"לחם ושעשועים" הייתה הפרקטיקה שבה נהג אוגוסטוס קיסר למלוך בבני עמו. קצת תבואה, קצת גלדיאטורים – ובתמורה הארץ תשקוט. ובכן, לחם ושעשועים מסוג קצת אחר היו בדיוק הסיבה שבגינה נזדמנו לקיסריה, העיר שנבנתה על ידי המלך הורדוס והוקדשה למיטיבו הרומאי. בתום חמש שנים של עבודות חפירה, שימור ופיתוח, מערך הקמרונות בן אלפיים השנה הפך למרכז מבקרים חדש. אחרי שלמדנו על ההשקעה העצומה בבניית היפודרום, בית מרחץ, ארמונות ומקדשים, צפינו באלון נוימן מגלם את המלך התככן במיצג ויזואלי וטבלנו בחוף הים – הבטן החלה לאותת סימני רעב. אזור המסעדות התפתח אף הוא וכולל כעת מבחר בתי קפה, ביסטרואים וברים, כולם על הרקע הפסטורלי של עתיקות הנמל הקדום. שמנו פעמינו אל "ארסטו", האופציה הכשרה היחידה במקום (כמה חבל) ולא הופתענו לגלות שמדובר במסעדה איטלקית, שהרי ברומא וגו'.
המקום רחב ידיים, עטור חלונות ענקיים שמהם נפרש הים במלוא יופיו. אין ספק שבעלי המקום הבינו מהו היתרון הגדול שיש להם בידיים. תנור האבן המרשים מוקם בסמוך לכניסה כמו מאותת לבאים: הזמינו בצק. כמובן הקשבנו לו. היה קשה לבחור מבין שלל הפוקצ'ות, הקלצונות והפיצות, ובכל זאת הלכנו על הקלאסיקה – פיצה מרגריטה. בכלל, התפריט מסחרר מעט ועמוס מנות, המלצות וחלוקות, עניין נפוץ במסעדות ארצנו שמתאימות את עצמן לאופי הסועד הישראלי. מארוחות בוקר עם מזנונים אינסופיים ועד תפריטים בעלי שמונה עמודים: מור איז מור.
אז המרגריטה הייתה אחלה והבצק בהחלט היה החלק המוצלח שבה: עבה במידה, אוורירי ועם ריח משכר. עוד לפני הפיצה הזמנו "ארטישוק א־לה רומנה" שהיה בעצם ארטישוק מקופסת שימורים חצוי לשניים, שהגיע מלווה בלבנה, שמן זית וצנונית. שילוב יוצא דופן, אבל בסך הכול לא מנה מסעירה יותר מדי.
לעיקריות בחרנו בשיפודי סלמון. הם הוגשו על מצע נודלס אסיאתי שהוקפץ עם פטריות, פלפל אדום, קישואים, בצל ועגבניות שרי. הסלמון היה מעט יבשושי אבל הרוטב החרפרף טשטש את העניין וביחד עם הנודלס סיפק מנה עשירה בטעמים.
גם רביולי הבטטה עשו את העבודה עם מילוי טעים־טעים. ריבועי הפסטה השתלבו מצוין ברוטב הרוזה הוורדרד, גם אם קצת טבעו בתוכו. כמות פחותה מרוטב השמנת־עגבניות הייתה מעניקה תוצאה מעודנת ומדויקת יותר.
החלטנו לסיים בשני קינוחים (בכל זאת, מסעדה חלבית). משולש הנמסיס היה בעצם עוגת שוקולד חמה, נימוחה וקצת דחוסה, מז'אנר העוגות הביתיות שנאפות ללא קמח. כדור הבדולח, לעומת זאת, כלל מופע פירוטכניקה חביב. מדובר בכדור שוקולד לבן וקריספי שיושב על שטרויזל פירורי נוגט, בתוכו מסתתר מוס נוטלה (מעט מתוק מדי). אפקט הוואו מתקבל בעת מזיגת רוטב טופי חם (שמגיע בנפרד) שמייצר סטורי מושלם עבור חובבי הטרנד באינסטגרם. שהרי אם לא צילמת קינוח נוזל, נשפך, זולג או נמס – לא יצאת ידי חובתך.
בכל מקרה, אם אתם מגיעים במיוחד רק למסעדה – שימו לב כי מאחר שהיא שוכנת בתוך הגן הלאומי, הכניסה למתחם היא בעלות של 14 שקלים לאדם. קנס די מבאס, במיוחד לנוכח העובדה שלא מדובר במקום זול בכלל. לחם ושעשועים אולי מרגיעים את ההמונים, אבל בסופו של דבר עלולים גם לעלות לא מעט.
בקיצור: יפה נוף // אל תפספסו: כדור בדולח // בשולחן ליד: קבוצות מטיילים וזוגות בדייט רומנטי
motzash.food@gmail.com
