כך הצילה ד"ר שושן הרן מאות אלפי אפריקנים מרעב

"זרעים הם בסיס המזון בעולם, התשתית לכל מה שאנחנו אוכלים. גם מי שאוכל פרות ותרנגולות, בטח מבין שהן ניזונות מזרעים וגידולים – ויש חברות שמפתחות אותם. כשאת מסתובבת בארצות מתפתחות, את יכולה לראות בעיניים שבסיס האוכל לא מגיע לעולם הרעב. זה אבסורד. לחקלאים בארצות מוכות רעב אין גישה לזרעים איכותיים, והם נאלצים להשתמש בזרעים מקומיים ירודים. התוצאות הן יבול דל, תזונה לקויה ומלחמת הישרדות קיומית. כיוון שאת תעשיית הזרעים הכרתי לִפניי ולפנים, התובנה בדבר הגשר שצריך לייצר בין התעשייה הזו לבין לעולם הרעב, ישבה לי בראש כבר מזמן. אבל כנראה הייתי צריכה את הטיול בהודו כדי לתרגם אותה לכדי רעיון בר־ביצוע", מספרת ד"ר שושן הרן.

כיום עומדת הרן בראש "פייר פלאנט" (Fair Planet, "עולם הוגן"), עמותה ישראלית המסייעת לחקלאים באפריקה לצאת ממעגל העוני. השיטה: התאמת זרעים לתנאי האקלים, לטכניקות הגידול ולדרישות השווקים המקומיים; יצירת גישה לזרעי ירקות איכותיים; ומתן הדרכה במגרש הביתי של החקלאי, מרוחק ככל שיהיה. אם נתחיל מהסוף – שבע שנים לאחר הקמת העמותה, יותר מ־60 אלף חקלאים באתיופיה כבר עברו בעזרתה לשימוש בזרעים "מקצועיים", כמות היבול בשדותיהם עלתה במאות אחוזים, וההכנסה הביתית זינקה מעלה.

קחו למשל את אחמד עבדולעזיז, נשוי ואב לשישה, תושב הכפר פניקה שבמזרח אתיופיה. במשך שנים זרע עבדולעזיז בשדהו עגבניות – אחד הגידולים הנפוצים באפריקה – ואת התוצרת המועטה מכר בשוק תמורת פרוטות. לפני שנים אחדות הוא הצטרף לתוכנית ההדרכה של פייר פלאנט, קיבל זרעים שמקורם בחברות המובילות בעולם, והתחיל להשתמש בהם. כעבור עונה אחת הגיע השדה שלו לתפוקה גבוהה פי 14 מהממוצע באתיופיה לשטח כזה. בעונה הבאה השתתף עבדולעזיז גם בסמינרים שניתנים בתוכנית, והודות לרווחים מגידול הירקות הרשה לעצמו לרכוש טרקטור – לעיבוד האדמה שלו, ולהשכרה לשכניו במחיר נאה. ילדיו החלו ללמוד בבית ספר, והיום הוא ממשיך לרכוש זרעים איכותיים בכוחות עצמו ומתפרנס בכבוד.

על המהפכה שחוללה פייר פלאנט אפשר ללמוד מנתונים שאסף גלוקל (GLOCAL), גוף של האוניברסיטה העברית שעובד עם קהילות שונות ברחבי העולם. כדי לנתח את ההשפעה של העמותה על האוכלוסייה באתיופיה, חולקו שאלונים מטעם גלוקל לחקלאים שם, לשכניהם ולאנשי משרד החקלאות האתיופי, שהוא חלק בלתי נפרד מהפרויקט. כל החקלאים דיווחו פה אחד על שיפור משמעותי בהיקף היבול ועל גידול במכירות. 95 אחוזים מהם סיפרו שיש להם גישה לזנים האיכותיים גם אחרי שהסתיים שיתוף הפעולה שלהם עם פייר פלאנט: מתברר שחברות הזרעים הקימו בעצמן משרדים באתיופיה, והחלו לשווק את מרכולתן למקומיים. ועוד בשורה חשובה: כמעט כל החקלאים פתחו חשבונות חיסכון בבנקים מסחריים.

