"אם הדבורים ייעלמו מעל פני האדמה, ייוותרו למין האנושי רק ארבע שנים להתקיים" (מיוחס לאלברט איינשטיין)
"הדבורים הן ישות רגשית. הן יודעות אותנו טוב יותר משאנחנו יודעים את עצמנו. ואולי הן לא סתם נעלמות מן העולם; הן בחרו להיעלם כדי לשקף לנו משהו עלינו. נסעתי לכל מיני מקומות בעולם ולמדתי הרבה על הגישה החקלאית הביו־דינמית. הייתי בגרמניה, בהולנד ובאנגליה, שם הגעתי לחווה של היידי הרמן, שנחשבת אייקון עולמי בנושא הדבורים. זה גרם לי להבין פתאום את כל הדיסוננסים בחיי, דיסוננסים רגילים שמשותפים לכל בני האדם: יחסיי עם המושב שבו אני גר, עם המדינה, עם שכניי. הבנתי שכל המבנים המחברים בין בני אדם, הולכים ומתפרקים. המשפחה הבסיסית, הדת, הלאום, התרבות – כל מוקדי החיבור האלה מתפוגגים. הפירוד נמצא כיום בשיאו. מוטטנו כל דבר שיש, וזה בדיוק מה שקרה לדבורים.
"בני האדם לוקחים את האורגניזם השלם הזה, נחיל הדבורים, ומפרקים אותו. את המלכה מחליפים. במקום חלות הדבש הטבעיות, שהן השלד של הנחיל, שמים חלות מלאכותיות. המבנה הטבעי של הכוורת נעלם: מעלים קומות, מורידים קומות, יוצרים ריבועים במקום המשושים המופלאים האלה של הטבע. והתוצאה בהתאם – היעלמות. ולא רק הדבורים, גם השפע שלנו נעלם. כי החרק העוקצני הקטן הזה אחראי למרבית השפע בעולם", מסביר לי יוסי אוּד, וניגש לעטוף ביריעה נחיל דבורים המוכמן בכד אבן ששימש בעבר פריט נוי. את יתר הכוורות מעדיף אוד ליצור במו ידיו, תוך שימוש בחומרים טבעיים כמו אדמה, עץ או קש.
אנחנו נפגשים בחצר ביתו של אוד במושב גבעת־יערים, בחוות החופש שהקים עבור הדבורים. החווה, אוסף חללים מאולתרים שדבורים בחרו להתנחל בהן, יוצאת את תחום שטחו הפרטי של אוד ונמתחת על קו הרכס. לא מאוד רחוק מכאן רדה שמשון דבש מנחיל שהתמקם בספונטניות בגוויית אריה, וכך מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק.

צעידה בתוך חורש ים־תיכוני, בין עצי אלונים, שיחי קידה שעירה ומרווה משולשת, מפגישה אותנו עם נחיל שמתגורר בחלל כוורת ישנה, נחיל אחר שיושב בתוך רמקול גדול אחרי שפוּנה לכאן על דבוריו וחלותיו, ושלישי שחי במבנה בוץ וקש, מעשה כפיו של אוד. למעלה מחצי מיליון דבורים דרות בחווה, שזו כל מטרתה. לא רדיית דבש או ייצור פרופוליס, אלא רק דאגה כנה להמשך קיומן של הדבורים במרחבים הפתוחים.
השנים האחרונות לא היטיבו עם הדבורים. לקח זמן עד שמגדלים הבחינו בדבר מוזר: דבורים נוטשות את הכוורות ונעלמות לבלי שוב. "הפרעת התמוטטות המושבה", קראו לתופעה. למעלה משליש מהדבורים כבר אינן איתנו. הנפגעים הם לא רק הדבורים וענף הדבוראות, אלא גם שורת גידולים חקלאיים מגוונים שתלויים נואשות בהאבקה. התוצאה היא איום קיומי שקם על מרכיבים חשובים בתזונתם של בעלי חיים ובני אדם.
