רחוב ראשי בעכו, אמצע היום, 25 באוקטובר 2019. מכונית כחולה נעצרת בחריקת בלמים, ומתוכה יוצא אדם רעול פנים, בידו אקדח שלוף. הוא רץ לעבר אחד העוברים והשבים, יורה בו, חוזר במהירות למכונית ונמלט מהמקום. פצוע הירי – תייסיר סאלם אלפאר (36), אב לשלושה – מובהל לבית החולים במצב קשה, כשהוא סובל מאיבוד דם. כעבור זמן קצר קובעים הרופאים את מותו. ממצאי החקירה מעלים כי הרקע לחיסול היה נקמת דם בסכסוך בין משפחות. רק לפני כחודש נורה למוות בן דודו של אלפאר, חוסני אל־רבאעי, בזמן שישב במסעדה כדי לאכול את ארוחת האפטאר, השוברת את צום הרמדאן. עם מותו של אלפאר הגיע מספר הנרצחים במגזר הערבי מתחילת השנה ל־77.
ימים אחדים לפני המקרה הזה הונחו מול מטה המשטרה בנצרת עשרות ארונות קבורה שחורים, אקט מחאה על האלימות הגואה במגזר ועל אוזלת ידן של רשויות האכיפה, כך לפי התושבים. המיצג העצוב הצטרף לצעדות מחאה ואפילו חסימות כבישים על ידי מפגינים, בהובלתם של חברי הכנסת מ"הרשימה המשותפת". יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, מתח ביקורת על המשטרה ודרש ממנה למגר את הפשיעה.
פרופ' אסעד גאנם צופה במחול השדים הזה, רואה לאן מפנים מנהיגי החברה הערבית את האצבע המאשימה – וזועם. הבריחה מאחריות ציבורית, הוא אומר, חוסר היכולת לשלוח מבט ביקורתי כלפי פנים ולהודות כי החברה הערבית עצמה צריכה להשתנות, גורמים לו תסכול. "לפני שנה הנחנו על שולחן ועדת המעקב מסמך מסודר שמדבר על האלימות ועל הדרכים לטפל בה", מספר פרופ' גאנם. "זו תוכנית שגובשה בחצי שנה של עבודה מאומצת, בידי צוות של יותר ממאה מומחים בראשותי. כתבנו יותר מ־200 עמודים של הנחיות ברורות, במטרה להציל את החברה הערבית. הצגנו רשימה של 14 נקודות שדרכן אפשר להוריד את מפלס האלימות ולהוביל שינוי חיובי. אבל יש כנראה פוליטיקאים שנוח להם יותר לצעוק ולהאשים, במקום לעשות. עד היום לא עשו כלום עם המסמך הזה, שהזמינה ועדת המעקב עצמה. במקום לדבר ולהאשים את המשטרה, תתחילו ליישם", הוא אומר ומתקשה לכבוש את כעסו. "נכון שהמשטרה לא צדיקה, ויש לה חלק במצב הנוכחי. אבל אנחנו – הציבור הערבי ומנהיגיו בפוליטיקה, בדת ובאקדמיה – צריכים להודות באשמה, להבין שאנחנו חברה מקולקלת, ולתקן את עצמנו".
מה אתה חושב על הפעילות של חברי הכנסת הערבים בנושא?
"ההישגים האלקטורליים של הציבור הערבי לא מגיעים לידי מימוש. ניכר שלח"כים של הרשימה המשותפת אין ניסיון שלטוני, ולכן הם מתנהגים בצורה גרועה מאוד. במקום לחשוב איך לטפל בבעיות, הם בוחרים בדרך הקלה – להאשים את מדינת ישראל. הם מתמקדים בלהגיד מה האחר צריך לתת, מדברים הרבה, מפזרים הצהרות והבטחות, אבל לא מגישים תוכנית פעולה רצינית וממוקדת לטיפול בבעיית האלימות.
