"בממשלת גולדה, המדליפים היו בדרך כלל שרים ממפלגות זוטרות. היא עצמה הייתה אלרגית להדלפות. על אלה שעשו זאת היא נהגה לומר: 'הם סוחרים ברכוש גנוב'. בגלל החשש מהם, גולדה לא תמיד הביאה לממשלה את כל המידע הדרוש. כלומר, בנושאים מסוימים, ממשלת ישראל לא ידעה על מה היא מדברת. יום אחד, אחרי שהסתיימה ישיבת ממשלה, גולדה שבה למשרד שלה משועשעת. היא סיפרה שהשר משה קול ואחרים אמרו 'חוסיין חושב כך וכך', ואז הוסיפה: 'לא יכולתי להגיד להם שאמש ראיתי את המלך חוסיין, ואני יודעת בדיוק מה הוא חושב'".
מירון מדזיני, ששימש כדובר לשכתם של שלושה ראשי ממשלה, דווקא סבור שהדלפות היו ונשארו כלי לגיטימי מבחינת העיתונאים. כן, גם כשהם מקבלים חומרים מחדרי החקירות. "הם לא גונבים שום דבר. מישהו נותן להם את זה, מתוך מגמה שהחומר יתפרסם. העיתונאים הללו עושים את עבודתם כיאות. יש עיתונאים אחרים, הגונים פחות, ולא אזכיר שמות. הם מתאפיינים בסיקור מוטה, באי בדיקת העובדות, ברשלנות. אני רואה את זה הרבה בטלוויזיה – מראיינים אנשים, ולא תמיד שואלים את השאלות המתבקשות.
"בכל מקרה, זה לא חכם מצד ראש הממשלה לקרוא להחרמת כתבים או גופי תקשורת בשל ההדלפות. גם דוד בן־גוריון לא סבל את העיתונים הגדולים – 'אחד טיפש ואחד נחש', הוא אמר על הכותבים שלהם. לוי אשכול היה רגיש מאוד לביקורת בעיתונות. אך מעולם לא עלה על דעתם של ראשי ממשלה אלה להגיד שצריך להחרים עיתון. זה מעשה פסול, שישאיר אותנו עם עיתונות בנוסח 'פרבדה' הסובייטי או 'יומון העם' הסיני".
מדזיני הוא האיש שתמיד היה שם כדי להסביר ולהעביר מסרים לתקשורת – אם זה כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), ואם כדובר לשכת ראש הממשלה. במסגרת תפקידיו אלה הוא היה עֵד הן למעטפת היחצ"נית שנבנית סביב מנהיג בניסיון ליצור לו את התדמית הרצויה, והן לרגעים של כנות נדירה, נטולת תחשיבים פוליטיים. כך למשל נכח בריאיון שנתנה גולדה באוקטובר 1972 לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, ושמע את ראש הממשלה אומרת כי היא מבוגרת כבר, עייפה ושחוקה, וכי בכוונתה לפרוש מיד אחרי הבחירות שיתקיימו באוקטובר 1973. בפועל הבחירות הללו נדחו בגלל מלחמת יום הכיפורים, שטרפה גם את הקלפים הפוליטיים. "בריאיון גולדה אמרה באנגלית: 'מספיק, מספיק, מספיק. אחרי הבחירות חפשו מישהו אחר'", נזכר מדזיני. "בסופו של דבר היא התחרטה על שלא פרשה מוקדם יותר, כי כך הייתה נכנסת להיסטוריה כדמות חיובית מאוד. לה, לבן־גוריון, לשרת ולאשכול היה משהו חשוב ונחוץ שנקרא מצפן מוסרי".
וכשאתה מנסה לזהות לאן מצביע המצפן המוסרי של המנהיגים העכשוויים, מה ממצאיך?
"את האישיות של נתניהו אני לא מצליח להבין עד היום. אני מתרשם שהוא מבריק, חכם, יודע הכול, אבל משהו חסר. את ההגדרה הטובה ביותר להתנהגותו סיפק עורך הדין שלו, יעקב וינרוט, שאמר שראש הממשלה רדוף פחדים".
איך אתה רואה את פגישותיו של נתניהו עם נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, במטרה "לסובב את הספינה" של העיתון ולזכות בסיקור חיובי?
"ראשי ממשלה מאז ותמיד שוחחו עם עורכים, אני לא יודע אם שוחחו עם מו"לים. בתקופתו של נח מוזס, אביו של נוני, לא דיברו איתו אלא עם העורך דב יודקובסקי, והוא היה האיש שקבע. משה שרת, אגב, נהג לנסוע באופן קבוע למערכת ה'ג'רוזלם פוסט' כדי לוודא שמתרגמים נכונה את הנאומים שלו מהכנסת, כי ידע שהם נקראים בשגרירויות הזרות. כל ראש ממשלה רוצה סיקור חיובי, זה טבעי, השאלה היא מה הוא מוכן לשלם ועד כמה הוא מוכן להרחיק בשביל זה".