"מדובר במהפך מטורף, מכיוון שאלה אנשים שהיו עסוקים בהישרדות יומיומית", אומרת הרן. "נרשמו שינויים משמעותיים גם בהרגלי התזונה של משפחות החקלאים. השאלונים הראו שלפני תחילת הפרויקט, ילדים באזור המזרחי של אתיופיה אכלו בשר ועוף פעם בחודש לכל היותר. נכון להיום, חמישים אחוזים מהחקלאים מדווחים שמשפחותיהם אוכלות חלבון פעמיים־שלוש בשבוע. באזור בוטג'ירה שבמרכז אתיופיה, חמישים אחוז מהילדים לא הלכו בעבר לבית הספר, כי הם עזרו בפרנסת המשפחה; היום כל הילדים שם לומדים. ההשפעה של התהליך שאנחנו הנענו כבר חוצה את גבולות החקלאות".

הקניין הרוחני הראשון

כדי להבין איפה הכול התחיל, אני נפגשת עם הרן (63) בשעת בוקר מוקדמת בחצר ביתה שבבארי – הקיבוץ שבו נולדה וגדלה, ושאת שדותיו עיבדה. את פניי מקדמים מרבדי דשא ירוקים, פרחים צבעוניים בעציצים, ציוצי ציפורים וחתולה שמנמנה ושעירה. הדממה הירוקה משכיחה קצת את הצבע האדום שפוקד מדי פעם את הקיבוץ, המרוחק חמישה קילומטרים בלבד מרצועת עזה. שרפות ועפיפוני תבערה בשמיים הם חלק בלתי נפרד משגרת האזור בשנים האחרונות. "באופן טבעי, מי שיש לו ילדים קטנים חי יותר את החרדה וחווה הכול אחרת. אני גדלתי כילדה קטנה ביישוב ספר, וכנראה זה מצב תודעתי שאתה נכנס לתוכו. אני משתדלת להתמקד בפסטורליות", אומרת הרן.

היא נשואה לאבשלום (אבשל) הרן, מנכ"ל משקי הקיבוצים לשעבר ויו"ר קיבוץ בארי דהיום. לזוג שתי בנות ובן, ונכד אחד. לא רחוק ממנה מתגוררים הוריה, אברהם ורינה הברון, ממייסדי הקיבוץ.

את התואר הראשון בהגנת הצומח קיבלה הרן בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ולאחר מכן יישמה את לימודיה בעבודה בשדות בארי: הדברת מזיקים, מתן מענה למחלות וכל מה שגידולי הכותנה, העגבניות או החיטה תבעו. "אחרי עשר שנים הרגשתי שהמוח שלי מתייבש, ואני זקוקה לגירוי אינטלקטואלי. הלכתי למדור הסטודנטים באוניברסיטה, והייתה שם מישהי חמודה שהסתכלה בגיליון הציונים שלי ואמרה 'את יודעת שאת זכאית לדוקטורט ישיר?'. זה מאוד מצא חן בעיניי, כי בקיבוץ צריך לבקש אישור לכל תואר, וכך נחסכה לי בקשה", היא צוחקת.

אחרי דוקטורט במדעי הצמח, נסעה הרן עם משפחתה לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת רטגרס, ניו־ג'רזי. הצעה מפתה שהגיעה מ"הזרע", החברה הגדולה בישראל בתחום הטיפוח והיצירה של זרעים, הכניסה אותה לעומק התעשייה הזו. במשך 11 שנים היא ניהלה פרויקטים, הנהיגה שיתופי פעולה בינלאומיים ואיתרה טכנולוגיות חדשות לשיפור זנים. "המטרה של חברות הזרעים היא לפתח את הזנים הטובים ביותר לכל מטרה – לאקלים קר, לאקלים יבש, זן עמיד למזיק הזה וזן עמיד למחלת הקרקע ההיא. יש להן פתרון לכל סיטואציה. הן משקיעות הון עתק – 20 אחוזים מהמחזור – במחקר ופיתוח".