"אני אומר שאפשר לעשות הרבה דברים גם ללא עזרת הממשלה. מערכת החינוך הערבית צריכה להכשיר מנהלים ומורים בפתרון סכסוכים בדרכים לא אלימות. בתי הספר צריכים לספק לילדים תכנים נגד אלימות, כדי ליצור התנגדות פנימית לתופעה. המועצות המקומיות והעיריות צריכות להציב מצלמות כדי לפקח על המתרחש וכדי ליצור הרתעה כלפי גורמים אלימים. ועדות הסולחה הערביות יכולות להיות הרבה יותר אקטיביות, ובתי המשפט השרעיים, שנהנים מהשפעה דתית ומשפטית, יכולים להיות אסרטיביים יותר. באמצעות סנקציות ועונשים כבדים יותר הם יכולים להפחית את האלימות נגד נשים, לדוגמה. ועדות הרווחה יכולות להשתמש בכוח שלהן ולפעול יחד עם רשויות החוק בישראל כדי למנוע אלימות.
"גם אם נקבל את הטענה של חברי הכנסת הערבים, שמדינת ישראל מתייחסת לחברה הערבית כאל אויב ומעוניינת בהמשך האלימות והבלגן בתוכה, עדיין אנחנו חייבים להבין שגורלנו בידינו. בכל יישוב ערבי צריך לבנות תוכנית רב־שנתית שתתבסס על האמצעים הקיימים כדי לחזק את הלכידות החברתית ולגייס אותה למען מטרה אחת – לשים סוף למעשי הרצח".
יש רושם שהנושא הפלסטיני מעניין את ערביי ישראל פחות ופחות.
"בהחלט. הצהרות התמיכה בזהות הפלסטינית עדיין נשמעות, אבל בפועל יש התרחקות מהחיבור אל הפלסטינים, ופחות עניין בבעיה שלהם. ערביי ישראל עסוקים יותר בבעיות של עצמם. כשצעירים ערבים מהמשולש או מהגליל נשאלים מה חשוב להם, הם מדברים על איכות חיים, תעסוקה ושוויון אל מול החברה היהודית בישראל. 95 אחוזים מהחברה הערבית רוצים להצליח בישראל. הם רואים שהחברה היהודית הרבה יותר מצליחה, הן ברמת ההכנסה והן ברמת האפשרויות שעומדות בפניה, וזה מגביר את התסכול. הפתרון לסכסוך הפלסטיני־ישראלי הופך לשולי".
מערכת המשפט מעלימה עין
רק לפני ימים אחדים התעוררה סערה סביב דבריו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שהגדיר את המגזר הערבי כ"חברה מאוד מאוד – ועוד אלף פעם מאוד – אלימה". לפי הקודים התרבותיים הנהוגים בה, אמר השר, "הרבה מאוד סכסוכים שפה נגמרים בתביעה משפטית, שם שולפים סכין ושולפים נשק". בהמשך הסביר כי התכוון ל"תופעות ייחודיות שקיימות בחברה הערבית, וצריך להילחם בהן יחד".
"יש בחברה הערבית תופעות מסורתיות בעייתיות שצריך לטפל בהן, אבל אני כמובן לא חושב שזו בעיה גנטית", אומר פרופ' גאנם. "בימים עברו – בשנות החמישים, השישים והשבעים – לא הייתה אלימות ברמה כזאת. אני חושב שאחת הסיבות היא שפעם היה ברור יותר לחברה הערבית מהי המטרה: פתרון שתי המדינות. גם הייתה מנהיגות שרתמה את כולם למען הפרויקט המשותף הזה".
גורמים רבים יכולים להסביר את העלייה במספר מקרי הרצח בחברה הערבית, אך לפי פרופ' גאנם, הם צומחים ממקור אחד: "יש אצלנו תופעה של התפרקות חברתית. זו תופעה שקיימת בעולם הערבי הכללי, בחברה הפלסטינית, וגם בחברה הערבית בישראל".
אני מבקש הסבר למושג האקדמי שהונח על השולחן, ומקבל אותו: "התפרקות חברתית היא מצב שבו הפרט בחברה כבר לא יודע מה הזהות שלו, מהן השאיפות שלו ולמי הוא שייך. זה מתבטא בכמה תחומים במקביל. בתחום הפוליטי, לדוגמה, חלק מערביי ישראל סבורים היום שהרשימה המשותפת צריכה להיות שותפה בקואליציה ובממשלה, ואחרים אומרים שצריך לשמר את הזהות הפלסטינית וממשיכים לסמן את גורמי הממשל כאויב.
