"רוב האנשים בעולם נוטים לשכוח, כאדם מאמין תפקידי לזכור", עונה יואל, חוקר שואה ודור שני לשרידיה, כשמראיינת גרמנייה שואלת אותו אם הוא יכול בכלל לחקור באופן אובייקטיבי את התקופה ההיא. יואל הוא גיבור סרט המתח "העדות", שכתב וביים עמיחי גרינברג (48), ויעלה לאקרנים ביום חמישי הקרוב. זהו סרט הביכורים של גרינברג, בוגר בית הספר לקולנוע מעלה. "העדות" הספיק כבר לקטוף את פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל חיפה, ואף התקבל לפסטיבל ונציה היוקרתי. "בתום ההקרנה בוונציה נעמדו 1,400 הצופים על רגליהם, ומחאו כפיים במשך כעשר דקות", מתאר גרינברג.
עלילת הסרט נוגעת בפרשה עלומה ואכזרית שאירעה בשלהי מלחמת העולם השנייה. בכפר האוסטרי רכניץ ניצבה אז טירתה המפוארת של משפחת בתיאני, תעשיינים עשירים ובעלי השפעה שסייעו רבות למפלגה הנאצית. במרתפי הטירה הגדולה ברכניץ שוכנו אסירי עבודות כפייה יהודים־הונגרים, שהובאו לשם כדי לחפור תעלות נגד טנקים שיעכבו את התקדמות הצבא הרוסי. הם חפרו בידיים, כשרגליהם יחפות, והתמודדו עם תנאי כליאה קשים, קור כבד ומחסור במזון.
בלילה שבין 24 ל־25 במארס 1945, רגע לפני תום מלחמת העולם השנייה, ערכה הרוזנת מרגיט פון־בתיאני מסיבה גדולה בטירה לכבוד ידידיה הנאצים (הרוזנת, מעניין לציין, הייתה צאצאית של איל התעשייה היינריך ת'יסן, ממייסדי ת'יסן־קרופ – יצרנית הצוללות מהפרשייה המסעירה בימים אלו את השיח הישראלי). במסגרת התוכנית האמנותית של הערב יצאו כשלושים אורחים, ובהם קצין גסטאפו ששמו פרנץ פודיצין, אל השדה הקרוב, לשם כבר הובאו כמאתיים עובדי כפייה יהודים. הללו הצטוו לחפור בור גדול, ולאחר מכן ירו בהם האורחים, רק לשם השעשוע.
כמה ימים אחר כך התנהל באזור קרב בין הרוסים לנאצים הנסוגים, והטירה הופגזה קשות. לא נותר ממנה כמעט דבר. בשנים שלאחר מכן הוקמה ועדת חקירה כדי להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואחד מהעדים שהוזמנו אליה היה אסיר יהודי ששרד מהקבוצה שהוצאה אל השדה. עד אחר היה תושב מקומי שחילק את הרובים לאורחי המסיבה הרצחנית. שניהם לא הצליחו להגיע ולדבר בפני החוקרים: העד היהודי נרצח בדרכו אל הוועדה, והמקומי נמצא ירוי ביער, כשלצידו גם גופת כלבו. בפיו של הכלב הייתה פיסת בד, שנקרעה ככל הנראה מבגדיו של הרוצח. אך הראיה הזו, שהייתה יכולה לשמש לפענוח הרצח, נעלמה בדרך מסתורית. השוטר החוקר שבדק את הפרשה הועבר למחוז אחר, והחקירה נסגרה. העובדות נקברו למשך כארבעה עשורים.
לפני שלושים שנה נפתחו הארכיונים מחדש, והחלו מאמצים לאתר את קבר האחים ברכניץ, אך כל הניסיונות למצוא את הבור כשלו. הבמאים האוסטרים אדוארד ארנה ומרגריט היינריך יצרו ב־4991 סרט על החיפושים – שעל פי החוק האוסטרי, הממשלה המקומית מחויבת לממן אותם – ותיעדו כיצד הכפריים המתושאלים הפנו את המחפשים לאתרים לא נכונים.
