"החברה עוד לא השתכנעה שאנשים עם מוגבלויות הם שווים"

מעל הארון בחדרו של אורן הלמן ניצבת תמונה גדולה שממנה מחייכות שתי ילדות. "את רואה את השמאלית שם?", הוא אומר בגאווה, "זאת ליה שלי. היא בת 11, והיא ילדה מיוחדת. ילדים תמיד משנים לנו את החיים, אבל במקרה של ילד מיוחד, זה כמו לעלות על טיסה לרומא ולגלות שזו בכלל טיסה לאמסטרדם. אמסטרדם היא לא רומא. לא תמצאי בה את הקולוסיאום ואת הפנתאון, אבל היא מגניבה ויש בה אופניים והמון דברים אחרים ויפים. ככה זה, אתה מתכנן שיהיה לך ילד טייס או פרופסור ואחר כך ראש ממשלה או מנכ"ל של איי־בי־אם, ומתברר שלא. התהליך הזה קשה וכרוך בהרבה תסכול וחוסר ודאות".

ליה היא בתו הבכורה. "לא הייתי הורה לפני כן, אבל מהר מאוד הבנו שיש בעיה של עיכוב התפתחותי. אחרי שלוש־ארבע שנים הבנו שזה גם מעבר להיבט הפיזי. עברנו איתה כל מיני טיפולים – קלינאיות תקשורת, ריפוי בעיסוק, מכון להתפתחות הילד – ולבסוף היא אובחנה כבעלת מוגבלות קוגניטיבית, כלומר עיכוב התפתחותי־שכלי. עד היום אין לה אבחון מדויק. יש ילדים שמצבם מוגדר כ־unknown, לא יודעים בדיוק מה יש להם".

ניכר שהלמן רוצה לדבר על בתו ועל המסע שעבר איתה. זה פחות או יותר הדבר הראשון שהוא מספר כשאנחנו נפגשים. "אצלי לא הייתה 'יציאה מהארון'. יש לי חברים שרק כשהילד שלהם היה בן 21 הם גילו שהוא מיוחד, כי הם לא רצו לגלות. יש לי גם חברים שלא יגלו אף פעם, כי הם עוצמים עיניים. אבל אצלי זאת לא חוכמה. כשאלוהים נתן לי את ליה, הוא בעצם אמר שיש לי משימה שתלווה אותי עד יומי האחרון – לא רק לדאוג לה, אלא לשנות את העולם בשבילה".

אנחנו נפגשים בחדרו המרווח של הלמן במשרדי חברת החשמל, שבה הוא מכהן מזה שמונה שנים כסמנכ"ל שיווק ורגולציה. במקביל, בחמש השנים האחרונות מקדיש הלמן כל רגע אפשרי למאבק שהתחייב אליו, ומקדם את מטרותיו באמצעות "סיכוי שווה", הקהילה הווירטואלית שהקים. "אנחנו קהילה, לא עמותה, כי אני לא מאמין בלקבל כסף או לאסוף תרומות", מסביר הלמן. כמעט מדי יום הוא מעלה לדף הפייסבוק של "סיכוי שווה" פוסטים שנועדו לסייע לאנשים עם מוגבלויות למצוא עבודה. בשבוע שעבר פרסם למשל את בקשתה של רינת מרעננה, עורכת דין שסובלת משיתוק מוחין, ומנסה כעת למצוא משרה בתחום הנזיקין והרשלנות הרפואית. זמן קצר קודם לכן פרסם כי נופר ממודיעין, לקוית ראייה, מחפשת עבודה משרדית או כזו הכרוכה בפעילות עם ילדים או בעלי חיים. "אנחנו כמו ג'יי־דייט", הוא מסביר, "רק שבמקום זוגות, אנחנו משדכים בין אנשים עם מוגבלויות לבין מקומות עבודה. לפוסטים אנחנו מצרפים תמונה, כי אנחנו מאמינים שלא צריך להתבייש במוגבלות. יחד עם זאת אנחנו מעוניינים בהצעות עבודה שמיועדות רק לאוכלוסייה הזו".