ואיך כל זה מגיע לחקלאי שבשטח?
"אם למשל חברת הזרע פיתחה זן חדש של גזר, היא באה למגדל ואומרת 'יש לי כאן זרעים שמניבים 15 אחוז יותר. קח דוגמית, תגדל כמה שורות ותראה אם זה מתאים לך. אם כן, תקנה מאיתנו'. החקלאי קונה את מה שמתאים לדרישות ולשדות שלו, ואין צורך להכשיר אותו. יש דיבור ישיר בין החקלאים לחברות הזרעים, זו צורת העבודה. השאלה היא איך אפשר להגיע למגדלים בכפרים מרוחקים בארצות מתפתחות, שרבים מהם לא יודעים קרוא וכתוב ומנותקים מטכנולוגיה".

מדינה כמו אתיופיה היא שוק פוטנציאלי עצום עבור חברות הזרעים. כ־85 אחוזים מהאוכלוסייה שם מתפרנסים מחקלאות. מדובר ב־12 מיליון בתי משק, שלרשות כל אחד מהם עומדים בממוצע עשרה דונם – ובסך הכול 120 מיליוני דונמים. אלא שבשל הריחוק והניתוק, אין בדרך כלל קשרי עבודה בין האוכלוסייה הזו לבין חברות הזרעים. "אלה לא גופי סעד או חברות הדרכה חקלאית", מסבירה הרן. "מבחינה עסקית ברור מדוע הן לא מגיעות לאיכר האתיופי, אבל מבחינה חברתית־מוסרית זה פשוט לא הגיוני. אני קיבלתי כאן בקיבוץ חינוך שוויוני, הערך של שוויון ההזדמנויות הוא בסיסי בעיניי, ולכן האמנתי שצריך לחולל שינוי בנושא הזה. ועדיין, בין לחשוב לבין לעשות מעשה ישנו מרחק גדול".

המרחק התקצר כשהרן נסעה עם בעלה וילדיה לטיול בהודו, ושם הבזיק במוחה הרעיון. זה היה יכול להיות סיפור הארה קלאסי אילו מראה של חקלאי הדוחף מחרשה פרימיטיבית היה מעורר את האאוריקה, אלא שהמציאות פרוזאית הרבה פחות. "התפקיד שמילאתי בחברת הזרע כלל פגישות ושגרה עמוסה, ולכן ביומיום היה קשה מאוד להרים את הראש ולהסתכל על התמונה הרחבה. החופשה פשוט נתנה לי זמן לחשוב, וההתנתקות עזרה לי לדייק את הרעיון".

התובנה הייתה כזאת: מאות מיליוני דולרים הרי כבר הושקעו בפיתוח זן עגבנייה עמיד למזיקים, זן כרוב בעל תנובה גדולה יותר ונראות טובה יותר, או פלפל שהחריפות שלו חזקה דיה לחטא את המזון במקומות שבהם לא משתמשים במקררים. המגוון אם כן קיים, עכשיו רק צריך למצוא התאמה לתנאים השוררים באקלים מסוים, לבחון את שילוב הזנים עם הטכניקות ושיטות הגידול המקומיות, ולבנות רשת של העברת ידע שתגיע גם לאחרון החקלאים בכפר נידח.

הרן החלה לשקוד על מודל שיחבר בין צורכי החקלאים לבין מגוון הזרעים. Bridging the Seed Gap, כך נקרא הפרויקט בתחילה. "דיברתי עם חברתי הטובה איליין שחיה בארה"ב, וסיפרתי לה על הרעיון שלי ומצד שני על הפחד לעזוב עבודה טובה ומתגמלת כשאני לא יודעת מה יהיה מחר. שוחחנו ממש לפני פגישה קריטית, והיא אמרה לי: 'עצם זה שאת מנסחת את הבעיה והפתרון, ומניחה אותם לפני אנשים רלוונטיים – גם אם לא תיישמי אותם עד הסוף, יש לך ביד משהו שעשוי לעורר מודעות ולהניע את המהלך'. האמירה הזאת הייתה עבורי חשובה מאוד. מעבר לזה, אני חלק מקיבוץ שיתופי, וידעתי שהוא יעוף על הרעיון. הקיבוץ אכן פרגן בגדול, השקיע כספים בשלב הראשוני וממשיך לתרום, לצד המימון מחברות הזעים ומימון הולנדי נכבד שזכינו בו. חברות בקיבוץ הייתה יתרון, כי ידעתי שאני לא מסכנת את העתיד של המשפחה שלי".