בהשראת הסרט האוסטרי התיעודי יצר גרינברג את סרטו העלילתי. ב"העדות" הטבח מתרחש בכפר אוסטרי דמיוני בשם לנדסדורף. גיבור הסרט, יואל (בגילומו של אורי פפר), הוא חוקר דתי־חרד"לי שמקדיש את חייו למאבק במכחישי שואה. בין השאר הוא מנהל מאבק משפטי מתוקשר, בניסיון לחשוף את הפשע הבלתי מדובר שאירע בלנדסדורף. המציאות לא מסייעת בידו: הוא מתקשה למצוא הוכחה חד־משמעית למיקום קבר האחים, אנשי הכפר מכחישים את האירוע, העדים האחרונים כבר מתו, ומשפחת תעשיינים מקדמת פרויקט בנייה גדול במקום המשוער של הרצח. בטוח בצדקתו, יואל מתעקש להוציא את האמת לאור ולהוכיח שמיזם הנדל"ן הוא מקרה מובהק של הכחשת שואה. במהלך חקירת הפרשה הוא נחשף לעדות חסויה שמערערת על יהדותה של אמו, ובכך מרסקת את זהותו שלו.
"מה קורה לאדם כשהאמת שעליה מסר את נפשו, הגדרתו הפנימית ביותר, נלקחת ממנו? איך הוא מתמודד עם נקודת האפס של עצמו?", שואל גרינברג. "רוב האנשים אולי חיים במסלול קבוע, אבל אני באמת לא ידעתי מה מגדיר אותי". ואכן, יותר משהסרט עוסק בשואה, הוא מעלה שאלות של זהות – מיהו יהודי, מהו אדם, והאם בסופו של דבר זה בכלל משנה.
זן ורבי נחמן
את הדרך אל "העדות" החל גרינברג, לדבריו, לפני למעלה מעשרים שנה. "גדלתי בחיפה, בשכונת אחוזה הבורגנית־דתית, להורים שהגיעו מאירופה. אף שעשיתי את המסלול הרגיל של תנועת נוער ולימודים בישיבת נתיב מאיר, הרגשתי זר מול שאר הילדים, אלו שהוריהם צברים. כך גם הרגשתי מול הילדים החילונים שבשכונה. הייתי ילד נמוך, והרבה פעמים הם היו חוטפים לי את הכיפה ומשליכים אותה. נלחמתי מולם בשיניים והחטפתי מכות. הרגשתי שאני יהודי שנלחם מול הגויים, אותה עוצמה שיואל חש בתוך הסרט.
"לפני הצבא מצאתי את עצמי בישיבת מקור חיים, לומד אצל הרב עדין שטיינזלץ והרב שג"ר. שם יצרתי לי איזה מיזוג פנטסטי של חסידות עם 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', הרב קוק, רבי נחמן מברסלב, האדמו"ר הזקן של חב"ד, א"ב יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז.
"הוא היה אומר", מצטט גרינברג את הפתיח המוכר מהמשנה. "תָנאים אומרים את מי שהם, אבל אני סתם ספקולטיבי, לא ידעתי מה הדעה שלי, נע בין העבר לעתיד, מנותק מההווה. כבן למשפחה דתית אידיאולוגית, בשילוב עם הורים ניצולי שואה ויחד עם הפלפול בישיבה, התפרקה אצלי השאלה מי אני. הרגשתי חסר חיכוך עם העולם בחוץ".
בצבא שירת במסלול הרגיל ולא בישיבת הסדר כמו רוב חבריו, "כי כבן לניצולים היה לי ברור שזכותי וחובתי להגן על עמנו. אחרי שחזרתי מהטיול הגדול בדרום אמריקה, הלכתי יום אחד בירושלים ופתאום נעמדתי. מה הצעד הבא שלי, שאלתי את עצמי. הסתובבתי לאחור ומולי ראיתי את בית הספר לקולנוע 'מעלה'. נכנסתי".
