שוק ראש־העין הוא מוסד ותיק ומכובד המקרב את המערב למזרח, בעיקר מכיוון שהוא מקורה. הגג שלו הופך אותו לחממה, ואם תסתובבו בו בקיץ תוכלו להרגיש בדיוק כמו בשוק הכרמל הלח והמיוזע של תל־אביב, כמה קילומטרים מערבה משם. מלבד גלי חום מושך אליו השוק של ראש־העין גם מתיישבות מהרי שומרון התרות אחר מטרז'ים של טקסטיל שיעטרו את ראשן לגובה, רוכלים ששורשיהם נטועים במקום כבר עשרות שנים, עולים מאדימים מחבר העמים שמחפשים אחר מציאות בפה קפוץ ובארנק חתום, ונובורישים מהמגדלים שבאו לשזוף את עיניהם באותנטיות המתפרצת של דאון־טאון ראש־העין.
כילד, ראש־העין הייתה בשבילי הכרך הגדול. גדלתי ביישוב נחליאל, כשהכביש היוצא ממנו הוביל רק לכיוון חלמיש, והכיוון הנגדי תמיד היה לשומקום. הסתובבתי בשוק הזה עם ההורים, להלן עולים מאדימים מחבר העמים. בגיל היסודי, זאת הייתה נקודת המפגש הראשונה שלי עם העיר. כאן קנו לי הוריי את חולצת "הייק" הראשונה שלי ואת נעלי "מייק" הראשונות שלי, שכמובן לוו בזוג גאה של גרבי "פייק". זו הייתה ראש־העין. היא לא הייתה טובה במיוחד, היא לא הייתה רעה במיוחד, היא הייתה עיר שהכרתי.
את התדמית שנבנתה לעיר לאורך עשורים, הכרתי אז פחות. "120 מבני ראש־העין לומדים באוניברסיטאות", הכריזה כותרת מעריב בשנת 1976, בנימוס מאופק של אשכנזים שמרימים גבה תוך צקצוק קל. "כיצד הגיעו צעירים מראש־העין להיות סטודנטים, ומהם אף מצטיינים?", תהה הכתב בהמשך. הסטודנטים המרואיינים עצמם הודו שבעיירה שלהם אין לאן להתקדם. הדור הצעיר נטש אותה, ומאחור נותרו ההורים, עולי תימן. כך השתרשה הסטיגמה: העיירה השוכנת רק 15 ק"מ מתל־אביב, נמצאת למעשה מעבר להרי החושך, והאוכלוסייה שלה עונה להגדרה מוגדרת היטב בשירו של ג'קי מקייטן – "אני מראש־העין, מדבר בחי"ת ועי"ן, תימני מובהק, מקור שלא נשחק".
לעומת הסטודנטים שעזבו את ראש־העין, אני דווקא הגעתי אליה. 20 שנה אחרי הגיחות ההן מנחליאל, מצאתי את עצמי מתגורר בעיר יחד עם אישה נפלאה ממוצא שאינו זר לבני המקום. ראש־העין של 2019 כבר משוחררת מהתדמית של שנות השבעים: היום זו מפלצת נדל"ן שנוגסת מזרחה בהרים, ועמוסה במשפחות צעירות ומבוגרות מכל קשת החברה הישראלית. "פעם היה בא אמבולנס בשביל יולדות, היום באים להתקפי לב, ללחץ דם", אמר אחד התושבים הוותיקים למצלמות מהדורת "מבט" כבר בשנת 1994, בכתבה שעסקה בהכרזתה של ראש־העין כעיר. "השלווה של האנשים פה התערערה. לצערנו השתכנזנו בצורה השלילית ביותר".
איך זה קרה? איך הפכה ראש־העין ממעוז התימנים לעיר כלל־ישראלית, שמזמנת פקקים יומיומיים בדרכים המובילות אליה וממנה? והאם היא העתיד העירוני של מזרח גוש דן, או שמא פניה להפוך לעיר שינה משמימה?