כשבידיה מצגת משויפת עלתה הרן על טיסה לצרפת כדי להיפגש עם בכיר בחברת "לימגרן", שרכשה את "הזרע" הישראלית. היא סיפרה לו על המודל שגיבשה, וביקשה גישה לזרעים ולידע של המטפחים שיכולים להתאים זנים לכל אזור. "הוא אמר לי 'אנחנו נשתף פעולה', ואני חזרתי משם נרגשת. אם בלימגרן, שהיא במידה מסוימת המגרש הביתי שלי, היו מנפנפים אותי – אני לא יודעת אם הייתה לי מוטיבציה להמשיך. אבל כשאדם שמנהל את הפיתוח העסקי, המיזוגים והרכישות בתאגיד המפואר הזה, שומע את הרעיון שלי ולא זורק אותי מכל המדרגות, זה בהחלט סימן טוב", מחייכת הרן.

היא שבה לארץ וקבעה פגישה עם רמי דר, מנכ"ל הזרע דאז. "אמרתי לו שהחלטתי להתפטר, 'אבל תקשיב מה אני מתכוונת לעשות'. השקעתי עשרים שניות בהצגת הרעיון, ובתוך חמישה ימים דר חתם איתי על מזכר הבנות שהעניק לי גישה לזרעים של החברה. זה היה למעשה הקניין הרוחני הראשון של המיזם. השלב הבא היה להרחיב את שיתוף הפעולה, כי חשוב שנוכל להציע מנעד עצום של זרעים. חברת סינג'נטה השווייצרית הצטרפה, ואחריה אנזה זאדן ההולנדית, חברה שעושה עבודה טובה מאוד".

שדה שהוא בית מרקחת

עם שלוש חברות זרעים בסל, יצאה פייר פלאנט לדרך. בהמשך הצטרפו גם באייר הגרמנית ונאנהמס ההולנדית ויצרניות נוספות. "לאף עמותה בעולם אין קשר לכל כך הרבה חברות זרעים", מתגאה הרן. "אנחנו יכולים היום לתת פתרון לכל אקלים כמעט. אנחנו עובדים עם חברות מהמזרח הרחוק שמציעות לנו זנים לתנאים טרופיים, חברות אחרות שמתמחות בתנאי יובש וחום, וכן הלאה".

בחרתם להתמקד בזרעי ירקות, ולא בגידולי שדה כמו דגנים וכותנה. מדוע?
"כי ירקות מייצרים הכנסה גבוהה ליחידת שטח קטנה. בכל העולם זה עובד כך, וגם אצלנו: גופים חקלאיים גדולים, כמו למשל קיבוצים, עוסקים בגידולי שדה; חקלאים קטנים, כמו מושבניקים פרטיים, מגדלים ירקות".

בנוסף לחבָרות חדשות אספה פייר פלנט לשורותיה גם שני חברים חדשים. "התחלתי לחפש אנשים שיצטרפו לעמותה. כסף להציע להם לא היה לי. המליצו לי לדבר עם ד"ר אלון הברפלד, שהיה מטפח, משווק ומנהל מוצר ב'הזרע', ועזב את החברה קצת לפניי. קבעתי איתו פגישה בבית קפה ליד צומת ראם והכנתי נאום חוצב להבות. ואמרתי לעצמי שאם כסף אין לי, לפחות אביא שאר רוח. אחרי שתי דקות הוא אמר לי: 'עזבי, אני איתך, מה את צריכה?'. מאז אנחנו ביחד. עבדנו שלוש שנים בהתנדבות בעמותה, ובמקביל הייתה לכל אחד עבודה משלו".

