בשעת לילה מאוחרת הגיעה גונדר־משנה שרה פרידמן לחניון של כלא נווה תרצה. זמן קצר לפני כן חזרה מחופשה בחו"ל, וכעת ביקשה לאסוף את מכוניתה שחנתה ליד בית הסוהר, לא הרחק מנתב"ג. בדיוק כשהוציאה את המפתחות מהתיק, התנפל עליה מישהו מתוך החשכה, דחף אותה בעוצמה והחל להכותה. פרידמן השיבה מאבק, ותוך כדי כך זיהתה את התוקף: הייתה זו אסירה שזה עתה שוחררה. האסירה לשעבר נראתה מופתעת לא פחות ממנה. "יו, שרה, מה את עושה כאן בשעה כזאת?", שאלה.
עד מהרה התברר שאותה אישה רצתה פשוט לחזור אל הכלא. מוקדם יותר ניסתה לדפוק על השערים, ומשלא נענתה, חיפשה מישהו אקראי להכות בו. "הייתי בדילמה", מספרת פרידמן. "נווה תרצה זה גם בית מעצר, כך שאם אני מזמינה משטרה, הם באמת מכניסים אותה בחזרה אלינו. אותה אישה התחננה בפניי: 'שרה, רק תני לי להיכנס, לאכול משהו ולהתקלח'. בסופו של דבר הייתי חייבת להזמין משטרה. אחרי הכול, הייתה כאן תקיפה של מפקדת כלא".
כשהגיעו השוטרים, פרידמן לא הגישה תלונה, אלא ביקשה לשלוח את האישה לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר־יעקב. "שם לא הסכימו לקבל אותה, כי היא לא רק סובלת מבעיות פסיכיאטריות אלא גם משתמשת בסמים. שבוע וחצי אחר כך היא זרקה אבן על רכב של שוטרים, והמשיכה לבצע עבירות קלות רק כדי לחזור לכלא. זה מצב מסתכל מאוד".
במשך 34 שנים שירתה פרידמן בשב"ס, מתוכן שמונה שנים כמפקדת כלא נווה תרצה. לפני חודשיים פרשה לגמלאות. היא מעולם לא נשאה באחריות פורמלית על אסירות שסיימו לרצות את עונשן, אך גורלן מדיר שינה מעיניה. לדבריה, היא חשה תסכול אישי ואכזבה מרה בכל מפגש עם אסירה שלא הצליחה לחזור לתפקוד נורמלי "בחוץ", ושבה לסורה. "אחד הדברים הכי קשים זה לראות אסירות חוזרות לכלא, ובעיקר את הצורה העלובה שבה הן חוזרות. לפעמים חשבתי שצריך לצלם אותן כדי להראות את הפער: הן יוצאות מהכלא במצב בונבוניירה – מאופרות, מסודרות, אפילו שמנמנות. כשהן חוזרות אחרי חודש־חודשיים, הן מוזנחות ורזות. זה מתסכל אותי, כי אנחנו עשינו את המיטב בשבילן, אבל משהו השתבש בדרך".
האם הבעיה היא בחברה, שאולי לא יודעת לסלוח לעברייניות שריצו את עונשן?
"החברה שאליה הנשים האלה חוזרות לא קולטת אותן. אנחנו בכלא יכולים לעשות את העבודה הטובה ביותר לצורך שיקום, אבל היום שאחרי השחרור הוא בעייתי. כך נוצר מעגל קסמים שמחזיר אותן מהר מאוד לפשיעה ואז שוב לכלא. החברה לא כל כך סולחת להן, לא מסתכלת על הסיבות שהובילו אותן לעבריינות. ברוב המקרים מדובר בנשים שסבלו מאלימות מינית ופיזית בתוך המשפחה מגיל צעיר, ועל מנת לברוח הן פנו לסמים ולגנבות, והתחברו לאנשים לא־נכונים כמו סרסורים. אלה היו חיים של אין ברירה. ואחרי כל זה, כשהן משתחררות, קשה לציבור לקבל אותן. בלי להפחית מחומרת המעשים שלהן, מדובר בדרך כלל בעבירות רכוש וסמים, שהן קלות יחסית".
