מרגע שיצא לאור בעברית לפני מספר שנים, הפך "האמת על פרשת הארי קברט" לספר פולחן שהשמועה עליו עוברת מפה לאוזן. לכאורה, עוד סיפור על רצח בלתי מפוענח, שבדרך לפתרונו נזרק הקורא מרמז לרמז, מחשוד לחשוד, עד לפתרון המפתיע. ובכל זאת, היה משהו מהפנט בכתיבה של ז'ואל דיקר, סופר צרפתי שמתעקש לכתוב עלילות המתרחשות דווקא בנופי צפון־מזרח ארצות־הברית. הקצב המצוין, העלילה הנפתלת אך עדיין נהירה, המעבר בין זמנים שונים, בניית פתרונות הביניים וקריסתם ברגע הנכון – כל המרכיבים הללו יחד הפכו את "הארי קברט" ללהיט למביני עניין. בארצו, צרפת, הפך דיקר הצעיר (שהוציא את הספר כשהיה רק בן 28) לכוכב ספרותי בלתי מעורער, והכתרים שנקשרו לראשו היו רבים ומפוארים.
השאלה המותחת הייתה, אם כן – מה יקרה בספר הבא? לדיקר היו שתי אפשרויות עיקריות. האחת – לא להחליף סוס מנצח. להמשיך ולתאר במיומנות עלילות רצח בלתי מפוענחות מלאות בתפניות ופתרון שומט לסת המופיע רק בעמודים האחרונים. האפשרות השנייה הייתה לנסות ולחדש. ובכן, "היעלמותה של סטפני מיילר" נותן תשובה חד־משמעית – דיקר בחר באפשרות הראשונה.
ייאמר מיד: בלי השוואה ל"הארי קברט", גם "סטפני מיילר" כתוב היטב, בעל קצב עלילתי מצוין וכזה שקשה להניח מהיד, למרות אורכו. הפעם העלילה מתחילה בפרשת רצח מסובכת המתרחשת בקיץ 1994 בעיירה שקטה בצפון מדינת ניו־יורק. שני שוטרים מקומיים מצליחים לפענח את הרצח, מוצאים את האשם והפרשה נסגרת. אבל רק לכאורה. כי בקיץ 2014, כעבור עשרים שנה בדיוק, מודיעה עיתונאית בשם סטפני מיילר לאחד מהשוטרים לעיל כי הם האשימו את האדם הלא נכון, וכי הרוצח האכזרי עדיין מסתובב חופשי. השוטר, ג'סי רוזנברג, נוטה להתייחס לעיתונאית בזלזול מופגן, אבל רגע לאחר מכן העיתונאית נעלמת ונראה כי נחטפה. מכאן מזנקת עלילת הספר לכיוונים שונים, שמות חשודים עולים ונמוגים, עלילות משנה מסתעפות ומגיעות לקיצן, עד הסוף המר, או המתוק – תלוי למי מהדמויות הספקתם להיקשר נפשית במהלך הקריאה.
כאן מגיע האבל. מכיוון שככל הנראה רוב הקוראים שייקחו לידיהם את "סטפני מיילר" קראו קודם את "הארי קברט" – אחרת מדוע לבחור דווקא בספר מתח של סופר לא מוכר – אין מנוס מלבצע השוואה בין שני הספרים, וכאן "סטפני מיילר" נמצא בנחיתות מזהרת. ראשית, כי בפה עומד טעם של מִחזור. אפילו מספר העמודים הכמעט זהה של השניים
(שניהם נעים סביב 600 עמודים) נותן תחושה שדיקר עלה כאן על נוסחה והוא מתעקש לשחזר אותה כמעט במדויק.
אבל מספר העמודים הוא רק סממן חיצוני. הנופים כמעט אותם נופים. למה בעצם? אם היה מדובר בסופר אמריקני המתגורר באזור המדובר, אפשר היה לפתור זאת בעניין לוקאל־פטריוטי. מדוע סופר שנולד בשווייץ וגר בצרפת צריך להמשיך ולהיצמד לגבולות צפופים למדי במדינה אחרת? אבל עמוק מכך: גם קווי העלילה הולכים ונעשים דומים ככל שהעלילה מתקדמת. כבוגר מרוצה של "הארי קברט", היו כמה טריקים בספר החדש שהצלחתי לנחש בעצמי. זה היה מחמיא מצד אחד, אבל די מאכזב מצד שני. כמה דמויות בספר הנוכחי מעוצבות ומוגשות ברישול כמעט מופגן, גרוטסקות ספרותיות שלא מתאימות למעמד שאליו הגיע דיקר. הבולטת שבהם היא אליס פילמור, מזכירתו של עורך המגזין הספרותי סטיבן ברגדרורף, שסוחטת אותו ומפגינה התנהגות נלוזה וילדותית. אם לדמותה הפלקטית היה ערך מוסף באופן קריטי לפתרון התעלומה, מילא. מכיוון שלא כך הוא, לא ברור מה ניסה להשיג דיקר באמצעותה מלבד תחושת זיוף שניצתת בקורא.
ואחרי שאמרנו את כל זה, "היעלמותה של סטפני מיילר" הוא ספר מתח טוב וראוי, בוודאי עולה על מרבית רעיו לז'אנר. ז'ואל דיקר אמנם קצת מעד כאן, אבל הדבר נאמר ביחס לספרו הקודם והכמעט־מושלם. ועם סופרים שכבר הוכיחו בעבר לאן הם יכולים להגיע, אנחנו מדקדקים כחוט השערה.
היעלמותה של סטפני מיילר ז'ואל דיקר, מודן, 614 עמ'
