עלעול משותף בספר התצלומים החדש של מרים (מירי) צחי הופך מהר מאוד להעלאת זיכרונות נוסטלגית: הנה שא־נור, וכאן יצהר, ופה חוות־מעון. כאן קפאנו בקור הלילי, ממתינות בחשש יחד עם התושבים לכוחות הפינוי שצפויים להגיע עם שחר. לפה הגענו לקראת כתבה חגיגית על החקלאות העברית המתפתחת ביהודה ושומרון. ושם, שם דמענו בשברון לב מול בני משפחה היושבים שבעה לאחר שמחבלים רצחו את יקירם.
והנה, מי ינחש שהתמונה המתוקה הזו של משפחה צעירה עם ילדים וארנב לבן לקוחה בכלל מכתבה שעסקה בשני בני זוג יתומי טרור. מנעד החוויות הנצבר שלנו, בין כל המרואיינים וסיקור אירועי החדשות, כולל אפילו את הפעם שבה סייענו במשותף לרועת צאן טרייה וחסרת סמכות לאסוף את העדר שסירב להישמע להוראותיה.
אבל לא בכל מקום שנשקף בתמונות ספר התצלומים החדש של צחי, "אדמה בלב אדם", זכיתי להיות איתה יחד, בהיותי כתבת התיישבות. היא הייתה ועודנה מתרוצצת ברחבי השטח ללא הפסקה. מכירה את כולם וכולם מכירים אותה, חלק בלתי נפרד מסיפור החיים המתפתח של ההתיישבות ביהודה ושומרון. "הספר הזה הוא בשבילי סיכום של תקופה שהייתה ואיננה", אומרת צחי. "סיכום תקופת המאבקים".
למרות אירועי יצהר בשבוע שעבר, צחי מעידה: "אני כבר לא רואה היום את המאבקים שהיו בעבר על כל צריף, שלעיתים אפילו נבנה ונהרס באותו יום. בעבר צילמתי אירועים שבהם מאות בני נוער היו באים ונאבקים על כל גרגר. אני מרגישה שהרוח יצאה מהמפרשים, ואני לא מביעה בכך דעה, רק מאבחנת מציאות. זה לא שהיום יש פחות אמונה בזכותנו על הארץ, אבל לדעתי המערכת – המדינה וכוחות הביטחון – כבר הבהירו לצעירים שמאבק לא יעזור, ושהמחיר הוא כבד".
"יש בספר תמונת נערה שנפגעה, בוכה ומדממת, ותמונה של שורת נערים פצועים, אחד חבוש בראש, שני חבוש ביד, שלישי חבוש ברגל והמבט שבור וכאוב. הפציעה יחסית קלה אבל הקלות שבה אלות הורמו ומכות נחתו שם זה היה נוראי"
לדבריה, המאבקים תמו אחרי פינוי גוש קטיף. "התסכול מהגירוש התבטא במאבקים ביהודה ושומרון. זה התחיל כמובן בפינוי הראשון בעמונה (לקראת הריסת הבתים ב־2006, הכ"ח), הזכור לרעה. מבחינתי התגובה של כוחות הביטחון וכל מה שקרה שם הזכירו לי פוגרום, וקשה לי להשתמש במילה הזו. יש בספר תמונת נערה שנפגעה, בוכה ומדממת, וגם תמונה של שורת נערים יוצאים מהפינוי, כשהכול נגמר. אחד מהם חבוש בראש, שני חבוש ביד, שלישי חבוש ברגל, שורה של פצועים שהולכים והמבט שלהם שבור וכאוב. הם לא אושפזו, המצב שלהם מבחינה רפואית היה יחסית קל, אבל הקלות שבה אלות הורמו ומכות קשות ניחתו שם – אני זוכרת שזה היה פשוט נוראי. ילדות פונו מבתים ופשוט זרקו אותן, השליכו החוצה. זה היה יום נורא".