וגם כשמדובר בפשעים חמורים יותר, פרידמן מביטה מעבר למעשה האלים, ורואה את הנסיבות שקדמו לו. רצה הגורל, והפגישה שלי איתה מתקיימת יום למחרת שחרורה של סימונה מורי – אישה שרצחה את בעלה המתעלל, נידונה ל־28 שנות מאסר, ויצאה לחופשי בתום 22 שנים. "סימונה 'קיבלה אותי' לכלא", מספרת פרידמן. "היא הייתה אסירה ממושמעת, שעברה שיקום בבית הסוהר ויצאה לעבוד בחוץ במהלך תקופת המאסר שלה. היא בשלנית מצוינת, אגב. אני מקווה שנתַנו לה כלים להתמודדות בחוץ. היו לנו הרבה שיחות, ואני מכירה היטב אותה ואת מצבי הרוח שלה. ראיתי אצלה ואצל נשים אחרות את התסכול הגדול מכך שגופים שונים לא נתנו מענה לפניות שלהן, עד שבסוף הן עשו מעשה כדי להציל את חייהן ואת חיי הילדים. אסור אף פעם לקחת את החוק לידיים, ואני כמובן לא מצדיקה מעשי אלימות, אבל אי אפשר לשפוט נשים שעברו התעללות כל כך קשה. בניגוד לגברים־רוצחים, שבדרך כלל פועלים ממניע של בצע כסף או מלחמות כנופיות, נשים־רוצחות באות מרקע של התעללות או מרקע פסיכיאטרי. גם את זה הן לא עושות לשם העבריינות, אלא כביכול כדי לברוח מהצרות".
מדוע הן לא עוברות למקלט לנשים מוכות?
"בעיניהן גם זה סוג של כלא, שבו הן יירקבו בעוד הגברים המתעללים מסתובבים חופשי. ומעבר לכך – אם מישהו רוצה לרצוח את בת זוגו, הוא עלול להשיג אותה גם שם".
למתוח רשת, להפיל מחיצה
בבתי הכלא בישראל מוחזקות בסך הכול 130־140 אסירות, לעומת 14 אלף אסירים גברים. נווה תרצה, הפועל במתחם בתי הסוהר ברמלה, הוא מתקן הכליאה היחיד המיועד לנשים. במשך 15 שנה שירתה פרידמן במקום הזה, מתוכן כאמור שמונה שנים כמפקדת הכלא. אתי אלון שמוטטה את "הבנק למסחר", שולה זקן ששימשה רל"שית של אהוד אולמרט ולבסוף העידה נגדו, מארי פיזם שהייתה מעורבת ברצח בתה רוז – כולן היו אסירותיה.
אחת הדיירות המפורסמות של נווה תרצה בתקופה האחרונה הייתה "הגננת המתעללת" כרמל מעודה, שבינתיים שוחררה למעצר בית. "כשמגיעות לכאן אסירות או עצירות בעקבות עבירות של פגיעה בילדים, אנחנו שמים אותן בהפרדה כל זמן שהסיפור עדיין חם בתקשורת, כדי שהאחרות לא יפגעו בהן", אומרת פרידמן. "כשהתקשורת נרגעת, אנחנו משלבים אותן עם האסירות באגפים השונים. במקרה של כרמל מעודה, צריך כרגע יותר להשגיח עליה שלא תפגע בעצמה".
על עברייניות הצווארון הלבן שעברו אצלה – כמו שולה זקן, אתי אלון, המטפלת המינית איריס בר־און ואחרות – אומרת פרידמן: "במדים אין צווארון לבן, ברגע שלבשת אותם – את אסירה בעלת חובות וזכויות כמו כל אסירה אחרת. זה לא פשוט לנשים האלה. שולה זקן למשל ניהלה את כל צמרת המדינה, ופתאום היא צריכה לקבל פקודות ולפעול על פיהן. היא לא מחליטה כלום, אפילו לא מה היא תאכל לארוחה ועם מי תהיה בתא.
"יש שטוענים כלפינו שאנחנו נותנים לאסירות תנאים טובים מדי. אני אומרת שברגע שבנאדם לא לובש מה שהוא רוצה, ולא אוכל ולא יוצא מתי שהוא רוצה – הוא בעונש".