באופן אירוני, ככל שגוברים הדיווחים על הכוורות המתרוקנות ברחבי העולם, ככל שמתרבות הכותרות המבשרות על קץ עידן הדבורים, כך גדל העניין שמגלה בהן אדם מן השורה. הדבוראות כבר יצאה מזמן את גבולות הגזרה של החקלאים ויצרני הדבש. די להסתכל בפרויקט הכוורות השוקק מעל תקרת דיזנגוף סנטר בתל־אביב, או לשמוע את הזמזום העולה מצמרת מגדל כלל בירושלים. מאות ישראלים עירוניים מטפחים נחילים על גגותיהם, וסדנאות לגידול ביתי של דבורים מתקיימות חדשים לבקרים וחוצות מגזרים ותרבויות. רק לא מזמן סיים אוד להעביר קורס לנשים חרדיות בבית־שמש וקורס בכפר אום־טובה. כמה מאות אנשים כבר נרשמו לכנס השנתי השני של "דבוראות עירונית וגידול דבורים בדרך הטבע", שייערך ביום חמישי הקרוב (14 בנובמבר, בניין פורטר ללימודי הסביבה, אוניברסיטת תל־אביב). בתוכנית, בין השאר: הרצאה של היידי הרמן, מייסדת הארגון הבינלאומי Natural Beekeeping Trust, "נאמנות לדבורים בדרך הטבע"; פאנל יזמים יהודים וערבים למען "קירוב לבבות עם הדבורים"; וגם מידע שימושי כמו איך להיפטר מאקרית הוורואה, טפיל קטנטן וזדוני שמאיים על הדבורים. על כל אלה ינצח אוד, לצד עיסוקיו הבלתי נגמרים כמחנך כיתה בבית ספר אנתרופוסופי בקריית־אונו, אחד מראשי ארגון "מגן דבורים אדום", יוצר ומפסל בעץ, יועץ ארגוני לחברות על בסיס התבוננות בדבורים, ומוביל מיזמים ביו־דינמיים.
את תהליך ההיעלמות, מספר לי אוד, חזה כבר בשנת 1923 רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. "שטיינר טען שאם הדבוראים לא ישנו את דרך הגידול הקונבנציונלית, התעשייתית, הדבורים ייעלמו. אף אחד לא התייחס לזה עד שנות השמונים, כאשר הקריסה הגיעה לקפיצות קוונטיות של עשרות אחוזים. פתאום הבינו שזו צרה עולמית, תופעה שמתפשטת מארה"ב לאירופה ולאפריקה ולאסיה. אנשים תלו את האשמה בהתחממות כדור הארץ, בווירוסים שתוקפים את הדבורים, בקרינה מייננת, בחומרי ריסוס, במחסור במזון; מצאו את הסיבה ומצאו את הפתרון, אבל הן עדיין ממשיכות להיעלם. כאן לעומת זאת, בשיטת הגידול שמאפשרת להן להישאר כאורגניזם אחד כפי שהן מורגלות בטבע, הן חיות נהדר ולא הולכות לשום מקום".

כלומר, הבעיה היא לא המצוקה הפרטית של הדבורה מאיה, אלא המבנה החברתי שהתפרק?
"ההבדל העיקרי בין התפיסה הביו־דינמית לתפיסות האחרות הוא שורש ההסתכלות על מה זו דבורה. הגישה הקונבנציונלית רואה בכל דבורה בעל חיים עצמאי, ואילו לפי הגישה שלנו הנחיל עצמו הוא ישות אחת, בעל חיים אחד. בחקלאות התעשייתית משנים לדבורים את היחידה, מנתקים אותן מהכוחות שמזינים אותן בטבע, ואז הן הולכות ונעלמות. בטבע, כל נחיל מוליד מעצמו באביב נחיל חדש, שעוזב את הכוורת כדי להתנחל במקום אחר, ומכאן שמו; בחקלאות התעשייתית מונעים זאת על ידי כך שבסתיו הורגים את המלכה. זה מה שעושים בכל הכוורות בעולם – שמים בכוורת 'מלכה מלאכותית', שאינה בוגרת מספיק בשביל לעזוב, וכך מונעים מהנחיל להתנחל. אין סוף למניפולציות שעושים לדבורים: מגבילים את חופש התנועה שלהן, מאכילים אותן בסוכר לבן שהוא נטול ערכים תזונתיים, לוקחים מהן את כל הדבש. תביני, הדבש אמור להיות 96 אחוזים מהמזון של הדבורים, ופתאום לא נשאר להן מה לאכול, וזה אחרי שהן עמלו על הייצור שלו בתהליך ארוך ומפרך. כשאנחנו קונים קילו דבש, אנחנו קונים חיים של 15 אלף דבורים".