ביום המר ההוא היא לא הייתה בתוך הבתים שפונו ונהרסו, אלא צילמה מבחוץ כדי לתת את התמונה הכוללת. אם הייתה נכנסת, היא אומרת, המצלמה שלה לא הייתה נשארת שלמה: "לא היו מאמינים לי שאני עיתונאית, גם אם הייתי מראה תעודת עיתונאי". במשך השנים היא עמדה לא פעם מול דילמת בלבול הזהות הזו, כאשר חיילים או שוטרים מפנים לא האמינו כי האישה עטוית המטפחת הצבעונית, הלבושה בחצאית ונעולה בסנדלים – היא בעצם צלמת עיתונות מקצועית שהגיעה כדי לסקר. "הותקפתי פיזית לא פעם, ובשטח, כשיש מתח, אין לכוחות סבלנות לבדוק גם כשאני מראה תעודה. היו לא פעם ניסיונות לקחת ממני את המצלמה, להחרים את כרטיסי הזיכרון שלי. גם הוכנסתי לניידת פעם, בחברון. אני זוכרת שבאחת הפעמים שצילמתי פינוי בשומרון, היה צלם עיתונות שעמד לא רחוק ממני ואיש לא הפריע לו, אבל קצין שהיה שם ניסה למשוך ממני בכוח את המצלמה. נאלצתי אז להיצמד לאותו צלם ולעבוד קרוב אליו כדי שיאמינו לי שגם אני מסקרת. עם השנים אזרתי אומץ להרים קול ולעמוד יותר על זכויותיי כעיתונאית".
לא שוברת אמון
"הותקפתי פיזית לא פעם, כשיש מתח, אין לכוחות סבלנות לבדוק תעודות"
צחי נולדה בשכונת מנשייה, בצפון יפו, להורים שעלו מטורקיה. "שבועיים לאחר נישואיהם", היא מציינת. "אחיו של אבא בא לקבל את פניהם בנמל חיפה, וסיפר שיש בתים פנויים בתל־אביב, במקום בו נמצאת היום הטיילת של דרום העיר. הם נכנסו לבית של ערבים שברחו במלחמת השחרור. היו בו ריהוט, כלי אוכל, הכול. כי בתל־אביב, בניגוד ליהודה ושומרון, באמת היה כיבוש. כשהערבים ברחו, היהודים נכנסו במקומם. ביו"ש המתיישבים גרים במקומות שאיש לא התגורר בהם קודם. אחרי כמה שנים עברנו לבית קצת יותר נורמלי אבל גם הוא היה מאוד צנוע, עם שירותים משותפים ומקלחת משותפת".
ספר התצלומים מוקדש לזכרו של אביה, דוד, שעבד כסוור בנמל יפו כדי להביא פת לחם הביתה. "ובכל זאת נענה לבקשתי ורכש עבורי מצלמה ובכך סלל את דרכי לעולם קסום", מציינת ההקדשה. "זה היה בגיל 12, לכבוד הבת המצווה", היא מרחיבה, "למרות שבקושי היה כסף לאוכל בבית. מאז התחלתי לצלם. כל מה שראיתי הייתי מתעדת.
"בילדותי אהבתי מאוד את כל סוגי האמנות. הייתי מצלמת, מציירת, עושה ומנסה הכול, רק לא בית ספר. הייתי ילדה שלא הסתדרה עם מסגרות. במהלך השירות הצבאי רציתי להתקבל לקורס קצינות ולא יכולתי כי חסרה לי ההשכלה הבסיסית, ואז הבנתי שאין מנוס מללמוד. אחרי הצבא לקחתי את עצמי בידיים ולמדתי לבגרויות. במסגרת הזו הכרתי את מי שהיום הוא הגרוש שלי, שעזר לי אז בלימודי המתמטיקה. לאחר זמן קצר נישאנו".
