חלק מחוקרי האמנות רואים במארק שאגאל מעין נח אמנותי, שאמנם לא קיבץ פיזית את החיות אל תוך מקלט צף מפני מי המבול אך כן יצר בציוריו מעין תיבה דמיונית, שמשטחי הקנבס משמשים בה מעין מדורים מדורים לחיות השונות: סוס, עז, פרה, חמור, תרנגולים וציפורים בגדלים ובצבעים שונים מרחפים בחלל המדומיין של שאגאל ומשלימים כל אחד לפי טבעו ותפקידו את עולמו הצבעוני.
אכן, שאגאל פנה לא פעם אל סיפורי התנ"ך כמקור השראה בעבודותיו. "מאז ילדותי", הוא אמר, "התנ"ך מילא אותי ביכולת לבחון את הגורל של העולם, והיווה מקור השראה לעבודתי… אני רואה את החיים מתקיימים וכך גם את יצירות האמנות דרך החכמה של התנ"ך… אל לנו ביצירות האמנות לשכפל את מה שאנו רואים בטבע, אלא העיקר הוא לנסות לתת ביטוי ליסודות אשר לא ניתן לראות בקלות".
את ה"דברים" עצמם ניתן לראות ואף לתת להם מידה, צורה וצבע. אך מה שמעניין את האמן הוא דווקא מה שנעלם מן העין, ואלו הם דווקא היחסים שבין הדברים. משימתה של האמנות אם כן היא לעסוק במערכות יחסים אלו ובשאלה מה מחולל אותם ומה הם תולדותיהם.
שניים מן המוטיבים ששאגאל נהג לעשות בהם שימוש ושמשכו במיוחד את ליבי ביחסים אלו היו הניתוק מהאדמה ונוכחותם של בעלי החיים. אך במיוחד עניינה אותי נוכחותה של הציפור ובמיוחד זו של הציפור האדומה, המופיעה בציורים שונים, כמעין עדה או אפילו שותפה לניסיון של הצייר לתאר ולהנכיח את היחסים המיוחדים שהאדם מקיים במרחב כחלק מהאופן שבו הוא הווה בעולם. ציורים אלו מהווים תיאור של ניסיון כמעט הרואי של האדם להפוך את העולם – למרות כל מגרעותיו, החשכה והאכזריות שיכולים לשלוט בו – לבית.
שאגאל התבטא לא פעם שציוריו הם בעצם זיכרונותיו, בהם הוא מערב מציאות וחלום, סמלים ואגדות, טקסים ישנים ועתיקים הקשורים לעיתים קרובות לתרבות היהודית. אם כך, הבה נשאל: מה תפקידן של הציפור בכלל והציפור האדומה בפרט במרחב הדימויי והאמנותי, המרחב שבו מתקיימת מערכת יחסים חדשה ומיוחדת בין האדם והאדמה?
הצלתו של משה
כדי לחשוב על שאלה זו יש להתחיל בקשר הנצחי והגורלי בין האדם, האישה והאדמה. הטקסט התנכ"י מגלה לנו שעוד לפני הגירוש מגן העדן הא־ל "טען" את העצב כיחס בין אדם וחוה, וכיחס בין האדם והאדמה. לאישה אמר: "בעצב תלדי בנים", ולאיש "ארורה האדמה בעבורך… בעצבון תאכלנה".
עלינו כעת להמשיך ולשאול כיצד יכולים להיות קשורים בעלי הכנף לשיבוש יחסים אלו, או שמא דווקא להם יש תפקיד מסוים בניסיון לתקנם. ואם אכן הציורים נותנים ביטוי לאגדות וטקסים קדומים, הבה נשאל באיזה טקס קדום נעשה שימוש בציפור אדומה כדי לתקן יחס בין האדם והאדמה באופן שמאפשר להם שוב להיות ביחסים תקינים, ואולי אף באינטימיות מעל פניה?
אבקש בנקודה זו להזמין אל הסיפור שלנו את אחת משתי הציפורים ששימשו את הכהן בטקס הטיהור של המצורע. הציפור האדומה היא הציפור שנותרה בחיים, זו שטבלו בקערת המים רוויית הדם של הציפור השנייה שנשחטה. זו הציפור שנשלחה בסיומו של טקס הטיהור ובשיאו לעוף מעל פני השדה, מעל האדמה. בשילוחה היא לא רק שחררה את עצמה מגורלה של אחותה, אלא גם את האדם שהא־ל "נגע" בו בנגע מרחיק ומבדיל, נגע הצרעת המביא עימו גלות זמנית מהבית ומכל יחס חברתי אפשרי מעל פני האדמה.