ד"ר הברפלד כיהן אז כמנכ"ל החברה הכלכלית של המועצה האזורית יואב. הרן שימשה דירקטורית ב"מכתשים אגן", חברה ישראלית המייצרת חומרים להגנת הצומח. אליהם בעמותה הצטרף גם אמנון טמיר, שנשוי לבת דודתה של הרן. "מהרגע הראשון הוא התלהב. יחד היינו שלושת המוסקטרים שדוחפים את הרעיון קדימה", היא אומרת. בנוסף גויס בהתנדבות גם ארז גוזן – "אחד מהחקלאים הטובים בארץ בתחום הירקות" – כדי לסנכרן בין שיטות הגידול המתקדמות בעולם, כמו אלה שנוקטים בישראל, לבין השיטות הבסיסיות מאוד הנהוגות באתיופיה.

בימים אלה כבר קורם הפרויקט שלהם עור וגידים גם בטנזניה, אבל אתיופיה הייתה זו שזכתה בבכורה. "אף פעם לא ביקרתי באפריקה לפני כן. מפות הרעב הן שהחליטו לאן נפנה. אבל כשחיפשתי אנשים נוספים שיתגייסו לעמותה, נראה לי לא הגיוני לבקש מהם להצטרף בלי שהייתי במקומות האלה, ולכן נסעתי עם אמנון לסיור בקניה ובאתיופיה".

ההכרעה לטובת אתיופיה נועדה גם לצורך עבודה משותפת עם מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי), יחידה במשרד החוץ המארגנת סיוע ישראלי למדינות מתפתחות. שליח מש"ב אביחי אילן – קיבוצניק מראש־הנקרה, שהרן הכירה מעבודתה – עמד בראש פרויקט גדול של טיפוח עצי אבוקדו באתיופיה, והוא זה שסיפק את התשתית האופרטיבית כדי להתחיל לעבוד שם.

השלב הבא היה יצירת שיתופי פעולה עם גורמים באתיופיה, ובהם משרד החקלאות והאוניברסיטה החקלאית המובילה שם. יחד איתם הוקמו ארבעה מרכזי הדרכה מקומיים, שכל אחד מהם מתמחה באקלים אחר הקיים בארץ המגוונת הזו. עוד לפני שהחקלאים ייכנסו לתמונה, נבחנו הזנים בחלקות מחקר באתיופיה שמנוהלות על ידי רשת של מתנדבים ישראלים מטעם פייר פלאנט. הניסוי נמשך לא פחות משלוש עונות, כדי לוודא שאכן מדובר בזרעים המתאימים ביותר. "משרד החקלאות שם נדלק כשהוא ראה את התוצאות הראשוניות", מספרת הרן.

מתוך מאתיים זנים שהתחרו על ליבם של הנסיינים, נבחרו לבסוף עשרים המצטיינים. "הקפדנו לעבוד בשיטות שהחקלאים המקומיים שם יוכלו ליישם. אם ניקח דוגמה קיצונית – זני חממה מפונקים, שצריכים בקרה של טמפרטורה והגנה באמצעות רשתות, לא יתאימו להם. המגדלים באתיופיה צריכים זנים שמתאימים לשטח פתוח, זרעים שידעו להתמודד עם השקיה שלא ניתנת בצורה מדויקת, עם דשן בסיסי מאוד, ועם הרגבים הגדולים שנוצרים מחריש בעזרת שוורים. המתנדבים שלנו צריכים למצוא כיצד לגדל את הזנים שאנחנו מביאים, כי הטיפול בצמח שיודע לתת חמישה פירות, כמו הזן המקומי, שונה מהטיפול בזן שמניב חמישים פירות".