מאגר הצילומים המתפקע שלה מסגיר את הרגעים הלא פוליטיים
הזוג הצעיר התגורר בירושלים. היא עשתה תואר ראשון באמנות ובתיאטרון באוניברסיטה העברית, ובמקביל למדה רישום ואמנות פלסטית בבצלאל. את הקריירה כצלמת התחילה רק שנים רבות לאחר מכן. "באתי ממשפחה שאינה שומרת מצוות. חזרתי בתשובה לאחר שבני השני חלה מאוד, והרופאים אמרו שרק נס יציל אותו. באותו לילה התפללתי והתפללתי, והוא אכן ניצל והבריא. החלטתי מאז על דרך חדשה: שמירת מצוות, והקדשת הזמן שלי לבית ולילדים. גידלתי את חמשת בניי ב'שיטת הרצף' של התרפיסטית האמריקנית ג'ין לידלוף, שכוללת הנקה עד גיל שלוש, שינה משותפת, אמא שנמצאת כל הזמן בטווח העין של הילד. הייתי שלמה עם זה והשקעתי הרבה באמהוּת; הייתי עושה ניסויים מדעיים בבית וחושפת את הילדים לטבע, למוזיקה ולאמנות. כמעט 14 שנה התמקדתי בעיקר בלהיות אמא".
השינוי בחייה קרה בשנות התשעים: לאחר החתימה על הסכמי אוסלו החליטה צחי שהיא חייבת לתרום את חלקה למחאה הציבורית. "כתבתי מאמר נוקב, צילמתי הפגנה גדולה שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל, טרום רצח רבין, וגם יצרתי עבודת אמנות פלסטית שהובעה בה מחאה פוליטית. כשניגשתי עם שלושת אלו למערכת העיתון מקור ראשון, ולהפתעתי התקבלתי מיד כצלמת. מאז, כבר 20 שנה אני מצלמת".
כיום היא פרילנסרית, ומצלמת צילומי חדשות ומגזין בשביל מקור ראשון, ישראל היום ועיתונים נוספים. המומחיות הגדולה שלה, היא, כאמור, יהודה ושומרון. "כשהתחלתי עוד לא היו הרבה צלמים שהתמקדו באזור. עם השנים נפתחו לי דלתות, והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון".
לצד הקשרים שהיא רוקמת עם המתיישבים מבעד לעדשה, צחי נתקלה גם באירוע פחות סימפטי, כאשר נערי גבעות שברו את מצלמתה של צלמת עיתונות שהגיעה יחד איתה לתעד בשומרון. "זה קרה לפני כ־13 שנה בחוות־גלעד. הגענו לחווה לאחר שהיו בה עימותים לא פשוטים בין נערים יהודים לצעירים ערבים מהכפר הסמוך. הייתי עם חברה, צלמת עיתונות זרה, וברגע מסוים משכו ממנה את המצלמה ושברו אותה. בי מעולם לא פגעו, ולא משנה עד כמה המצב היה מתוח. תמיד נתנו בי אמון. אבל בפעם ההיא מצאתי את עצמי נאבקת בשבילה. היום המצב שם שונה, דבר כזה לא יקרה".
"באל־ערוב חטפתי פעם עשרות אבנים, והשמשות התנפצו, אבל המשכתי לנסוע. לפני כשנה שוב זרקו עליי אבנים באותו הכפר, ומיד הרמתי מצלמה. התמונות אמנם יצאו מטושטשות, אבל העברתי לקצין הביטחון בגוש עציון, והנערים נתפסו. לפעמים המצלמה עצמה מרתיעה: בלובן א־שרקיה ראיתי מתפרעים יורדים לכביש, וכשהרמתי את המצלמה והם ברחו"
כמה תמונות שלה אף הגיעו עד לדיון בבית המשפט העליון, ומטבע הדברים לא נכנסו לספר. "התמונות צולמו ב־2011, בערב מאוד טעון שבו היה חשש לפינוי רמת־גלעד. נסעתי הלוך ושוב בין רמת־גלעד לקדומים, ובמהלך הנסיעה, לא רחוק משער הכניסה לבסיס החטיבה המרחבית אפרים, ראיתי צמיגים בוערים. עצרתי את המכונית והלכתי לבדוק. ראיתי חבר'ה, מפגינים, יוצאים מהבסיס אחרי שנכנסו אליו. צילמתי הכול מבחוץ, לא נכנסתי לחטמ"ר. המשטרה ביקשה שאעביר לה את התמונות. אני התנגדתי. האמת היא שהמצולמים היו רעולי פנים, ולא באמת היו מזהים אותם, אבל הרגשתי שזה החיסיון העיתונאי שלי, שזה האמון שלי מול המצולמים".