יש הטוענים כי השבוע משטרת ישראל היא זו שהרחיקה לכת, כשחקרה את דוברו של ראש הממשלה, יונתן אוריך, והחרימה את הטלפון שלו.
"אני מאוד לא מאושר ממה שעשו. חשוב לחקור, אך לא היו צריכים לקחת את הטלפונים. זוהי חדירה לפרטיות, כמי שהיה דובר לשכת ראש הממשלה, אני יכול להבין את הרוגז שלו. ברגע שלקחו לו את הטלפון, למעשה מנטרלים אותו. המשטרה הייתה צריכה לבדוק את הטלפון בנוכחות הדוברים".
פגישה מיותרת
מדזיני מתגורר כיום בירושלים, העיר שבה נולד. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, שהוא היה ממקימיו. גם בגיל 87 הוא ממשיך בפעילות אקדמית ענפה של השתתפות בכנסים ומתן הרצאות בארץ ובעולם, בעיקר מטעם ארגון "סיגנל", שמטפח קשרים בין ישראל לאוניברסיטאות בסין. בימים אלה הוא כותב ספר על טייוואן, ולאחרונה נסע לשם לשלושה שבועות ונפגש עם אנשי אקדמיה. "חשוב שהישראלים יכירו את הטייוואנים, כי יש הרבה קווי דמיון בינינו לבינם", הוא אומר. "השטח של שתי המדינות דומה; שתיהן נמצאות בקצוות של אסיה, והקשר שלהן ליבשת לא ברור – אנחנו ודאי שלא רואים עצמנו חלק ממנה, אצלם יש ויכוח; לשתי המדינות יש אויבים שלא משלימים עם קיומן – סין העממית במקרה שלהם, איראן ואחרים במקרה שלנו; גם אנחנו וגם הם קשורים, לא אגיד תלויים, בארצות הברית; ומאחר שלשתי המדינות אין כמעט משאבי טבע, שתיהן נשענות על ההון האנושי".
את נקודת הפתיחה של הקריירה שלו חב מדזיני להוריו, רגינה ומשה. "לא הייתי ילד שמנת, אבל אולי יוגורט, אשל. כילד הכרתי את החבורה הזו של בן־גוריון, גולדה, שרת ואחרים, שהיו מבחינתי חברים של ההורים שלי. אותו הגיל, אותו הרקע. שרת גם היה שכן שלנו. יש מילה חשובה מאוד – קונקשנס, קשרים. בסינית קוראים לזה גוואנשי. אני מקרה טיפוסי של מישהו עם קשרים, וזה עזר לי לקבל תפקידים".
אמו, רגינה מדזיני לבית המבורגר, הייתה המזכירה הראשית של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. היא עלתה לארץ ממילווקי שבארה"ב יחד עם גולדה מאיר, ונותרה חברתה הטובה ביותר ואשת סודה הקרובה. עבור מירון מדזיני, "גבירתי ראש הממשלה" הייתה גם "דודה גולדה". דמותה ריתקה אותו, והוא אף כתב את הביוגרפיה שלה שיצאה לאור בשנת 1990, 12 שנים אחרי מותה.
ערב הביקור בקונגו, הנשיא ג'וזף מובוטו תלה שם חמישה מהשרים. ככה זה במדינה מסודרת – שרים משתוללים, אז תולים אותם. ועכשיו, מה אנחנו עושים? לבקר שם או לא? אשכול אמר 'תשאלו את אוֹבְּרִי', כשהכוונה לאבא אבן, שהיה שר החוץ
אביו, משה מדזיני, היה פעיל ציוני ועיתונאי. במשך שנים כתב ב"הארץ" את מאמר המערכת הנחשק, ושימש כשליח העיתון באנגליה ובארה"ב. הוא היה גם איש "קול ישראל", ששידר עוד ב"קול ירושלים" המנדטורי. הפינה הקבועה שהגיש בתחנה מדי מוצאי שבת נחשבה לתוכנית המואזנת ביותר בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה. "כל השבוע אבי היה רושם לעצמו רשימות, ובסמוך לשידור היה מתיישב וכותב את הסקירה שתשודר. הייתי הולך איתו לצנזורה, ואחר כך היינו נוסעים באוטובוס לאולפנים. רק פעם אחת פסלו לו משהו, אחרי שצרפת נפלה. הצנזור סבר שהטקסט פסימי מידי".
שידור רדיופוני אופטימי יותר, אך מתוח לא פחות, העביר משה מדזיני מההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר. "ישבתי ליד הרדיו באחת בלילה כשבידי רשימת המדינות", מספר בנו. "אפגניסטן – לא. ארגנטינה – נמנעת. אוסטרליה – כן. כשזה נגמר, כולם רצו לרחובות. כשאבא חזר נרגש מניו־יורק, הוא סיפר שעד הרגע האחרון לא היה ברור אם יושג הרוב הדרוש. לצערי, אין בשום מקום הקלטה של דבריו בשידור ההוא".
