרת. אני זוכר שקצת לפני המשמרת הזו ראיתי שיש סניף של KFC בחווארה, ואמרתי לעצמי – טוב, כנראה הדברים כאן באמת השתנו".
יצא לך כבר לספר את הסיפור שלך בפני קהל?
"בקטנה. עדיין לא בפורום רחב".
נראה לך שיש תועלת תרפויטית לעצם הדיבור על מה שקרה?
"מן הסתם יש בזה משהו, אבל לא רק. לא אשקר, אחרי הפיגוע הייתה לי תחושה שאני לא רוצה להיות פה, לא רוצה להתעסק בזה. בואי, האתוס הישראלי כמעט עלה לי בחיים. השארתי בבית אישה, עולה חדשה מגרמניה, וילדים צעירים מאוד. הקטן היה רק בן חודש. ביקשנו מחמותי שתגיע במיוחד מחו"ל לסייע, כדי שאוכל לצאת למילואים האלו. עזבתי גם פרויקטים בעבודה.
"אז בהתחלה, מיד אחרי, קצת התרחקתי. נסעתי ליפן. אני שומר שבת, ועשיתי שם שבת במקדש בודהיסטי. ופתאום הייתה לי הארה, רגע שבו קלטתי מה עברתי. ועם הזמן נוספה התחושה שאני חייב לעשות משהו עם מה שקרה לי. כי החלק ההזוי הוא שבאותו לילה הימ"מ תפסו אותו".
המחבל הדוקר, צעיר בן 19, הודה בחקירתו כי הוא "מורעל על סרטוני דקירה", כהגדרתו של כץ. "היו לו המון כאלה בוואטסאפ, והוא אמר שהושפע מהם מאוד, רצה להיות שהיד ולדקור חייל. אף אחד לא יודע שסרטונים כאלו מסתובבים, ושיש מי שמושפעים מהם ויוצאים לעשות מעשה. הרגשתי שמוטלת עליי החובה לספר את זה".
ואם למשל תגיע להרצאה בקולג' אמריקני, ומישהו יאמר "מגיע לך. אתה חייל בצבא כובש, הם מתנגדים לכיבוש". זה לא עלול להיות אישי ומכאיב מדי?
"אין לי שום בעיה להתמודד מול טיעונים כאלו, ואני לא נפגע באופן אישי. כי המחבל הזה לא בא לדקור את ארי כץ, הוא בא לדקור חייל צה"ל. היה גם חשש ממשי שהוא יפגע באזרח שעמד לידי, ומבחינתי מילאתי את המשימה בכך שהאזרח לא נפגע. הפוגע עצמו חסר משמעות, אבל מה שהוא מייצג, התופעה שקיימת ברשתות החברתיות, זה מה שמכעיס אותי. במקרה אני הייתי שם, ולכן עכשיו חובתי היא לייצג ולתאר את המציאות. פשוט לספר את מה שקרה, איך זה נראה מהשטח".
שכנוע הלא משוכנעים
בשני החדרים שהדרכת "האמת שלי" מתקיימת בהם אפשר לפגוש גברים ונשים, דתיים וחילונים. יש מי שהגיעו בקורקינט החשמלי ממרחק של כמה רחובות, ויש שנסעו עד לכאן כל הדרך מגוש עציון. הפגישה היום מוקדשת לתרגול הסיפור האישי של כל אחד מהם בשלוש דקות. כל דובר מצולם בטלפון הפרטי שלו, כדי שיוכל אחר כך, בבית, לצפות בעצמו ולהשתפר. מילות שבח וביקורת ניתנות מפי חברי הקבוצה לאחר כל פרזנטציה, במטרה לכוון ולמקד את הדוברים.
"האמת שלי" הוא ארגון שהוקם כדי לשקף "תמונה מאוזנת ונטולת אינטרסים פוליטיים", כהגדרת מייסדיו, של פעילות חיילי צה"ל בשגרה ובמלחמה. "את תוכנית ההכשרה למסבירים גיבשנו אחרי שנתיים של עבודה", מסביר המנכ"ל אביחי שורשן. "הצוות האורגני של 'האמת שלי' תיזז בין הרבה קבוצות, העביר עוד ועוד הרצאות וסיורים, אבל בשלב מסוים הבנו שזה לא מקצועי ולא נכון. שצריך עוד כוח אדם. כך הוצאנו לדרך את 'תוכנית עוז', על שם עוז מנדלוביץ', שנהרג בצוק איתן. זה כבר המחזור השלישי של מתנדבים שאנחנו מכשירים".