צלבנים וסרפדים
הלב הפועם של ראש־העין הוא לא השוק, שפתוח רק יומיים בשבוע, אלא דווקא המרכזים המסחריים הקטנים הפרושים לאורך "הוותיקה" – שכונות מערב העיר שהיו שם מימי אנו־באנו והרבה לפני שאנו באנו. במרכזים האלה תמצאו את הקסם המאובק של בתי עסק עם מקצועות של פעם, פלאפל בטעם של פעם ופקחי חנייה שעוברים פעם בשעה, כי תמיד יש נהגים שמתעצלים להפעיל אפליקציית חנייה בשביל שלוש דקות מנה פלאפל.
באחד המרכזים האלה נמצא ה"טנדו", הפאב הראשון שידעה ראש־העין. יש בו יותר ברזי בירה מבפאבים רבים בתל־אביב, ובניגוד למקומות שנפתחים מחוץ לאזורי הביקוש, כאן נותנים הרבה כבוד לבליין. "בירה גינס קיימת כמעט 300 שנה, ראש־העין 70 שנה, ואני הראשון שחיבר ביניהן והביא חבית גינס לעיר", אומר נדב אהרון, בעלי הטנדו.
אני יושב עם אהרון מחוץ לפאב. בכל שתי דקות ניגש מישהו ללחוץ את ידו, ומי שלא מצפה לצ'ייסר חינם, מסתפק ב"אהלן" ובנפנוף לשלום. הרמקולים בפנים משמיעים בעיקר קלאסיקות רוק, מהסיקסטיז עד לניינטיז. האווירה משפחתית, ובקהל יושבים חרדים מאלעד, קיבוצניקים מעינת, רוסים מראש־העין החדשה ותימנים מהוותיקה. אין מגזר שבניו לא אוהבים לסגור יום עם כוס בירה ומוזיקה טובה. "כל חבית שמסתיימת היא ניצחון קטן", אומר אהרון. "יש לי פה לקוחות גם מהעיר וגם מהיישובים השכנים. להביא אנשים מבחוץ, זה סיפוק אדיר".
המקום שבו שוכנת ראש־העין היה מאז ומתמיד צומת דרכים מרכזי. סמוך למקורות הירקון, במעבר נוח יחסית בין השרון לשפלה – בלי הצורך לדשדש בביצות או להעפיל לשומרון. מבצר אנטיפטריס ומגדל אפק הם תזכורת לחשיבותו של האזור. ב"מערת קסם" הקדומה, ששימרה באופן מופלא שרידים בני אלפי שנים, נתגלו שאריות של צבים שנחתכו בצורה מדויקת ביותר. חוקרים מאוניברסיטת תל־אביב הסיקו מכך שבמקום הוגש פילה צב איכותי. בבית חווה חרב מהתקופה האשורית נמצאו שרידים המלמדים על תעשיית יין ענפה. לאורך השנים שלטו פה מצרים, כנענים, פלשתים, צלבנים, טורקים, בריטים ובעיקר סרפדים.
בתקופת מלחמת העצמאות היו במקום מחנה צבאי בריטי נטוש ותחנת שאיבה, שנודעה לה חשיבות רבה משום שסיפקה מים לירושלים הנצורה. אחרי שכוחות האצ"ל כבשו אותה, הם יצאו מיד לחגוג בתהלוכה בפתח־תקווה. הצבא העיראקי ניצל את החגיגות וערך מתקפת־נגד מוצלחת. רק שישה שבועות אחר כך, במסגרת "מבצע דני", כבשה חטיבת אלכסנדרוני מחדש את ראש־העין, והבטיחה את המשך פעילותן של המשאבות. בשנות המדינה הנבנית, המחצבות בהרים הסמוכים הניבו גם אבנים אינספור ל"סולל בונה".
"כשאתה נכנס למחנה ראש־העין, שבו שוכנים כיום 12 אלף מעולי תימן שהועלו ארצה על כנפי נשרים, שוב אינך יודע לאן נקלעת – אם לעיר ערבית נידחת או לנשף מסכות ענקי, שכל יושביו התחפשו במלבושים שונים ומשונים (…) מסמוקינג על דשי משי מבריקים על גבי יהודי תימני צנום, ועד לכובע לבן של מוכר גלידה מבולגריה החבוש לראשו המתולתל והמפואת של תימני גבה קומה", כך פתח אלתר ולנר, עיתונאי "הצופה", את רשמיו מביקור במעברת ראש־העין ב־1949. את המלבושים האקסטרווגנטיים קיבלו העולים החדשים במסגרת מבצע ההתרמה "כסות חורף". בהמשך מתרשם ולנר כי המקומיים, למרות מצבם החומרי העגום, מודים לקב"ה ולממשלה שהעלתה אותם, ושמחים על הזכות לחיות בארץ הקודש. רק בקשה אחת הייתה בפיהם: שיארגנו להם ספרי תורה וציציות, כי בדרך לארץ האותיות היטשטשו והבגדים בלו.