"בתחום החברתי יש פערים בין המודרניות והמערביות של המגזר היום ובין המנהגים המסורתיים. אתה רואה את הצעירים הערבים הולכים בג'ינס, בטי־שירט ובתספורת שהם ראו בטלוויזיה. הם משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת, שומעים מוזיקה באנגלית ובעברית, ומצד שני ממשיכים להחזיק בקודים חברתיים עתיקים, כמו אי שוויון לנשים, ולגיטימציה לנקמות דם.
"אל מול המימוש הפרטי של היחיד הערבי הישראלי, שנהנה מהחופש ללמוד באקדמיה או לבחור מקצוע, קיים הנושא השבטי והחמולתי שגם היום הוא בעל כוח רב. הסיבה לכך היא שבמשרדי הממשלה, בבתי המשפט ובאוניברסיטאות יש תקרת זכוכית, ולכן האזרחים הערבים מגיעים למסקנה שהדרך העיקרית להשיג כוח ושליטה היא באמצעות השלטון המקומי. בתקופה של בחירות לרשויות המקומיות החמולה מתכנסת סביב מועמד מטעמה, ומי שנבחר לראשות העיר או המועצה מחלק את הכספים והמשאבים לבוחריו, כלומר לחמולה שלו, תוך אפליה של התושבים האחרים. בכפר־מנדא למשל יש סכסוך אלים בעקבות מאבק על משאבים וכוח פוליטי, והעימות הזה כבר גבה קורבנות בנפש.
"במישור נוסף, העוני והאבטלה בקרב הצעירים גורמים להם לפנות לדרכים אחרות כדי להרוויח כסף, ובחלק מהמקרים הם מתחברים לארגוני פשיעה. ויש עוד גורם, שהוכח במחקרים: ככל שמדברים יותר על אלימות, היא מתגברת. זה גלגל שקשה מאוד לעצור, כי אתה מקבל את הרושם המוטעה שכולם אלימים, שזה בנורמה, שזה מותר".
אחד המאפיינים של האלימות בחברה הערבית הוא מה שמכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה" – מונח שהולך ונדחק מהשיח, מכיוון שיש שרואים בו הבעת הבנה לאלימות המחרידה. יותר ממחצית מהנשים שנרצחו בשנת 2018 במדינת ישראל היו מהמגזר הערבי, ובכל המקרים הרוצח היה בן זוג, אח או קרוב משפחה אחר.
אם צעיר לוקח נשק ורוצח את אחותו כי יצאה עם גבר, גם זה נובע מ"התפרקות חברתית"?
"אפשר לומר שכן. יש שינויים בחברה, והרצח הוא ביטוי להיעדר יכולת להתמודד איתם באופן הולם, במיוחד אצל אנשים שמזהים את עצמם בעת ובעונה אחת עם עולמות ערכים שסותרים זה את זה. החברה הערבית בישראל נמצאת בתהליך של מודרניזציה חלקית. הרבה אנשים עובדים במשרד, לובשים חליפה, מנהלים חיים מערביים ותרבותיים – וכשהם חוזרים לכפר שלהם, הם פושטים את החליפה וחוזרים לחיים חמולתיים. שם היחס כלפי האישה הוא כאל חפץ, התפקיד שלה הוא לשרת את הגבר, ומותר לו לקחת אישה שנייה ושלישית כדי לספק את רצונותיו.
"אנחנו רואים באוניברסיטאות עשרות אלפי צעירות ערביות שרוכשות השכלה ותארים. הן נפתחות לעולם האחר, שבו לנשים יש זכות להחליט על חייהן. הן רוצות לצאת עם גברים, להיפגש כמה פעמים ואז להחליט בעצמן אם להתחתן או לא. זה כמובן מתנגש עם הערכים המסורתיים בחברה הערבית, שלפיהם האב או האח הגדול אחראים על נישואי הבת.
"כשלאישה יש השכלה גבוהה, בעוד הבעל עובד בבניין למשל, נוצרים מתחים בתוך המשפחה. זה מוביל לעלייה בשיעור הגירושין וברמת האלימות. יש גם רווקות מאוחרת, תופעה שהתפתחה מכיוון שהנשים המשכילות לא מוצאות גבר ברמה שלהן, אבל גם לא מעוניינות לחיות בנורמות של פעם".
האם מערכת המשפט המוסלמית המסורתית מנסה לתת מענה לאלימות ולאפליה נגד נשים?