עצירה מפורסמת אחרת המוחזקת במתקן הכליאה לנשים היא מלכה לייפר, החשודה בביצוע עבירות מין בעשרות קטינות מהקהילה היהודית במלבורן. כזכור, סיפורה עלה לכותרות בשל החשד כי סגן השר יעקב ליצמן ניסה להשפיע על חוות הדעת הפסיכיאטרית בתיקה, וכך למנוע את הסגרתה לאוסטרליה. "אני חושבת שכל ההתערבויות בעניינה רק מזיקות לה", אומרת פרידמן ונמנעת מלהרחיב.
את משוחחת עם אסירות כאלה על המעשים החמורים שביצעו?
"כשמתפתחת שיחה, בהתחלה יש הכחשה מוחלטת. אחר כך הן מבינות שאנחנו לא באים לשפוט אותן, אלא לתת להן כלים ועזרה ואת מלוא התמיכה, ואז הן נפתחות. רובן מודעות לחומרת מעשיהן, ומודות שהן צריכות עזרה. יש בודדות שאומרות 'עשיתי מה שעשיתי כי לא הייתה לי ברירה, ואני לא רוצה טיפול'. כשאת מכירה את האסירות באופן אישי, ורואה את התפקוד שלהן, את ההתנהגות שלהן, את חיי היומיום שלהן – את מגלה דמויות שונות לגמרי מכפי שהן מוצגות בתקשורת. אסור שזה יבלבל אותנו ויפחית מחומרת העבירה, אבל יש לבנאדם צד אחר".
אני מספרת לה שלפני חודשים אחדים השתתפתי בסיור בנווה תרצה, ובין עשרות האסירות הבחנתי בפרצוף מוכר: אישה צעירה, בעלת מראה של נערה שברירית, שכנראה הופיעה במהדורות החדשות. היא הגישה לנו כיבוד, וכשהתרחקה מאיתנו, אחד מחברי הקבוצה זיהה אותה כמי שנעצרה בחשד לרצח אמה. "אם את לא יודעת מה העבירה שהנשים האלה עשו, הן ייראו לך נורמטיביות לכל דבר", מסכימה פרידמן. "אני לרגע לא מקבלת את המעשה, אבל אני חושבת שצריך גם לבחון מה הוביל אותן אליו, כי רק כך נדע איך לטפל בהן. אין במדינה שלנו עונש מוות; בתום המאסר, גם אם הוא נמשך עשרות שנים, האסירות האלו חוזרות לחברה. השאלה היא מה אנחנו רוצים שהן יהיו אז – כמו אריות שהוחזקו בכלוב, או נשים בעלות מיומנויות ויכולות שיאפשרו להן להתמודד ולחזור לחיי שגרה.
"המדינה הטילה על שירות בתי הסוהר שני תפקידים מרכזיים. הראשון הוא משמורת וענישה, כדי שהאסירים ישלמו על מעשיהם, ולא יפגעו בחברה. התפקיד השני הוא חינוך, טיפול ושיקום. מי שבא לעבוד בשב"ס וחושב שהוא אמור להתאכזר לאסירים, מקומו לא איתנו".
בצד השיקומי, לצד ההצלחות הרבות שחוותה, היא מתוסכלת מתוצאות המאבק שלה למען קליטת האסירות המשוחררות במקומות עבודה. "כמו שהחוק קובע מכסת משרות לנכים במוסדות הממשלתיים, כך צריך לקבל לשם גם אסירות שמשתקמות. פניתי בנושא הזה לכנסת, לארגוני הנשים ולמי לא, אבל לא הצלחתי לשכנע מוסדות למצוא עבורן מקומות עבודה. החשש המרכזי שלהם הוא ממעילה. אבל צריך גם לזכור שלהחזקת אישה בכלא יש עלות גבוהה – כעשרת אלפים שקלים בחודש".
כשאני שואלת במה היא גאה במיוחד, פרידמן משיבה: "אמנם לא הצלחתי להוציא את הנשים החוצה, אבל הצלחתי להביא את הקהילה פנימה". היא מתכוונת, בין השאר, לתיאטרון הקהילתי שהחל לפעול בכלא: במשך חודשים ארוכים התאמנו האסירות על טקסטים, הבעות ומונולוגים, ואחר כך העלו מופע בפני קהלים שונים – בני משפחותיהן, אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות טיפוליים ועוד. גם נחמה ריבלין ז"ל, רעיית הנשיא, הגיעה לצפות בהצגות. "פתחתי את שערי הכלא", אומרת פרידמן. "רוב האסירות שמחות כשמגיעים אנשים מבחוץ, אבל זה דורש הרבה היערכות ותדרוך ביטחוני מקיף. אם חלילה אסירה הייתה בורחת, היו סוגרים לי את כל הברזים. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה השתלם, והיתרונות עלו על החסרונות. זה לימד אותי שעם רצון טוב ומאמץ, אין דבר שהוא בלתי אפשרי, ואת המוטו הזה העברתי הלאה".