30 בוגרים סיימו את ההכשרות הראשונות, ובמחזור הנוכחי יש 22 משתתפים. הם הגיעו בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות על כך שדרושים בוגרי צבא דוברי אנגלית שיש להם סיפור. אנשי הארגון סיננו את הפניות, אבל לא הצליחו לצמצם יותר מדי את המבחר. "כל מועמד שלח קורות חיים וסרטון של שתי דקות שבו הוא מציג את הסיפור. תכננו לקבל פחות אנשים, אבל היו הרבה מצוינים, ולא יכולנו לוותר. הפרמטר הבסיסי הוא להשתמש בסיפור האישי של האדם עצמו. גם האיש הכי רהוט שמדבר שפות פרפקט – אם אין לו מטען פרטי, זה לא ילך".
לכמה מסבירים אתם זקוקים?
"אנחנו מוצפים בבקשות שנבוא לדבר. בחודשים הקרובים למשל, מסוף אוקטובר ועד פברואר, יש לנו שש או שבע משלחות שיוצאות לחו"ל. הן מוזמנות להופיע בפני חברי פרלמנט, ועדות של האו"ם, קמפוסים בארה"ב ובאנגליה. גם ראש העיר של פרנקפורט הזמין אותנו. האנשים שלנו נוסעים בהתנדבות, על חשבון ימי החופש הפרטיים שלהם מהעבודה".
לדברי שורשן, מאז שהחלו "צעדות השיבה" הפלסטיניות מול גדר המערכת של רצועת עזה, הבינו ב"האמת שלי" עד כמה חשוב גם להדריך משלחות זרות שמגיעות ארצה. "פגשנו בתוך חודשיים נציגים של 12 שגרירויות אירופיות, וגם של שגרירות קנדה. שגריר בריטניה החדש יצא לאחרונה לסיור בעוטף עזה, והדריך אותו בוגר של הקורס הקודם שלנו. יכולה לפנות אלינו משלחת מארגון כמו איפא"ק, שמביא עשרות אנשים, או משגרירות גרמניה, שמביאה שלושה אנשים, ושני הדברים חשובים".
מה אנשים לא יודעים בנוגע לסכסוך כאן?
"איך ועד כמה ארגוני הטרור מנצלים את שיח זכויות האדם. אנחנו משתמשים בסיפורים האישיים כדי להעביר מסר עמוק: לא ייתכן שמדינה דמוקרטית נלחמת בארגוני טרור, והעולם הנאור בוחר להתייצב לצד הטרוריסטים. זה בלתי נתפס.
"אנחנו לא מבזבזים זמן בשכנוע המשוכנעים. אני גם לא אוהב את המילה 'הסברה'. המטרה שלי היא לא שאנשים יאהבו אותנו. מה שחורה לי – ולכן הקמנו את כל הדבר הזה – הוא שפוגעים בלגיטימיות שלנו להגן על עצמנו, והיא הולכת ונשחקת. ממקבלי ההחלטות בקבינט ועד אחרון הטוראים, הדבר הזה מחלחל, פקודות משתנות וחיילים נהרגים. אז מצידי שיקראו לי פושע מלחמה עד מחר. לא מעניין אותי. זה לא כיף, אבל אני לא מנסה לצאת נחמד. אנחנו לא עושים יחסי ציבור, לא מדברים על 'סטארט־אפ ניישן' ולא על עגבניות שרי וטפטפות".
הארגון, מדגיש שורשן, אינו ממומן בידי המדינה. "אנחנו פועלים כי זה חשוב לנו. התקציב שלנו מגיע מתרומות, רובן מתורמים ישראלים. מעטים ב'האמת שלי' מקבלים משכורת וכל השאר מתנדבים".