אני מבינה שאתה לא אוכל דבש.
"מהנחילים שלי אני לא רודה, אבל אני קונה דבש מחבריי שמגדלים דבורים בצורה הומנית. מפעם לפעם שואלים אותי האם יש אישוש מדעי לכך שהדבורים שלי מחזיקות מעמד יותר מאחרות. אני משיב שבמשך שנים חקרו את הדבורים מכל היבט אפשרי – יש אינספור מחקרים על מבנה העין שלהן, למשל – ואני לא מזלזל בידע המדעי, אני מתבסס עליו. למדע יש תפקיד חשוב בהתפתחות האדם, והוא רחב ועצום וחשוב, אבל הוא לא פותר את כל בעיות העולם הפיזי".
מי מקנא במלכה
"בואי, תראי מה זה פלא", אומר לי אוד. הוא קם, מסיר את הלוט המחמם מאחת הכוורות, ומספק לי הצצת אח גדול למתרחש בנחיל. בפתח מתקבצות כמה עשרות דבורים, פועלות שמשמשות כש"ג. את האוויר מציף ריח חזק מאוד של פרופוליס –אותה תערובת של דונג, שרף ורוק, שמיוחסות לה סגולות רפואיות אנטיביוטיות. באמצעות החומר חוסמות הדבורים את הפתח. אוד, אגב, מקפיד לכנות את הפועלות בשם "עמלות" – "כי כל הזמן הן עוסקות בעמלנות". מספרן של הדבורים האלה, המהוות את חלק הארי בנחיל, מגיע לעשרות אלפים. חייהן נמשכים שישה שבועות, שבמהלכם הן לא מפסיקות לעבוד ולמלא לפחות 16 משימות המוטלות עליהן. עד בגרותן, בגיל שלושה שבועות, הן מוצבות בתפקידי תוך־נחיל, כמו בניית חלת הדונג. במחצית השנייה של חייהן הן כבר מבצעות תפקידי חוץ, כמו שמירה על הכוורת.
דרך חלון זכוכית נראות החלות המרהיבות, מצופות בדבש דביק, בתצורה של משושים סימטריים. "תחשבי רגע איפה בעולם קיימים משושים מדויקים כל כך", אומר אוד.
בבריכת המשושים?
"נכון. זו בריכה עשירה במינרלים כמו קוורציט וקלציט. תפקידם של המינרלים במבנה כדור הארץ הוא להחזיק אותו, לשמש לו כשלד. אם תחתכי עצמות של יונקים בזווית מסוימת, תראי שגם הן בנויות ממשושים. וזה גם מה שעושה חלת הדונג: היא השלד שעליו נבנה האורגניזם הזה שנקרא נחיל. סביב השלד ובתוכו מתגבשים כל האיברים והמערכות. כל דבורה היא תא באורגניזם הזה, כל קבוצת דבורים שנושאת בתפקיד היא איבר או מערכת, ויחד הכול מתפקד באופן הרמוני ושלם".

באורגניזם החברתי השלם הזה אין סוציאליזם. הפער בין הפועלות למלכה עצום, וזה מתבטא אפילו בתוחלת החיים.
"המלכה אכן חיה שש ואפילו שבע שנים, אבל בואי נראה אם החיים האלה מצדיקים את השם שנתנו לה. ביממה אחת היא מטילה אלפיים ביצים, שמשקלן הכולל גבוה ממשקל גופה. אלפיים! תראי לי עוד אורגניזם שמביא לעולם במהלך יממה דורות שלמים. עזבי, תני לי אורגניזם שבשבוע, בחודש, נותן כל כך הרבה חיים, ביחס כזה למשקל שלו. לא קל. אז בגדול השאלה היא לא אם מתקיים סוציאליזם, אלא אם היא אכן המלכה".
שם בחצר, בשעת בין ערביים קרירה על צלע ההר, כשנוף הרי יהודה מוריק ופרוש לפנינו, אני עושה דבר שטרם זכיתי לעשות בחיי: ללטף דבורה. אני מעבירה אצבע על גופה השעיר, והיא, שקיבלה הפוגה רגעית מתפקידה כשומרת סף, מתמסרת לשנייה ואז עפה. ולא שאין לי היסטוריית עקיצות מפוארת; יש ויש, וגם את נחת עוקצה של צרעה מזרחית, דבור בלשון העם, כבר ידעתי. והנה אני כאן, יושבת בבטחה בתוך ענן של דבורים, ואף אחת מהן לא מגלה בי עניין, אף עוקץ לא נשלף מהנדן.