כאדם דתי, לימודי הקולנוע היו עבורו חלון ומשקפת להציץ דרכם אל העולם ולפגוש אנשים כמוהו, שחיו על הגדר. אבל מפה לשם הוא מצא את עצמו נשוי ואב לשלושה כבר בגיל 27, מה שהציף מחדש שאלות גדולות. "למרות שגדלתי עם ההבנה שהיותי יהודי־דתי היא שורש קיומי, הרגשתי שאני עומד לאבד אחיזה בהגדרתי העצמית. אולי בכלל אני טועה בדרך. התחלתי לעבוד בתיעוד עדויות מהשואה דרך הקרן שהקים סטיבן ספילברג. במשך כשנתיים צילמתי והקלטתי בכל יום שתי עדויות של ניצולים. שמעתי מאות סיפורים וחוויתי אינסוף אבסורדים, סיפורים מרגשים וסוחטי דמעות לצד תיאורים משעממים להחריד, זיכרונות זוועות ואימים לצד סיפורים מפתיעים ומעוררי השראה".
חלק מהעדויות גרינברג כלל לא הבין, כי הן נמסרו ברוסית, ובכל זאת ההשפעה עליו הלכה והצטברה. הוא חש חיבור מחודש למה ששמע כילד בבית. "גדלתי בתוך סיפורי ענקים, גדולים מהחיים, כשפסע דק מפריד בין חיים ומוות. חשבתי שכך הם החיים. 'יד הנפץ' ושאר ספרי קרל מאי שקראתי לא הגיעו לקצה הקרסול של סיפורו המטלטל של סבי: את אבא שלי בן השש ואת אחותו הוא החביא בתוך ארון, וכך הציל אותם מהאקציה בגטו קראקוב. לסבתי הוא ניסה לארגן היתר עבודה מזויף תמורת יהלומים שהיו ברשותו, אולם היהודי שהיה יכול לארגן אישור כזה סירב להצעה. 'מה אני אעשה פה עם יהלומים?', שאל. סבי ענה בשאלה: 'האם אתה מאמין בעולם הבא?'. כשאותו יהודי השיב בחיוב, סבי אמר לו 'אני מוכר לך את העולם הבא שלי תמורת היתר מזויף'. כך סבתי ניצלה. לימים, כשסבי היה מבוגר ועמד להיכנס לניתוח, הוא התחיל לבכות – והוא אדם שאף פעם לא בכה. 'אולי לא אתעורר אחרי הניתוח, ומכרתי את העולם הבא שלי', אמר. אז כן, יש רגעים שבהם אפילו יהלומים לא עוזרים, והרוח הופכת לדבר מוצק".
שם ושעבוד
מתוך כל הסיפורים ששמע גרינברג, נולד הסרט הנוכחי. הוא חיפש מקרה של הכחשת שואה, אולם העדיף אירוע שהתרחש במקום מערבי יותר מאוקראינה וליטא, שמהן הגיעו רוב מרואייניו. תחושת הבטן שלו אמרה לו לבדוק באוסטריה. ביד ושם שלחו אותו לחוקר אוסטרי, וכך שמע לראשונה על פרשת רכניץ.
גם בעיצוב דמותו של יואל השקיע גרינברג מחשבה רבה. גיבור הסרט הוא אדם דתי, מזוקן ושתקן, שנועל נעלי הרים ורוכב למכון המחקר שלו על אופניים, כשעל גבו תיק משל היה סטודנט. "אני נמשך לדמויות שוליים, ויואל הוא דמות מאתגרת. הוא קיבל חינוך של מה שנקרא פועלי אגודת ישראל, חרד"לי, אבל לא במובן האידיאליסטי הארץ־ישראלי. הוא איש של תורה וכיפה שחורה שחי בעולם הציוני. הוא דמות חקרנית, שהחליפה את החקירה הישיבתית בחקירה אקדמית. אחרי שנים בישיבה, הוא משנה את חייו והולך לעבוד במכון לחקר השואה כי הבערה הפנימית של החקירה לא נגמרת אצלו. גם במישור האישי, כאשר יואל עומד בפני הטלטלה הגדולה, אומר לו רבו: 'אתה שומר תורה ומצוות, אז תעשה מה שאומרים לך ואל תתעסק בזה יותר', אבל יואל לא יכול שלא. אמנם כלפי חוץ הוא כלוא בתוך שתיקה, אבל הצופה כבר מייחל לשמוע את זעקתו. הפער העצום הזה הותיר בי אילמות ורצון לפרוץ את הקירות השקופים האלו. כזה הוא יואל, אדם שפוסע בין עולמות. דרך אנשים כאלו אני מרגיש שאפשר לראות הרבה יותר את המציאות. הם שבורים בתוך העולם, ואפשר לראות את זה עליהם".
