בשעה 11, יואל ונעמה סלוין נמצאים בעיצומה של ארוחת הבוקר שלהם: מחצלת וכריות רביצה מונחות על האדמה, צ'פאטי מתחמם על הסאג', תה צמחים מבעבע בקנקן ועוגיות ביתיות מוגשות לצידו. לידם מתרוצצת דרור ליבי, בתם בת השנתיים. בשלב מסוים היא מתיישבת, מביטה באמה שמיניקה את טוב מאיר בן החודשיים, ומחקה אותה עם הבובה שלה.
למתבונן מהצד זה יכול להיראות כמו פיקניק נחמד, אך אלו החיים של משפחת סלוין. תה צמחים בבוקר, מדורה לפנות ערב. נדמה שהזמן פוסח עליהם. ליד כל הטוב הזה ניצבת משאית "איווקו" צהובה, ביתם החדש. כבר שבועיים הם חיים כך. "לפני שלוש שנים טיילנו בהודו, וכל הזמן אמרנו לעצמנו שנעשה הודו בארץ", מספרת נעמה. "הרי מה אנחנו אוהבים בהודו? את הקטורת והצ'אי והצ'פאטי, ולקום בבוקר ולאכול בנחת עד השעה 12 בצהריים. יש משהו מרגיע בלהתחיל ככה את היום".
אני נפגשת איתם כשהם סוגרים שבוע של מגורים סמוך לאגם ירוחם. חברים הולכים ובאים, שמש עולה ויורדת, והתחנה הבאה שלהם עדיין לא ידועה, הכול תלוי בהזמנות העבודה שיקבלו. "יש לנו עסק משפחתי", מספרת נעמה. "אני קרמיקאית, יואל מהנדס בניין בהכשרתו אבל עובד כנגר, ואנחנו מפעילים יחד סדנאות של התנסות במלאכות קדומות. לפני כן גרנו בירוחם, בבית עם סטודיו. היו אנשים שהגיעו אלינו, אבל אחרים אמרו 'למה אתם לא שם? ולמה לא שם?'. אז התחלנו לנסוע ברחבי הארץ. היינו מעמיסים את כל הציוד על הגג של האוטו ופותחים סדנה בכל מיני מקומות".
מי הציע את הרעיון לעבור לגור על גלגלים? התשובה שנויה במחלוקת. "אני חושבת שזה בא ממני, ויואל חושב שהוא הציע", אומרת נעמה. "בגדול אמרנו לעצמנו שזה יכול להיות קונספט מהמם לעסק שלנו, שיאפשר לנו גם לחיות את המשפחתיות שלנו בכיף, וגם להגיע לכל מקום שקוראים לנו".
אז הפכתם לעסק נודד, ועל הדרך חסכתם את עניין המגורים.
"הרבה אומרים לנו את זה, אבל כרגע אני לא מרגישה את החיסכון. השקענו המון בהקמה של הבית. דווקא מפני שהוא ממש קטן, הכול צריך להיות הרבה יותר מחושב".
יואל לוקח אותי לסיור בתוך המשאית. כשאני פותחת את וילון הרשת שבכניסה, מתגלה בפנים בית קטן ומואר, שכולל סלון, מטבח, תנור, מדיח, חדר ילדים, שירותים אקולוגיים, אמבטיה קטנה, ארון בגדים וחדר שינה. אכן, כל סנטימטר מחושב. אפילו הרווח בין המקרר לקיר לא מיותר: מתוכו נשלף מזווה על גלגלים בטריקה שקטה. "השתדלנו להיות חסכוניים, והקדשנו לכך הרבה מחשבה", מספר יואל. "העץ הגיע ממדפים שהיו בבית, המיטה של הילדים עשויה מהמיטה הישנה של נעמה. חוץ ממתקין החלונות, אף בעל מקצוע לא הגיע לפה. בנינו הכול בעצמנו".
הקירות בביתם החדש מבודדים, והמזגן מונע באנרגיה סולארית שמגיעה מקולטי השמש שעל הגג. "פה לא אכפת לי מהחשמל", אומר יואל. "ההפך – אם לא אנצל את השמש, אבזבז אותו לשווא. מדהים איך הטבע יכול לקיים אותנו".
נעמה: "מה שהיה יפה בתהליך של המעבר היא מסירת החפצים. פה יש לנו קומץ מכל החיים שלנו, ואני לא מבינה איך חיינו קודם עם כל כך הרבה ציוד".