את השכלתו האקדמית רכש מירון מדזיני בארה"ב. בזמן לימודי התואר השני עסק גם בתפקידי הסברה בשגרירות ישראל בוושינגטון, בתקופת כהונתו של אבא אבן כשגריר. את הדוקטורט שלו עשה בסוף שנות החמישים באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1961 נישא לירמה, שאותה הכיר כשעבדה כמזכירה במשרד החוץ. השניים חיו יחד כמעט חמישים שנה, עד פטירתה.
ב־1962 חזר מדזיני ארצה, ולימד היסטוריה, פוליטיקה ומדיניות חוץ של יפן. למעשה הוא היה המרצה הראשון בישראל שלימד את התחומים הללו. באותה שנה גם מונה למנהל לע"מ בירושלים. בכנסת החל אז להתגבש "חוק איסור לשון הרע", שעורר סערה ציבורית: מתנגדיו טענו כי הוא יכביד את נטל ההוכחה על עיתונאים, ויפגע בחופש הביטוי ובחיסיון הניתן למקורות. שר המשפטים דב יוסף משך זמנית את הצעת החוק לצורך תיקונים, ולבסוף הושלמה החקיקה בשנת 1965. לאורך השנים שבו ועלו כמה יוזמות שמטרתן להרחיב את החבות של העיתונאי לשלם פיצויים למי שחש עצמו נפגע מפרסום תקשורתי. ב־2016 אף בחן נתניהו הצעת חוק שתאסור הקלטת שיחה, אם הצד השני אינו מודע לכך – כשהמשמעות היא גניזת תחקירים עיתונאיים רבים; כיום אוסר החוק הקלטת סתר רק כאשר היא נעשית על ידי מי שאינו צד לשיחה. "זה מסוכן", אומר מדזיני נוכח ההצעות הללו. "אין סיבה לשנות את החוק. העיתונות הישראלית היא חופשית באופן הבסיסי: עיתונאי יכול לכתוב מה שירצה, אך הוא מסתכן אם העובדות לא נכונות. זהו מקצוע של מילה בסלע. אתה צריך לוודא את מה שאתה כותב, בייחוד אם מדובר בעניינים אישיים".
לאחר פרישתו של בן־גוריון מראשות הממשלה, קרא לוי אשכול למדזיני ומינה אותו לדובר לשכת ראש הממשלה. התפקיד הזה – שלא הוגדר כ"דובר ראש הממשלה" – אינו נוגע בעניינים פוליטיים, מה שאפשר למדזיני להמשיך גם בתפקידו בלע"מ. השר הממונה עליו בתפקיד זה היה ישראל גלילי – אז שר ללא תיק ששימש לסירוגין כשר האחראי על שירותי ההסברה, והיה בעל השפעה רבה על אשכול.
ראש הממשלה החדש עשה מאמצים להשתחרר מצילו של קודמו המיתולוגי. מדזיני נזכר בהפקות מתוזמרות של יחסי ציבור, שנועדו להראות את כוחו והשפעתו של אשכול. "בקיץ 1964 נסעתי איתו לביקור רשמי בצרפת. שהינו שם עשרה ימים, מהם שמונה ימים מיותרים. זמן קצר לפני כן אשכול הורה להעלות ארצה את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי – בניגוד גמור לדעתו של בן־גוריון – אבל החליט לא להיות בארץ בעצמו בזמן הטקס. אנחנו רק עברנו על פני הארון של ז'בוטינסקי, כשהמטוס שהביא אותו מארה"ב עצר בשדה התעופה אורלי בפריז".
במהלך השהות בצרפת גילו אנשי הצוות של אשכול כי ראש ממשלת טורקיה, איסמט אינני, מתאכסן עמו באותו מלון. הם דרשו ממדזיני שיסדר במהירות פגישה בין שני המנהיגים. "הרעיון היה להראות שאשכול נפגש עם גדולי העולם, אך בפועל הייתה זו שיחה חסרת חשיבות", הוא מספר. "גם בקיץ 1966 החליטו החכמים שחשוב להוציא קצת את אשכול לחו"ל ולתת לכך כיסוי תקשורתי, ולכן נקבע לו מסע מדיני באפריקה: סנגל, קניה, קונגו ואוגנדה. ערב הביקור בקונגו, הנשיא ג'וזף מובוטו תלה שם חמישה מהשרים. ככה זה במדינה מסודרת – שרים משתוללים, אז תולים אותם. ועכשיו, מה אנחנו עושים? לבקר שם או לא? אשכול אמר 'תשאלו את אוֹבְּרִי', כשהכוונה לאבא אבן, שהיה שר החוץ. יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שלח מברק: 'אנא המלצותיכם: האם לקיים את הביקור ועם מי להיפגש?'. אבן ענה: 'ממליצים לקיים את הביקור, מציעים שתיפגשו עם הבלתי תלויים'. זה קלאסי לאבן, היה לו חוש הומור אדיר. וכך נעשה".