הוא גרוש שחי עם אמו ניצולת השואה, ומגדל אצלה את בנו. לא לגמרי דמות טבעית במגזר שהוא לכאורה מגיע ממנו.
"את התסריט התחלתי לכתוב לפני למעלה מעשר שנים כסרט מתח דרמטי. את יואל בניתי כבחור צעיר ומסור שעוסק בתיוג עדויות, אבל עם ההגשה של התסריט לקרנות הקולנוע הבנתי שהוא צריך להיות דמות משמעותית יותר, בעל משפחה. במקביל עברתי בעצמי תהליך של גירושין, ובעקבות זאת גם יואל הפך לגרוש. הגירושין שלו מחדדים את שאלת ההמשכיות, מי ימשיך את הדרך. בשבילי שאלות הזהות והשייכות דומיננטיות היום יותר מבעבר, כי בעיניי נוצר שבר גדול בחברה המערבית, שבר במבנה המשפחה, התרחקות מחיבור אל המדינה, והתכנסות אל תוך האני.
"לכן מרכז הסרט הוא קונפליקט הזהות של יואל, וכשהוא נחשף לעדות שמטלטלת את עולמו, הוא מטיל את כובד האחריות על בנו בן ה־13 שיישא את הלפיד. כמי שהוא דור שני, קיבלתי מאבא שלי את המחויבות כלפי ריבונו של עולם, כאומר: 'אנחנו שרדנו בזכותו, ואתה לא תעז להפר את הברית הזו'. זהו אחד המאפיינים של הדור השני, שתמיד יהיה ילד שלוקח על עצמו להיות נר הזיכרון של המשפחה והמורשת. יואל הוא כזה, וכשהוא ניצב בפני שוקת שבורה הוא מצפה מבנו שימשיך את הדרך. הבן בסרט הוא בגיל בר מצווה, והוא לומד לקרוא את פרשת שמות לקראת עלייתו לתורה. מהות הפרשה היא נתינת שמות שמגדירים מי אתה, וככלל זו פרשה שעוסקת בשעבוד מצרים ובזעקת בני ישראל להצלה, מה שמתאים מאוד לסרט".
אתה עוסק בשאלות של אמונה, אבל אתה עצמך לא חובש כיפה. האם יש בך עדיין את אותה מחויבות שאביך דיבר עליה?
"אני אדם מאמין שמרגיש חיבור עמוק לעולם הערכים היהודי. אני שומר שבת וכשרות אבל מרגיש התרחבות, כי אני בהחלט בוחר ולא מקבל את המחויבות המלאה להלכה. אבא שלי מצפה למחויבות אינסופית, אבל לא מזדהה עם החרדיות. חששתי ממה שהוא יגיד על הסרט ובאמת בתום הקרנת הבכורה הוא לא רצה לדבר לפני הקהל. כשהתקשרתי אליו, הוא אמר: 'זה סרט יהודי ואמיתי, אבל אין לי מושג מי ירצה לראות אותו'. זו גישה שאולי נובעת מהיותו ניצול שאין לו אמון בעולם. גם אחי אמר שיואל אמנם אותנטי, אבל הוא דמות אפרורית וחסרת ברק כל כך שקשה לראות מי יתחבר אליה. זו בהחלט דילמה. אם אתה יוצר ממקום מאוד יהודי, אולי הסרט לא יצליח. אבל לשמחתי אני מגלה שככל שהסרט לוקלי ואותנטי יותר ובא מתוך חוויות החיים שלי, כך הוא מצליח לגעת באנשים ברחבי העולם. הגרעין הוא יהודי, אבל שאלת הזהות היא אוניברסלית".