"המיקום שלי בעולם הציבורי וההיכרות שלי עם הכנסת והממשלה נותנים לי במה גדולה כדי להגיד מה אני רוצה"

למה להתמקד דווקא בהצעות כאלו, ולא לחפש משרות "רגילות"?
"אנחנו לא מאמינים בהעדפה מתקנת, הדבר הזה הוא חארטה־בארטה: ממרק את המצפון, מחמם לנו את הלב, אבל לא מתגשם באמת. הרי העדפה מתקנת היא לא חובה, אז מה אומרים למי שמוציא מכרז? 'קח את האדם שיש לו מוגבלות, ותקדם אותו עד שהוא יהיה אחד משני המועמדים הסופיים'. אבל אז, כששמים אותו מול אדם בלי מוגבלות – הוא לא זוכה בתפקיד.

"יש מקרה שלא יוצא לי מהראש. סיפור של אישה בעלת תואר שני במקצוע רפואי משמעותי. היא גם נמוכת קומה וגם ערבייה, ולכאורה היא רק צריכה לחשוב על משרה וכבר תתקבל אליה, כי אמורה להיות לה העדפה מתקנת כפולה. בפועל היא מקבלת אפליה כפולה, ולא מצליחה למצוא עבודה בתחום שלה. אני רוצה שיוגדרו משרות ייעודיות לאנשים עם מוגבלויות, כדי שהם יתמודדו במכרז זה מול זה. כך עושים כבר בכל העולם המערבי".

איפה ישראל נמצאת יחסית למדינות האחרות?
"אצלנו יש דבר שנקרא 'שילוב', בזמן שבעולם הנאור מדברים כבר על 'הכלה'. מה ההבדל? שילוב זו אינטגרציה. המשמעות המעשית שלו היא שמצפים מאנשים עם מוגבלות להשתלב בחברה, ואם הם לא מצליחים – זו בעיה שלהם. בשאר מדינות המערב מצפים מהחברה עצמה להכיל את המוגבלות, וזה שוני מהותי.

"הנתונים כאן בארץ הם קשים. כ־60 אחוזים מאנשים עם מוגבלויות הם מובטלים. הסטיגמות כלפיהם נוראיות, וקיימת הדרה שלהם משוק העבודה וגם מהחברה. אנחנו רואים את הפוליטיקאים משתמשים במוגבלות על מנת ללעוג ולבקר ולרדת על היריבים שלהם. המונחים 'חולה נפש', 'פסיכי', 'אוטיסט', 'מפגר', 'גמד' – בארה"ב, אם מישהו יגיד את המילים כאלה, יוקיעו אותו. אנשים עם מוגבלות נפשית מספרים לי שכאשר הם שומעים איך משתמשים במושג 'חולה נפש' ככינוי גנאי, זו מבחינתם תחושה של סכין בבטן. בחברה מתוקנת זה לא אמור לקרות, כמו שלא אומרים 'יהודון' או 'ערבוש'. זה לא תופס ב־2019, ולא בגלל פוליטיקלי־קורקט אלא בגלל המהות. לא סתם מקובל לומר 'אנשים עם מוגבלות'. כי הם קודם כול אנשים, ואחר כך יש להם מוגבלות".

לא רוצה התנדבות

הלמן (51) מתגורר בתל־אביב, נשוי למרב, מתכנתת ב־AIG. מלבד ליה יש לו בת נוספת, שירה. הפנים שלו אולי מוכרות לכם: מתוקף תפקידו הוא מייצג לא פעם את חברת החשמל בכלי התקשורת, בין השאר בעיתות משבר. בארבע השנים האחרונות הוא מנהל כאמור את "סיכוי שווה", יחד עם כשלושים מתנדבים נוספים, מהם עשרים עם מוגבלויות ועוד עשרה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. הקהילה מתחזקת דף פייסבוק שבו כ־70 אלף חברים, דף ברשת לינקדאין ופרסומים דרך חשבון הטוויטר של הלמן. "אין אצלנו יושב ראש, נשיא או סמנכ"ל", הוא אומר. "כולנו פועלים יחד – מטפלים בפניות ומעלים תכנים לדף. ההערכה שלנו היא שכ־350 אנשים מצאו עבודה בעזרתנו. לא מזמן פרסמנו בקשה של מישהי, וקיבלנו הודעה מסמנכ"ל משאבי אנוש של מלון ריץ' קרלטון בהרצליה. הוא סיפר שזו הבחורה החמישית שנקלטת אצלם לעבודה דרך סיכוי שווה".

