"חתיכת עיר הם מצאו פה", אומרת בהשתאות המוכרת במשתלת נירוונה במושב עין־עירון, בשעה מוקדמת של בוקר קריר בפתחו של ואדי ערה. "חבל שהם צריכים לכסות הכול".
לכסות הכול?
"כן, זאת חפירת הצלה. הם חופרים כאן כבר המון זמן, אבל לא יישאר מזה כלום. מכסים הכול ובונים כאן מחלף ענק. לא חבל?"
לא רחוק מן המשתלה התחילה לפני כשנתיים חשיפת "ניו־יורק של המזרח הקדום", כפי שמכנים זאת הארכיאולוגים בחצי־חיוך: 40 דונם של חפירות סמוך לתל אסור, גבעה נמוכה המעלה ריח רענן של גשם ראשון בין שדות עין־עירון. מתחת לאדמה החומה־אדומה נמצאו בתים, רחובות, מקדשים ובתי מלאכה בני אלפי שנים. יישוב גדול כזה מהתקופה המדוברת לא נתגלה עד כה באף אחת ממדינות האזור – לא בירדן ולא בלבנון, לא בדרום סוריה ולא בארץ ישראל.
שלושת מנהלי החפירה – ד"ר איתי אלעד, ד"ר דינה שלם וד"ר יצחק פז – מקבלים את פניי בתחתית התל. "שנטפס?", שואל אותי פז (52). הוא נשוי ואב לשניים, תושב רחובות, חוקר ותיק ובכיר ברשות העתיקות שמחזיק ברזומה שלו חפירות במגוון אתרים קדומים ברחבי הארץ, וכבר ראה בחייו צלמית חרס אחת או שתיים. ממרומי התל הוא מצביע על החפירה העצומה שמקיפה אותנו, ומסביר מאיפה ועד לאן משתרעת העיר. 40 הדונם שנחפרו הם מעט מזעיר מהשטח הכולל של היישוב, שנע בין 400 ל־650 דונמים, תלוי בתקופה. בימים ההם היה זה שטח נכבד, וגם היום אי אפשר לזלזל בו. לשם השוואה, ירושלים העתיקה, בין החומות העות'מאניות, משתרעת על פני כ־850 דונמים.
מהם "הימים ההם"? עין אסור הוא אתר פרוטוהיסטורי – כלומר, הוא התקיים במקביל להמצאת הכתב, אך בו עצמו ובתרבות שסביבו לא נעשה שימוש בכתב. היישוב הגיע לשיאו בשתי תקופות: בתקופה הכלקוליתית הקדומה, ובתקופת הברונזה הקדומה 1. פער הזמנים בין השתיים עצום: הכלקוליתית היא לפני 7,000 שנה, והברונזה הקדומה 1 – לפני כ־5,000 שנה. דמיינו את ירושלים העתיקה בימי הורדוס ואת ירושלים של ימינו, כאתר חפירות אחד שארכיאולוגים מדלגים בו אלפיים שנה בין משפט למשפט. "אבל בשתי התקופות", אומר פז, "זה האתר הכי חשוב שמצאנו. בתקופה הכלקוליתית זה היה כפר ענק, בתקופת הברונזה זו כבר עיר".
קשה להעריך היום את ההפרש בגודל האוכלוסייה: בשלב המוקדם חיו בכפר אלפי תושבים, ואחרי אלפיים שנה – כ־5,000. הפער מבחינת היקף השטח המיושב אינו גדול במיוחד, אבל לפי ד"ר דינה שלם, ארכיאולוגים פשוט נרתעים מלתת את ההגדרה "עיר" ליישוב גדול מתקופה מוקדמת כל כך. ויש להם סיבות טובות. "בשתי התקופות פעלה פה חברה מורכבת, עם מעמדות והיררכיה", מבהירה שלם – גם היא חוקרת בכירה ברשות העתיקות, בת 53, נשואה ואם לשניים, תושבת גשר־הזיו. "אבל יש הבדל בין איך שאנשים מתארגנים בעיר בתקופת הברונזה הקדומה, לבין ההתארגנות בכפר של התקופה הכלקוליתית. בעיר השכונות בנויות בצפיפות, הן מתוכננות, השטח מוקף חומה. בכפר, הקבורה היא בתוך גבולות היישוב; בעיר היא בחוץ. אבל יש גם דמיון: הן בעיר והן בכפר, כאן בעין אסור, היו חברות מורכבות. בשתי התקופות הייתה בנייה מונומנטלית, החורגת מעבר לרמה המשפחתית, מה שאומר שהייתה התארגנות חברתית".