"המערכת השופטת, שמורכבת בעיקרה מ'ועדות הסולחה' ומבתי המשפט השרעיים, מאוישת בידי גברים מסורתיים, שלצערנו לא רואים בחומרה מספקת את התופעות האלה. בתי המשפט נותנים חסות לפוליגמיה, שמתקיימת בעיקר אצל הבדווים, או מעלימים עין ממנה. הם גם יודעים שיש נשים רבות שמגיעות מהגדה המערבית ומנוצלות בידי בעליהן, כי אין להן זכויות בישראל. זה פתח ברור לחיי תלות ולאלימות שרק הולכת ומתגברת. בגליל הייתה תופעה של נשים שתלויות לחלוטין בבעליהן, ללא פרנסה וללא עצמאות. לשמחתי זה השתנה לחיוב.
"מוסדות המדינה – ובכללם המשטרה, הרשויות המקומיות ומחלקות הרווחה – חייבים להתערב כדי לשמור על חיי הנשים המותקפות ולהבטיח שאף אחד לא לוקח את החוק לידיים, ולא משנה מה הוא חושב על התנהגות האישה. מעבר לכך, יש צורך בשינוי חברתי מעמיק ובחינוך מחדש של החברה הערבית. אני מדבר על תהליך של שנים, לא זבנג וגמרנו".
אשתו של גאנם היא מהנדסת, ושתיים משלוש בנותיו לומדות במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. לאורח החיים הזה, שהוא מאמין בו, מודה גאנם, יש גם מחיר משפחתי־חברתי. "אחת הבנות סיימה תואר ראשון, שני ושלישי בלימודי מחשבים בבוסטון, והיא הרבה יותר משכילה ממני. אני מבין שיש לה חיים משלה, ולא אתפלא אם תחליט להישאר בארה"ב ואפילו להתחתן עם בחור אמריקני. אני יודע שזה לא מקובל בעיניים מסורתיות, אבל הזמנים האלו עברו. אי אפשר לשלוט בחיים של הילדים או של אשתך. תם העידן הזה".
המתלונן משלם את המחיר
אסעד גאנם נולד לפני 54 שנים בכפר שעב שבגליל המערבי. אמו הייתה עקרת בית, אביו חקלאי, אך הוא עצמו בחר לעלות על המסלול האקדמי. את הדוקטורט קיבל באוניברסיטת חיפה, ומאוחר יותר עשה פוסט־דוקטורט בלונדון. במשך שנתיים לימד במרילנד שבארה"ב, ונחשב מומחה לפוליטיקה של זהויות. כיום הוא מרצה בכיר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וראש התוכנית לתואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון. גם שתי אחיותיו, הוא מציין, הגיעו לאקדמיה.
האלימות בחברה הערבית החלה להעסיק אותו לפני שנים רבות. הוא מדבר בלהט ובתסכול על רוצחים ופושעים שמושכים את המגזר כלפי מטה, לדבריו. "תחלואי החברה הערבית ממחישים פרדוקס מורכב. מצד אחד, ערביי ישראל התחזקו מאוד. מדי שנה יש 50 אלף סטודנטים ערבים שנכנסים ללימודים אקדמיים, לעומת שבעה סטודנטים בלבד בשנות השישים. יש היום דוקטורים ופרופסורים ערבים באוניברסיטאות, יש רופאים ערבים בבתי החולים. זו התקדמות מטורפת שמלמדת על חברה חזקה. אבל ההישגים המרשימים האלה לא משפיעים כלפי פנים, והאינטלקטואלים הערבים לא מושכים את החברה הערבית קדימה. הם לא מבקרים את הפוליטיקאים ואת ראשי הערים, אלא מקבלים את דעתם בהכנעה".
התלכדות של המגזר הערבי מאחורי דרישה למדינה דו־לאומית היא זו שלדעתו תביא מזור גם לתחלואי החברה ולאלימות הפנימית. "אני ורבים כמותי חושבים שהקמת מדינה פלסטינית היא רעיון שעבר זמנו, והוא כבר לא ישים. צריך לדחוף לכיוון של מדינה אחת שוויונית, שתכלול גם את היהודים והערבים בישראל, וגם את הפלסטינים החיים היום ברשות הפלסטינית. כבר בשנת 1996 פרסמתי מאמר שבו ציינתי שהסכם אוסלו לא עובד, ובמקום פתרון שתי המדינות יש לפעול להקמת מדינה אחת, שתהיה משותפת ודמוקרטית. בשנת 2001, אחרי אירועי אוקטובר, פניתי ליושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל כדי לגבש מסמך שיבטא את הרצון הקולקטיבי של המגזר, וניסיתי יחד עם מומחים נוספים לעצב את עתיד החברה הערבית.