יואל: "היה לנו חודש מטורף של זריקת ציוד. אנשים היו עוברים אצלנו בבית ופשוט מעמיסים דברים, ולא מבינים איך אנחנו מתים להיפטר מהם. זרקתי חפצים שאני אוסף מכיתה ז', וערמות של כלים. לא ידעתי שזה חלק מהתהליך, גיליתי את זה בדרך".
נעמה: "אני חושבת שזה בהחלט היה שלב חשוב – להבין מה אנחנו באמת צריכים כדי לחיות ומה לא. זה אומר להתרכז בכאן ובעכשיו. למשל, בגדים. את הרי שומרת הרבה כי את אומרת לעצמך, אולי יום אחד אלבש אותם. פתאום הייתי צריכה להתרכז רק בבגדים שדרושים לי להנקה. יש פה תהליך נפשי שדורש להשתחרר מאגרנות, להיות יותר מסודרים ולגלות כמה ג'אנק אנחנו צוברים לעומת מה שאנחנו באמת צריכים כדי להתקיים. הכול הופך להיות מדויק".
קול קורא לנדוד
כבר שמונה חודשים הם מתבשלים עם הרעיון. "בתקופת הבנייה הייתי עובד בלילות על המשאית, ואנשים היו באים אליי ומתעניינים", מספר יואל. "בעיקר מהקהילה החרדית בירוחם. כולם באו לראות את המשוגע הזה שבונה בית במשאית".
"כולם התייחסו לזה כאל תיבת נח", צוחקת נעמה. "הבנתי את זה כשהחברים עשו לנו מסיבת פרדה, ואחד מהם אמר: 'יואל בונה תיבה ואנחנו נשארים עם המשכנתא'".
את המשאית רכשו ב־70 אלף שקל. אחרי תיקונים שעלו עשרת אלפים שקל והוצאות שיפוץ ועיצוב, ההשקעה הסתכמה בכ־200 אלף שקלים – בלי לתמחר את עבודת הנגרות של יואל. "אם נחשיב את העבודה שלי, אני משער שזה מגיע לסך של 300 אלף שקל", הוא אומר.
תצליחו להחזיר את ההשקעה?
נעמה: "אני מניחה שעם הזמן זה הופך להיות יותר כלכלי".
יואל: "אני חושב שצריך לגור במשאית חמש שנים כדי לכסות אותה מבחינת שכר הדירה".
המערכת הסולארית שעל הגג מאפשרת להם להפעיל את התנור, מכונת הכביסה, המזגן והתאורה; "לא הכול יכול לעבוד במקביל, אבל זה מספיק לנו. אנחנו צריכים לחנות בשמש כדי שיהיה לנו חשמל, אבל ליד מקום עם צל, כמו כאן למשל. כל הסבונים וחומרי הניקוי שלנו אקולוגיים, והמים מוזרמים החוצה ממכלי אגירה. מכיוון שהכול אקולוגי, זה לא מזהם. השירותים שלנו הם קומפוסט, וזה אומר שאין לנו 'מים שחורים'. כל עוד עושים את זה כמו שצריך, מכסים בנסורת ושומרים על ניקיון – זה ממש לא מסריח, ויהיו שיגידו שאפילו יש ריח טוב".
למה יצאתם למסע דווקא עכשיו?
נעמה: "היינו בצומת דרכים. עברנו אירוע אישי טראומטי מסוים, שאחריו הרגשתי ממש ריקה. אז חשבנו – טוב, מה היה החלום האחרון שלנו? משאית. אמרנו לעצמנו שזה הזמן, ועכשיו הילדים קטנים וזה עוד אפשרי. ככל שיואל ראה יותר משאיות, הוא הבין שהוא רוצה לעשות את זה בעצמו, ולא לקנות משאית מוכנה למגורים. במשך חצי שנה הוא עבד בימים ובלילות ושיפץ את המשאית. זה היה מטורף".
הוא בן 37, יליד אילת. היא בת 32, ילידת קריית־ארבע. הם הכירו כשהסטודיו שלה עוד היה בדימונה, ויחד העבירו אותו לירוחם, שם גרו בשכירות בשנים האחרונות. דף הפייסבוק שלהם, "שפת מדבר", מציע סדנאות כמו קליעת סלים, מקרמה, יצירות פסיפס וליבוד רטוב ויבש בצמר.