את שערי הכלא פתחה פרידמן גם לצורך סיורים של קבוצות שונות, וכן בפני "מאמאנט" – ליגת כדורשת לאמהות. האסירות זכו למאמנת מקצועית, ושיחקו מול קבוצות נשים מקיסריה ומצפון תל־אביב. "כל צד נחשף לאוכלוסייה שהוא לא הכיר. זה היה מרגש ומרשים, ובהחלט היה שווה את המאמצים".
כשהסוהרים זקוקים לתמיכה
פרידמן (65) מתגוררת במושב כפר־אחים, שם נולדה וגדלה. היא נשואה, אם לשתי בנות וסבתא לחמישה. בצעירותה למדה חינוך, מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית, ועבדה כמורה בתיכון רמלה־לוד. אחרי שילדה את בתה השנייה, ראתה מודעת דרושים: שירות בתי הסוהר מגייס קציני חינוך לכלא איילון. "סִקרן אותי להכיר את מה שקורה שם, מאחורי הסורגים. היה מדובר על חצי משרה, וזה התאים לי באותה תקופה. אמרתי לעצמי שאם לא ילך, אחרי שנה אחזור להוראה".
הקושי העיקרי מבחינתה היה הצורך לעבוד בשעות אחר הצהריים, "אבל בעלי אמר לי – אני אגבה אותך ונסתדר". מי שפחות התלהבה מהעיסוק החדש של פרידמן הייתה אמה. "היא אמרה לי 'את שמה את הילדות בידיים זרות, והולכת לחנך את הפושעים?'. אבל עם השנים, כשראתה את העבודה שאני עושה ואת ההנאה שלי, היא הבינה. היא אפילו הגיעה להצגות שהעלו האסירות, וביום השואה חלקה איתן את הסיפור האישי שלה, וכולן ניגשו לחבק אותה". האם, כיום בת 89, הגיעה גם לטקס הפרדה של בתה מנווה תרצה, ולא הסתירה את גאוותה.
במהלך שירותה הממושך בשב"ס מצאה פרידמן את עצמה מתמודדת גם עם סיטואציות מורכבות ודילמות אישיות הנוגעות לקרובים לה ביותר. היא מספרת כי בתקופת ההתנתקות, כששירתה כסגנית מפקדת בנווה תרצה, הודיעו לה כי מעבירים אליה קטינה מסוימת שנעצרה בצפון השומרון. "רוב העצורות משם הגיעו לאגף במעשיהו, שם התייחסו אליהן בכפפות של משי, מתוך הבנה שזה לא מצב רגיל והן לא פושעות. אבל האסירה הזו עשתה שם בלגן, והועברה אלינו לענישה. אני קוראת את התיק שלה ואת פרטי העבירה שביצעה, ורואה שמוזכר במסמכים גם השם של הבת שלי והכתובת שלנו".
בתה של פרידמן הייתה אז חיילת, שהשתתפה בפינוי שא־נור ונפצעה: אותה קטינה תקפה אותה וגרמה לה חתכים עמוקים בידה. "זה לא קל. הבת שלי יושבת בבית עם תפרים בידיים, ואני צריכה להתייחס למי שפגעה בה כמו לכל אחת אחרת. הרבה אמרו לי 'אם זו הייתה הבת שלי שנפגעה, הייתי נכנסת בעצירה הזו'".
זה עבר לך בראש?
"לא, כי הניסיון והבגרות עושים את שלהם. אילו הייתי צעירה, אולי הייתי מתנהגת אחרת, כמו שעושים עכשיו ההורים שכרמל מעודה פגעה בילדיהם. אני שמרתי על איפוק וסבלנות, למרות שהבת שלי כעסה עליי. אותה קטינה נשארה אצלנו תקופה קצרה ושוחררה. לעבירה שלה התייחסו בסלחנות ובסוג של הבנה, כאילו לא מדובר במעשה פלילי, וזה כשהאובייקט הנפגע יושב אצלי בבית".