כשאני שואלת מדוע דווקא ההיבט התעסוקתי חשוב בעיניו כל כך, הלמן שולף כמעט באגביות משפט מצמרר: "הורה לילד שיש לו צרכים מיוחדים, חושב על שני דברים לפני השינה – מה יקרה לילד שלי כשאמות, ומה יהיה כשהילד יגיע לגיל 21 וחוק חינוך מיוחד לא יחול עוד לגביו. אני בן 51, גיל שבו הרבה אנשים צריכים לקבל החלטות לגבי ההורים שלהם, אם לשלוח אותם לדיור מוגן או לבית אבות. אבל הורים כמוני צריכים לקבל את ההחלטות האלה לגבי הילדים שלהם. האם לשלוח ילד להוסטל שבו הוא לא יכול לממש את הצרכים הבסיסיים של אדם בגילו, ממין ועד פרטיות? מצד שני, המדינה אומרת לך: או שתיקח אותו להוסטל, או שתשב איתו בבית וזו תהיה בעיה שלך.

"הרבה הורים משתפים אותי בשאלה 'מה יקרה כשנמות'. התשובה שלי היא קודם כול להפסיק לעשן ולהתחיל לעשות ספורט, כי זה מוסיף עוד עשר שנים לחיים. וברצינות, התשובה היא שאנחנו צריכים להכין את הקרקע: גם מבחינת ביסוס כלכלי, גם מבחינת סביבה תומכת, וגם מבחינת שינוי העולם. אז יכול להיות שהילדים שלנו לא ילכו לאוניברסיטה, אבל כן צריך לדאוג שהם יוכלו ללכת לעבוד ויהיו חלק מהחברה".

הרעיון למיזם שידוכי המשרות עלה מתוך השטח. "כשהילדה שלי הייתה בת שש, שכנעו אותי להתראיין, ובעקבות כך הגיעו אליי בערך אלף פניות של אנשים עם מוגבלות שאמרו לי שהם רוצים דבר אחד – לעבוד. פתאום הבנתי שיש בעיה רצינית בנושא הזה, והתחלתי ללמוד אותה לעומק. כבר בריאיון אמרתי שלדעתי צריך להעביר חוק לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה בגופים ממשלתיים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה אני פוגע בול בפוני. כי האנשים האלה רוצים מאוד לעבוד, אבל אף אחד לא רוצה שהם יעבדו אצלו.

"שואלים אותי איך אני כמעסיק מסתדר עם עובדים עם מוגבלות, אבל יש עוד דברים מוזרים שמקשים על מעסיק. עובדות נעלמות לחמישה חודשים, קוראים לזה חופשת לידה. עובדים לובשים בגדים ירוקים ונעלמים לחודש, קוראים לזה מילואים. יש עובדים שיום בשבוע לא מוכנים לענות לטלפון, כי הם שומרי שבת. לכל אחד יש 'צרכים מיוחדים'"

"הקטליזטור השני היה שהתחלתי לעבוד בחברת החשמל, שהיא גוף מאוד מכיל ומשלב. יש פה בערך 400 אנשים עם מוגבלויות, וכמה מהם עובדים אצלי בחטיבה. ראיתי מה זה עושה להם וגם לחברה כארגון, ובעיקר הבנתי ששילוב אמיתי יבוא רק דרך עבודה. האבסורד הוא שקבלת ההחלטות במדינה עוברת דרך משרדי הממשלה, גופים ממשלתיים, רשויות מקומיות – אבל במשרדים הללו, רק 2.2 אחוזים מהעובדים הם אנשים עם מוגבלות. כלומר, האוכלוסייה הזו לא משתתפת בתהליכי קבלת ההחלטות שקשורות אליה. באנגלית אומרים nothing about us without us – אל תקבלו עליי החלטות בלעדיי. זה נכון לגבי נשים, לגבי שכבות מוחלשות, וגם לגבי אנשים שיש להם מוגבלות".