הימים מתחילים להסתגרר, ולכן הוצאת נחיל ממקום מושבו לאוויר העולם כבר אינה אפשרית. הדבורים העמלות המופקדות על חימום הנחיל, עובדות קשה מאוד כדי לשמור עבורו על טמפרטורה של 36 מעלות. הן מרעידות את עצמן, וכך מייצרות את החום הדרוש. בימים חמים יותר אפשר ללטף לא דבורה אחת, אלא הרבה יותר מכך. תמונות שצולמו בסדנאות בבתי ספר, ומככבות בדף הפייסבוק הפעיל של אוד, מראות ילדים קטנים שמחזיקים בידיהם בנונשלאנט נחיל שלם.
"כשאני נכנס לכיתה ושואל את הילדים מי מפחד מדבורים – תמיד כולם מרימים את האצבע. כשאני שואל מי אוהב דבורים, הם בדרך כלל עונים 'אני אוהב את הדבש'. חצי שעה אחר כך הם כבר רבים 'למה הדבורה לא טיפסה עליי, ועליו כן?'. מדובר בתהליך של דקות. אני שואל אותך, איך יכול להיות שדבוראים מתעטפים בבגדי מגן, ונדרשים לעשן את הכוורת כדי לרדות את הדבש בלי שיותקפו – והנה אנחנו כאן, ליד נחיל של 30 עד 80 אלף דבורים, ולא קורה לנו כלום? מתברר שדבורה היא ישות ידידותית מאוד לאדם. את מי היא עוקצת? את החרדון, את החומט, את השממית, את העכבר שבא לשדוד את הכוורת, את פו הדוב. זו סדרת האויבים שלה. היא לא תעקוץ שפן, ארנב או צבי. מי שלוקח להן את הדבש או מפעיל עליהן מניפולציות, מי שגורם להן לחיות בסטרס הישרדותי, הופך לאויב. לא פעם שואלים אותי לפני מפגש, 'אנחנו לא צריכים ללבוש חליפת מגן?'. אני משיב שמי שהולך למלחמה, צריך להתגונן. מי שבא באהבה, מקבל אהבה".
ועם מלאי האהבה הזה, אתה לא נעקץ?
"אני נעקץ בלי סוף, אבל זה קורה כשאני עושה טעויות. דבורה יכולה להיכנס לי לשרוול ולהילכד, ולפעמים כשאני מחזיק נחיל אני עלול בטעות למחוץ דבורה. אנשים יכולים להיעקץ אם הם אכלו בננה יום קודם: זה גורם לגוף להפריש ריח הדומה לפרומון של המלכה, והדבורים חושבות שיש כאן מלכה נוספת בתוך המרחב שלהן, והיא מהווה איום. גם אנשים ששמים על עצמם הרבה דיאודורנט ואפטר־שייב – מבחינת הדבורים אלה חומרי הדברה, וכך הן מרגישות מאוימות, ואנחנו חוטפים".

דבר אחד אני חייבת לדעת: איך מייעצים לארגון על בסיס התבוננות בדבורים?
"בנחיל דבורים קיימים המאפיינים שיש בכל ארגון – החל מהארגון המשפחתי, שהוא הבסיסי ביותר, ועד למפעלים, חברות וממשלות. בכל גוף כזה יש מערך תפקידים, יש פעולות נדרשות, יש היררכיה ניהולית, יש סמכויות, יעדים ואתגרים. יש גם תקשורת פנימית וחיצונית, לוגיסטיקה פנים־ארגונית וחוץ־ארגונית, והתמודדות עם משברים פנימיים וחיצוניים. כשמתבוננים על הדבורים בתוך הנחיל, על דרכי הפעולה שלהן ועל התוצאות שהן משיגות, ניתן להעביר את כל אלה לחיינו הפרטיים והארגוניים".
לשמור על השפע
אוד (62), כיום נשוי לרלי ואב לשלושה, נולד בירושלים. בבוקרי שבתות הוא היה מגיע עם משפחתו לביקורים ארוכים בחצרו של האנטומולוג המיתולוגי פיני אמיתי. "אני זוכר חסד נעורים לעכבישים ולעקרבים שפגשתי אצלו. תמיד אהבתי חרקים, ומתוקף תפקידיי הגדרתי אותם וכדומה, אבל לא אהבתי חרק מסוים באופן מיוחד".