גם לביטחון יש גבולות
אשכול שב ונחשף בחולשתו בעקבות המיתון שיזם יחד עם שר האוצר פנחס ספיר בסוף 1965, בניסיון לייצב את המשק ולבלום את האינפלציה. האופוזיציה, ובעיקר מפלגת רפ"י של בן־גוריון, תקפה ללא הרף. אמרות הכנף שפיזר אשכול – דוגמת "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים", או ההוראה "חצי תה, חצי קפה" שנתן למלצר בישיבת ממשלה – עוררו גלי לעג כלפיו. "אי אפשר היה למכור לציבור את המיתון כצעד מחויב המציאות, כי האבטלה בארץ הגיעה לעשרה אחוזים", מספר מדזיני. "הוא גם נתפס כהססני ופשרני בענייני ביטחון, כי התגובה שלו לפיגועים הייתה 'הפנקס פתוח והיד רושמת'. וכשהרמטכ"ל רבין אמר בריאיון לעיתון 'במחנה' שאולי נצטרך למגר את המשטר הסורי, אשכול קרא לו ונזף בו כהוגן".
בכל פעם שהוא השמיע אמרה בלתי פופולרית, זה סיבך אותך כדובר?
"לא, כי אנשים ידעו שכך אשכול מדבר. היו לו שני עיתונאי חצר, שעמם שוחח ביידיש: אריה צימוקי ויוסף חריף. ידענו שהם מקבלים יחס מיוחד".
מה בכל זאת עשיתם כדי להילחם בתדמית של אשכול כמנהיג חלש?
"לקחנו למשל עיתונאים לסיורים איתו. אבל כשהיו הפגזות על יישובים בצפון, וישראל לא בדיוק נתנה מענה, היה לנו קשה".
לקחנו את אשכול לאולפני קול ישראל בקריה, וכשהחל לקרוא מהדף, הייתה דומייה של בערך דקה וחצי. זה לא היה גמגום, הוא פשוט לא הבין מה עדי תיקן. כשיצאנו משם, אשכול עצמו לא בדיוק קלט מה קרה, אבל אנחנו תפסנו את הראש. זה למעשה קבע את גורל כהונתו כשר ביטחון
אנשי רפ"י החלו לרמוז באותם ימים כי אשכול, שכיהן גם כשר ביטחון, אחראי למחדלים ביטחוניים של ממש. הם דיברו למשל על סיור של נציגים אמריקנים במתקני הכור הגרעיני בדימונה – אף שלמעשה בן־גוריון היה מי שאישר זאת, עוד בעת כהונתו כראש ממשלה. עוד הם רמזו כי אשכול עשה טעות קשה בפרשת מהדי בן־ברקה, מנהיג אופוזיציה מרוקני שככל הנראה חוסל בפריז. "הטענה הייתה שהמוסד עזר לפתות אותו להגיע לשם", אומר מדזיני. "לי אין מושג עד היום אם זה נכון או לא".
ממשלת ישראל עשתה הכול כדי שפרשת בן־ברקה לא תהפוך לשערורייה בינלאומית ופוליטית. שמואל מור ומקסים גילן, עורכי כתב־העת "בול", הושמו בחשאי במעצר אחרי שהעזו לרמוז בעיתונם על קשר ישראלי לחיסול. כדי לשמור על סודיות, התאפשר להם להמשיך להוציא לאור את העיתון בעודם עצורים. הדבר נודע רק הודות לפרסומים בעיתונות הזרה, ואלה צוטטו בהרחבה בישראל. "ההוראה הייתה: לא נוגעים בפרשייה הזו, לא מדברים עם עיתונאים, לא מתעסקים בנושא", מספר מדזיני. "הם חשפו? אז מה, אתה לא חייב להגיב על כל דבר. גם הסיפור הזה פגע באשכול, אין ספק. אני בעד חשיפה רחבה ככל שניתן, כי בסופו של דבר העובדות מתגלות. ביטחון־ביטחון־ביטחון, אבל עד גבול מסוים".
האמון באשכול הגיע לשפל בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. ב־28 במאי 67' נשא ראש הממשלה נאום לאומה בשידור חי ברדיו – והגמגום שתקף אותו לפתע הוסיף עוד נדבך לחרדה הציבורית מפני הבאות. מדזיני, שנכח במעמד ההוא, מספר מה בדיוק אירע שם: "גלילי כתב את הנאום, ועדי יפה, ששימש ראש לשכתו של ראש הממשלה, הכניס בטקסט כמה תיקונים. לקחנו את אשכול לאולפני קול ישראל בקריה, וכשהחל לקרוא מהדף, הייתה דומייה של בערך דקה וחצי. זה לא היה גמגום, הוא פשוט לא הבין מה עדי תיקן, ולא היה לו מספיק זמן לקרוא את זה בעוד מועד לפני השידור. כשיצאנו משם, אשכול עצמו לא בדיוק קלט מה קרה, אבל אנחנו תפסנו את הראש. זה למעשה קבע את גורל כהונתו כשר ביטחון (מיד אחר כך מינה אשכול את משה דיין לתפקיד – מ"פ). אני למדתי לקח: בימי מלחמת יום הכיפורים הקלטנו את גולדה מראש לפני השידור, ואפילו פעמיים".