אי אפשר להימלט מהשאלה מדוע אזרחים מן השורה עושים את עבודת ההסברה הזו, ולא גורמים מטעם המדינה. "אפשר להיות קנטרניים ולהתלונן שהמדינה לא עושה", טוען שורשן, "ואפשר לומר שגם אם יש ביקורת עליה, המדינה עדיין עושה. כך או כך, מהזווית של השגריר הזר יש הבדל עצום בין פגישה עם דובר משרד החוץ, לבין פגישה עם אזרח שאכפת לו. עולם ה־grassroots, אנשי השטח, ובכלל עולם העמותות האזרחיות מהצד הליברלי־אקטיביסטי של המפה הפוליטית, פורח ברמה שאין כבר מקום להכניס סיכה. מהצד השני של סקאלת הדעות, התחום הזה קצת ישנוני. יש לי ביקורת על הממשלה, אבל אני גם יודע שהסבר מהאנשים שבשטח הוא מעניין ונכון יותר. אם את רוצה לשמוע חוות דעת על הטעם של קוקה קולה למשל, מה יותר מעניין מבחינתך – לשבת עם דובר החברה, או עם אדם שאוהב לשתות משקאות קלים?"
אתה שואף שהמסבירים מטעמכם יביאו בפני קהל השומעים גם את המסקנה הפוליטית שלהם?
"אני רוצה שהם יהיו כמו מפקד שנותן תדרוך לחיילים על גבול עזה. לאף אחד אין מושג אם יש לו כיפה מתחת לקסדה, או קעקוע מתחת למדים. זו לא סיסמה, אנחנו באמת לא מדברים על פוליטיקה".
אבל אתם מן הסתם נשאלים עליה.
"אנחנו לא נוגעים בשאלה למה ישראל יושבת פה או שם. אנחנו מדברים על איך. מנסים להכניס את השומע שלנו לנעליים של חייל שנמצא בשטח – בין אם זו בחורה שישבה בחמ"ל של חיל האוויר בזמן מבצע צוק איתן, ובין אם זה בחור במגלן שחבריו נהרגו לידו. השאלות הפוליטיות מגיעות, אבל אנחנו משיבים שבישראל אף אחד לא בודק מה אתה חושב: אם אתה בריא, נותנים לך נשק ביד ושולחים אותך להגן על המדינה שלך".
אגב, איך האנגלית שלך?
"הכי פחות טובה משל כולם פה. אבל אני מסתדר מצוין".
הקורס הרשמי של "תוכנית עוז" כולל ארבע פגישות, כמה הרצאות העשרה ויום סיור. "בסוף הקורס אנחנו 'מטרגטים' את הבוגרים. יש אנשים שיותר מתאים להם לשוחח עם חבר'ה ישראלים במכינות קדם־צבאיות, יש כאלו שיותר מתאימים לנסוע לקמפוסים בחו"ל, ויש כאלו שידעו לקבל אח"מים. ההתאמה היא בעיקר לפי הסיפורים. מי שהיה בחברון, למשל, יעביר סיור בחברון. אני לא שירתי יום בחברון, אז לא אדריך שם".
"היא לא תלכלך על הבית שלי"
ניר סיני, בת 28 כמעט, היא רכזת מיזמים בעמותת "ישר לחייל". קטנת ממדים ונחושה, היא מעבירה הערב הרצאת הדגמה לחבריה לקורס. במהלכה היא מבקשת ממתנדב לשכב על הרצפה, כשפניו אל הקרקע וידיו על העורף. במבטא אמריקני מושלם מסבירה סיני לנוכחים כי כך נדרשים ילדים בישראל לפעול כאשר נשמעת אזעקה והם אינם במרחב מוגן. זו הדרך היחידה של הילדים, היא אומרת, להתגונן מפני טילים שנורים לעברם. אחר כך היא מספרת על עצמה וחולקת חוויות משירותה הצבאי, ולאורך כל ההרצאה הקצרה הזו ממשיך המתנדב לשכב כשפניו כלפי מטה. בתום שלוש הדקות המוקצבות, אומרת סיני לקהל שלא שכחה את המתנדב שלה, ושגם זה חלק מההמחשה: ההוראות לילדי עוטף עזה הן לשכב בדיוק כך במשך עשר דקות תמימות.
"שירתי בפיקוד העורף כמדריכת אוכלוסייה לשעת חירום", היא מספרת לנו. "הדרכתי בהמון בתי ספר, כולל בכפרים ערביים, בדוויים ודרוזיים. היה ילד שאמר לי באמצע שיעור, 'הם רוצים לפגוע בך על ידי הרקטות, לא בנו, למה את פה?'. ואני צריכה להסביר בסבלנות שגם עליהם יכול ליפול טיל".