עדיה שר, מתנדבת: "באחד הכפרים חיכו לנו עשרים חקלאים שהשתתפו בפרויקט, ואחד שלא היה רשום אצלנו, אבל ראינו שיש לו עגבניות בהדליה וערוגות מסודרות. הוא סיפר: 'כל אחד מהחבר'ה כאן תרם לי עשרה שתילים וידע, ואני שתלתי'. מאז הוא קיבל מאיתנו הדרכה וליווי כמו כולם"

אחרי איתור הזנים הנכונים הגיע השלב המרכזי – הנחלת הידע. "חקלאי שגר במרחק שעה וחצי משדה ההדגמה, אם תביא אותו ל'יום פתוח' ותראה לו את היבולים היפים, הוא ישאל את עצמו: מה לי ולזה? אני תקוע כאן, איך אטפל עכשיו בשדה שלי? הבנו שצריך לצאת אל החקלאים ולהדריך אותם בשטח שלהם. כך עבדו גם בישראל של שנות החמישים: הגיעו אז הרבה עולים שלא היה להם מושג בחקלאות, והמדריכים היו באים פעם בשבוע, גם אלינו לבארי, כדי להראות שיטות חדשות. ההדרכה החקלאית היא למעשה רוב המאמץ של העמותה היום".

מצגת מרהיבה שמראה לי הרן מגוללת את סיפורה של פייר פלאנט. בתמונה שצולמה ב־2012 נראית חלקת המחקר הראשונית של העגבניות בעיירה בוטג'ירה. בתמונות אחרות ניתן כבר להתרשם מחלקות ענפות של פלפל, עגבניות, כרוב ובצל באזורי האקלים השונים. רכז ישראלי מדגים בפני צוות מדריכים מטעם משרד החקלאות האתיופי כיצד לטפל בגידולים; המקומיים מסיירים בחלקות המחקר ורואים איך מיישמים שיטות וטכנולוגיות שהם כבר מכירים מבית. את הידע הם יעבירו בהמשך למגדל בשטח, ועל כתפיהם יונח גם התפעול והסיוע אחרי שפייר פלאנט תאמר שלום ותעבור הלאה.

עכשיו מגיע תורם של החקלאים עצמם, שמגיעים מקצות המדינה כדי לחזות בחלקות. הם פוגשים בזנים ובשיטות הגידול, ולומדים למשל על הדליה, שימוש במתקן עזר כדי שהשיחים לא יקרסו תחת עומס הפירות. את השיטה הם לא הכירו בעבר, פשוט כי לא היה כל כך הרבה יבול. היום, עם תפוקת עגבניות גדולה פי 5.6, הם כבר נזקקים לה. "את רואה את השדה כאן?", מצביעה הרן על חלקת מחקר. "הוא נראה כמו בית מרקחת, נכון? כל עלה במקום. חקלאי אתיופי שעומד בחלקה כזו, עלול לחשוב שבשבילו זה לא רלוונטי. לכן כאמור יש חשיבות קריטית לנסיעה אליו ולהדרכה באדמה שלו".

לנו יש שעון, להם יש זמן

פעם בשבוע מגיע אל החקלאי צוות שמורכב משני מדריכים מקומיים ומתנדב מטעם פייר פלאנט. גם השכנים מתאספים כדי לראות וללמוד, וכך ביקור הדרכה אחד יכול להעניק ידע לעשרות חקלאים. זה המקום לדבר על המתנדבים הישראלים – "לב הפרויקט, מלח הארץ, אנשים מדהימים שבלעדיהם שום דבר מכל זה לא היה קורה", אומרת הרן. בכל שנה יוצאים לאתיופיה בין 40 ל־50 איש, שמוכנים לתרום לפחות שלושה חודשים מזמנם. בתקופת שהותם שם הם פוקדים מדי יום עשרה שדות של חקלאים, וכך במהלך שבוע עבודה יכולים ארבעה צוותים לכסות 200 חלקות ברחבי האזור כולו. עד כה לקחו חלק בפרויקט 156 מתנדבים, חלקם טסו לאתיופיה יותר מפעם אחת.

כמה ימים קודם לריאיון עם הרן נערך המפגש השנתי של מתנדבי העמותה וידידיה. השבים הטריים מאתיופיה קיבלו תעודות ושחזרו יחד את החוויה האינטנסיבית שעברו. בין המשתתפים הייתה גם עדיה שר (25), שחזרה ארצה לפני כחודשיים. לאפריקה היא טסה כשבאמתחתה רזומה הדרכתי מרשים במכינה הקדם־צבאית בינ"ה, ואפס ניסיון חקלאי. מדי בוקר יצאה את חדרה באוניברסיטת הרמאיה שבמזרח אתיופיה, ועלתה לריקשה – בז'ז' בעגה המקומית. המדריכים מטעם משרד החקלאות היו צריכים כאמור לחבור אליה, אבל איך אמרה אחת המתנדבות? "לנו יש שעון, לאתיופים יש זמן".