התפריט בעוד חמש שנים
האתר כולו חפור ריבועים־ריבועים, כולם בגודל זהה של כתשעה מ"ר. הרווחים ביניהם קבועים. מדי פעם חורג הריבוע החפור מצורתו, ומגלה בית מגורים או מקדש גדול – זאת אומרת, רצפה של בית מגורים, או רצפה של מקדש גדול. שורות אבנים בנות מזל נותרו שם, כדי לסמן לדורות הבאים: אנחנו היינו קיר. יחד עם הקירות האחרים היינו בית. היינו מחסה למשפחה.
הארכיאולוג ד"ר איתי אלעד – בן 35, נשוי ואב לשניים, תושב נחשון – מצביע על שרידיו של בית טיפוסי לתקופה. אלה, הוא מצביע לעבר אבנים המונחות על הרצפה, הן שרידי בסיסים שהחזיקו עמודים לתמיכה בגג. זה היה חדר. זה היה בית. כאן גרו אנשים. שיחקו, בישלו, רבו ואהבו. בינו ובין הבית שלידו עבר הרחוב. וכך, בדמיון, מתוך האבנים הלחות מטל, עולה בתלת־ממד העיר כולה.
בתזה שכתב לתואר השני חקר פז את ראשית הערים בעולם. הוא טען שם שהעיור החל באלף הרביעי לפנה"ס, אך לא היו לו הרבה ראיות שיסייעו לחלוק על המחקר המקובל, המתארך את ראשית העיור לאלף השלישי. "האתר הזה מחזק את התזה", אומר פז. "הוא מחולק לאזורים שונים המקושרים ביניהם במערכת שלמה של רחובות, סמטאות וכיכרות, עם מערכת ניקוז מסודרת. רוב הבתים בנויים באותם כיוונים: או בציר צפון־דרום או בציר מזרח־מערב. אנשים לא פלשו בבנייה שלהם אל תוך הרחוב, אף אחד לא העז לבנות במרחב הציבורי".
אז הייתה רגולציה. היה כאן חוק. היו מיסים שמימנו את הפרויקטים הציבוריים.
"הייתה כאן אליטה, והיה מי שניהל את העניינים. אפשר לראות את זה בבנייה".
באמצע אחד המבנים מתחתינו – מבנה בעל שטח נרחב יחסית לאחרים – נמצא אגן גדול: אבן אחת, בגודל אדם, עם שקע באמצעה. פז מסביר שזהו כנראה מקדש. "בתוך האגן היו הרבה מאוד עצמות של בעלי חיים. אנחנו מניחים שזה היה סוג של מזבח".
למה יישוב גדול כל כך התפתח דווקא פה? לדברי אלעד, התנאים הפיזיים בעין אסור מתאימים מאוד להתיישבות. "זהו צומת דרכים בפתחו של נחל עירון, ליד שני מעיינות ששופעים מים במשך כל השנה. לאחד קוראים עין אסור – עברות של עין אסאוור, 'מעיין הפנינים' – ולמעיין השני אין שם. שניהם קיימים עד היום, והם בהחלט יכולים לספק מים להרבה מאוד אנשים. מצאנו שטחים חקלאיים גדולים מאוד ליד האתר".
מה גידלו פה?
פז: "את כל הדגנים המוכרים – חיטה, שעורה, עדשים, פול, חומוס. וגם הרבה מטעים – גפן, זית וכדומה".
וזה מה שהם אכלו?
"זה ובשר, שהגיע בעיקר מעדרים. רוב בעלי החיים שנאכלו פה הם בקר וחזיר. אלה חיות אופייניות לאזורים שיש בהם הרבה מים, בניגוד לאזורים צחיחים יותר, שם אנחנו רואים עיזים וכבשים".
שלם: "המחקר עוד לא התחיל, אבל מצאנו גרעינים מפוחמים, אז אנחנו יודעים שאכלו כאן גם קטניות. להגיד לך בוודאות מה היה התפריט? תתקשרי בעוד חמש שנים".
ביצים היו? תרנגולות מבויתות?