המשטרה פנתה לבית המשפט, בבקשה שיכפה על צחי למסור את התמונות. לצידה התגייסו מקור ראשון ומועצת העיתונות. "כל עוד אני לא עוברת על החוק – ולא עברתי, לא נכנסתי למקום אסור – אין סיבה לקחת לי את התמונות. מי שרצה לצלם אותם היה יכול להעמיד שם צלם מטעמו", היא טוענת בנחרצות גם היום. לבסוף קבע בית המשפט בפסק דין תקדימי כי חיסיון עיתונאי חל גם על מידע ולא רק על זהות מקור, וצחי לא חויבה להעביר את התמונות למשטרה.
"הנושא של נוער הגבעות הוא בעיניי עניין של גיל, מעין מרד נעורים. ראיתי עם השנים שהילדים האלו גדלים, מתבגרים, משרתים בצבא גם אם לא כל כך רוצים אותם שם – כלומר, עושים מאמץ כדי להתגייס – ולבסוף מתחתנים, לומדים והופכים לבורגנים. זה לא שונה הרבה מבני נוער במקומות אחרים בארץ. המרד שלהם מתבטא בצורות אחרות. אז ברור שאבן שמיידים עלולה להרוג, ואני כמובן נגד אלימות, אבל ממה שאני מכירה, אף אחד לא נשאר נער גבעות, והדור החדש הולך ומתמעט".
גם תמונה יכולה להרוג
על כריכת הספר מופיעה תמונה מוכרת למדי שלה, ובו משפחת רום מאש־קודש צוחקת מול עז שמציצה מהחלון בזמן הצילום. "זו תמונה הזויה. היא כל כך שמחה, כל כך סוריאליסטית וכל כך אמיתית. העז הפתיעה את המשפחה והייתה שם צהלה. גם התמונה על גב הספר הזויה בעיניי", היא אומרת על תצלום הדחפור המניף קראוילה באוויר כדי לפנותה. "הכול כמו משחק לגו. הדחפור מניף את הכף, ועוד רגע אין בית. כאילו בית של אנשים הופך למשחק".
אחד התצלומים החדשותיים שלה שזכו לתהודה רבה במיוחד היה של קבוצת חיילי גולני, שהצטלמו בטקס סיום מסלול כשהם לובשים חולצות טריקו שנכתב עליהן "גולני לא מגרש יהודים", במחאה על פינויים ביישוב החרב חומש. הדברים עוררו סערה גדולה, והחיילים נשלחו למחבוש. "זה החל בצילום דומה, שקיבל המון הדים, של שלט שהונף בעת השבעת גדוד שמשון בכותל. הייתה לי סייעתא דשמיא – לא היה לי מושג מי הולך לעשות ומה, אבל באותו רגע החבר'ה האלו היו משמאלי ותפסתי את התמונה. זה עורר הדים מכאן ומכאן. אחר כך כבר לחשו לי שבאירוע בצפון יהיה מעניין, אז הגעתי וצילמתי את החיילים עם החולצות".
מה את אוהבת יותר, לצלם אירועי חדשות או לצלם מרואיינים לכתבות מגזין?
"ברור שחדשות. אם כי במגזין בא לידי ביטוי הרקע שלי באמנות וציור".
יש אירועים שנשארו איתך גם הלאה?
"בטח. הכאב שלי הוא בעיקר מול ילדים. מול מוות. ילדים שנותרו יתומים בעקבת פיגועים, ילדים שנהרגו. אלו קטעים שאני סוחבת. כמו התצלום של התינוק של קים לבנגרונד ז"ל, שמזהה את אמו בתמונה שלה על כרזה בהפגנה. זה שובר את הלב. מול דברים כאלו, יש גם חיים של ילדים ביומיום, שאני מאוד אוהבת. למשל, בערב חג סוכות נסעתי לחוות־גלעד דרך אש־קודש, וראיתי שם שתי ילדות קטנות שהתגנדרו ויצאו לטייל בין הסוכות ביישוב. אחת הייתה לבושה בשמלת מלמלה ורודה והאחרת בירוקה. אז עצרתי וצילמתי אותן, ומיד גם ביקשתי מההורים רשות לפרסם. או אירוע חאלקה בחוות־גלעד, שבו קלטתי מחווה של אם המראה לילד את התלתל היפה שנגזר עכשיו מראשו. אלו תמונות שאני אוהבת להוציא לעיתונים. אלה יהודה ושומרון שחשוב לי שאנשים יכירו".