גם הילדות שלה, באזור כפרי בארה"ב, לא הייתה שגרתית. "גדלתי במקום קטן בפנסילבניה, כזה שיש בו חופש ביום הראשון של עונת הציד. זה אזור עם הרבה רפתות, והגענו לשם מכיוון שאבא שלי עבד עם פרות. חוויתי במקום הזה המון אנטישמיות באופן ישיר. צלבי קרס על הלוקר שלי בבית הספר, או כיתובים כמו 'כלבה יהודייה טיפשה', היו עניין שגרתי. פעם שחטו חזיר בכניסה לבית הכנסת שלנו. מעולם לא הצלחתי להבין את השנאה הזו. החלטתי שאני רוצה לעשות עלייה ולהתגייס, וכל המשפחה חזרה איתי ארצה".
את חושבת שתצליחי לשנות את דעותיהם של אנשים כמו אלו שפגשת שם?
"הם היו בורים, והם לא ממש מעניינים אותי, אבל במקומות אחרים יש הרבה מה לעשות. למשל, יומיים לפני מבצע צוק איתן טסתי לטיול שנמשך קיץ שלם, בשמונה מדינות באירופה. ראיתי במשך חודשים כמה שונאים אותנו שם. כשהייתי עם חברה בסיור באירלנד, המדריכה המקומית הסבירה על ההיסטוריה שלהם, וחתמה במילים – 'בגלל כל מה שעבר עלינו, תמיד נתמוך בפלסטינים שמתנגדים לכיבוש הישראלי'. החברה הייתה צריכה לעצור אותי שלא אתפרץ מיד. התאפקתי עד תום הסיור, ואז שאלתי את המדריכה בשקט אם למדה פעם על ישראל. אם עברה קורס באסלאם. כמה היא יודעת על המזרח התיכון. היא ענתה לי שלא התעמקה, אבל ידוע מה שישראל עושה, זה בתקשורת. אמרתי לה שאני לא מלכלכת על אירלנד, והיא לא תלכלך על הבית שלי. כבר באותו קיץ הבנתי שאני רוצה לסייע, לעסוק בהסברה. בשנה שעברה למדתי מדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, ראיתי את הפרסום של 'האמת שלי' באיזו קבוצת וואטסאפ של סטודנטים, ונרשמתי".
מה "משימת החלומות" שלך במסגרת הארגון?
"כל מקום שאני יכולה לדבר, לשנות ולהשפיע – אשמח להגיע אליו. בקיץ הזה הייתי באוסטרליה, סיפרתי על המשפחה שלי שחלקה ממוצא מזרחי, והסברתי שגם יהודי המזרח חוו שנאה. דיברתי על האנטישמיות שאני פגשתי כילדה, ועל ההדרכות שהעברתי בצבא, כשלימדתי ילדים לשכב עם הפנים בתוך הרצפה כדי להתגונן. ראיתי שמקשיבים לי, כי כשאתה מספר על עצמך זה מעניין".
"שידעו מול מי אנחנו נאבקים"
אמיר היימן, 26, הגיע לכאן בהמלצת אשתו. הוא חיפש מקום שיאפשר לו לתרום ולעשות קצת מעבר למטלות היומיום, והיא הציעה שיצטרף לתוכנית. את האירוע שעליו הוא מספר חווה בעת שירותו ביחידת מגלן. כך למד לדעת "עד כמה הארגון שמולנו מנצל באופן ציני את האוכלוסייה האזרחית סביבו", כדבריו.