"לא גידלו עדיין תרנגולות. אם אכלו ביצים, זה כי שדדו את הציפורים המסכנות בחוץ. השאלה היא מה האדם גידל באופן מבוקר. הצומח שצמח אז קיים גם היום, וברור שהיה אפשר לצאת לקטוף תאנים, או לרדות דבש דבורים טבעי. אין סיבה שלא. גם חלב פרה מבויתת היה".
כלומר, ארוחת בוקר קדומה לא כללה חביתה, אבל כן כללה דגנים וחלב.
"את בטוחה שאכלו ארוחת בוקר?"
משכנות עוני או דיור לצעירים
הספקות שמעלה שלם בנוגע לעניין כה פשוט, ארוחת הבוקר של בני התקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה 1, הם לחם חוקם של ארכיאולוגים החוקרים שלבים ראשוניים כל כך בהתפתחות האנושות. אלעד מספר כי הוא אוהב את האתרים הפרוטוהיסטוריים דווקא משום שאין מהם תיאורים כתובים, ולארכיאולוגיה יש משקל גדול בפענוח החיים האנושיים בהם. "יש הרבה ממצאים מהתקופה הזאת, אבל צריך במקביל להפעיל את הדמיון ולשחזר הרבה. זה חלק מהכיף. יש גם מתח תמידי: בכל יום אפשר להיתקל בממצא שישנה את כל מה שאנחנו יודעים על התקופה הזאת".
שלם: "כשאנחנו מגדירים תרבות, אנחנו מתחילים מהרמה הפשוטה – איך נראה בית, איך נראה כלי חרס, איך נראים כלי אבן. אנחנו בודקים אם היו צלמיות, חרוזים, צדפים וכדומה, ואם היו אזורים מוגדרים לפעילויות מסוימות, כמו צורפות, קדרות או מלאכת עור. אנחנו מנסים לגלות את מנהגי הקבורה, חלק מהותי בתרבות. אנחנו בודקים אם היו מבני ציבור, ואיך הם נראו. ככה גם אפשר להסתכל עלינו היום: אנחנו אותם בני אדם, עסוקים במוות, עסוקים בעבודה, עסוקים באוכל".
פז: "קמו הרבה יישובים בארץ ישראל בתקופה הזאת, ובחלקם נראים תהליכי עיור. החפירה הזאת נעשתה בקנה מידה גדול – עד עכשיו רוב היישובים בארץ ישראל מסוף האלף הרביעי נחפרו בקנה מידה מצומצם מאוד, מה שהניח לנו לזהות סממן אחד או שניים של עיור. למשל, בחפירה במגידו מצאו מקדש גדול. בעין ציפורי מצאו חומה, מגדל ושכונת מגורים. בהרטוב מצאו מקדש, אולי. באשתאול מצאו מבני מגורים, אולי גם רחובות. אבל כאן רואים הכול: את החומה שמבתרת את האתר, את הרחובות והכיכרות שהפרידו בין שכונות מגורים, וגם בנייה ציבורית. יש לנו מכלול, כי חפרנו בקנה מידה חסר תקדים. זו החפירה הגדולה ביותר שנעשתה בארץ, מבחינת ההיקף ומבחינת משך הזמן".
אלעד: "ביישוב של חברה מורכבת, יש חשיבות להיקף החשיפה. קחי למשל עיר מודרנית כמו תל־אביב. אם תסתכלי על שכונה אחת בעיר, תביני את השכונה הספציפית הזאת, אבל לא תביני את מערכת היחסים שלה עם שאר השכונות. פה יש לנו הזדמנות לראות הבדלים בתפקוד בין אזורים בתוך היישוב, הבדלים באופי הבנייה, הבדלים במעמדות".
איך באים לידי ביטוי הבדלי מעמדות?
פז: "יש סגנון בנייה אחד שהוא השכיח בתקופה הזאת. לעומתו אנחנו מסמנים מבנים גדולים יותר, או חצרות גדולות. אנחנו רואים גם שכונות שבנויות בצפיפות רבה יותר, או מרווחות יותר. מעבר למעמדות, יש פעילויות אופייניות לאזורים מסוימים. מצאנו אזור שהיה מלא שברי אובניים של קדרים, ואנחנו מניחים שזה היה מתחם המלאכה. הוא נמצא בקצה היישוב, כי הכבשן לשרפת הכלים היה פולט עשן, וזה היה מפגע".
