*היופי בגיאופוליטיקה: היא אינה דוֹגמה, אלא מסגרת חשיבה. היא עוזרת לנו לסדר ולהבין את העולם, אך לא משתלטת על החשיבה שלנו. אנחנו יכולים לראות את המקומות שבהם ההסבר הגיאופוליטי מצליח, אבל גם את המקומות שבהם הוא כבר לא מספיק. ארגנטינה היא דוּגמה נפלאה לכך. על הנייר היא הייתה אמורה להיות מעצמה, אחת הכלכלות החזקות בתבל. למה? יש בה שילוב נפלא של אדמה חקלאית פורייה, מאגרי אנרגיה (נפט וגז) נרחבים, ואוכלוסייה צעירה ומשכילה. הנפט והגז מאפשרים לה לתדלק את החקלאות הממוכנת במדינה. ייצוא חקלאי מביא כסף זר, שמאפשר להשקיע בייבוא ובתשתיות. כוח עבודה גדול, צעיר ומשכיל הוא בסיס לתעשייה יצרנית צומחת ולצריכה פנימית גוברת, שמניעה את הכלכלה. גיאופוליטית, ארגנטינה הייתה אמורה להיות שעון כלכלי מתקתק היטב וצומח בבטחה.
אבל מאז שנות השבעים הכלכלה הארגנטינאית מדשדשת. היא אחת מיצואניות החיטה, הסויה והבקר הגדולות בעולם והיא מחזיקה במאגרי נפט מספקים להזין את הדרישה המקומית, ובכל זאת הכלכלה הארגנטינאית עוברת ממשבר למשבר. מאז שנות החמישים הייתה הכלכלה הארגנטינאית במיתון כשליש מהזמן, לעומת שכנתה ברזיל, שהייתה רק 12 אחוזים מהזמן במיתון, או ארה״ב, שעומדת על 10 אחוזים, כרגע.
מה הסיבה לכך? ככל הנראה, מאחורי המשברים התכופים בכלכלה הארגנטינאית עומד שילוב מוטעה של תלות גדולה בייצוא מוצרים, ומדיניות כלכלית מוטעית. בתחילת המאה שעברה התבססה הכלכלה הארגנטינאית על ייצוא כמנוע צמיחה מרכזי. שתי מלחמות העולם הכו קשות בסחר העולמי, ולאחר 1945 ביקשה ממשלת ארגנטינה ליצור משק עצמאי, שיוכל לספק את צורכי עצמו ולהגן על ארגנטינה מפני התנודתיות בעולם. כדי לקדם זאת הממשלה הטילה מכסים גבוהים על ייבוא, ותמכה בהקמת מונופולים ממשלתיים לשליטה במשק. הממשלה אכן הצליחה להשיג עצמאות, אך עשתה זאת במחיר של כלכלה לא יעילה והוצאה ציבורית גבוהה.
בשנות השמונים סבלה ארגנטינה, כמו מדינות רבות בעולם, מאינפלציה גבוהה. הממשלה ניסתה לטפל בה באמצעות החלפת המטבע שלוש פעמים, ואז בהצמדת הפסו לדולר. המהלך האחרון אכן פתר את בעיית האינפלציה, אך פגע עוד יותר בייצוא הארגנטינאי, והכניס את המדינה למיתון עמוק. ביטחון המשקיעים במדינה קטן, ובסוף שנות התשעים היא נאלצה לנקוט במדיניות צנע, בהתאם להנחיותיה של קרן המטבע הבינלאומית (IMF). כשגם זה לא עזר, ארגנטינה הודיעה ב־2001 על חדלות פירעון. החוב שלה, 93 מיליארד דולר, ירד לטמיון.
מאז הכלכלה הארגנטינאית מדדה ממשבר למשבר. אמון המשקיעים ביכולתה לשלם את חובותיה נמוך, ועקב כך הממשלה מתמודדת עם בעיה קשה של מחסור באשראי. בין 2003 ל־2015 שלטו בארגנטינה בני הזוג קירשנר, הנשיאים נסטור וכריסטינה, שהנהיגו מדיניות פופוליסטית של עידוד צריכה וסכסוך מתמשך עם בעלי החוב. ב־2015 נבחר מאוריסיו מאקרי, שניסה לנקוט מדיניות כלכלית חדשה: שמרנות תקציבית והבראה של המשק. אבל אמון המשקיעים לא שוקם, והאינפלציה המשיכה. לפני שבועות אחדים בחרה ארגנטינה לנשיא את מועמד השמאל אלברטו פרננדס, שסגנית הנשיא שלו היא כריסטינה קירשנר. ספק אם הם יצליחו להוביל לשינוי כלכלי חיובי.