אחרי מלחמת ששת הימים ניסו אנשי לשכתו של אשכול לשקם את תדמיתו. "לקחו אותו לשארם־א־שייח ולבסיסי צה"ל, לקחו אותו לכותל – ושום דבר לא עזר. ראינו אדם מוכה ושבור, וכך זה היה עד יום מותו".
מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון ישראלי. מדוע אשכול היה מוכה?
"אני זוכר שבאנו אליו ביום שני בבוקר, יומיים אחרי שהמלחמה הסתיימה, ורגע לפני שיישא בכנסת נאום ניצחון. הוא ישב בכורסה, הסתכל עלינו ואמר: 'ילדים, מה נעשה עם כל זה?'. אז דיברנו על ניצחון אדיר, אבל עד היום אנחנו שואלים מה נעשה עם כל זה, וברור שיש בעיה עם הגדרת הגבולות. אם את שואלת אותי, הפתרון צריך להיות 'מדינה מינוס' שהיא יותר מאוטונומיה, ברוח מה שהגדיר נתניהו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיהיו לפלסטינים טילים, תותחים, שריון וחיל אוויר, אבל כן צריך לאפשר להם מידה רבה יותר של שלטון עצמי".
כמי שהיה אחראי בלע"מ על הקשר עם כתבי החוץ, זכה מדזיני להיות נוכח במעמדים תקשורתיים אייקוניים. הוא ישב לצד אשכול בריאיון ל"ניוזוויק" ב־3 בפברואר 1969 – שהיה בדיעבד הריאיון האחרון של ראש הממשלה לפני מותו. "מנהיגי ישראל באותם ימים סמכו יותר על הכתבים הזרים מאשר על העיתונאים המקומיים, והאמינו שהם הגונים ומנומסים יותר בשאלות שלהם", אומר מדזיני. "ובכל זאת, אשכול הסתבך שם ורמז על אפשרות של החזרת שטחים. באמצע הריאיון הוא הרגיש לא טוב ונהיה חיוור. הוצאנו את העיתונאים מהחדר. אחר כך סיפרו לי המאבטחים שהוא הקיא. לקחו אותו הביתה, והוא לא יצא משם יותר. ישיבות הממשלה נערכו אצלו. כשהתעוררה סערה בעקבות דבריו הריאיון, יגאל אלון היה זה שנקרא להגן על אשכול בכנסת.
"ערב מלחמת יום הכיפורים, ממשלת ישראל לא ידעה על ריכוזי הכוחות של האויב ועל המתיחות. השרים שאלו אותה 'למה לא סיפרת לנו?'. ממשלה שעובדת בלי מידע, זה מסוכן"
"ב־26 בפברואר כבר קראו לי למחנה שנלר, לעבור על נוהל הלוויות של ראשי ממשלה. בעוד אנו יושבים, הגיע טלפון: 'הפעל'. אשכול מת. הצטערתי מאוד, כי אהבתי אותו. חוץ מבן־גוריון, שזו סקאלה אחרת לגמרי, מבחינתי אשכול היה ראש הממשלה הטוב ביותר".
העורכים ביקשו: אל תתנו לדיין להתראיין
את כס ראש הממשלה ירשה גולדה מאיר. לאורך רוב תקופת כהונתה היא סירבה להיעזר בדובר, "שלא יהיה 'עוד אחד שיסתובב, ירצה לדעת סודות וידליף', כפי שנהגה לומר". מדזיני, שליווה אותה בשנים אלה רק במסגרת תפקידו בלע"מ, זוכר היטב את כישלון הפגישה המפורסמת שלה עם "הפנתרים השחורים", שנערכה ב־13 באפריל 1971, והפרוטוקול שלה הותר לפרסום רק השנה. "גולדה שאלה את הפנתרים במה הם עובדים", מספר מדזיני. "כשגילתה שאין להם עבודה, היא תיארה באוזניהם מה היה כשהיא באה לארץ, ואיך עבדו למרות הקשיים. אחר כך הסתבכה עם הביטוי שאמרה לעיתונאי, 'הם לא נחמדים'. היא אכלה את עצמה על האמירה הזו.
"הרגיז אותי מאוד שהיועצים שלה לא הכינו אותה לשיחה עם הפנתרים. מרביתם היו מומחים לענייני חוץ, וההנחה שלהם אמרה שגולדה, שהייתה בהסתדרות ושימשה כשרת העבודה, כבר מכירה את החומר. הפגישה הזו הייתה קטסטרופה מהרגע הראשון".
ביולי 1973 נקרא מדזיני אל מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, מרדכי גזית. "הוא שכנע את גולדה לקחת לתפקיד דובר הלשכה אותי, כמי שהיא מכירה מאז שהיה ילד. הלכתי אליה והיא אמרה לי: 'שמע, כשיש איתנו רק אנשים מבפנים, אתה יכול לקרוא לי גולדה. כשיש אנשים מבחוץ – או גברת מאיר או ראש הממשלה'. אמרתי, 'מקובל. יש עוד הנחיות?'. 'שלא תשקר', גולדה אמרה, והיא צדקה. דובר צריך להיות אמין. אתה יכול להגיד 'לא יודע', 'לא מוכן להגיב'. היו כמה פעמים שנאלצתי לשקר, לא זוכר מתי. אבל ידעתי שאם יתפסו אותי בשקר, האמון נגמר".