וליד אזורי התעשייה הקדומים האלה גרו העניים?
אלעד: "זאת אמירה דרסטית. אנחנו צריכים להיזהר".
פז: "יש שכונות טובות יותר, ויש מבנים קטנים יותר שבנויים בפחות הקפדה. מה זה אומר? אנחנו לא בטוחים".
שלם: "אולי זאת שכונה של זוגות צעירים".
הרוח בתל הצופה אל החפירה מתגברת, ואנחנו יורדים למטה, למשרד. ריהוט הייטקיסטי? פופים, מכונת קפה מתוחכמת, צבעי טורקיז? תשכחו הכול ותתרכזו באפור. הכול אפור. המשרד הוא קרוואן שידע ימים טובים יותר, עם ריהוט מעשי, סגפני ומאובק. החברה באו לעבוד. כאן מסמנים, מקטלגים, אורזים, כותבים דו"חות ראשוניים ושולחים הלאה כל מה שאפשר, כדי להספיק כמה שיותר לפני בוא הבולדוזרים.
מה הארכיאולוגים שלנו יודעים לומר על מי שחיו כאן בתקופת הברונזה הקדומה 1? "הייתה פה חברה שעסקה בחקלאות, בגידול עדרים ובמסחר", אומר אלעד. פז: "התחילו גם להתפתח מקצועות כמו יצרני קרמיקה, למשל – אנשים שלא ייצרו מזון אלא כלים, ובתמורה קיבלו את מה שהם צריכים לקיום".
בסחר חליפין.
"כן, סוג של סחר חליפין. עדיין לא הומצאו המטבעות".
הכלים שנמצאו בעין אסור הם בין מקורות המידע החשובים ביותר על התרבות הקדומה ההיא. אלעד מספר על כלי חרס שנוצרו בשיטות שגם קדרים מודרנים מתקשים לשחזר. פז מעיד על מציאת כלי בזלת, שהגיעו מהגולן ומהגליל. "האתר הזה הוא חלק מרשת מסחרית גדולה שעבדה גם מול הצפון וגם מול הדרום. יש כאן כלים ממצרים".
במהלך תקופת הברונזה הקדומה 1, מתברר, חל במצרים איחוד היסטורי של שני חלקי המדינה, תחת שלטונו של המלך נערמר, שפירושו "הנער האהוב". זה קרה סביב שנת 3200 לפני הספירה, וההשלכות הורגשו בארצות רבות. בעקבות האיחוד התפשטה רשת הסחר המצרית והגיעה גם לעיר עין אסור: בבית הקברות שלה נמצאו שברי קרמיקה מצרית, וגם שבר חרס שמקורו במסופוטמיה. פז מסביר כי בימים ההם, אנשים קברו עם מתיהם חפצים יקרים באופן שמעיד על עוצמתם הכלכלית. "אם מישהו 'מוציא מהמחזור' כלי מתכת יקר, זה מראה שהוא מסוגל לעשות זאת. יש לו יכולת לוותר על הכלי".
בבית הקברות הזה נמצאו כמאה שלדים, כולם של גברים בני 15־30. לפי הארכיאולוגים, הם מתו ככל הנראה בנסיבות טבעיות, ולא במלחמה. פז עדיין נזהר מלקבוע שגיל 30 היה קצה הטווח של תוחלת החיים המקומית אז.
הכר את היצרן
כאמור, תל אסור הוא אתר שאין בו עדויות לשימוש בכתב. "במקומות אחרים במרחב, במסופוטמיה וגם במצרים, כבר ידעו לכתוב", אומרת שלם, "אבל כאן לא השתמשו בכתב. המקום הזה גם לא מוזכר בתיעוד מהימים ההם".
ובכל זאת, משהו שדומה להתחלה של כתב, או לפחות מסר כתוב, נמצא בעין אסור. על פני חרסים נתגלו טביעות – לא כמילים, אבל אולי כסימן רשום, מותג המוטבע במוצר. "לפני שצרפו את החרס באש, אנשי המנהל היו מגלגלים עליו חפצים דמויי גליל שהטביעו ציור – כל מיני דגמים גיאומטריים או פיגורטיביים", מסביר פז.