"בימי שישי היינו יוצאים לחלקות המחקר, ובשני עד חמישי היינו משכימים קום כדי לנסוע לשדות של החקלאים, לפי לו"ז צפוף שנקבע מראש", משחזרת שר. "יום קודם לכן הייתי מתאמת הכול בטלפון עם אנשי משרד החקלאות האתיופי, אבל יש עיכובים ואיחורים, והטלפון של אחד לא עובד, והאחר אומר שהוא לא קם, ובכלל יש להם שעון שונה לגמרי. אגב, זה נכון גם מילולית. מבחינתם שעת הזריחה היא שעת האפס. כלומר, אם השמש זורחת בשש, ואני קובעת עם מישהו 'בשעה שלוש', זה אומר שניפגש בתשע בבוקר. בעיניי זה כל כך יפה והגיוני בתרבות חקלאית, כי עם הזריחה מתחיל היום.

"הבעיה היא שנורמות העבודה שונות לחלוטין. גם אם אודיע באמהרית 'נאגה בסוסט סאאט סאבסבה בגברנה בירו' – 'מחר ניפגש בשעה שלוש במשרד החקלאות' – לא בטוח שזה יקרה. בישראל כשנקבעת ישיבת צוות, כולם מגיעים בשעה הנקובה; שם אם קבעת בתשע, מתחילים מינימום בעשר, ויהיה כאלה שלא יגיעו בכלל. ועם זאת, חלק מרעיון־העל של הפרויקט הוא לבוא למפגש התרבותי הזה מתוך יראת כבוד והרבה צניעות, ובלי להרגיש צורך לשנות. לפעמים המיומנויות הישראליות שאתה מפגין, יעשו כבר את שלהן. המדריכים המקומיים ראו שלכל ביקור בשדה אני מביאה מחברת, ומסכמת את עיקרי הפגישה. אמרתי להם שבישראל אין דבר כזה להגיע לשיעור בלי אמצעי כתיבה, ולאט־לאט ראיתי שגם הם מתחילים להביא מחברת. הייתה הבנה שזו התנהלות מקצועית יותר".
את השינוי היא חשה בעיקר בקרב ראשי הצוותים. "ראיתי כמה הם מקבלים מהפרויקט, גם בחלקת ההדגמה – שהיא אגב מעבדת למידה מעולה – וגם סתם במשרד. אפשר היה להרגיש איך הם מפתחים מחויבות. הרי בסוף הם יישארו שם הרבה אחרי שאנחנו נלך. אנשי משרד החקלאות האתיופי לא רק תרגמו אותנו לשפה המקומית, הם היו הרבה מעבר לכך. אנחנו רק נתנו עצות, ואילו הם דיברו עם המגדלים כל הזמן והעניקו מהידע שלהם".

גם במעגל השני של ההשפעה היא חזתה מקרוב. "באחד הכפרים הגדולים חיכו לנו עשרים חקלאים שנטלו חלק בפרויקט באופן רשמי, ועוד אחד שלא היה רשום אצלנו, אבל ראינו שיש לו בחלקה עגבניות בהדליה וערוגות מסודרות. שאלנו אותו מה אנחנו רואים, והוא סיפר: 'כל אחד מהחבר'ה כאן תרם לי עשרה שתילים וידע, ואני שתלתי'. כמובן הוא התחיל לקבל מאיתנו הדרכה וליווי כמו כולם".