אז השינוי לשיטתך צריך להיעשות באמצעות חקיקה?
"71 שנה המדינה הזאת קיימת, ולא הצלחנו לשכנע את החברה שהאנשים האלה בסדר, שהם שווים. אז מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח, על ידי חקיקה ואכיפה במגזר הציבורי. יזמנו חוק שמחייב ששלושה אחוזים מהמועסקים בכל גוף ממשלתי יהיו אנשים עם מוגבלות. החוק עבר בכנסת ב־2014, ואז היא התפזרה. ב־2015 העברנו אותו מחדש בעזרת איציק שמולי ויואב קיש, רק הפעם עם חיוב של חמישה אחוזים מהעובדים, וב־2016 החוק נכנס לתוקף. החקיקה הזו היא מהפכה, כי היא תאלץ את הרשויות לשלב אותם בצורה משמעותית ולפרסם מכרזים ייעודיים. השלב השני מבחינתנו היה להעלות את המודעות ולצעוק בכל מקום, ברמה של חצי שיימינג לכל מי שלא מיישם את זה. מי שכן, דאגנו לפרגן לו".

אך אליה וקוץ בה. כאשר אדם בעל מוגבלות משולב בעבודה, נוצרת בעיה אחרת: הקצבה שהוא מקבל עשויה להיפגע. "בישראל מודדים את המוגבלות של אדם על פי כושר ההשתכרות שלו. כלומר, אם הוא מרוויח 9,000־10,000 שקלים, אין לו שום מוגבלות. זו תפיסה לא הגיונית, כי אדם עיוור תמיד יצטרך להיעזר בכלב נחייה ולנסוע במוניות, מוגבלות נפשית תמיד תצריך טיפולים מתאימים, ואדם שיש לו שיתוק מוחין תמיד יהיה זקוק למישהו שילווה אותו. הקצבה הזאת נועדה לשרת את המוגבלות, היא לא איזה צ'ופר, דמי כיס שמקבלים מההורים".

"חוק לרון" מ־2009 נועד לכאורה לתת מענה לבעיה שעליה מצביע הלמן. על פי החוק הזה, כשאדם בעל מוגבלות יוצא לעבודה, ההכנסה הכוללת שלו מהשכר ומהקצבה תהיה גבוהה יותר מהקצבה שהיה מקבל אילו נשאר בבית. אלא שלדברי הלמן, התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת. "מה אמרו כאן? נקבע סכום מסוים, ואם הכנסתו של הנכה עולָה עליו, הוא יאבד מקצבתו. מדובר בדרגת שכר די נמוכה: עד לפני שנתיים היא עמדה על 1,900 שקלים, עכשיו העלו אותה ל־3,700, אבל גם זה כלום כסף. החוק קובע שהחל מהסכום הזה אדם מאבד את השקל הראשון, ואם יש לו משכורת של 8,000־9,000 שקלים – הוא מאבד את כל הקצבה שלו. המדינה בעצם מענישה אנשים עם מוגבלות שמוצאים תעסוקה. אם כשאת הולכת לעבוד את בודקת כמה תרוויחי, אדם בעל מוגבלות שואל את עצמו כמה הוא מפסיד".

החוק במתכונתו הנוכחית, טוען הלמן, פוגע במוטיבציה לצאת לעבודה. "אנשים מפחדים להפסיד את הקצבה, וככל שהיא גבוהה יותר, כך ההפסד שלהם גדל. הם מעדיפים שתהיה להם חצי משרה, כדי לא לעבור את המדרגה של 3,700 שקל, אבל מי רוצה להעסיק עובד בחצי משרה? אז הם הולכים לעבוד בשחור כדי לא לדווח, וכך מפסידים את הזכויות הסוציאליות בעבודה. כל הסיפור הזה מסליל אותם לתפקידים זוטרים. לכן חוק לרון הוא גרוע. אנחנו רוצים להעלות את הדיסריגרד, הרף שממנו מאבדים את הקצבה, ל־15 אלף שקלים, שזה פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק".