אלעד שולף את הטלפון הסלולרי ומציג טביעת־איור של איש מרים ידיים, ולידו ראם. התמונה הבאה מראה דוגמה גיאומטרית שהוטבעה בחרס. "יש כל מיני סברות", הוא שוב מזהיר מפני ספקולציות פרשניות לא מבוססות. "ברור שיש משמעות גם לטביעות הגיאומטריות וגם לסצנות המאוירות. אולי הן סיפרו לנו מי יצר את הכלי הזה, או מה התכולה שלו. אנחנו יכולים רק לשער".
פז: "אחוז זניח מהכלים שמצאנו היו מוטבעים. יכול להיות שהוטבעו רק הכלים שנועדו להישלח החוצה. ההטבעות האלה הן מסר כתוב – אמנם לא כתב במובן שאנחנו מכירים היום, אבל מי שיצר אותן, מי ששלח אותן ומי שקיבל אותן הבינו את הסימון".
אז הייתה תרבות שלמה עם שפה וסמלים שהייתה קשורה לעיר.
פז: "בגלילי החותם אנחנו רואים סצנות מהעולם המסופוטמי, שממנו הם קיבלו השראה. סצנה אחת מראה שני אנשים מחזיקים כלי ליד בניין – זה מזכיר לנו חותם שנמצא בדרום מסופוטמיה. איור אחר, האדם העומד בידיים מורמות ולידו ראם, מזכיר לנו ממצאים מאזור איראן־עיראק, בתקופה של תחילת העיור שם".
אלעד: "יכול להיות שמה שאנחנו רואים כאן הוא המיתוג הראשון בהיסטוריה. הסימנים האלה אולי אומרים שיש כאן שמן זית, או יין, אבל גם מעבר לכך: יש בכלי הזה שמן זית שייצר האיש הספציפי הזה".
מצאתם כאן כלים עם טיבועים שהגיעו ממקומות אחרים?
פז: "זאת שאלה טובה מאוד. אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מאיפה הגיע הכלי".
שלם: "אפשר לבדוק את זה על סמך הכלי עצמו, ולא על סמך הטיבוע".
פז: "פטרוגרפיה מאפשרת לדעת מה המקור הגיאולוגי של החרס – למשל, אנחנו יודעים שכלים מסוימים הגיעו ממצרים, כי הם עשויים מטיט שמקורו בעמק הנילוס. אבל המחקרים האלה עדיין בחיתוליהם".
עם בוא השעה תשע בבוקר אנחנו יוצאים כולנו כאיש אחד לאכול חומוס. "למי שהתחיל לעבוד בארבע בבוקר, זאת ארוחת צהריים", אומרת שלם. "אצלנו אנשים נמדדים באכילת החומוס שלהם". אנחנו מצטרפים אל חופרים נוספים היושבים זה ליד זה, מעבירים צלחות חומוס, צוחקים מבדיחות שזרה לא תבין. מסביב לשולחן האוכל, מתחת לצילייה התלויה ברישול, ניצבים כמה ממצאים שנחפרו באתר והונחו שם לרגע: כלי חרס, מכתש בזלת. אני נוגעת בהם ביראת כבוד. זה הדבר הקדום ביותר שראיתי מעודי.
"מעבר למים ואוכל, אנשים צריכים חומרי בנייה", אומר אלעד אחרי הארוחה. "אפשר לחצוב אותם ממש כאן, ליד צומת משמר הגבול". המחצבה המודרנית, מחצבת ורד, שוכנת כשלושה קילומטרים מתל אסור. "ועדיין, הם היו צריכים להשקיע מאמץ לא מבוטל כדי להביא לפה את האבנים לבנייה ולפולחן, כמו אגן האבן שראינו קודם. הוא חצוב מאבן אחת ענקית, ונדרשת השקעה רבה כדי להביא אותה ממרחק של כמה קילומטרים".
אנחנו יודעים איך הם עשו את זה, לוגיסטית?
פז: "היו להם בהמות משא, ואנחנו משערים שהאבנים הובלו בעגלות".
העיזים קשוחות יותר מהחזירים
שלם מומחית בייחוד לחפירות המתמקדות בתקופה הקדומה יותר, הכלקוליתית. "לפני 7,000 שנה היה כאן כפר עצום בן אלפי תושבים", היא אומרת. "ההתיישבות הבאה באתר הזה התחילה רק כ־300 שנה אחר כך: זהו יישוב קטן, קרוב למעיינות, המתוארך לתקופה הכלקוליתית המאוחרת".
למה הכפר הענק פסק מלהתקיים?