למרות הפסימיות של בני המשפחה, הסרט הצליח להתקבל לכמה וכמה פסטיבלי קולנוע נחשבים בארצות הברית ודרום קוריאה, ונמכר להפצה מסחרית ולרשתות טלוויזיה בעולם. "אחרי ההקרנה בפסטיבל ונציה, הקהל שאל שאלות שהפכו את נושא הבחירה לאוניברסלי – למשל מה זה 'גוי' מבחינתי, והאם האמת תמיד רלוונטית. ניצולי שואה שצפו בסרט אמרו שהוא עוזר להם להרגיש את עצמם, והקברן של קהילת ונציה בכה בעקבות הסרט מרוב הזדהות. בכלל, כל הפסטיבלים שהסרט התקבל אליהם עד עתה עוברים באופן מופלא בכל תחנות חייו של אבי, מוונציה, דרך ורשה, סטוקהולם ודרום קוריאה, ועד ארצות הברית. אז כן, אני חושב שאני נושא את הזיכרון, תוך בירור המשמעות שלו בחיי".
חיזוק נדנדת הזהות
מעבר להיותו מרגש מבחינה אישית, הסרט מרשים מבחינת השפה הסגנונית. יש ציפייה שבסרט שבמרכזו היסטוריון שנובר בעבר נראה ספריות מאובקות וחללים דחוסים, אולם גרינברג הציב את יואל ואת המכון לחקר השואה דווקא במבנה מואר, סטרילי וכמעט עתידני. בתחילה הוא חשב למקם את המכון ביד ושם, אבל אין אישור לצלם שם סרטים עלילתיים. אז עלה בו הרעיון של מבנה הספרייה החדש במכון ון ליר בירושלים. אחד הצילומים המרהיבים בסרט מחזק את הקונפליקט בין להישאר מעל לדברים ובין לרדת לעומקם. יואל עומד מעל לספרייה גדולה, הנוף ריק, נקי ושקט, ומתחתיו רוחשת הספרייה המלאה והגדושה. זהו רגע קולנועי שמזכיר אסוציאטיבית את אנדרטת "הספרייה הריקה" של האמן מיכה אולמן. האנדרטה המינימליסטית במרכז ברלין היא חלון קרוע על הקרקע במרכז הכיכר שבה נשרפו ספרים עבריים בשנת 1933. כאשר מציצים למטה אל עומק החלון, מגלים מדפים לבנים וריקים של ספרייה.
בסצנה אחרת יושב יואל עם חוקר מהמכון שמקרין בשבילו עדויות חסויות על מסך הטלוויזיה. יואל בוחן כל עדות ואומר "תסגור" או "תשמור". זו תמצית הסרט: האם לפתוח ולשאול, ואז לשלם על כך את המחיר? השאלות מתחזקות דרך האלמנטים של הזקן והכיפה בסרט – סמלים מובהקים של גילוי וכיסוי. גם חדר העבודה של יואל, שצולם דווקא במוזיאון ישראל, מחזק את נדנדת הזהות שלו. החדר מעוצב ככלוב מחניק, אולם אפשר להביט ממנו החוצה, ומבחוץ אליו. גם כאן מכוון גרינברג לקודמים ממנו: החדר מזכיר את משרדו של החוקר מהסרט "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה.
עבדת על הסרט כעשר שנים, עם לא מעט קושי לשכנע אחרים שהסרט טוב וחשוב, למרות שהוא עוסק בדמות מאתגרת שכל עיסוקה הוא בניירות מהעבר.