הרצון לחשוף את הציבור ליהודה ושומרון הוא חלק גדול מהיצירה שלה. "יש לי סדרה של תמונות מקבר יוסף, שזכתה בפרס הראשון בתחרות הצילום 'עדות מקומית'. הייתי שם באחת הכניסות הליליות, לאחר שמבנה הקבר הושחת. טיפסתי על הכיפה השבורה ואיכשהו ראיתי את כל האנשים בפנים כמו בתוך רחם ענק, וברקע נצנוצי האורות של שכם. האנשים שראו את התמונות בתחרות בכלל לא ידעו איך נראה קבר יוסף. הם נחשפו אליו לראשונה בצילומים האלו, ואני חושבת שבכך תרמתי את חלקי".
יש תמונה שבדיעבד את סבורה שהסתכנת בשבילה יותר מדי?
"אני לא חושבת על סיכון. נכנסתי הרבה לכפרים ערביים – הייתי בחברון, בשכם, בקלנדיה. הגעתי תמיד בכובע מצחייה ובבגדים אחרים מהרגיל. בקלנדיה הייתה תקופה של מהומות, וכל התקשורת הגיעה לשם, שבוע אחרי שבוע. באחת הפעמים נכנסתי פנימה כדי לצלם מתוך קהל המפגינים הפלסטיני את החיילים שממול. לרוע מזלי רימון גז נחת סמוך אליי. הייתי בלי מסיכה, והרגשתי שאני לא נושמת ועומדת למות. כמה חבר'ה צעירים שם הכניסו אותי לבית, נתנו לי לשתות ולהריח בצל חתוך שעוזר נגד הגז. התחלתי לגמגם באנגלית, והם הבינו שאמריקנית אני לא. אני לא יודעת אם הם העלימו עין או לא מכך שאני ישראלית, אבל הם עזרו לי מאוד. הודיתי להם, יצאתי וחזרתי לצד השני.
"אני כמובן מגיעה ממקום אידאולוגי מסוים, אבל אם יש מקום לצדק והכלה, תמיד אחפש אותו. הייתה תקופה שיצאתי לפנות בוקר למעברים, לנקודות הבידוק, כדי לצלם את הפועלים שממתינים שם כדי להיכנס ולהביא לחם הביתה. אני זוכרת שצילמתי אישה כבת 70 קופאת מקור, מתעטפת במפת ניילון כדי לנסות להתחמם. נכון שאין לנו ברירה אלא לבדוק את האנשים, אבל זה לא פשוט".
"באחת הפעמים שנשלחתי לקלנדיה נכנסתי פנימה כדי לצלם מתוך קהל המפגינים הפלסטיני. לרוע מזלי רימון גז נחת סמוך אליי. הרגשתי שאני לא נושמת ועומדת למות. כמה חבר'ה צעירים הכניסו אותי לבית ונתנו לי להריח בצל חתוך, שעוזר נגד הגז. התחלתי לגמגם באנגלית. הם הבינו שאמריקנית אני לא, כנראה העלימו עין מכך שאני ישראלית"
כמי שנוסעת לא מעט בכבישי יו"ש, צחי כבר חוותה כמה וכמה מקרים בהם פלסטינים יידו לעברה אבנים. "באל־ערוב חטפתי פעם עשרות אבנים, והשמשות כולן התנפצו. נסעתי בלי שמשות, הכול זכוכיות, עד לכרמי־צור. נפצעתי קצת, היו לי חתכים מהזכוכיות אבל המשכתי לנסוע. מאז למדתי שהמצלמה תמיד נמצאת לידי. נכון שאני לא יכולה לכוון תוך כדי נהיגה, אבל זה מסייע. לפני כשנה שוב זרקו עליי אבנים באותו כפר, ומיד הרמתי מצלמה. התמונות אמנם יצאו מטושטשות, אבל העברתי אותן לקצין הביטחון בגוש עציון, והוא העביר אותן לצבא, והנערים נתפסו. לפעמים המצלמה עצמה מרתיעה: בלובן א־שרקיה ראיתי מתפרעים יורדים לכביש, וכשהרמתי את המצלמה הם ברחו".