בינתיים הם לא מנצלים את הגלגלים כדי להרחיק נדוד. "התחנה הראשונה שלנו הייתה ליד בית של חבר בירוחם", נזכרת נעמה. "הפכנו לשכנים של חברים שלא גרנו לידם קודם, וזה כיף גדול – בתוך העיר המוכרת והידועה, לבחור מקום אחר. אנחנו לא מתכננים לחצות את כל הארץ. כרגע התכנון הוא לרדת לכיוון אילת עד סוף החורף. זה אומר שמכאן נמשיך למרחב־עם, שדה־בוקר, מצפה־רמון והלאה.
"אנחנו עם תינוק קטן שמצטנן מכל רוח סתווית, ולכן הרעיון הוא ללכת בעקבות השמש והחום. אנחנו גם צריכים שמש לתפעול של כל הדבר הזה. חלק גדול מהתוכנית היה להפחית צריכה ולהפחית גם הכנסות. כלומר, לא להצטרך כל כך הרבה, לחיות פשוט, כדי שיהיה לנו זמן ביחד. כי זה או שנכנסים למרוץ של חיים יקרים שצריך כל הזמן לכסות אותם, או שאנחנו מחליטים מראש שהחיים יהיו פחות יקרים, ואנחנו מוכנים להכניס פחות כדי שיהיה לנו זמן לארוחת בוקר ביחד וזמן ליצור יחד".
וכשיש לכם סדנאות או הפקות, מה אתם עושים עם הילדים?
"אני כל הזמן אומרת שזה עסק משפחתי, וזה אומר שהילדים איתנו, ואנחנו מביאים עובדים נוספים. בסוכות למשל צפוי לנו פסטיבל ענק עם עמותת איילים, אז אנחנו באים עם עשרה עובדים, צוות מעולה שעבד איתנו בשנתיים האחרונות".
איך הגיבו בסביבה שלכם להחלטה לגור במשאית?
"הרבה אנשים מופתעים מכך שהמשאית כל כך מאובזרת, שיש חדר לילדים וחדר לנו, ושבעצם החיים שלנו בתוכה דווקא נוחים".
יואל: "לרוב אנשים מפרגנים מאוד. כמעט כל אחד אומר לי 'זה החלום שלי!', ואז אני שואל אותו אם יש לו רישיון ג' (למשאית עד 12 טון, רמ"ב). אם הוא עונה שלא, אני אומר לו שזה לא חלום, אלא פנטזיה. ההבדל הוא שפנטזיה היא משהו שלא יכול לקרות, וחלום הוא יעד שאפשר לעבוד קשה ולהגשים אותו.
"יש גם הרבה שנגעלים מהשירותים האקולוגיים – בעיקר נשים, אני מוכרח לומר – ויש כאלו שמאוד מתלהבים ממדיח הכלים, למרות שבסופו של דבר עשינו אותו כי הוא ממש חסכוני במים".
ושמעתם גם תגובות כמו: מה, השתגעתם?
"היו שאמרו שזה טמטום, כי היה לנו אחלה בית, ועסק שעובד, ועזבנו הכול. אז במבט שלהם צעד כזה נחשב מטומטם, אבל אנחנו לא עשינו אותו מתוך הכרח או כדי לברוח ממשהו. להפך – היה לנו ממש טוב, הכול עבד ותקתק. עשינו את זה מתוך הרצון לצאת למסע, להסתובב, להכיר אנשים ולראות מקומות".
"וגם כדי לצאת מהמרוץ לקניית בית", מוסיפה נעמה. "רוב החברים שלנו נמצאים בשלב הזה, ובכל ארוחת שבת היינו מדברים על רכישת מגרשים. אז אמרתי לעצמי, למה אנחנו רוצים בית? והתשובה היא שזה המקום שבו נגדל את המשפחה שלנו, והוא יביא לנו ביטחון ויציבות. אבל האם אנחנו לא מפספסים אותם כשאנחנו עובדים בשבילם שלושים שנה? אולי אפשר בדרך אחרת להגיע לאותם ערכים של יציבות משפחתית ושל זמן ביחד? כשלדרור ליבי קשה להירדם בלילה, אני אומרת לה: 'אבא ואמא איתך, ואנחנו הבית אחד של השני' – וזה העיקר. כלומר, אפשר להביא את המושג בית למרחב אחר".
כמה זמן את חושבת שתשרדו ככה?
"אני לא מאמינה שכל החיים נסתובב במשאית, בסוף נגיע למקום שלנו. אבל פחדנו לאבד משהו בדרך המפרכת הזאת, ואני מרגישה שעכשיו אנחנו יותר מנסים להתרכז בעיקר. והעיקר מבחינתי הוא להתפרנס ממה שאוהבים, ולא ממה שחייבים כי צריך כסף. וגם להצליח להעביר זמן נעים ביחד, בלי לחץ של עבודה. כי אם יואל צריך להיות מהנדס בניין ולחזור כל יום בשבע בערב כשהוא קרוע מהעבודה, אני לא רוצה שהוא יהיה מהנדס בניין. לא מעניין אותי כמה כסף יש שם".