גם במשכורת עצמה, אומר הלמן, אנשים עם מוגבלויות מופלים לרעה. "בישראל יש מושג בשם 'שכר מינימום מותאם', שמתייחס לכושר העבודה. באים ואומרים 'אתה חצי בן־אדם, רבע בן־אדם, זה כושר העבודה שלך, אז תקבל רבע משכורת'. וזה חוק במדינת ישראל! אומרים לאנשים עם מוגבלויות שהתפקוד שלהם נמוך יותר, ולכן אפשר להפחית להם מהשכר. גם הפורמט של 'העסקה מוגנת', שבו אנשים עובדים ומקבלים 70 שקלים בחודש, מטריף אותי. אומרים לי 'שמע, האפשרות השנייה היא שהם לא יעבדו בכלל'. ובכל זאת, אני נגד 'התנדבויות' של אנשים עם מוגבלות. למה שהם יצטרכו לעשות את העבודה בהתנדבות? את מתנדבת? אני מתנדב? אנחנו מקבלים משכורת על העבודה שלנו. אז אם הם מתאימים לעבודה – על הכיפאק. אם לא מתאימים – אל תשלמו. הרי לא ייתכן שיגידו לך 'את אישה, את חייבת לטפל בילדים שלך, אז נשלם לך פחות'. אם הייתי אומר לעובדת שלי דבר כזה, היו מפטרים אותי מהעבודה. אז למה מול אוכלוסיות אחרות זה קורה?"

החזק שורד

הלמן איננו נאיבי. הוא מודע היטב לעובדה שהעסקת אנשים עם מוגבלות אינה תמיד פשוטה, וכי היא דורשת נכונות והירתמות מצד מקום העבודה. "תמיד שואלים אותי איך אני כמעסיק מסתדר עם עובדים עם מוגבלות, כי זה קשה לפעמים. אבל יש עוד דברים מוזרים שמקשים על מעסיק. למשל, מדי פעם עובדות נעלמות לחמישה חודשים, קוראים לזה חופשת לידה. יש לי עובדים שחודש בשנה לובשים בגדים ירוקים ונעלמים, קוראים לזה מילואים. יש לי עובדים שחודש בשנה קצת פחות מרוכזים כי הם צמים, קוראים לזה רמדאן. יש לי עובדים שיום בשבוע לא מוכנים לענות לטלפון כי הם שומרי שבת, ויש אחרים שלא מוכנים לעבוד עם נשים באותו חדר כי הם חרדים. לכל אחד יש 'צרכים מיוחדים'. אם נלמד להסתכל על המוגבלות כמו שאנחנו מסתכלים על צורך מיוחד של כל אדם אחר, נקבל אותה בפרופורציות.

"71 שנה המדינה קיימת, ולא הצלחנו לשכנע את החברה שהאנשים האלה בסדר"

"עובד פה בחברת החשמל בחור בשם ולאדי גור־ארי, עורך דין עם שיתוק מוחין שמתנייד בכיסא גלגלים. הוא זה שמייצג את חברת החשמל בדיונים בכנסת. אני זוכר שהייתי מגיע לכנסת, רואה אנשים בכיסאות גלגלים ואומר לעצמי 'רגע, באיזו סוגיית רווחה דנים פה היום?'. והנה, את רואה אדם בכיסא גלגלים שמגיע לשם כנציג חברת החשמל. זה מראה שמוגבלות לא חייבת להגביל".

הטלפון במשרד מצלצל. על הקו כמה בכירים בחברת החשמל, שממתינים לשיחת ועידה. על הפרק: היערכות לקראת סערה שעומדת בפתח. הלמן מסיים את השיחה ומודה כי עובדת היותו בעל תפקיד בכיר בגוף מקושר וחזק, תורמת לא מעט לקידום מטרותיו בנושא אנשים עם מוגבלויות. "המיקום שלי בעולם הציבורי, וההיכרות שלי עם הכנסת והממשלה, נותנים לי במה גדולה מאוד כדי להגיד את מה שאני רוצה. אני מקבל חיבוק רחב, ובחברת חשמל מעניקים לי את היכולות ואת הגיבוי. אז כנראה אותי שומעים יותר, כי אין מה לעשות – בישראל, לצערי, מקשיבים למי שחזק יותר".