סיפור האהבה בינו לבין הדבורים לבלב רק לפני 13 שנה, אבל לאורך כל חייו הבוגרים עסק אוד בטבע ובשמירתו – החל משירות צבאי כקצין ידיעת הארץ, דרך תפקידי ניהול ברשות שמורות הטבע והגנים באזור מדבר יהודה, וכלה במיזמי "גידול כדרך הטבע" שהוא מוביל. הוא הספיק גם להקים בית ספר במודיעין ולנהל עמותות, "אבל תמיד ידעתי שבגיל שישים אני רוצה להתחיל לחנך כיתה בבית ספר אנתרופוסופי, וללוות ילדים מכיתה א' ועד כיתה ח', כפי שנהוג במסגרות האלה. בגיל 50 התחלתי לתכנן את המהלך, ולבסוף זה קרה בגיל 58".

בנו גיא, מוזיקאי המתגורר בלייפציג שבגרמניה, נמצא בדיוק בביקור מולדת וחוטא בשדרוג הגינה. הוא זה שאחראי לחיבור בין בני המשפחה לאנתרופוסופיה. את החיבור עם הדבורים יזמו הן בעצמן: יום אחד הגיעו לגינה, וכך נוצר הקשר האמיץ. אוד התחיל ללמוד עליהן, לגדל אותן עצמאית וגם להפיץ את תורתו. הוא מיסד את הדבוראות העירונית בארץ, רתם רשויות, מצא גופים שמוכנים לעזור, וגילה להפתעתו שהכי נעים לדבורים דווקא במרחב העירוני.
"כשביקרתי בברלין, העיר הראשונה שמיסדה את נושא הדבוראות ובנתה מיזמים חשובים ומושקעים בתחום, שאלתי את מנהלת הפרויקט – 'תגידי, באמת יצרתם דברים כל כך גדולים בשביל הדבורים?'. עיריית ברלין מקדמת גם פרויקטים כמו גגות מנגנים וגגות ירוקים, אבל עם הדבורים הסיפור שם שונה לגמרי. היא השיבה לי כך: 'התחלנו בשביל הדבורים, אבל אז הבנו משהו אחר'. כאן היא הוסיפה מיליון הסתייגויות – שזה עוד לא מדעי, ושעוד אין מספיק קבוצות מדגם וכולי – אבל בסוף הסבירה: 'היום אנחנו כבר יודעים שאם יש בניין שבראשו מְגדלים דבורים, מערכות היחסים בו טובות יותר מאשר בבניינים אחרים. כך שאמנם התחלנו למען הדבורים, אבל היום אנחנו עושים זאת למען החיבור בין בני האדם".

מה גורם לדבורים לאהוב כל כך את העיר?
"מתברר שיש פרחים שאנשים שתלו אצלם במרפסות ובגינות, והם מושקים כל השנה, והם לא מרוססים ומהונדסים כמו המזון בכפר. אם הדבורים כאמור אחראיות על מרבית השפע בעולם, והעיר הפכה לזללן הכי גדול של השפע שבעולם, הן בהחלט יכולות להיות בסיס חשוב לכך שהעיר תתחיל לשמור על השפע שלה.
"דבורים אחראיות ל־75 אחוזים מההאבקה של הצמחים", מוסיף אוד. "יש להן חלק חשוב בשרשרת המזון, ולכן שמירה עליהן היא שמירה על מגוון המינים. כל תוצרי הדבורה משמשים לרפואה – הדונג והפרופוליס והדבש. היום כבר מקובל גם טיפול באמצעות ארס הדבורים, במסגרת אפיתרפיה (תחום ברפואה אלטרנטיבית – י"פ). לדבורים גם יש תרומה לביטחון התזונתי, נושא שהפך מדובר מאוד לאחרונה. בכנס הקרוב יציגו נשים ממזרח ירושלים שלימדתי: הן מגדלות דבורים על הגג ובמרפסת, רודות דבש, וכך מספקות לעצמן ביטחון תזונתי".