לא צריך לנסוע לצימר
המגורים במשאית לא תמיד קלים. "בסוף אנחנו חיים זה בתוך זה, וצריך ללמוד איך להתנהל", אומר יואל. "אם אחד מסדר, האחר לא יכול לעזור לו כי אין מספיק מקום לשניים שיזוזו במעברים". נעמה אומרת שגם לילדים המרחב מציב אתגרים. "בשביל דרור ליבי זה כבר לא סתם חדר שקט שישנים בו, אלא לקום בבוקר ולקלוט שהיום אנחנו גרים מול אגם. בינתיים יש יותר קשיים ממה שאני חושבת שיהיו בהמשך. זה קשוח, לזוז ממקום למקום ולסגור את כל הבית.
"קשה לי כשדרור ליבי 'הפוכה'. לפעמים אני אומרת לעצמי: למה היא בכלל צריכה את זה? ואני עונה שזאת מתנה מדהימה. אנחנו מעניקים לה את היכולת להסתגל לכל מיני מציאויות ולהיפגש עם כל מיני אנשים. אבל עולות לי מחשבות כאלה, כשאני רואה שקשה לה להירדם או ללכת לשירותים. בסוף אנחנו גם עם תינוק קטן, וכל החודשיים האחרונים היו קשוחים כי הוא צריך הרבה חיבוקים עכשיו, הוא לא בהכרח צריך דרך. אבל יש לנו איזו אמונה, שזאת מתנה גדולה לכולנו להיות יחד. ילדה בת שנתיים צריכה גן עכשיו? לא יודעת, היא צריכה אותנו, שנהיה פנויים אליה".
יואל: "אני חושב שהפחד הכי גדול שיש לי הוא כלכלי. גם התגובות שקיבלנו מהסביבה עסקו בעיקר בדאגות כלכליות. בסופו של דבר היה לנו עסק טוב ועובד שהרוויח מלא, ובזכותו יש לנו בעצם את המשאית הזו, ועכשיו אנחנו צריכים ליצור לעצמנו עבודה חדשה כביכול. אנחנו צריכים שאנשים ישמעו עלינו, יזמינו אותנו אליהם לסדנאות, ושזה יהיה באמת על הדרך. חלק מתכנון המסע שלנו מסתמך על הזמנות עבודה שנקבל מאנשים. וזה פחד. זו באמת דאגה. כשאתה מוציא את המשפחה שלך מהנורמה ויוצא לכזה מסע, זה יכול להתגלות גם כחוסר אחריות. אז זה חשש מאוד גדול שיש לי. בינתיים, בחודש הקרוב יש לנו כמה סדנאות יפות שבסופן נרוויח אפילו יותר מבימים רגילים, אבל לטווח הארוך אנחנו צריכים להגביר מודעות".
יואל ונעמה לא לבד: בפייסבוק יש כמה קבוצות בדיוק לאנשים כאלו, שרוצים לגור על גלגלים. רובן סודיות ולא מחפשות פרסום. "יש קהילה שקוראים לה 'כפרים על גלגלים'", מספר יואל, "נמצאות שם המון משפחות, זוגות ואמהות חד־הוריות. הם די סודיים כי הם מפחדים מרגולציה. ברגע שהדבר הזה יתחיל להתפרסם והמדינה תראה שזה תופס תאוצה, יתחילו כל מיני חוקים שיגבילו אותנו בכל מיני דברים. יש שם מידע, והמון אנשים טובים שמייעצים. אבל אין הרבה משפחות שגרות על גלגלים ואין הרבה שנמצאים באמת בתנועה. בסופו של דבר אנשים תופסים לעצמם איזו נישה, מתחברים לחשמל ומים, ונשארים במקום אחד".
נעמה: "היום למעשה הבתים האלו לא מוכרים. הפחד שלהם הוא שיתחילו לגבות מהם ארנונה ושזה יתחיל להיות סוג של התיישבות לפי הרשויות. בסופו של דבר אנשים עושים את זה כדי לחסוך ולחיות פשוט".
אז אפשר לומר שזה טרנד שצובר תאוצה?