המושג "חברת החשמל" מתקשר אצל הישראלי הממוצע עם כוח רב, משכורות ענק, ועד עובדים חזק וחשמל חינם. מפתיע לשמוע שהגוף הזה מקדם שילוב אנשים עם מוגבלויות.
"יכול להיות שיש לחברת החשמל תדמית מסוימת בעיני הציבור, אבל זה לא אומר שאלו העובדות. מדובר בחברה ערכית בצורה יוצאת דופן, שחרתה על דגלה מדיניות של שילוב ערבים, חרדים, בני הקהילה האתיופית ואנשים עם מוגבלות. זה חלק מהקוד הגנטי שלה. אני הולך פה בחדר האוכל, פתאום מישהו נתקע בי מאחורה, ואני שם לב שהוא מניח יד על כתף של עובד אחר והולך אחריו עם המגש, כי הוא עיוור. ליד אחד השולחנות אני רואה שני אנשים יושבים ומדברים בשפת סימנים. אחר כך אני חוזר למשרד, ויושב שם מישהו בכיסא גלגלים. המקום הזה צריך להיות המודל".

קשה לך לשמוע את הביקורת על חברת החשמל?
"בטח שקשה לי. זה מקום העבודה שלי, אני מכיר את האנשים שעובדים פה והם ערכיים מאוד. כשפורצת מלחמה, היחידים שנמצאים על גבול הצפון והדרום ומתקנים תקלות אלו עובדי חברת החשמל. הציבור לא תמיד ער לזה שהם מסכנים את חייהם, בזמן שחברות אחרות לא מכניסות את האנשים שלהן לתחום 40 הקילומטרים של קו הטילים.
"בישראל מקבלים את החשמל כמובן מאליו, וטוב שכך, אבל זה מצריך עבודה קשה מאוד בתנאים מסוכנים. העובדים שלנו מטפסים על עמודים של מתח חי, גם בגשם, בשלג וברוחות, ובסוף אומרים להם שהם אוכלי חינם. כשאנחנו יושבים מתחת לפוך, הם נמצאים בחוץ ומתקנים תקלות. אפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל על זה מגיע להם כל הכבוד. אני לא בטוח שעובדים של חברה פרטית היו פועלים כך ביום שישי בערב".

ציפורים מושתקות

לפני שהגיע לחברת החשמל שימש הלמן מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, עבד במגזר הפרטי בתחום הפרסום ויחסי הציבור, ויעץ לחברות כמו תנובה, נשר, המועצה להסדר ההימורים בספורט ועוד. קירות חדרו עמוסים בקטעי עיתונות ממוסגרים ותעודות שקיבל לאורך השנים. אחת מהן, מספטמבר 2016, מכריזה כי הדף של "סיכוי שווה" זכה בפרס "האריה השואג" של איגוד יחסי הציבור ויועצי התקשורת בישראל. על קיר אחר תלויה תמונה מוגדלת של בנימין נתניהו וראובן ריבלין. את ראש הממשלה מכיר הלמן לא רק מהתמונות: בזמן שנתניהו כיהן כשר האוצר שימש הלמן כיועצו, והשניים מצויים בקשרי ידידות עד היום. ב־2017, כך לפי הפרסומים, הציע נתניהו להלמן את תפקיד נציב שירות המדינה, אך זה האחרון סירב בנימוס.