לפי מדזיני, החשש של גולדה מהדלפות, והמנהג שלה לסגור דברים במתכונת המצומצמת של "מטבחון" אצלה בבית בסופי שבוע, היו בעוכריה. "ערב מלחמת יום הכיפורים, ממשלת ישראל לא ידעה על ריכוזי הכוחות של האויב ועל המתיחות. השרים שאלו אותה 'למה לא סיפרת לנו?'. ממשלה שעובדת בלי מידע, זה מסוכן. גם היום, מכיוון שההדלפות מוועדת חוץ וביטחון הן הרסניות, מדווחים את המידע המלא רק בוועדות משנה מצומצמות, ואז שוב השרים לא יודעים הכול, כמו ערב מלחמת יום כיפורים".
לקראת יום כיפור תש"ף פרסמו ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון פרוטוקולים של דיוני הצמרת הצבאית מ־1973, והציטוטים משדרים את הכאוס והפאניקה. "לפני יום הכיפורים, היה מצב סוריאליסטי", אומר מדזיני. "ההנחיה הייתה להוריד את המתח, כי בסוף אוקטובר עמדו להיערך בחירות, ומפלגת העבודה ניהלה קמפיין שאומר שמעולם לא היה פה טוב כל כך: שקט ביטחוני, כלכלה שעובדת, עלייה, תיירות. ההנחיה לכתבים הצבאיים הייתה שאפשר לכתוב משהו על המצב בגבול, אבל בצמצום: יש ריכוזים, יש קצת מתיחות, לא יותר מזה".
ההנחיה הזו הייתה טעות?
"בדיעבד כן. התקשורת לא התריעה ערב יום הכיפורים. ההפתעה נגרמה גם בגלל עמדתו של ראש אמ"ן אלי זעירא, שגרס שהסבירות למלחמה נמוכה. ראש המוסד צביקה זמיר דווקא הביא מידע מהמקור המצרי שלו, אשרף מרוואן, שאומר שתהיה מלחמה. הרמטכ"ל דדו לא בדיוק ידע לאן נושבת הרוח, וכתוצאה מזה גם גולדה לא ידעה.
"היה דיון אצל ראש הממשלה ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה. זעירא לא נכח כי הוא היה חולה, ומי שייצג אותו היה אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר. גם שם נאמר כי הסבירות למלחמה היא נמוכה. אף אחד לא שאל את הצבא: 'נניח שאתם טועים, מה אז?'. גולדה, גלילי, אלון, דיין – אף אחד לא שאל. זו הייתה שגיאה נוראית.
"למחרת הייתי בתל־אביב עם גולדה. הגיעה ידיעה שלפיה הרוסים מפנים את משפחות הנציגים שלהם מסוריה וממצרים – סימן ברור לכך שמשהו עומד לקרות. גולדה אמרה: 'מה הם יודעים שאנחנו לא יודעים?'. את זה אני לא אשכח. בדיונים באותו בוקר הרמטכ"ל ביקש אישור למכת מנע, וגולדה סירבה כי הייתה התחייבות שלה לאמריקנים לא לעשות זאת. בפועל, ההחלטה לא לתת מכת מנע נשלחה בערב יום כיפור לאמריקה, למרדכי שלו ששימש כציר בוושינגטון. הוא הספיק להעביר אותה למחלקת המדינה, שהייתה אמורה להעביר את זה הלאה, להנרי קיסינג'ר. אולי זה עבר, אבל קיסינג'ר טוען שלא קיבל את ההודעה עד אחרי פרוץ המלחמה".
מה אפשר ללמוד מכך לימינו?
"הדילמות כיום דומות למדי. להנחית מכת מנע על איראן, חזבאללה או חמאס – או לא להכות? לתאר בפני הציבור בדיוק מה עומד מולנו, או להסתיר? אני מבין את ההתלבטויות של נתניהו מבחינה זו. הבעיה איתו היא הקושי שלו בקבלת החלטות, ובכך הוא שונה לחלוטין מגולדה. עד היום אני טוען שאם כבר הייתה מלחמה, תודה לאל שגולדה היא שניהלה אותה. היא עשתה זאת בשיקול דעת, בשקט, בקור רוח, נכנסה לפרטים, חטיבות, יחידות, אמצעים. היא לא הבינה בצבא, לא הייתה חיילת, אך היו לה חושים בריאים שאפשרו לה לשאול את השאלות הנכונות".
הוא חוזר אל יום כיפור 73', רגע לפני שתיים בצהריים. "ישבתי עם כמה שרים. נשמעה אזעקה והכניסו פתקה עם הודעה שהם התחילו. גולדה הייתה מופתעת, כי ההנחה הייתה שההתקפה תיפתח בשש בערב – זה היה המידע שזמיר קיבל מאשרף מרוואן. זעירא בדיוק הסביר לכתבים צבאיים שהסבירות למלחמה עדיין נמוכה, והאזעקה הגיעה תוך כדי התדרוך".