קיבלת תמיכה נפשית במהלך השירות, שהציב אותך מול קונפליקטים מורכבים כל כך?
"לצוותים בבתי הסוהר יש עובדים סוציאליים שמטפלים בהם. לא מספיק לדעתי, אבל יש עם מי לדבר. הפיקוד הגבוה יכול לפנות לקצינות רווחה ארציות. אבל בעיקר, יש לנו זו את זו. ההתמודדויות הן אכן לא פשוטות, והן קיימות סביב השעון".
אחד האירועים שבעקבותיהם פרידמן ועמיתיה נזקקו לעזרה היה אסון הכרמל. אוטובוס שהסיע סוהרים, רובם צוערי קורס הקצינים של שב"ס, נלכד בלהבות סמוך לקיבוץ בית־אורן. 44 בני אדם, בהם 37 אנשי שב"ס, נספו בשרפה. שתי הרוגות היו סוהרות בנווה תרצה. "בהתחלה לא ידענו מה בדיוק קרה, רק ראינו אנשי סגל בוכים", מספרת פרידמן. "אחר כך נודעו הפרטים. קצינות רווחה הגיעו לתגבר כאן, ושהו איתנו במשך כל הלילה. זה היה כאב עצום".
"שרה, את עדיין בכלא?"
ההנהלה של נווה תרצה, מעצם היותו כלא לנשים, נדרשת לגעת בחייהם של ילדי האסירות. "האסירה היא אמנם האפוטרופוסית הרשמית על ילדיה", אומרת פרידמן, "אבל אנחנו היינו מעורבים בהחלטות הקשורות אליהם, ובמיוחד בשאלה מי יישאר איתם – האם הם ילכו למשפחה אומנת? לפנימיות? לאימוץ מלא?"
בחלק מהמקרים, פעוטות בני פחות משנתיים נכנסים יחד עם אמם לכלא. "אם הכול בסדר והאמא לא נרקומנית, התינוק ישהה איתה. אם היא שפוטה לתקופה ארוכה, צריך לראות לאן הילד ילך אחרי גיל שנתיים. זה תהליך קורע לב. אנחנו עושים הכנה מראש לילד וגם לאמא".
פרידמן מספרת כי היה חשוב לה לחזק את הקשר בין האסירות לבני המשפחה שבחוץ, על מנת לשמר תא משפחתי חם שיחכה לאם כשתשתחרר. בין היתר היא הנהיגה בכלא "סדנת אמהות וילדיהן": פעם בחודש הילדים מגיעים לכלא שלא במניין הביקורים הרגילים, שוהים עם אמם במשך שלוש שעות, משחקים ואוכלים יחד איתה ארוחת צהריים. "התחלנו עם ילדים קטנים, אחר כך העלינו את סף הגיל, ועם הזמן גם חיילים הגיעו לבקר. מרגש לראות חייל שבא לאכול צהריים עם אמא שלו. ככה הקשר נשמר".
ויש גם ילדים שנולדים למציאות הכלא, וסביבם מתעוררות דילמות חדשות. "אם אסירה ששפוטה למאסר עולם רוצה לעבור טיפולי פוריות, עולה השאלה: האם צריך לאשר לה לעשות זאת? מצד אחד, מי אני שאגיד לה 'את לא זכאית להיות אמא'. מצד שני, אני יודעת מה יהיה גורל הילד – בפרט אם גם האב הוא אסיר, כפי שקורה לפעמים. זו סוגיה שנמצאת היום בערכאות משפטיות, ואין עדיין החלטה סופית וחד־משמעית".
שאלה קשה אחרת נוגעת לליווי של אסירה הכורעת ללדת. פרידמן השיגה אישור לבעלים לשהות לצד נשותיהם בחדר הלידה, אם אינם אסירים בעצמם, וכן אמהות הורשו להיות עם בנותיהן האסירות. "יצרנו קשר טוב עם בית החולים 'אסף הרופא', הסמוך לכלא. יש שם דולות מתנדבות שמלוות את האסירות בהריון ואחרי הלידה", היא מספרת.