אחת מוועדות החקירה הממלכתיות הראשונות בישראל, ועדת פרומקין, הוקמה בין השאר בעקבות תלונות של עולים דתיים ממעברת ראש־העין. במכתבים ששלחו לדוד בן־גוריון הם התלוננו על נקיטת שיטות חינוך אנטי־דתיות, שכללו מניעת תפילה, הרעבה וגזיזת פאותיהם של ילדים. הוועדה בחנה את תנאי החיים במעברות השונות ובמחנות העולים, והצדיקה את רוב התלונות. מסקנותיה הובילו בין השאר להקמת מערכות חינוך ממלכתיות נפרדות, זו חילונית וזו דתית.
החסידים לא הגיעו
המדינה הוסיפה לצעוד קדימה, אבל ראש־העין נותרה מאחור. תוכניות פיתוח נהגו ונגוזו בלי שהתגשמו. ב־1979, למשל, דובר על הקמת קריה גדולה של חסידי ויז'ניץ, ש"תתרום לביטול האופי החד־עדתי של ראש־העין מאז היווסדה". 1,500 משפחות היו אמורות לגור שם, והאדמו"ר עצמו, כך דווח, "יחלק את עיתותיו" בין הקריה החדשה לזו הוותיקה שבבני־ברק. תוכניות נוספות עסקו בהקמת בית מלון, מפעל לתשמישי קדושה ומלטשות יהלומים. דבר מכל אלה לא יצא אל הפועל.
המהפך של 1977 הגיע לראש־העין באיחור של שש שנים, בימי ראש העיר הפעלתן יגאל יוסף, שכיהן בתפקיד מ־1983 ועד 2003. בתקופתו צמחה אוכלוסיית ראש־העין פי שלושה: מ־11,400 תושבים בשנת 1983, ל־36,900 ב־2005. יוסף פיתח את עתודות הקרקע, ניתב לעיר מכרזים של משרד הקליטה בשנים הדרמטיות של הנהירה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ויצר קשרים עם עמותות של אנשי קבע כדי להביא למקום יוצאי צבא. לראש־העין נוספו כמה שכונות גדולות, ובהן נווה־אפק האזרחית ונווה־אפק הצבאית. בין התושבים שם: רא"ל במיל' בני גנץ, אלוף במיל' יאיר גולן, ותא"ל במיל' גל הירש. גם ראש השב"כ הנוכחי נדב ארגמן והשרה מירי רגב מתגוררים בראש־העין, וגל גדות (מד"סניקית במכללה לפו"ם) גדלה כאן.
יגאל יוסף עצמו דווקא גדל בטבריה. "הגעתי לראש־העין בגיל 17, וחוויתי הלם תרבות", הוא מספר. אף שהיה בן למשפחה של עולי תימן שהתגוררה בפריפריה, ראש־העין הפתיעה אותו. "המציאות הייתה קשה מאוד בפרמטרים החברתיים. אנשים היו עולים לאוטובוס עם תרנגולים בכלוב, עם חבילות שום – ככה נראתה נסיעה באוטובוס, וזה היה נורמלי. בצבא היה לי חבר מרמת־גן, גם כן תימני, וגם הוא לא הכיר את התרבות הזו. הייתי מספר לו על ראש־העין, והיינו נקרעים מצחוק".
רוב תושבי העיירה היו אנשי צווארון כחול, עובדי תעשייה. "בבוקר הם יצאו לעבודה במשאית או באוטובוס, ובמקביל נכנסו לכאן מורות, רופאים ואחיות. בערב כולם היו עושים את הדרך ההפוכה".