"אנחנו לא יודעים. אנחנו רק רואים שיש פער בזמן. אחר כך כבר אין פער – מ־4500 לפנה"ס ועד סביב 3000 לפנה"ס יש רצף של התיישבות. אין רמז שיסביר למה הכפר הכלקוליתי 'שלי' נעזב. אין לנו שכבת שרפה או שלדים עם עקבות טראומה עליהם, כמו פציעות מכלי נשק, שמעידות על מלחמה וחורבן".
פז: "גם העיר מתקופת הברונזה נעזבה באופן מסודר, פחות או יותר, בסוף האלף הרביעי".
כלומר, ברור לנו למה כדאי לחיות כאן, אבל לא ברור למה אנשים מהגרים למקום אחר. יש לכם השערות?
"לפי מחקרים, בסוף האלף הרביעי האקלים באזור השרון נעשה לח, היו יותר משקעים ויותר ביצות, ואולי זה גרם לכך שאנשים הלכו לגור באזורים גבוהים יותר. גישה אחרת מדברת על משבר כלכלי־חברתי־פוליטי: המסגרת החברתית שקיימה אותם כבר לא עבדה".
שלם: "יכול להיות שיישובים בסדר גודל כזה לא 'מחזיקים'".
"זה כבר לא העין־אסור הקהילתי שהיה כשהקמנו אותו".
"כן, משהו כזה. אולי כמו הפרטת הקיבוצים: 'הכול באשמת ההרחבה'. וברצינות, בהיבט התרבותי יש משהו מאוד מעניין: המעבר בין התקופה הכלקוליתית המאוחרת לתקופת הברונזה הקדומה הוא דרסטי. היה יישוב קטן כלקוליתי, מעליו יישוב קטן מאוד של תחילת הברונזה הקדומה, וכמו לפי פקודה, כל הממצאים משתנים פתאום באופן מהותי: האדריכלות שונה, כלי החרס שונים, התרבות שונה.
"תרבות הברונזה הקדומה, בהשוואה לכלקוליתית, היא מעשית הרבה יותר ואמנותית הרבה פחות. היה מי שקרא לזה 'המהפכה האנאיקונית', ביטול הצלמיות. בתרבות הכלקוליתית אנחנו רואים הרבה מאוד אמנות, הרבה שאר רוח. הדוגמה הטובה ביותר היא כלי הנחושת. אלה שיוצרו בתקופה הכלקוליתית הם מה שאנחנו מכנים 'כלי יוקרה'. הם לא שימשו ליומיום. בתקופת הברונזה הקדומה, כל הכלים הם כלי עבודה או כלי נשק. הם מעשיים מאוד. אנשים לא ייצרו אותם למטרות אמנותיות".
מעניין מה עבר לברונזאים בראש. אולי הם סגדו לצלמיות האלה פחות, וסמכו יותר על הכוח שלהם עצמם, על הידיים והכישרון שלהם?
שלם: "הם לא הפכו לחילונים פתאום. שתי החברות היו מאמינות, אבל ההבדל הוא בביטוי של האמונה. בתקופה המוקדמת היה פרץ של ביטוי אמנותי מדהים, ואז בברונזה הקדומה עשו כמעט את ההפך. הם הקימו מבנים בעלי פינות עגולות, יצרו קרמיקה אחרת, וגם הפסיקו לבטא את הרגשות שלהם".
להפסיק לבטא רגשות – את זה אני מכירה. מה המשמעות של עיגול פינות?
שלם: "אין לנו שום אפשרות לדעת. זה פשוט ביטוי תרבותי".
אלעד: "בארכיאולוגיה אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלכל דבר יש משמעות, אבל מה מידת המשמעות? היא יכולה להיות קטנה, מעשית יותר מסמלית, וייתכן שזאת משמעות עצומה, שכל אחד רואה בבית שלו את הקוסמוס, או משהו כזה. אין לנו אפשרות לדעת".
שלם: "אלה יכולים להיות דברים שקשורים בהשפעות של אוכלוסיות אחרות. הרי אוכלוסיות לא נכחדו והוחלפו באוכלוסיות חדשות לגמרי. זה לא עובד ככה".