מבט אחד חטוף
ספר התמונות החדש שלה מרכז עבודה של שבע שנים, "במקביל לשבע שנים קשות שעברתי בחיי הפרטיים. לפני כחודשיים בעלי התגרש ממני, וזו הייתה תקופה לא קלה עבורי". במשך השנים הללו היא בררה תמונות לכדי אוסף שיתאים לספר, משימה קשה במכלול יצירה שנוספות אליו תמונות חדשות בכל יום כמעט. "בעריכה מטעם ההוצאה לאור סיננו הרבה מהתמונות. כל תמונה הייתה חשובה לי, אבל אי אפשר להדפיס הכול. פרק הפינויים היה חשוב לי מאוד, וההוצאה הוציאה משם כמה תמונות מחשש שהן קשות מדי לצפייה. עוד שתי תמונות שנאבקתי עליהן מאוד הן מההלוויה של אדל ביטון. כשהאבא ניגש לאמבולנס והוציא את גופת בתו, צילמתי את המבט בינו ובין האם, אדווה, מבט שאומר הכול; וגם התמונה של האב הנושא את בתו על כפיים עד לבית הקברות. אלו לא דברים קלים. בתקופת האוטובוסים המתפוצצים בירושלים צילמתי תמונות שאני לא יכולה להסתכל עליהן היום".
אילו תגובות את מקבלת בינתיים על הספר?
"אנשים המומים. הם מרותקים לספר. כדי שיתאפשר לי להוציא אותו פתחתי מיזם הד־סטארט לגיוס כספים. הייתי בהלם מהתמיכה של אנשים. לא רק נתנו כסף, אלא גם השאירו באתר הודעות מאוד תומכות. התרגשתי מכך שאנשים האמינו בי, בעבודה שלי. זה נתן לי המון כוח, לדעת שאנשים מעריכים, אולי גם אוהבים אותי. אני זקוקה לזה מאוד".
המתנחלים כבני אדם// חגי סגל
לא רק גדרות ומחסומים: יופיו הארץ־ישראלי של גב ההר נשקף מהעדשה במלוא צבעיו
מפעל ההתנחלויות הוא מושא הצילום האזרחי המוביל בארץ. רק צה"ל מצולם יותר ממנו. בחמישים שנות המפעל כמעט לא חלפו יומיים־שלושה שבהם לא נדפס בעיתונים תצלום של מתנחל/ת ובטלוויזיה לא הייתה התייחסות כלשהי לנושא הקשור בהתיישבות היהודית שמעבר לקו הירוק. מאז תחיית כפר־עציון בקיץ 1967 ועד ההחלטה על הקמת עמונה ב' ב־2017, ממקדים צלמי עיתונות את עדשותיהם אל המפעל העיקש והגועש הזה, יממה אחרי יממה, שבוע אחרי שבוע, אך עורכיהם אינם שבעים לעולם. הם רוצים עוד ועוד מתוך תשוקה עזה להכלת הדרמה ההיסטורית הגדולה המתרחשת שם כבר למעלה משני דורות, ומן הסתם תעסיק אותנו גם בדור הקרוב.