בקרב צעירי ראש־העין של אותם ימים, מספר יוסף, "מי שהצליח לברוח משירות קרבי היה גבר, שיחק אותה, עבד על הצבא". הוא עצמו דווקא התגייס לחיל הים ושירת כצוללן. "הייתי במחזור הראשון אחרי אסון טביעת הצוללת אח"י דקר. הרוב סביבנו היו קיבוצניקים, ואנחנו התימנים היינו נטע זר. אני זוכר שדיברתי פעם באינטרקום של הצוללת ואמרתי 'חמישים גלון' בחי"ת גרונית. הבחור ששמע אותי רץ מקצה הצוללת כדי לראות מי אומר חי"ת כזאת. מצד שני, פה בראש־העין איזה נער ראה אותי במדים ייצוגיים עם כובע החובלים, ושאל אם אני נהג אוטובוס".
יוסף, נשוי ואב לארבעה, החל את פעילותו הציבורית במאבק אישי, כשלא הצליח למצוא בעיר דירה למשפחתו הטרייה. "ב־1975 הרמתי הפגנה, מהגדולות בארץ", הוא מעיד. לאחר המהפך של 1977 ייצג את התושבים בפרויקט שיקום שכונות עירוני. ב־1983, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, בחר בו הסניף המקומי של הליכוד להיות מועמד התנועה לראשות העיר, אף שהיה חסר ניסיון ניהולי. "הם היו נואשים, אז התמודדתי. אמרתי שראש־העין חייבת לצאת מהקיפאון ומהדשדוש, ומהיותה החצר האחורית של פתח־תקווה. אמרתי שצריך להביא אוכלוסיות מגוונות, ליצור אינטגרציה, אכלוס הטרוגני, כי בלי זה לא תהיה תקומה לראש־העין. ונבחרתי".
רגע לפני שימלאו לו שבעים, יוסף מרוצה ממפעל חייו. "במשמרת שלי עשיתי את המרב, ואני מאושר. חשבתי, רציתי, תכננתי – וזה הצליח מעל ומעבר. התפיסה של קודמיי אמרה שצריך להשאיר את ראש־העין כמו שהיא. אלא שבינתיים, הצעירים פגשו בצבא ובאקדמיה תרבות ישראלית אחרת, וברחו מכאן. הם העדיפו לגדל את ילדיהם בסביבה ישראלית יותר. הגישה שלי אמרה שהגיע הזמן לקיבוץ גלויות, שאי אפשר לקיים עיר על טהרת יהודי תימן בלבד. אבל איך מממשים את הפוטנציאל, כשאפילו הבנים של ותיקי העיר לא מאמינים בה? בהתחלה רציתי להביא אוכלוסייה צבאית, כמו שמאיר שטרית עשה ביבנה, אבל הם לא רצו, והלכו לרֵעוּת. לבסוף ארגון 'צוות' של גמלאי צה"ל בא כקבוצה. הכנסנו אותם לשכונה של 850 וילות שהם בנו, כל אחת על חצי דונם. סוכם שהם או ילדיהם יגורו שם, אבל הגדרנו 20 אחוזים מהשכונה לבני ראש־העין. חלק מהתושבים הוותיקים היו שמרנים, ורצו שלא נפרוץ לקהלים חדשים. פעם הוציאו נגדי מודעת אבל, בגלל פרויקט גבעת־טל. אבל ברגע שהבינו שאנשים מבחוץ מוכנים לבוא הנה, גם מקומיים הסכימו לחזור".
בהמשך הוקמה שכונה צבאית, ולעיר הצטרפו גם משפרי דיור מגוש דן ועולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. "הם הגיעו כבר מתוך יוזמה כלכלית של קהילה חזקה. העולים האלה באו מאורגנים ועם נכונות להשתלב".
התוכניות של יוסף לא כללו רק משיכת אוכלוסיות חדשות לעיר. "שילוב דמוגרפי, מערכת שירותים איכותית לכל האוכלוסייה, תשתית כלכלית", הוא מסמן את השילוש הקדוש שלו. "את בתי הספר היסודיים בניתי בתפר בין השכונות החדשות לוותיקות – כדי שתהיה אינטגרציה, כדי שיתערבבו. הקמנו את אזור התעשייה אפק, כדי שיביא הנה מעסיקים. בנינו מכללה להשלמת בגרות ולמקצועות מעשיים – הנהלת חשבונות, מחשבים, מזכירות, חשבי שכר. שינינו את התפיסה: במקום שילדה תוסלל לעבוד במשק הבית, היא תרצה להיות מזכירה או אשת מחשבים. נתנו לילדים כלים, בנינו אלטרנטיבות, הראינו שאפשר ללכת למסלול הישגי יותר. האתגר של ההורים כבר לא היה רק להכניס את הילד לעבודה במועצה. אלו שיטות של מפא"י הישנה, אנחנו שינינו את התרבות".