"המסמך שכתבנו כלל הצעה שישראל תהיה מדינה דו־לאומית ודמוקרטית עם בסיס אזרחי משותף. חטפנו הרבה ביקורת, אבל לפחות עוררנו דיון פנימי שמנסה לברר לאן פניה של החברה הערבית, ומה הקשר שלה לקבוצה הלאומית הפלסטינית אל מול הקשר למדינת ישראל. במסמך הזה גם הצבענו על בעיות פנימיות בחברה הערבית, ודרשנו מנבחרי הציבור הערבים לקחת את האחריות, ולא לתלות את הבעיות האלה בגורמים חיצוניים".
בתוך בליל הצעקות וההאשמות נשכחה עובדה אחת – הח"כים הערבים עצמם הצביעו בעבר נגד תוכניתו של ארדן להציב תחנות משטרה ביישובים הערביים, ופעלו נגד קמפיין הגיוס למשטרה. זו לא צביעות?
"הטענות נגד המשטרה צודקות כשלעצמן. במבחן התוצאה, המשטרה והמדינה כשלו בהשלטת סדר ביישובים הערביים. אם יהודי ייכנס לכפר־קאסם ויירצח, בתוך שעתיים ימצאו מי האשם ברצח; לעומת זאת יש מאות מקרי רצח בחברה הערבית שלא מפוענחים. המשטרה יודעת מי הן משפחות הפשע, ולא עושה את תפקידה – למגר את הפעילות שלהן. גם כשאזרחים ערבים מתלוננים על אלימות ונשק בלתי חוקי אצל שכניהם, התלונות לא מטופלות. מי שמשלמים את המחיר הם המתלוננים עצמם, שאחרי ה'הלשנה' זוכים לביקור ממשפחות הפשע.
"ההפגנות נגד האלימות, שהובילו חברי הכנסת, הצליחו כי הן ישבו על מיאוס אמיתי. התוצאה של ההפגנות האלו הייתה הכרזה של נתניהו על העברת תקציבים למשטרה, ואולי גיוס שוטרים נוספים מהמגזר הערבי – אבל אני לא חושב שזה יוביל לשינוי אמיתי. הפתרון הוא לא להגדיל את מספר השוטרים הערבים. צריך לזכור שהמשטרה היא ארגון חצי־צבאי, שיכול לפעול גם נגד המגזר הערבי. צריך לעשות שינוי מבני במשטרה: התוכנית שלנו נגד האלימות כוללת דרישה שהמשטרה תהיה חלק מהמועצה המקומית. זו תהיה מעין משטרה אזרחית שמיועדת לטיפול בצורכי החברה, וכך היא תקבל לגיטימציה מראשי המגזר. הייתה גם הצעה להקים בגליל משטרה אזורית, וכך לא נעבוד מול הפיקוד הארצי, שאין לנו אפשרות להשפיע עליו. ברור שהמדינה נושאת באחריות וצריכה לתת אמצעים כספיים לטיפול בבעיה, אבל אם אנחנו רוצים שינוי, אנחנו צריכים לגבש בעצמנו את תוכנית הפעולה ולנתב אליה את הכספים של המדינה".
הוא מאמין באקטיביזם של החברה הערבית גם בתחומים נוספים, ושולף עוד ועוד רעיונות שהמגזר הזה צריך ליישם, לשיטתו, כדי ליצור לכידות פנימית. "כששר החינוך לשעבר נפתלי בנט הוציא ספר אזרחות חדש, שהיה פחות סובלני כלפי הערבים, הגשנו ספר אזרחות אלטרנטיבי שמקדם את הנרטיב שלנו. כאשר שרת החינוך לימור לבנת חייבה את בתי הספר ללמד מאה מושגי יסוד במורשת, ציונות ודמוקרטיה, אנחנו גיבשנו רשימה של מאה מושגים אלטרנטיביים לערבים. אפשר להוביל מהלכים חינוכיים שישנו את המציאות בחברה הערבית, כמו הקמת אוניברסיטה עצמאית, או הצפת ספרים שיחזקו את הלכידות שלנו".