המחדל של חוסר המוכנות הוא על ראשו של זעירא?
"המחדל על ראש כולם. יום הכיפורים רודף אותנו עד היום, וכולנו אשמים. זעירא טעה, אבל היה מעליו גם שר ביטחון, משה דיין, שיום אחד אמר 'רבותיי, תתכוננו למלחמה', ולמחרת אמר 'לא יקרה שום דבר'. ראש הממשלה היא האחראית העליונה, והיא לא ברחה מאחריות אף פעם".
ובכל זאת, ביום השני של מלחמת יום הכיפורים הוא רב עם גולדה. "היא קראה לי ואמרה שלא תיתן ראיונות לאיש. חשבתי שהיא עושה טעות אדירה, כי ההסברה הייתה אחד הכישורים הגדולים שלה, אך היא עמדה בסירובה".
"היה ברור לה שאם דיין הולך, גם היא חייבת ללכת. אז היא התייצבה בכנסת, דיברה בלי ניירת, מהלב, והודתה שהגיעה לסוף הדרך. היא קמה, לקחה את התיק והלכה. ליווה אותה רק אדם אחד: המאבטח. אף אחד לא רץ אחריה, מפני שכולם הבינו שזה הסוף. זה היה עצוב מאוד"
במהלך המלחמה נפגש דיין אחת ליומיים עם ועדת העורכים – גוף שמורכב מעורכי העיתונים, ומקבל סקירות של גורמים מדיניים וצבאיים שלא לפרסום. "שר הביטחון אמר להם שאם המצרים ימשיכו להתקדם, אין שום דבר שיעצור אותם מלהגיע לתל־אביב. העורכים יצאו משם המומים. אריה דיסנצ'יק, עורך מעריב, טלפן בשלב מסוים לראש הממשלה ואמר: 'דיין אמור להופיע בטלוויזיה הערב. אם זה מה שהוא הולך לומר – עשי טובה, מנעי את זה ממנו. עדיף שלא יופיע בפני הציבור, מכיוון שהוא משדר רוח נכאים'. בסוף הופיע במקומו אהרל'ה יריב, יועצו של הרמטכ"ל, שהסביר שהמצב בעייתי אך לא על סף כיליון".
יש משרד, אין עבודה
בעקבות המלחמה התפרסם ספר בשם "המחדל", שבו בכירי העיתונאים בארץ הכו על חטא והודו כי שגו בהתייחסותם לצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "בינינו גם כאלה אשר כתבו בעיתוניהם בשנים האחרונות טורי טורים שהאמינו בהם, ותרמו באמצעותם, שלא ביודעין, לשאננות, לזלזול באויב, לביטחון העצמי המוגזם, להתעלמות מהמציאות ולשאר המרכיבים שהצטרפו יחד למה שמכונה כיום 'המחדל'. ייתכן מאוד שלא תמיד מילאנו את חובתנו כעיתונאים, ומשום כך אנו נושאים באחריות לא פחות – אבל גם לא יותר – למה שאירע", נכתב שם בין השאר.
"התקשורת הייתה שותפה לשבחים, לקילוסים ולהלל לראשי צה"ל", אומר מדזיני. "היא מעלה בשליחותה, בתפקידה להתריע. התוצאה הייתה שבמלחמת לבנון הראשונה העיתונאים כבר כתבו ושפכו הכול כמו שצריך. הם אמרו, 'הפעם לא נסתיר'. זו הייתה לקיחת האחריות שלהם".
לאחר מלחמת יום כיפור הבינה גולדה שימיה בפוליטיקה ספורים. "היה ברור לה שאם דיין הולך, גם היא חייבת ללכת. אז היא התייצבה בכנסת, דיברה בלי ניירת, מהלב, והודתה שהגיעה לסוף הדרך. היא קמה, לקחה את התיק והלכה. ליווה אותה רק אדם אחד: המאבטח. אף אחד לא רץ אחריה, מפני שכולם הבינו שזה הסוף. זה היה עצוב מאוד".
את מקומה של גולדה תפס יצחק רבין. מדזיני מודה כי לא הסתדר איתו כל כך כדובר. "לא הייתה כימיה בינינו. מי שמאוד השפיע עליו באותה תקופה היה המזכיר הצבאי שלו, פרויקה פורן, שהיה לפני כן דובר צה"ל וחשב שהוא מבין בהסברה. אחרי כמה חודשים באתי אל יצחק ואמרתי לו: 'עשה לי טובה, שחרר אותי'. הוא הסכים, אך בהמשך החזירו אותי שוב ללשכה, לא יודע למה. אמרו: 'אחרי כל ישיבת ממשלה יש תדרוך, בוא גם אתה".