אך בשילוחה של הציפור האדומה שנטבלה לא תם הטקס של טיהור המצורע ותיקון יחסו עם האדמה. לאחר שנספרו שבעה ימים מרגע טבילתה של הציפור ומעופה על פני השדה, האדם הבא להיטהר יקריב קרבן, ובו הכהן יבצע שוב פעולה של ניתוק מן האדמה – הוא יניף אותו מעלה אל עבר השמים, ומכאן שמו, קרבן עולה. כך, מים וזמן, כל אחד בתורו, מאפשרים מעוף ותנופה מעל פניה של האדמה. אך כיצד קשורה הצרעת ל"עצב" הקדמון שבין האדם והאדמה? ומדוע בחרה מחלה זו דווקא למצוא את ביתה ומשכנה בעור של האדם, בבגדו ובקירות ביתו?
כאן יש להתחקות אחר הופעתה הראשונה של הצרעת. נגע הצרעת הראשון הופיע במשה, ומשה, כמסופר, היה ערל שפתיים. דבריו היו כלואים בשפתו, ללא יכולת להוציאם החוצה, לא בטוב וגם לא ברע. מי שחוללה בו שינוי הייתה ציפורה, ה"ציפור־אישה", שכרתה בלילה, במלון, את הערלה בדרך חזרה מצרימה. ציפורה, ציפור האדומה מן החיתוך שחתכה, היא זו שהסירה את ה"סוגר־שפה", את הערלה, ובכך שחררה את בעלה מאחיזתה של האדמה שכבר פצתה מעט את פיה לקבל אותו אל קרבה. האם בפעולה זו היא גם שחררה אותו מכבלי השפה?
לא ייפלא אפוא שיהיה זה דווקא משה, האיש העניו מכל אדם מעל פני האדמה, אשר ילמד את עמו משהו על אודות הופעתה של הצרעת והמשמעות שלה כסימן וכנגע. הוא האיש שאולי הצליח להתנתק מטומאתה של האדמה בעודו על פניה, האיש שבתחילת דרכו היה ערל שפתיים אך כשעמד בסוף ימיו הוציא פיו שירה. ודבריו יצאו כה בטוב, עד שהפכו שמים וארץ, ובעצם את הבריאה כולה, לעדה ומאזינה.
קללת ההוצאה ברע
נשוב כעת לדין המצורע. דרשו חכמים על המצורע: "זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא רע".
ה"מוציא רע" זהו המוציא דבר מתוך דבר ברע, המוציא דבר מן ה"פנים" אל ה"חוץ" הלא מתאים לו, או המוציאו באופן לא ראוי החוצה. הוצאה זו סופה קלקול של האפשרות של האדם להיות בבית בעולם, מעל פני האדמה.
הפירוש הידוע והשגור לענייני נגע הצרעת הוא כי פעולת הוצאת הרע עוסקת אך ורק בשפה ובמילים – לשון הרע. עם זאת, אם נעיין בסיפור הבריאה נגלה שאת ההוצאה החוצה מן הפנים אל החוץ ברע עשתה דווקא האדמה לראשונה.
הטקסט התנ"כי מספר לנו כי הא־ל ציווה על האדמה ל"הוציא" עץ פרי, היינו שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא עץ פרי. לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה. לאחר מכן ציווה הא־ל על האדם, "מכל עץ הגן תאכל", אך האשה שינתה בלשונה והוציאה אף היא רע, כשענתה לנחש: "מפרי עץ הגן נאכל".
אם כך, גם האדמה וגם האישה "הוציאו" כל אחת בדרכה החוצה ברע. זו עץ וזו עצה רעה. על כן, מעתה, "ארורה האדמה בעבורך". האדמה כעת ואולי לעד תוציא את פריה ברע עבור האדם, רק קוץ ודרדר, ואילו על האישה נגזר להוציא בעצב החוצה את פרי בטנה.
אך לא בכך נעצרה הקללה שבין האדם והאדמה. קין, בנו של אדם, נתקלל אף יותר, ב"ארור אתה מן האדמה". צאצאיו ימשיכו להוציא ברע. אז בא מבול המים הגדול כדי להתחיל את תהליך התיקון של היחס בין האדם והאדמה – מבול שטבל את כל הבריאה והחריב כך כל חי, אדם, צמח ובהמה.