השאיפה היא לגרום לניתוק בין ערביי ישראל למדינת ישראל?
"לא. דבר ראשון, היום אי אפשר לנתק את הערבים מהחברה הישראלית – לא כלכלית, לא תרבותית ולא חברתית. מעבר לזה, אמנות בינלאומיות שעוסקות במיעוטים ועמים ילידיים מדברות על ניהול אוטונומי של מערכת החינוך. מבחינתי זה מתחיל במינוי מזכירות פדגוגית ואנשי מקצוע, וממשיך בהקמת אוניברסיטה ערבית עצמאית. למיעוט הערבי יש זכות ללמד את ילדיו היסטוריה ואזרחות באופן שמתכתב עם הנרטיב שלו. אנחנו לא מתעלמים מהגרסה הישראלית, רק מוסיפים את הנרטיב שלנו. בעיניי זו חובה של ההנהגה כלפי האוכלוסייה הערבית, כדי לחזק ולגבש אותה. בבחירות ראינו את הרצון של המגזר לתמוך בכוח פוליטי אחד, כדי לקדם את השאיפות המשותפות".
אנחנו רק אמצעי לחץ
לאורך השנים עלה שמו של פרופ' גאנם גם בשל התבטאויות שקוממו רבים. הוא הטיח בישראל האשמות חמורות על יחסה לפלסטינים, ובהקשר אחר אמר שחזבאללה אינו ארגון טרור. "יש היום מציאות דו־לאומית שנכפתה בכוח על הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית", מסביר פרופ' גאנם. "זה המצב הכי קרוב לאפרטהייד, והדבר היחיד שימנע אותו הוא סיום הכיבוש, למרות שאני לא מאמין שזה אפשרי. אם תהיה הסדרה דו־לאומית שמקובלת על שני הצדדים, במסגרת מדינה אחת, תהיה ליהודים הזכות לחיות בגדה המערבית, בשכם, באריאל או ברמאללה – ולפלסטינים משכם או מהרצועה תהיה הזכות לחיות בחיפה ובגליל. זו תהיה נורמליזציה של היחסים. כל עוד יש מציאות של כיבוש, לנכבש יש זכות להתנגד לו. גם אהוד ברק אמר בעבר כי אילו היה פלסטיני, הוא היה מצטרף לתנועות השחרור הלאומיות.
"באשר לחזבאללה, בשנות השמונים הארגון הזה היה חלק מתנועות השחרור הלאומיות בלבנון, שנלחמו בכיבוש הישראלי במדינה. היום לחזבאללה אין כל זכות לאיים על ישראל, כל עוד היא לא מאיימת עליו. אם הארגון הזה יתקוף ללא סיבה, אתנגד לכך כי אני מתנגד לפגיעה בכל אזרח. באותה מידה אני מתנגד לתקיפה של חיל האוויר הישראלי על בית בעזה, אפילו שיש בו איש חמאס, כי בתקיפה הזאת נפגעים אזרחים".
אתה חושב שתוצאות הבחירות האחרונות יובילו להקמת ממשלה שתיתמך על ידי המפלגות הערביות? האם זה יהיה בעיניך צעד לקראת שותפות בין יהודים לערבים?
"דווקא התמיכה של הרשימה המשותפת בגנץ חידדה את העובדה שישראל היהודית לא רואה בנו, הערבים, אזרחים לגיטימיים ושווי זכויות. על אף שגנץ לא יכול להרכיב ממשלה בלי המפלגות הערביות, הוא לא מיהר להיכנס איתן למשא ומתן. במקום זה הוא ניסה להפריד את בל"ד משאר הרשימה המשותפת, והראה שהוא שואף לממשלה יהודית טהורה.
"נתניהו עשה הכול כדי להישאר ראש ממשלה, כולל הכנסת המפלגות הימניות הכי קיצוניות. אבל (בשביל גנץ, א"ג) הערבים נותרו מוקצים. התחושה היא שמתייחסים אלינו כאל פילגש. משתמשים בנו כאמצעי לחץ במשא ומתן מול הליכוד, אבל לא יותר מזה. זה היה נכון ב־1999, כשתמכנו בברק ושנה לאחר מכן היו מהומות אוקטובר, וזה נכון עכשיו. לכן אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים, ולא לחכות לחסדיהם של זרים ולפתרונות מבחוץ".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