אחד מעיסוקיו המרכזיים של מדזיני באותם ימים היה המשא ומתן עם מצרים. "רבין התגלה כמי שמוכן לסכן את היחסים עם אמריקה", הוא מספר. "את הסיבוב הראשון של השיחות אנחנו הפסקנו, לא המצרים. אני זוכר ששלחו את קיסינג'ר לבקר במצדה, ובישיבת הממשלה שהתקיימה באותו יום החליטו לא להיענות להצעה של האמריקנים לגבי ההסכם. לימים רבין הסביר שבדיוק אז נפלה דרום־וייטנאם לידי הקומוניסטים, וזה הכניס לו לתודעה את האפשרות שאמריקה תבגוד בנו כפי שהיא בגדה בווייטנאמים. רבין, ששימש שגריר בוושינגטון והכיר את האמריקנים, האמין להם עד גבול מסוים".
בתקופת ממשלת רבין מונה מדזיני למנהל הארצי של לע"מ, אבל אחרי בחירות 1977, שהעלו את הליכוד לשלטון, מצא עצמו במעין ואקום. הוא לא פוטר, אך נותר נטול סמכויות. העיתונות אף תיעדה את שיטוטיו חסרי התוחלת במסדרונות שזכו לפתע בבעלי בית חדשים, אחרי כמעט שלושים שנה של הגמוניה מפא"יניקית. "מדזיני קיבל חדר במשרד ראש הממשלה – אך לא עבודה", נכתב במעריב.
בשנת 1978 עזב מדזיני סופית את לשכת העיתונות הממשלתית, וב־18 השנים הבאות מילא תפקידים בכירים בקרן היסוד. לאורך התקופה הזו לימד באוניברסיטה העברית במסגרת בית הספר לתלמידי חו"ל קורס על מדיניות החוץ של ישראל, אך לא התמקד בענייני מזרח אסיה. רק ב־1995, כשהתחום הזה הפך למבוקש, הוא נקרא אל הדגל. תרומתו ללימודי התרבות היפנית זיכתה אותו בשנת 2016 ב"אות מסדר השמש העולה" מטעם ממשלת יפן. בימים אלה מתורגם ליפנית ספרו "בצל השמש העולה", העוסק בתרומתה של יפן להצלת יהודים בזמן השואה, על אף שהייתה בת בריתה של גרמניה הנאצית.
"בשנים האחרונות יש שיפור אדיר ביחסים שלנו עם יפן, במידה רבה הודות לנתניהו, שיצר קשרים טובים מאוד עם מקבילו שינזו אבה", אומר מדזיני. אך לשאלה עם איזו מדינה אסיאתית צריכה ישראל להדק קשרים, הוא משיב מיד: סין. "ממדינה נחשלת וענייה, שהייתה למשיסה בידי המעצמות הקולוניאליות, היא הפכה למעצמה מספר שתיים בעולם. המשטר שם ריכוזי מאוד ומטיל הגבלות רבות, אבל גם מצליח להעלות את המדינה הזו לגבהים".
כמי שעבד שנים עם מפא"י והמערך, מה דעתך על מצבה הנוכחי של מפלגת העבודה?
"המפלגה הזו היא הוכחה מדעית לקיומם של חיים אחרי המוות. אין פעילות, אין מעקב. גם מנהיגי המפלגה לא מתרוממים, כי קשה לנהל מפלגה בשקיעה".
מהיכרותך עם ראשי ממשלות ישראל, גנץ מתאים לתפקיד?
"אם שרת, שנתפס כאדם אפור וחלש, היה יכול להיות ראש ממשלה – גם גנץ יכול. צריך לזכור שכרמטכ"ל הוא קיבל לאחריותו את התקציבים הכי גדולים במדינה. גם רבין היה רמטכ"ל שהגיע לפוליטיקה עם אפס ניסיון פוליטי, והיה לו קשה מאוד לבצע את המעבר הזה, מפני שבצבא אתה רגיל שנותנים הוראה וזה מתבצע".
ישראל לפי הערכתך בדרך לסבב בחירות שלישי ברציפות?
"יכול להיות, אך בחירות חדשות לא ישנו הרבה. במידה מסוימת רובי ריבלין צדק ב'נאום השבטים' שלו. אנחנו באמת שבטים: השבט הערבי, השבט החרדי, השבט החרד"לי, הרוסי, המזרחי, האשכנזי. יש פילוג בעם, ותמיד היה".
איך זה שאתה לא הלכת לפוליטיקה?
"אין לי מרפקים. קיבלתי הצעות ממפלגת העבודה – בוא, תצטרף, נקדם אותך. לעולם לא אצטער על כך שסירבתי. במקום זה אני משאיר אחריי שישה ספרים ושמונים מאמרים ופרסומים אקדמאיים. אבל המורשת הכי גדולה שלי היא ארבעה ילדים ועשרה נכדים, שכולם חיים בארץ.
"היה פרופסור בהרווארד שהציע לי להישאר שם ללמד, הבטיח שכבר בגיל ארבעים אהיה פרופסור כמוהו. עמדתי על כך שאני רוצה לחזור לארץ. אחרי שנים הוא הגיע הנה, הסתכל עליי ושאל אם אני מתחרט. אמרתי לו שאם הייתי מקשיב לו, הייתי מפסיד את השנים המכוננות של מדינת ישראל, ולזה לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