"בישראל מודדים את המוגבלות של אדם על פי כושר ההשתכרות שלו. כלומר, אם הוא מרוויח 9,000 שקלים, אין לו שום מוגבלות. זה לא הגיוני, כי אדם עיוור תמיד יצטרך להיעזר בכלב נחייה, ומוגבלות נפשית תמיד תצריך טיפולים מתאימים. הקצבה הזאת היא לא איזה צ'ופר, דמי כיס שמקבלים מההורים"

מה למדת על נתניהו בתקופת עבודתך איתו?
"הוא האדם המרתק בישראל, ובוודאי אחד האנשים הכי חכמים ומתוחכמים שיש כאן. באמת אכפת לו מהמדינה. הוא עבר תקופות מאוד לא פשוטות, כולל מערכת בחירות שבה קיבל 12 מנדטים בלבד, אך ידע להיחלץ מזה. למדתי ממנו לחשוב מחוץ לקופסה. הוא יכול להתקשר אליך בבוקר, כשעוד לא ממש התעוררת ולא הפעלת את הגלגלים במוח – והוא כבר נמצא חמישה קילומטרים לפניך, במסקנות של השיחה שעוד לא התחלתם לנהל. זה אדם שכל הזמן רץ קדימה. אני לא פרשן פוליטי ולא יודע אם הוא בסוף ירכיב ממשלה, אבל אני חושב שכל עם ישראל מייחל לשני דברים: יציבות ואחדות".
ולמה אתה מייחל באופן פרטי? כשאתה חושב על העתיד של ליה, אתה מדמיין שבעוד עשר שנים, כשהיא תגיע לגיל 21,

היא תצא לעולם טוב יותר מזה שקיים היום?
"אני חושב שצריך לעבוד על זה, ולכן אני נפגש איתך ועם אחרים ומנסה להפיץ את תפיסת העולם שלי. זו לא צריכה להיות המלחמה של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, אלא של כל החברה הישראלית. חשוב לזכור שמוגבלות היא גם דבר נרכש. כל אחד מאיתנו יכול להפוך למוגבל. שליש מהאנשים בני 65 ומעלה יפתחו מוגבלות בשלב כלשהו בגלל פציעות, סוכרת או סרטן.

"היום יש בישראל יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות – 815 אלף מבוגרים ועוד כ־250 אלף ילדים. למיליון האלה יש אמהות, אבות, אחים, אחיות, כך שאנחנו מדברים על כ־5 מיליוני ישראלים שיש להם קשר ישיר לאנשים עם מוגבלויות. אם יש מסעדה שמעסיקה אנשים עם מוגבלות ומסעדה שלא עושה זאת, איפה לדעתך המשפחות האלה יעדיפו לאכול? לי ברור שאבחר במסעדה הראשונה, כי יש לי ילדה כזאת. כלומר, הגופים שמעסיקים אנשים עם מוגבלות, יכולים גם לזכות בלקוחות.

"בנוסף, לעובדים האלה יש הרבה יתרונות: הם יציבים, נאמנים למקום העבודה, לא עוזבים משרות – גם כאלו שנחשבות שוחקות ומתאפיינות בשיעורי נטישה גבוהים. יש להם מוטיבציה ומודעות ארגונית גבוהה מאוד, הם בדרך כלל ישרים והגונים, ואלה יתרונות משמעותיים עבור מקום שמחפש עובדים. מעבר לזה, יש אנשים שהיכולות שלהם פשוט לא מנוצלות. תסתכלי על מנכ"ל בנק הפועלים היוצא אריק פינטו, שרגליו משותקות, או על מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ, שמתמודד עם לקות ראייה קשה. עובדה, אנשים כאלה יכולים למלא תפקידים משמעותיים מאוד, והמשק צריך להבין את זה.

"וצריך לזכור דבר נוסף", חותם הלמן. "אלוהים לא מתאם איתך מראש איזה ילד הוא נותן לך. כדאי לכל אדם שהחברה תהיה טובה יותר, מכילה יותר, כי מחר זה יכול לקרות גם לו. יש שיר שאני מאוד אוהב – 'אִילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אֵילו סיפורים היו ודאי לציפורים'. זה שיר על ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי. על אנשים שלא יכולים לדבר. על אלו שאף אחד לא שומע, ואין להם אוצר מילים מספיק בשביל להגיד כל מה שהם רוצים. אלו אנשים שאנחנו לא שומעים את הסיפורים שלהם, ולא יודעים איך העולם נראה מנקודת ראותם. אילו התעניינו בהם, אולי היינו יכולים להיות הרבה יותר חכמים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il