פעם היה נהוג להתאים את צילומי המתנחלים לדימוי: גברים מזוקנים עם כיפה גדולה, חולצת משבצות קמוטה, סנדלים ונשק אוטומטי; נשים עם שביס, שמלה מלחכת רצפה ובטן הריונית. הנשים תמיד חייכו, בזות כביכול בשאננות לסיכונים ולהתרסות; לגברים היה מבט חולמני, כיאה וכיאות לאטמוספירה המשיחית שבתוכה הם מתעקשים לחיות. ברקע היו קרוואנים, גדרות, מחסומים, לא שום דבר שמזכיר את ההוויה הישראלית ה"נורמלית": בתי קומות, בתי קפה, רמזורים, פסי רכבת, חוף ים. אפילו הנוף הועלם לטובת המסר הפלקטי. ברוב המכריע של צילומי העיתונות בהתנחלויות עשויה התפאורה מגבעות טרשים גרידא. לא דשא, לא פרחים, לא מטעים, לא להקות ציפורים נודדות, לא אביב ולא סתיו, כאילו גם הטבע מדיר רגליו מחבל הארץ הזה, השנוי במחלוקת. מאדים זה כאן.
הצלמת הוותיקה מרים צחי, תושבת ירושלים עם קילומטרז' עצום מעבר לקו הירוק, חוזרת תכופות למערכת עם ראיות ניצחות שגם במרחבי ההתנחלויות יש טבע. יופיו הארץ־ישראלי של גב ההר נשקף מעדשתה במלוא צבעיו, וכמובן יופיים של האנשים והנשים שם. המתנחלים כבני אדם. מאגר הצילומים המתפקע שלה מסגיר את הרגעים הלא פוליטיים בחייהם, חושף את החיוכים ואת הביישנות מאחורי מסכות הזעם שהוצמדו להם בכוח. בתמונות של מרים צחי יש המון ירוק וכחול וצהוב, לא רק שחור, לבן ואדום. ויש גם מים ושמים, זריחות ושקיעות, חדש וישן, קודש וחול, זעם ונֹעם, מגוחך ונשגב.
למען הסר ספק: מרים, או כמו שאנחנו מכנים אותה במערכת "מירי", היא צלמת עיתונות במקצועה, לא שליחת נשיונל־ג'יאוגרפיק ל"גדה המערבית". מעטים מאוד האירועים החדשותיים שמתרחשים שם בהיעדרותה. כמעט שום דבר משמעותי לא קורה בלא נוכחותה: טקסי הנחת אבן פינה, עקירת מאחזים, הפגנות, עצרות, כנסים, פיגועים, הלוויות. במשך הזמן גם אנשי כוחות הביטחון למדו לדעת שהאישה הדתית שמצלמת אותם בחריצות אינה עקרת בית מקומית, אלא אשת עיתונות לכל דבר ועניין. למען הדיוק, כמעט לכל דבר ועניין. מעורבותה הרגשית באירועים גדולה מאוד. היא ממלאת את שליחותה המקצועית בחריצות, לעיתים בחירוף נפש ממש, אך אינה מועלת באמונותיה. הצילומים שהיא משגרת למערכת משקפים את ההקשר הרחב של משימת הצילום. הם אינם מבטאים מבט אנתרופולוגי מתנשא של אורחת לרגע, אלא בבת עין של בת בית. מנקודת מבטה זה לא כיבוש, זו מולדת.
האלבום החדש, חוליה נוספת בשרשרת האלבומים של הצלמת הבלתי נלאית, אינו מתיימר לכסות פיסת זמן מסוימת בהיסטוריה של מפעל ההתנחלויות, הוא מעבר לכך, אבל מותר לנחש שההיסטוריונים העתידיים ימצאו בו עניין רב, בבואם לסכם את רוח התקופה. כמעט כל תמונה ותמונה היא רמז למשהו רחב פי כמה מקוטר העדשה במצלמות של צחי, אתגר מחקרי של ממש. ובינתיים, עד לפיצוח כל הרמזים, לא נותר לנו אלא להתענג על המראות: ההרודיון בליל תשעה באב, גוש עציון בשלג, כרמי שילה באביב, משעולי מדבר יהודה בעיבורו של קיץ, ארץ ישראל השלמה והפוטוגנית. כל הזכויות שמורות למרים צחי.
חגי סגל הוא עורך מקור ראשון, הדברים נכתבו כהקדמה לספר התצלומים "אדמה בלב אדם" של מרים צחי
לתגובות לכתבה: dyokan@makorrishon.co.il