צלצול טלפון קוטע את שיחתנו. הקול שבוקע מהמכשיר מעדכן את אוד על "קן קטן של דבורים שנמצא בין שתי קומות, ובמהלך היום יוצאות ממנו דבורים. הן נמצאות בתוך צינור ניקוז שנשאר בקיר". אוד עובר מיד לכובעו כמתנדב "מגן דבורים אדום", מציג שאלות מכוונות – איך הן נראות, האם הן יוצאות כבודדות או כצבר – ואז מבקש סרטון. הבחור מהצד השני של הטלפון שואל אם יגיעו לפנות את החרקים המעופפים, אבל אוד רוצה לראות קודם במו עיניו במה מדובר. "לפי מה שהוא מתאר, אלה צרעות", הוא אומר לי בעודו ממתין לסרטון. "אנשים נוטים להתבלבל ביניהן. לפעמים צרעות נראות יותר דבורים מדבורים. הצהוב־שחור הזה לא קיים אצל הדבורים, ראית במו עינייך. סיפורי הדבורה מאיה טשטשו לנו את המציאות. בכלל, לדבורים אין כמעט קשר פיזי עם בני אדם. כשעושים על האש ובאות 'דבורים', אלה בעצם צרעות. דבורים אוכלות רק דבש, הן לא מחפשות שיפודים".

כשאכן מדובר בדבורים, חברי "מגן דבורים אדום" מגיעים לכל נקודה ונקודה בארץ ומפנים נחילים. "לדבורים שעוזבות את הנחיל עם המלכה יש שלב התנחלות ראשוני, שבו הן מתקבצות על עץ, ואחריו שלב קבע. אם הם נמצאות בשלב הראשוני, כורתים את הענף ולוקחים אותן. אם הן כבר עברו לחור של המזגן, לתיבת התריס וכדומה, צריך לפעמים לפרק את הדופן כדי להגיע אל המלכה. חשוב מאוד להעביר אותה יחד עם מרבית הדבורים לארגז ביניים. בגלל הריח החזק שלה, הפרומון שהיא מפרישה, כל הדבורים יעברו איתה".
לאן הן הולכות משם?
"לכל אחד מהמתנדבים יש אינטרס – חלק לוקחים למכוורות, חלק מגדלים באופן פרטי, חלק לכוורות בבתי ספר. כל אחד לפי רצונותיו".
הארגון ההתנדבותי, מספר אוד, בא לעולם בעקבות שיחה אקראית. "לפני כשבע שנים נסעתי עם עמיתה לתל־אביב, בענייני עבודה. בדרך היא סיפרה לי שיום קודם, כשהגיעה הביתה, מצאה שם המון דבורים. היא מיד התקשרה למוקד של המועצה המקומית, ותוך רבע שעה הם הגיעו לרסס. בסיפור הזה היא התכוונה להחמיא לרשויות, אבל אני נחרדתי. כשחזרתי הביתה כתבתי בפייסבוק: 'מגן דבורים אדום, אל תהרגו את הדבורים, אני אבוא לאסוף אותן'. הפוסט הפך מיד לוויראלי. היו לזה עשרות אלפי שיתופים, הרבה בדיחות צפויות כיאה לפייסבוק – 'מה עם הג'וקים, גם אותם אתה בא לקחת?', אבל מאותו רגע הוצפתי בפניות. הסתובבתי לבד בכל הארץ, לפעמים הגיעו חמש קריאות בו זמנית, ואני הייתי נוסע לקרני־שומרון ומשם טס לאשדוד. הייתי מחפש מאחורי הסניפים של רשתות השיווק קרטונים לאיסוף הנחילים. כך ביליתי ימים שלמים. באותה תקופה ניהלתי ארגון, ולכן הזמן שלי היה בידי ויכולתי לנווט אותו. היום אני מחנך, אז זו בעיה בשבילי, אבל לאט־לאט הצטרפו אליי מתנדבים נוספים. יש כבר הרבה אנשים שלוקחים חלק במפעל החשוב הזה. אנצל את הבמה הזו ואומר: לא לרסס, קראו לנו ונבוא לאסוף".
או – גדלו על גג ביתכם.
"אדרבה. כל מי שמגדל דבורים בדרך הטבע, מביא שפע לעצמו, שפע למשפחתו, ושפע וברכה לעולם. זה נכון בממד הסביבתי, החברתי, התרבותי, התזונתי, בכל אחד מתחומי חיינו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il