בקרוב תהפוך שר לסטודנטית לסיעוד – לא מעט הודות לחוויות שספגה במסגרת ההתנדבות בפייר פלאנט. לשאלה על סיפורי הצלחה שהשאירו אצלה רושם מיוחד, היא משיבה: "מכיוון שאני הגעתי בעיקר בסוף העונה, התפקיד שלי היה 'לאסוף' סיפורי הצלחה. פגשתי למשל חקלאי בשם ג'מל יוסוף שהשקה את השדה שלו בטפטוף. לדעתי, הוא החקלאי היחיד במזרח אתיופיה שהתקין מערכת טפטפות. אני לא זוכרת נתונים מדויקים, אבל הייתה לו כמות יבול מטורפת. הכול אצלו היה מדוגם ומטופח, הכול עמד במקום, היה מדהים לראות את זה. הוא פשוט הקדים את זמנו". בימים אלה, אגב, הושק שיתוף פעולה חדש בין פייר פלאנט וארגון הג'וינט, במטרה להביא לבוטג'ירה טכנולוגיות ישראליות בתחום המים והטפטפות.

כשאני מתעניינת איך היא השתלבה בפייר פלאנט מבלי שיהיה לה רקע חקלאי, שר משיבה שבפרויקט הזה מעדיפים יכולות הדרכה והכלה על פני ידע מקצועי. "אם יש שניהם, מה טוב. ברור שהרכזת שלי, שהיא בעלת תואר ראשון במדעי הצמח, הבינה פי מיליון ממני, אבל רמת החקלאות שנדרשה ממני לא הייתה כזו שלא ניתן ללמוד בזמן קצר. מה גם שמערך ההדרכה שפייר פלאנט בנתה לאורך השנים הוא מטורף. מאוד נהניתי לגלות כמה בחקלאות הכול הגיוני – למה כדאי להדלות עגבניות, איך צריך להשקות וכמה. יש פרוטוקולים מסודרים שעובדים לפיהם. תמיד שאלתי למה, ותמיד הסברתי למה. לא רציתי רק לתת הוראה להשקות, אלא גם להסביר מדוע זה טוב יותר לבית השורשים. יש גם מערכת סיוע שבאמצעותה אפשר לקבל תמיד תשובות בוואטסאפ, וגם הניסיון עושה את שלו. לאט־לאט את מתחילה לזהות בעצמך מחלות בעלים ובקרקע וכדומה".

מה את מרגישה שלקחת לעצמך מהחוויה?
"חוץ מלאכול אינג'רה? וואו, הרבה מאוד. ברמה האישית רציתי להתנסות בעבודה במדינת עולם שלישי, ושמחתי מאוד לקחת חלק בארגון שעושה הרבה טוב בעולם. מעבר לזה המפגש עם האנשים היה מעצב. עבדתי עם בחורה בשם מולו, והיה מדהים לראות אותה בפעולה. הרגשתי שאני לומדת ממנה המון. לפני שנפרדנו אמרתי לה שהקהילה שלה זכתה שיש בתוכה אישה כל כך מובילה ומשפיעה. היה כיף לראות את הנשים שעבדו בפרויקט, במיוחד הנציגות של משרד החקלאות.

"בתרבות האתיופית יש פשטות יפה, שהתחשק לי לקחת קצת ממנה לעולם הצרכני שבו אני חיה. חקלאי קם בבוקר, עובד בשדה, אוכל צהריים עם אשתו, משחק עם הילדים, וזה פשוט ונינוח. יש שם הרבה חיבור לאדמה, שורשיות בסיסית כזאת. נחמד לדעת פתאום מאיפה הגיע המלפפון לצלחת. יש בפרויקט הזה גם קטעים קשים ומאתגרים, ולפעמים אתה שואל את עצמך 'מה אני עושה פה'. לקום כל שישי לפני חמש כדי לצאת לשדה המחקר זה לא נופש. אבל החוויה הייתה עצומה, ובהחלט הייתי חוזרת עליה".

"אחרי המפגש עם המתנדבים שמתי לב לנתון מדהים", חותמת הרן את שיחתנו בבארי. "הגענו עד היום ל־60 אלף חקלאים, ויחד עם המשפחות שלהם מדובר על 320 אלף איש. חישבתי ומצאתי שכל מתנדב השפיע במהלך שלושה חודשים על חייהם של למעלה מ־2,000 בני אדם, והוציא אותם ממעגל העוני, זה פסיכי".