הקץ, אם כך, בא מלפני הא־ל על היחסים בין אדם, אישה ואדמה, ועל האפשרות שלהם למקום ובית על פניה. כל מה שנותר זו תיבה (מילה) כלואה, צפה על פני האדמה שהפכה לקערה עצומה של מים, בטקס טיהור עולמי שהא־ל החליט לתקן בעצמו.
אך הנה, שוב, תופיע הציפור. זו תבוא לעזרת האדם בניסיונו לחדש את היחס החרב עם האדמה. היא זו שבשילוחה תשחרר את נח ובני ביתו מהשפה הערלה, הרי היא ה"תיבה", המילה הסגורה. היא זו שבמעופה תעיד שהאדמה התגלתה, ובפיה תחשוף את היציאה החוצה של עץ חדש מן האדמה. במעופה, ביציאתה ובבואה הפיחה הציפור בעולם תקווה חדשה שהנה כעת הופרה הקללה הקדמונית בין האדם והאדמה. וכעת, כשהאדמה התגלתה ביכולתה להוציא שוב עץ החוצה, החליט הא־ל לאסוף חזרה את ה"עצב" שטען בעולם, "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם".
מבחינה זו, הציווי לנח "צא מן התבה" משמעו: צא נח, אך הפעם בטוב, לא ברע, אתה וכל החיות, שכן כל הווייתו של האדם נמדדת באופן שבו הוא יודע לצאת החוצה. ברגע זה משך הא־ל אליו, אל ליבו חזרה, את העצב ש"טען" בין האדם, האישה והאדמה, כשהוא מעניק בכך הזדמנות חדשה ליחסים אחרים ביניהם: יחסים של שכינה ולא של מלחמה, יחסים של אינטימיות בין האדם, האישה ושאר הברואים מעל פני האדמה.
האיש שחזר לאדמה
עם הרגישות לרגע מיוחד זה בסיפור הבריאה נחזור להביט בציוריו של שאגאל, "הנח של האמנות", כפי שכינינו אותו. ניתן להציע כעת כי המרחבים המדומיינים שלו מנסים לתאר זיכרון, חלום ואגדה. זהו חלום על אודות העולם כאפשרות של בית עבור האדם, מקום של שכינה עבור האיש, האישה והחיות על פני האדמה. אולי זהו זיכרון של רגע קדמון, ציור של הוויה חד פעמית, זו המזכירה את רגע היציאה מן התיבה, הרגע שבו האדם והחיות עדיין ריחפו יחד על פני המים מעל פני האדמה, וברקע – ציפור במעופה, הציפור ששולחה מן התיבה, המילה הסגורה, הציפור המטהרת, המעידה על היכולת להוויה אחרת מעל פני האדמה, הציפור של נח, של משה ושל הכהן, המניף תנופה גדולה.
הבה נביט מחדש כעת על המרחב המצויר של שאגאל, ונציע כי הוא אולי מנסה ברגישות עצומה לתאר את אותו הרגע שבו הייתה יכולה להתקיים אינטימיות חד פעמית בין האדם, האישה והאדמה, האינטימיות הדרושה ליכולת של האדם לשכון על פניה ולהיות בבית בעולם. אותו רגע אחד מיוחד אך כנראה בלתי חוזר. שכן ממש מיד לאחריו, כך יספר לנו הטקסט המקראי, שוב יוציא האדם, נח, שייקרא הפעם "איש האדמה", היינו האיש שחזר אל האדמה והוציא את הפרי החוצה ממנה, שוב לרע, כשהוא מחלל את האפשרות הנוספת שניתנה ליחס אינטימי בין האדם והאדמה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה".
כשנח יתפכח וישתחרר מהשפעתו של הפרי שיצא לרע מן האדמה, הוא ישמע מבניו על הוצאה נוספת ברע, הוצאה של האינטימיות של האב, שבנו חם הוציאה החוצה מאהלו: "ויגד לשני־אחיו, בחוץ". אז כבר לא תהיה כל בררה, ושוב יחזרו ויופיעו אל תוך ההוויה האנושית העצב והקללה הקדומה, כיחס בין בני האדם והאדמה. זאת, עד בואה שוב של הציפור האדומה, בין אם בסיפור, בשירה, בציור או בנבואה. אולי בשילוחה היא תשחרר אותנו מן השפה העצורה, השפה הרעה, ובמשק כנפיה תהדהד שוב במרחבנו משהו מן הזיכרון הקדמון של יכולת לאינטימיות בין איש, אישה ואדמה.
המאמר מוקדש לזכרו של אבי מורי פרופ' מרסל (משה) מנדלסון ז"ל, שממנו למדתי לקרוא ולהתבונן