יוסף אשם בעקיפין גם בהתרחבות הנוכחית של ראש־העין. כיום מתגוררים בה כמעט 60 אלף תושבים, חלקם הגדול על אדמות שהוא סיפח לעיר כדי ליצור לה עתודות קרקע. "רציתי להבטיח שדור העתיד של ה'וותיקה' לא יחיה כמו ההורים שלו. סיפחתי קרקעות שהיו של גבעת־השלושה ושל חורשים, וחלק משטחי האש של צה"ל ממזרח".
על האדמות ההן בונים עכשיו – לגובה, במהירות ובלי לעצור. "זו טעות", קובע יוסף. "הקצב גבוה מדי, והתוצאה היא עומס על המערכת מבחינה כלכלית וחברתית. זו לא אבולוציה נורמלית, אלא התפרצות שתפיל את העיר. כל דייר חדש הוא נטל, כי הארנונה שהוא משלם לא מכסה את הסכום שהעירייה משקיעה בו בחינוך, ברווחה, בתרבות. קודם צריך לבנות מרכזי עסקים, כי הם משלמים ארנונה ולא צריך לממן להם רווחה, למשל. גם הפקקים שאנחנו רואים היום, נובעים מהבנייה המואצת הזו. צריך לעצור אותה. אמרתי את זה לראש העיר הנוכחי, שלום בן־משה, אבל הוא היה כבול בהסכמים שכבר נחתמו".
חילופי סלב
"תימנים? בראש־העין יש היום הכול", אומר אהרון מה"טנדו", כשאני שואל אותו אם יש עדיין אמת כלשהי בסטיגמה של העיר מהימים שלא ידעה את יוסף. "הילדים מהשכונות שקמו בשנות התשעים למדו והתערבבו עם הוותיקים, היום אתה כבר לא רואה הבדל".
שסע עדתי אולי אין כאן, אבל אחיו הדתי הולך ומתרחב. כעיר מעורבת שבה חיים דתיים, מסורתיים וחילונים, ההחלטה אם ראש־העין תהיה הרצליה או בני־ברק, רמת־השרון או אשדוד, היא קיומית עבור רבים מהתושבים. החילונים לא רוצים לנסוע רחוק בשבתות כדי לבלות ודורשים אופציות מקומיות, ואילו בעלי העסקים המבוססים לא מעוניינים להפוך את שבתם לחול. הסוגיה הזו הפכה לאחרונה לקוץ ברגלה של הפוליטיקה העירונית. "בונים כאן 16 אלף יחידות דיור, עשרות אלפי אנשים. לאן הם יצאו? אבל אני לא אפתח בשבת, אין בזה ברכה", אומר אהרון.
חבר הכנסת לשעבר איתן כבל ממפלגת העבודה, יליד ראש־העין ותושב ותיק בה, מכיר במציאות ולא מערער עליה. "בוותיקה אף אחד לא יפתח בשבת", הוא אומר לי כשאנו יושבים במרכז מסחרי בעיר, "מתוך כבוד".
אם יפתחו עסקים בשבת בשכונות החדשות, יהיה פה בלגן פוליטי?
"אני מקווה שלא. בעיניי, שבת צריכה להיות שבת מנוחה, אבל אני מאלה שמאמינים שצריך לעצב מחדש את הסטטוס־קוו. יש דברים חדשים שחשובים לשני הציבורים, כמו נושא הנסיעה בשבת, ואפשר להגיע להסדרים".