היצירתיות של בני התקופה הכלקוליתית מתבטאת בעיקר בצלמיות קטנות – רובן של בעלי חיים, מה שמכונה בארכיאולוגיה "איקונוגרפיה זואומורפית". "יש צלמיות בעלי חיים שנראות כאילו נוצרו בחוג קרמיקה בגן", אומרת שלם. "זה משהו משפחתי, לא פולחן ציבורי. פולחן ציבורי ידרוש משהו גדול יותר. מה שמצאנו אלה קמעות. הם קטנים, בעיקר צאן ובקר, כולם בלי ראש. למה הם שימשו? ההסבר הכי בנאלי הוא צלמיות פריון, שמטרתן להרבות צאן ובקר.
"היה לנו פה אזור גדול יחסית, כ־60 מ"ר, שמצאנו בו חלקים אמיתיים של בעלי חיים. לא משהו שנראה כמו שאריות אוכל, אלא רגליים שלמות, גב שלם וכדומה. כרגע ההערכה הראשונית שלנו היא שנעשתה כאן הטמנה כחלק מפולחן. שרידי החיות שמצאנו הם של צאן, בקר וחזירים. מתברר שזה מקום טוב לגידול חזירים. זו חיה מפונקת שצריכה הרבה מים, ואסור שתשבור ידיים או רגליים. היא צריכה הרבה פוצי־מוצי, בשונה מעיזים, שהן הרבה יותר קשוחות".
פנאי פלוס
האנשים שחיו כאן ידעו לבלות? איך נראתה סצנת חיי הלילה בעין אסור?
פז: "קשה מאוד לדעת מה עשו בשעות הפנאי. יש סברות שאומרות שחלק מהצלמיות נוצרו כצעצועים לילדים. מתבליטים מצריים אנחנו יודעים שאנשים שיחקו במשחקי לוח, למשל 'סנט', משחק שנראה כמו שקערוריות במשטח אבן, עץ או אדמה. אנשים שיחקו, היה להם פנאי לכך".
שלם: "דווקא לנוודים היה הרבה יותר פנאי, לעומת תושבי הערים. מי שמתיישב, עובד קשה".
אז מה האינטרס להתיישב?
"נוחות. אפשר לגדל הרבה יותר ילדים. האוכלוסייה גדלה מאוד. מצד שני, באמת עובדים הרבה יותר קשה והרבה יותר זמן, ויש פחות פנאי. בהתיישבות יש גם הרבה יותר התמקצעות; אצל הנוודים, גם אם מישהו היה טוב יותר בציד ומישהו היה טוב יותר ברעייה, הם עשו הכול יחד, פחות או יותר. בהתיישבות הקבע אנשים מתחילים לאגור, ואז את גם דואגת, כי אולי מישהו ישדוד את המחסנים שלך. כשאת אוגרת, יש יריבוּת. החברה הופכת למסובכת יותר".
יש שאומרים שהנוודים היו בריאים יותר.
פז: "כל הדיבורים על חזרה לתזונה הפליאוליתית באים מתוך הבנה שהיא בריאה יותר. מצד שני, נוודים מתים מהרבה דברים אחרים. בסופו של דבר, מי שהתיישבו התרבו יותר".
שלם: "אני מסתכלת בצער על התפתחות האדם. הוא הולך רק קדימה, כל הזמן שואף, הוא סקרן, ואלה תכונות נפלאות. אבל בשונה מרוב בעלי החיים, הוא אכזרי מאוד, בעיניי. כשאני מסתכלת היום בעולם, זה לא מתאזן: הטוב שאנחנו רואים אצל אנשים מסוימים, הסקרנות, השאיפות, היכולות הבלתי רגילות – כל אלה לא מתאזנים עם השימוש הלא נכון ביכולות האלה. בעיניי אנחנו במינוס".
בסופו של דבר, למה השקיעו זמן, כסף וכוח אדם כדי לחפור שטח גדול כל כך? רק בגלל השאיפות, ההתקדמות והסקרנות.
"אכן, זאת חפירת הצלה. נתיבי ישראל מתכננים מחלף, וכדי שהוא יוכל להיבנות צריך להציל את המידע הארכיאולוגי. ככה מתנהלות רוב החפירות בארץ. במקרה הזה ידענו על היישוב גם לפני המחלף, כי נעשו פה חפירות קטנות בעבר – פעם בשביל עמוד חשמל, פעם לצורך תשתית אחרת. אי אפשר לעצור את האנושות, לעצור את הקדמה, אבל אנחנו אף פעם לא מצליחים לקחת רק את הטוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