היימן מתאר את היום ההוא בצורה חיה מאוד, מוחשית, וניכר כי הקולות והצלילים משם עדיין חקוקים אצלו עמוק, גם אחרי חמש שנים. זה היה ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן. "נכנסנו לרצועה, ושהינו לילה בתוך שוחות גדולות שדחפורי D9 חפרו לנו. אני הייתי בצוות הצעיר של הפַּלגה, שבבוקר קיבלה משימה: להשתלט על מרפאה של אונר"א באזור חאן־יונס. הבנו מהמפקדים שמהמרפאה הזאת יוצאת מנהרה התקפית לכיוון מדינת ישראל. לפני שנכנסנו למבנה שלחנו פנימה כלבים שמאתרים חומרי נפץ. אחריהם נכנסו לוחמי יהל"ם, יחידת הנדסה למשימות מיוחדות, וכשגם הם לא מצאו מיקוש, אנחנו נכנסנו. כעבור שעתיים־שלוש, כשאנחנו בתוך המבנה, היה פתאום פיצוץ גדול. הייתי אז הקשר של מפקד הפלוגה, ועמדתי לידו ברגע שנשמע ה'בום' המטורף. כולם נהדפו והכול התמלא עופרת. האוויר היה פתאום שחור לגמרי, וכך גם הפנים של כל מי שעמד שם. חוויתי כבר מלחמה, אבל דבר כזה עוד לא היה לי. המ"פ זיהה אותי, אבל אני לא זיהיתי אותו, כי הפרצוף שלו היה כולו שחור. לקח לי כמה רגעים להבין מי הוא. התחילו לירות עלינו טילי נ"ט. הוא ואני קמנו והשבנו אש, כשהאוזניים שלנו עדיין מצלצלות מהפיצוץ.
"אני זוכר הכול. את הפקודות שהמ"פ נתן, את הבקשות שלו לסיוע משוריין, את הפצוע הראשון שפינינו, ואת הסמל של הצוות הבוגר שעבר בין כל הלוחמים כדי לוודא שאף אחד לא נחטף. בשלב מסוים הבניין קרס פנימה, ואנחנו שלפנו אנשים בזה אחר זה. את הפצוע האחרון מצאנו מתחת לבלוק גדול שנפל מהמבנה. בדיעבד נאמר לי שעברו 42 דקות עד שהשגנו שליטה והוצאנו את כל הפצועים החוצה. הרופאים עשו שם כמה ניתוחים בשטח".
בפיצוץ המרפאה נהרגו סמ"ר מתן גוטליב, סמ"ר עומר חי וסמ"ר גיא אלגרנטי, שלושתם לוחמי מגלן. "ראיתי את אחד מהם, כשהתפנה החוצה בכוחות עצמו. אחר כך הוא נפטר, ככל הנראה כתוצאה מקריסה פנימית בעקבות ההדף. אני זוכר אותו אומר: 'תפנו את החברים שלי קודם'. בעוד אנחנו מוציאים את ההרוגים החוצה, הפצועים שאלו אותנו מה קרה, ולא ממש ידענו להשיב להם. לא הבנו בעצמנו ממה נגרם הפיצוץ".
חלפו כמה שעות לפני שהתחוורו להיימן ממדי האסון. "מפקד היחידה הודיע לנו מי נהרג ומי פצוע. מהצוות הבוגר בפלגה נשארו רק מעט לוחמים כשירים. לאבד שלושה חבר'ה זה 20 אחוזים מהצוות. בהמשך הסבירו לנו שיהל"ם והכלבים לא מצאו את חומרי הנפץ, כי אלה הוטמנו בתוך המבנה עצמו (תחקיר העלה כי ככל הנראה, אפילו יסודות הבניין מולכדו – הכ"ח). אשכרה הם שלחו ילדים במשך שנים למרפאה שיושבת על עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. זה פשוט הזוי".
עד כמה האירוע הזה נוכח היום בחיים שלך?
היימן מהסס לרגע. "אתה מנסה להמשיך בשגרה. בימי האזכרות וביום הזיכרון לחללי צה"ל אתה מוצף. עדיין קשה ליהנות מיום העצמאות שבא מיד אחרי".
חושב על זה הרבה?
"האמת שכן. בכל פעם שאני פוגש מישהו מהצוות, אני נזכר. הכרתי אישית כל אחד מהנפגעים. כשאתה משרת ביחידה כזו, יש המון הילה סביב האנשים שמעליך. הם בעצם היו בגילי, כי למדתי שנתיים בישיבה לפי הגיוס, אבל כלוחם בצוות הצעיר אתה מסתכל עליהם כאילו הם אלוקים. ככה אני גם זוכר אותם – יצירתיים, חזקים.