לא מזמן ציין כבל שישה עשורים של חיים בעיר. לדבריו, הוא כבר לא מזהה כאן את ראש־העין הקטנה של ילדותו, על הריחות והטעמים שלה. "היא לא דומה אפילו. היום זה אחד המקומות המבוקשים בארץ, לטעמי אפילו יותר מדי. כולם רוצים לגור פה. גם הוותיקה מתפתחת המון, וכבר קשה להשיג בית בשכונה הזאת. זה בעיה, כי מדובר בשכונת עולים, ולא הכול שם נבנה מההתחלה בצורה מסודרת. והשכונות החדשות – עד כמה שאני אוהב אותן, הן מזכירות יותר עיר שינה. הרי ראש־העין נמצאת בסך הכול 20 דקות מתל־אביב, בלי פקקים".
כל האשכנזים באו.
"לא מתלונן, אבל היום קשה לעיר לשאת הכול".
את הפקקים?
"כן, גם. אבל הכול השתנה, מהחינוך ועד הפיתוח הסביבתי. דבר כמעט לא דומה למה שהיה כאן".
בעיתונים ישנים, ראש־העין מוזכרת פעמים רבות בהקשרים שליליים.
"אכן. ראש־העין היא גם אחד המקומות שבגללם עברו לבחירות ישירות ברשויות המקומיות. לא אשכח את אחת מכותרות מעריב שראיתי כילד – 'שוב הוחלפו הסוסים באורוות ראש־העין', כי בבחירות המקומיות היו מדיחים את ההנהגה בתדירות גבוהה. זה יישוב עולים קלאסי, עם חמולות, כולם מכירים את כולם, מדברים עם כולם. חתונה? כולם מגיעים, לא צריך להוציא הזמנות. כך גם בשבעה, לא עלינו. כולם נתנו כתף ותמיכה הדדית. לא הייתי רוצה לגדול ביישוב אחר. הכרתי כל חנות, כל משפחה. אני מרגיש שקיבלתי פה את כל הכלים להיות אדם חם, קשוב, סובלני לדעות אחרות".
יוסף, אגב, זוכר את כבל כמנהיג בארגון הסטודנטים העירוני וכאופוזיציונר בולט. "הוא היה מאלה שהתנגדו לי, בדרך כלל. כשהסברתי תוכניות לקראת ביצוע, הוא היה מלגלג על התכנון: 'אם זה כל כך טוב, מה רע?'. הוא לא האמין שדברים יקרו".
עירו של כבל הצביעה במשך שנים רבות לליכוד. כשאני תוהה איך ילד שגדל במעברה מתחבר למפלגה שמזוהה עם הזנחת המעברות, הוא מסביר שמפא"י דווקא משלה בפוליטיקה של ריכוזי העולים בשנים ההן. "לא להיות חבר מפא"י היה אז דבר יוצא דופן. כולם פה התחילו מפא"יניקים, בן־גוריון היה האלוהים שלהם. רק מ־1977 זו עיר ימנית. ולא רק לליכוד מצביעים: גם ש"ס חזקה, ג', ימינה. בשכונות החדשות זה אחרת.
"אגב, ההזנחה היום הרבה יותר גדולה מאשר בתקופת מפא"י. אני לא אוהב את מה שהיה כאן בשנות החמישים, אבל אז כל הארץ הייתה ככה. זו הייתה מדינת עולים. אבל שבעים שנה אחרי, כשאנחנו מדינה חזקה מבחינה כלכלית, הפערים עדיין גדולים. יש בישראל 'איים' בעייתיים, וגם כאן יש שכונות שמתקיימים בהן פערים סוציו־אקונומיים לא פשוטים".
אגב, אתה כועס על בני גנץ? הוא לקח ממך את תואר הפוליטיקאי הסלב של ראש־העין.
"לא חשבתי על זה. הוא בגילי, ובעזרת השם אני מקווה שיצליח, וחובת ההוכחה עליו. כחול־לבן עוד צריכה להוכיח את עצמה. את ההישגים שלי בעולם הפוליטי לא יורידו גם בגרזן. אהבתי את העבודה שלי, קמתי בכל בוקר כאילו זה היום הראשון בכנסת. בדיוק עכשיו קיבלתי עוד פרס בתחום העשייה הפוליטית. אני רואה בתקופה הזאת פסק זמן. ראיתי את ההתרסקות של העבודה ודיברתי עליה. אולי הייתי צריך להילחם הרבה יותר, כי צדקתי יותר מדי ולא הקשיבו לי, גם כשכולם הבינו לאן זה הולך".