"לא ויתרתי, הייתי נודניק. הגשתי את התסריט לכל תאריכי ההגשות שפורסמו, גם כשהיה אפשר להגיש רק פעמיים. הגשתי שוב ושוב וקבלתי מענקים מקרן הקולנוע הישראלי והמיזם לקולנוע בירושלים. אחרי שהתגרשתי היה לי ברור שאני עושה את הסרט, לא היה אכפת לי מתי זה יקרה או כמה זמן זה ייקח, ידעתי שאגיע לזה ולכן שום דבר לא שבר אותי. בין לבין ביימתי את דרמת הטלוויזיה 'ההיפך', המבוססת על סיפור שכתב אחי, יהושע גרינברג. זו דרמה שמספרת על בחור ישיבה שקדן שנשכר כמלווה רוחני לבחורה חולת סרטן, במה שהופך בסופו של דבר לרומן. גם שם יש התחבטויות מתוך העולם הדתי. במהלך הדרך הצטרף אליי יואב רועה כמפיק של 'העדות', חתמנו הסכם קו־פרודוקציה עם אוסטריה, והכדור החל להתגלגל.
"בחרתי את השחקן אורי פפר לגלם את יואל כי ראיתי אצלו את היכולת להביע מנעד גדול של רגשות שצריך לחסום וראיתי שיש לו כריזמה, אנרגיה פנימית חזקה שיכולה לשאת את הסרט. כדי להכניס אותו לעולם הדתי הסתובבנו בלבוש חרדי במאה שערים ובשכונת גאולה בירושלים, למדנו את שפת הגוף של העוברים ושבים ובילינו בישיבות חרדיות שעות רבות. שמוליק עצמון, שייסד את התיאטרון היידי, קיבל תפקיד משמעותי של 'שורד שואה', כלשונו, שמביא כעדות סידור שנכתב במחנות. בשביל עצמון חווית הסידור משמעותית, כי אבא שלו לימד אותו במחבוא איך לדבר בעברית. לתפקיד מרכזי אחר בסרט, של פוליטיקאית אוסטרית, רציתי שחקנית אוסטרית ידועה, אבל לא הייתי בטוח שהיא בכלל תרצה להשתתף. הופתעתי לשמוע שאחרי שהיא קראה את התסריט היא התרגשה וסיפרה שבגיל 54 פתאום נודע לה שהיא יהודייה. כך שכשהתסריט הגיע לידיה, היא שמחה להשתתף".
אין פערי מנטליות משמעותיים בין אנשי צוות ההפקה הישראלים ובין האוסטרים? זה נשמע לא פשוט.
"היה תענוג לעבוד עם האוסטרים. יש להם מספר כפול של אנשי צוות, וכולם, עד אחרון התאורנים, קראו את התסריט. בצד סט הצילומים עמדה משאית, ובזמן אמת העבירו את החומר המצולם למערכת עריכה שהייתה בה. בכל יום קיבלתי את הסצנה המצולמת כשהיא ערוכה, כדי לראות אם חסרים שוטים שצריך לצלם שוב למחרת.
"מצד שני, נאלצתי להתמודד עם הלא צפוי. כשנחתנו באוסטריה יום לפני הצילומים התבשרנו ששחקן משמעותי לסרט, בתפקיד של עד מרכזי, חטף שבץ ואושפז בבית החולים. כל היום עשינו אודישנים לשחקנים שיחליפו, אבל פתאום עלתה בי המחשבה שאם השחקן לא הגיע, אני יכול להשתמש בזה. כך נולדה סיטואציה בסרט שבה העד חושש להיפגש עם יואל בגלל הפחד מלהזדהות כיהודי. זו חוויה שנחשפתי אליה במהלך העבודה: יש ניצולים לא מעטים שעדיין מרגישים רדופים. ההרגשה התחזקה כשצילמנו בכפרים וראינו בלא מעט מקומות אנדרטה במרכז הכפר ובה הקדשה לחיילי הוורמאכט שנפלו במלחמת העולם השנייה.
"גם בתום הצילומים הסרט לא הפסיק להתערבב עם המציאות. התברר לי שיש קבוצת פעילים באוסטריה שלא ויתרה ופעלה להקמת אנדרטה לזכר הנרצחים ברכניץ, וטקס הסרת הלוט מתקיים יום אחרי צילומי הסרט שלי. ברור שנסעתי לשם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