"בשנה האחרונה ראינו פה שלוש משאיות, ודיברנו עם אנשים שעברו כאן בחורף הקודם, אבל אלו לא מגורים קלים. נניח, עכשיו המשאית נראית ישרה אבל למעשה היא בשיפוע. פחדתי שהסיר של המרק שהכנתי יגלוש מהגז. לא פשוט לחיות ככה, כשהמשאית מתלהטת וצריך לחשוב אם יש לי מספיק חשמל למזגן או לא. והיתושים באים בערב. זה ממש לחיות בחוץ. אז גם אם זה חסכוני, עובדה שלא הרבה עושים את זה. בסוף זה לא סוחף את השוק ואנשים עדיין לא ויתרו על המשכנתאות".
השניים מספרים שלא יצא להם לפגוש הרבה זוגות דתיים שגרים במשאית. "אולי משום שצריך בית כנסת קרוב, ואין", אומר יואל, אבל נעמה חושבת אחרת: "נראה לי שהטרנד לא הגיע למגזר, וזה ממש מוזר לי".
דווקא יש המון דתיים שאנטיים שיכולים להתלהב מהקטע הזה.
יואל: "יכול להיות שיש עוד פתרונות לדתיים שאנטיים. הם יכולים לגור בתקוע, בבת־עין, במקומות שבהם אפשר לגור בקרוואן נייח. הם מצאו את הפתרון שלהם לחיים בטבע".
איך אתם מסתדרים בשבת?
"אנחנו מאוד אוהבים שבתות שטח. כרגע יש לי בעיה בשבת, שהמשאבה נדלקת ברגע שמפעילים מים, אז אני לא יכול להשתמש במים הרגילים. בינתיים יש לי מכל שבת על הגג עם תכולה של 40 ליטר, ואני בקשר עם מכון צומת כדי למצוא איזשהו פתרון".
ומה תעשו בחגים?
"זה קצת יותר קשה. לא רצינו לעזוב את המשאית, אבל בגלל אילוצי משפחה אנחנו נוסעים ברכב הפרטי ומשאירים את המשאית במקום מיושב בעיר".
יש לכם מחשבות להעביר את הקונספט לתקופה מסוימת בחו"ל?
נעמה: "פחות מדגדג לנו. הכי מעניין פה. בחו"ל זו חוויה תרבותית, ופה זה מפגש אנושי".
יואל: "אולי אחרי 10 שנים שאחרוש את הארץ וארגיש שראיתי הכול, ארצה לעבור לחו"ל. אבל עד שלא הכרתי את כל מה שיש לארץ להציע, אז בשביל מה לי?"
אתם מצליחים לצאת לפעמים לבלות?
נעמה: "כנראה נצא פחות, אבל זה דווקא הרבה יותר מגניב ככה. יותר כיף לעשות פה מדורה בחוץ כשהילדים ישנים. זה יכול להיות בחוף ים, בכנרת, בערבה, זה יהיה בכל המקומות האלו ואז לא צריך לנסוע לצימר. גם היום, עוד רגע הילדים ילכו לישון צהריים ואנחנו נהיה בדייט".
אפשר לומר שאתם מציגים חלופה לחיים לדור ה־Y, שאולי קצת התייאש מהמרוץ האינטנסיבי של החיים המודרניים.
יואל: "זה לא שהתייאשנו מהמרוץ. נראה לי שאף פעם לא היינו בו. אני חושב שאנחנו לא מאמינים בשיטה של לעבוד כדי שיהיה יותר כסף כדי שיהיה בית כדי שמתישהו, בגיל 60, נוכל לקחת משאית ולהסתובב בכל הארץ. אני לא מאמין בלוותר על החיים כדי שאולי בהמשך החיים תהיה לי נחת".
נעמה: "זה יושב לי גם על זה שאני ילדת קריית־ארבע, ומלא אנשים נרצחו ונהרגו אצלנו. אני זוכרת שכשהייתי ביסודי או בתיכון הייתי אומרת לעצמי: 'נעמה, צאי מהבית בלי לריב עם אמא ותגידי שלום יפה, כי אין לדעת אם היא תחזור או אם את תחזרי'. זה פחד יומיומי של אי ודאות אם המציאות תמשיך, שגרם לי עוד יותר לרצות להתרכז בהווה. זה הדגיש בשבילי עד כמה העולם הזה זמני. יש משהו בדור שלנו, שההווה יותר קדוש בעיניו. כלומר – אנחנו לא נצא לפנסיה ואז נגשים את כל החלומות שלנו. עכשיו החיים. עכשיו עושים את החלומות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