איטלקי מכפר־קאסם
כשעברתי לגור בראש־העין, הופתעתי מאוד מהיחסים בינה לבין כפר־קאסם. זה עשור אני לא גר בנחליאל, אבל המגורים בשכונה שקרובה מאוד לכביש 5 ולפאתי כפר־קאסם היו סגירת מעגל עבורי כמתנחל. כשכבל דיבר על ריחות וטעמים אופייניים, עלתה באפי צחנת שריפת האשפה שאנחנו מתעוררים אליה מדי כמה ימים. המואזין, אני חושד, מכוון את רמקוליו אלינו. הוא מפליא בקריאותיו מאוחר בערב ומוקדם בבוקר, ובסך הכול גורם לי להרגיש בבית.
אך יש לברך גם על הטובה, ולטובה קוראים גילי. בחור בהיר שיער וירוק עיניים, שנתקלנו בו בשיטוט אקראי תוך חיפוש אחר מציאות באזור התעשייה של כפר־קאסם ("אני ג'לאל, אבל בשביל העסקים עדיף גילי", הוא מעניק שיעור מאלף ביחסי יהודים־ערבים). מחוץ לרפדייה שלו ניצבה פינת זוּלה למכירה, ואנחנו בדיוק חיפשנו רהיטים למרפסת. הזוּלה הייתה די זוֹלה, ואחרי מיקוח קל יצאתי מרוצה. גילי הוסיף שאני יכול להראות לו את הרהיטים הכי יקרים מאיזה קטלוג שארצה, והוא יכין לי אותם, קופי, במחיר של שכנים. לחצנו ידיים מעל שרטוט של שולחן עץ, ספסל עץ ושני מדפי סולם אלכסוניים, וכעבור חודש הבית שלי רוהט בעץ מלא בסגנון איטלקי. מתברר שמעבר לכביש חוצה שומרון, המחירים מנוסרים בחצי.
"בזמן האינתיפאדה הראשונה הקמתי 'אוהל שלום' על כביש 5, כדי לקרב בין האוכלוסיות ולהפחית את המתח", סיפר לי יגאל יוסף. "ראש מועצת כפר־קאסם בא מדי פעם לבקר, אבל זה היה קורקטי. הסכמתי לחבר אותם לביוב שלנו, כדי שהשפכים לא יגיעו אלינו. את מנצח תזמורת המנדולינות העירונית שלנו שלחנו שילמד מוזיקה גם בכפר־קאסם".
איתן כבל מאמין שהחיבור של ראש־העין וכפר־קאסם "מצוין, והוא משתפר והולך. תמיד הייתה מערכת יחסים טובה, חוץ מפעם אחת שהיה דרבי בכדורגל, ראש־העין נגד כפר־קאסם, ונוצר קצת מתח. אבל בסוף, כמעט כל שחקני הפועל ראש־העין עברו דרך כפר־קאסם, אתה מבין?"
"הדבר הכי טוב בראש־העין הוא כפר־קאסם", אומר לי מקס גולדפרב (32), תושב חדש יחסית בראש־העין. "החומוס שם אדיר, הם מסבירי פנים ויש בית מרקחת שפתוח בשעות הקשות. אצלנו כלום לא פתוח בשבת, אפילו לא קיוסק".
לפני שהחליטו לעבור לראש־העין, מקס ואירה גולדפרב לא ידעו עליה כלום. היום הם גרים בפרויקט מגדלים בפינה הצפון־מערבית של העיר, ממש מעל השוק, צמוד למפגש של כביש 444 אללה ירחמו וכביש 5. "בונים פה מרכז היי־טק ענק", אומר מקס. "חברות רבות ורציניות יבואו הנה, יש תחנת רכבת ממש מחוץ לעיר, וסללו שביל ממנה עד כאן למטה. יהיה פה גם קניון. ואת כל זה לא בדקנו קודם, פשוט היה לנו מזל. אז ברור שאנחנו מרוצים מאוד. החיסרון העיקרי הוא שההורים גרים רחוק".