לא פעם הסוהרות עצמן נקראות ללוות את האסירות ברגעים הרגישים והמרגשים האלה. "האבסורד הוא שהייתי עם האסירות שלי כשילדו, אבל לא נכחתי בלידת הנכדים שלי", אומרת פרידמן. היא מספרת איך בתה הבכורה התקשרה ב־12 בלילה, ובישרה כי היא בדרך לבית החולים בחיפה. אלא שביום למחרת עמד להתקיים ברמלה כנס גדול שפרידמן ארגנה בנושא אלימות נגד נשים, והיא לא רצתה להיעדר ממנו. "התלבטתי, ובסוף החלטתי לא לנסוע ללידה".
את מרגישה שהמשפחה שילמה מחיר על הקריירה התובענית שבחרת?
"נעדרתי המון מהבית, ואני מניחה שלבנות לא תמיד היה קל עם זה, אבל בעיניי הן יצאו נורמליות לחלוטין. כששאלתי אותן לא מזמן איך הקריירה שלי השפיעה עליהן בשנות הילדות, הן השיבו שלא חשו בחסרוני. כנראה הצלחתי להשלים את זה בצורה כלשהי. הבנות עצמן הגיעו להרבה אירועים בכלא, וכל העולם הזה לא היה עבורן זר או מוזר".
בטקס הפרדה שלה, ביקשו שתי בנותיה לשאת דברים. הן סיפרו עד כמה הן גאות באמן על הדרך והחזון שהובילה, וגם שיתפו את הקהל במציאות חייהן, כילדותיה של בכירה בשב"ס. הגדולה סיפרה כי אחרי שילדה, שהתה תקופה בבית הוריה – ואמה הצליחה גם לארח אותה מכל הלב, וגם לטפל תוך כדי כך במקרי חירום, כמו ניסיון התאבדות של אסירה. "כשאני לא זכרתי מתי הינקתי, אמא זכרה בשבילי, גם אם באותו זמן היא הייתה בעבודה", אמרה. ההוכחה הניצחת לכך שבנותיה של פרידמן לא נוטרות לה על הדרך שבחרה, היא העובדה שגם אחת מהן משרתת כקצינת חינוך בשב"ס.
את המדים שלבשה פרידמן במשך שנים כה רבות, מחליפים כעת בגדים נוחים יותר. "אחותי אמרה לי: זהו, עכשיו את חייבת להתחיל לקנות בגדים", היא מחייכת. מאז שעזבה את נווה תרצה היא מנצלת את הזמן כדי לבלות עם נכדיה, לטייל בחו"ל, ובעיקר ללמוד כיצד מנהלים שגרה רגועה יותר – "פתאום אפשר לשתות את הקפה הראשון בשמונה בבוקר, לא חייבים ללגום ממנו מהר־מהר בשש".
היא מספרת שכאשר הסתובבה בשוק וערכה קניות, שמעה מישהי צועקת לה מרחוק "שרה, את עדיין בכלא?". הייתה זו אסירה לשעבר, שגרמה לכל העוברים והשבים להפנות אל פרידמן מבט מודאג. אפילו בזמן טיול בתאילנד פגשה באקראי אסירה לשעבר. הטיולים ברחבי העולם, היא אומרת, עזרו לה לשמור על שפיות בשנות העבודה האינטנסיבית, וגם כעת היא מתכוונת להמשיך בתחביב הזה. תוכנית נוספת לשנות הפנסיה היא להרצות על החיים בין חומות הכלא, ובקרוב היא גם אמורה להתמנות ליו"ר בוועד המנהל של המכללה האקדמית אחווה. "אנשים שיוצאים לפנסיה חושבים לפעמים על קריירה שנייה, אבל הכלא כבר היה עבורי קריירה שנייה. עכשיו הזמן לעשות דברים אחרים".
לְמה תתגעגעי?
"יש דברים שאני כבר מתגעגעת אליהם, כמו החברותא, האנשים והאתגרים שהעבודה הזו מציבה בפנינו. במקום כמו נווה תרצה יש הרבה מה לעשות, ותמיד התחושה היא שעכשיו זה לא הזמן לעזוב. גם אחרי 15 שנים שם, אני יודעת שיש עוד דברים שיכולתי לעשות. אבל אדם צריך לשים את הגבול באיזשהו מקום, ואני עוזבת את הכלא בסיפוק רב, אפילו בגאווה על כל מה שיצרתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