"הגעתי ל'האמת שלי' לא בגלל צוק איתן. כשהשתחררתי מהצבא הייתה חסרה לי תחושת השייכות, התחושה של חשיבות בחיים. יש הרבה ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' שקשה לי להבין את המניעים שלהם. אתה שואל את עצמך למה אף אחד לא עושה משהו, למה לא מספרים מול מי אנחנו נאבקים. בין האנשים שפגשתי כאן יש מי שהצביע לימינה ומי שהצביע למחנה הדמוקרטי, אבל לכולם מדינת ישראל חשובה מאוד".
"את העיוות צריך לספר לעולם"
יובל ירדני בת ה־23, במקור מרעות ועכשיו מתל־אביב, שירתה כקצינת מבצעים מיוחדים (קמ"מית) בחטיבת עציון. על תוכנית עוז שמעה מחברים. "ההסברה תמיד בערה בי. עוד לפני הגיוס הייתי יושבת ומחפשת באינסטגרם אנשים שכתבו על 'פלסטין' ופרסמו שקרים מובהקים, כמו למשל תמונות חלקיות של אירועים ביטחוניים שהתרחשו. הייתי מגיבה להם, מתווכחת. זה היה בנפשי. גדלתי בבית מאוד ציוני, ז'בוטינסקאי".
הסיפור שגוללה כאן בפני חבריה לקבוצה התרחש רק לפני שנה וחצי, בתחילת קיץ 2018. "זו הייתה פעילות מתוכננת של החרמת כספי טרור. לא מעצר, אלא כניסה לבית מסוים וחיפוש עד שיימצא בדיוק מה שיש לגביו מידע. הצבא מגיע לפעילות כזו כשהוא ערוך מאוד, ויש כללים ברורים איך עושים ומה. באים לחפש, בלי לשבור ובלי להרוס".
היעד היה בית במחנה הפליטים אל־ערוב. "זה כפר צפוף מאוד, ויש סכנה שהבית יוקף, שתתפתח הפרת סדר במהלך הפעילות הממושכת. ידענו שבבית הזה יש סכום של כ־50 אלף שקל. זה כסף שהגיע מארגוני טרור כדי לשלם למי שעומד לבצע פיגוע, או לקנות אמצעים לפיגוע. לקחת כסף כזה, משמעו למנוע מעשה טרור. אני יושבת בחמ"ל, נמצאת בקשר תמידי עם הכוח שנכנס פנימה, יודעת שבכל רגע הכול עלול להסתבך. כל הזמן אני עם דפיקות לב וזיעה. אחרי חיפוש שנמשך למעלה משעתיים, הכוח יצר איתי קשר ואמר שלא נמצא כלום. עם זאת, החיילים שמו לב שכמה מנשות החמולה מתגודדות ליד הקיר, לחוצות, מתנהגות בצורה חשודה. הייתי צריכה לקבל החלטה: האם להכניס לתוך אל־ערוב לוחמות, כדי שיערכו חיפוש על גופן של הנשים".
בינתיים השחר החל לעלות. "אנשים מהכפר התאספו מסביב לבית, אבנים כבר יודו, הסכנה לכוח גברה – אבל היה ברור שגברים לא מחפשים על נשים ולא נוגעים בהן. בעזרת המח"ט קיבלנו החלטה שנשארים וממשיכים לחפש. הכנסנו לכפר כוח קטן שכלל שני כלי רכב ובהם לוחמות. לא פשוט להכניס כוח כזה לתוך אל־ערוב, שכבר החלה להתעורר".
הלוחמות חיפשו על גופן של הנשים, ואכן מצאו את השטרות. לדברי ירדני, הכסף הוסתר בבגדיהן התחתונים. "בעיניי זה לחלוטין ניצול לרעה של נשים בידי הקרובים להן ביותר. זה מטורף, שהם מוכנים לסכן אותן ככה, וסומכים על הערכיות של הלוחמים הישראלים. הרגשתי שאת העיוות הזה צריך לספר לעולם. אני מקווה מאוד שדרך התוכנית הזו אצליח להגיע ולהסביר דברים כאלו".
ויש לה עוד מטרה, כמשוחררת טרייה מצה"ל: "הייתי מעוניינת לדבר גם בפני צעירים ישראלים במקומות שיש בהם שיעורי גיוס נמוכים, ולדרבן אותם להגיע לתפקיד משמעותי. אני רוצה להסביר עד כמה התרומה של כל אחד ואחת יכולה להיות חשובה". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