במובן הזה יש מכנה משותף ליוצאי ברית המועצות לשעבר ולתימנים: הגרעיניות המשפחתית. בראש־העין הוותיקה, חלק מהמשפחות הרחיבו את הבית ובנו תוספות לילדים שמתחתנים ולהורים שמזדקנים, הכול כדי להישאר יחד. "גרנו בעבר באשקלון ובחדרה, כך שהגענו הנה מהפריפריה, אבל לא מאווירה דומה", אומרת אירה (32). "ראש־העין היא בטח לא אשקלון. שם הייתי בודקת כל הזמן את המרחק שלי מהממ"ד".
מקס: "כולם אמרו לנו שראש־העין היא 'עיר של תימנים', ואני שאלתי מה הבעיה עם זה. בארבע השנים שגרנו בחדרה הכרנו רק זוג אחד, וכאן זה שונה לגמרי. מצאתי כאן חברים איכותיים, אנשים שיכולתי להתחבר אליהם. צעירים, עובדים, משכילים".
לצד המחמאות יש בפיהם גם ביקורת. "מבחינת מקומות לצאת, אין פה כלום", מתלונן מקס. "בבאר־שבע, שבה למדתי, הכול מפוצץ. גם באשקלון יש יותר לאן לצאת".
אירה: "חברים מאשקלון צוחקים עלינו. הם אומרים שבראש־העין יש שקט של מושב, ושהם במרכז ואנחנו לא".
מקס: "לדעתי האנשים כאן השתנו, ולכן גם העיר צריכה להשתנות. יש אלפי משפחות חילוניות שגרות פה, ויהיו עוד שיצטרפו בקרוב. ברור שהצעירים ירצו ללכת לפאב גם בשבת, אבל העירייה בולמת פתיחת עסקים בשבתות בתוך תחומי העיר. דיברנו לאחרונה עם אחד מסגני ראש העיר, שאמר 'אולי יש סיכוי שנחשוב ואולי נאשר'. בעבר גם באשקלון הכול היה סגור בשבת, עד שהגיעו העולים מרוסיה. הם פתחו את החנויות שלהם בשבתות, קיבלו קנסות, ריססו להם כתובות על הדלת – אבל עם הזמן זה השתנה, ועוד מקומות נפתחו".
העיר דווקא מנסה במובהק למשוך אליה אנשים כמו אירה ומקס, למשל באמצעות פסטיבל הבירה, שנערך בסוף ספטמבר באמפיתיאטרון ראש־העין. זה היה פסטיבל הבירה הנקי ביותר שהייתי בו, ואני אומר זאת לחיוב ולשלילה. המדשאה הייתה מרווחת, אנשים לא דחפו בתור וכוסות משומשות לא היו פזורות לכל עבר. איך אפשר להתמלא בבירה באווירה אסתטית כזאת? אדם צריך קצת חספוס, קצת אפלוליות להחביא בה את כרסו וזגזוגו.
הגענו לשם כשהערב עדיין היה בחיתוליו. מילולית. הורים באו עם הילדים כדי לעייף אותם בספרינטים על הדשא. כשהתקדם הלילה, התרבתה גם השתייה. מאור כהן וזקני צפת נתנו על הבמה את כל מה שיש להם, בנינוחות מאור־כהנית כמובן. החוגגים שעזבו את הספסלים הנוחים והתקרבו עד לבמה מנו לא יותר ממאה איש, מה שלא הפריע לכהן לצעוק את שם העיר שוב ושוב בלי שהיא תענה לו בחזרה.
אירוע המוני טוב נמדד לפי השאלה כמה מהר נחסמת בו הקליטה הסלולרית. לא הייתה לי בעיית קליטה בפסטיבל הזה. תרבות הבילוי בראש־העין לא התפתחה מספיק כדי שאירועים כמו זה יעופו באוויר, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. פסטיבל שמתקיים בחלק הוותיק של העיר, עם דוכני מזון כשרים, עם להקת קאברים שמנגנת להיטים ולהקת רוק ישראלית שכולם מכירים את שיריה – יש לו פוטנציאל להתאים לחילונים, דתיים ומסורתיים כאחד. ראש־העין היא כבר ממש לא עיירת העולים שהייתה. גל ההגירה אליה בשנים האחרונות מציב בפניה אתגרים חדשים, כראוי למי שמתקדמת לעבר מעמד של עיר חשובה ומרכזית. אבל לראש־העין עוד ייקח קצת זמן להגיע ליעד, היא עומדת בפקקים של 444. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
