"להיות סבא שכול זה כאב שאין לו סוף"

כמו הרבה סבים וסבתות מודל 2019, גם ירמי גרינהוט מחזיק סרטונים של הנכדים בנייד. אבל כשהוא מציג את אחד מהם במפגש של סבים וסבתות, הסרטון לא גורר צחוק וקריאות התפעלות כמקובל, אלא דמעות. "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים", שר רותם ישי גרינהוט, בן העשר, במבט בוגר ובביטחון מלא. "להיצמד אל החיים חזק, לא לוותר, להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב, ושלמרות הכול אנחנו נתגבר". את השיר הוא הקליט בחודשים האחרונים לחייו, ממש לפני שהסרטן הכריע אותו.

הנוכחים בחדר, משרד פשוט בתל־אביב, כולם חווים את הכאב של אובדן נכד או נכדה למחלת הסרטן. הם משתפים זה את זה בייסורי הנפש, במחשבות ובהתמודדות הקשה במפגשים שמתקיימים אחת לחודש, גם שנים אחרי פטירת הנכדים, כדי להיות יחד ולחלוק את מה שאחרים לא יבינו. המפגשים החלו בליווי מקצועי של עובדות סוציאליות מטעם האגודה למלחמה בסרטן, בתום 12 מפגשים הסתיימה התמיכה, אך הסבים והסבתות, שחשו עד כמה הקבוצה הזו חיונית להם, החליטו להמשיך להיפגש ללא סיוע חיצוני.

בחוץ הם משתדלים לשמור על פאסון. הם רוצים להיות חזקים בשביל ילדיהם, הורי הנכדים. הם לא רוצים להשרות צער בסביבה הקרובה, בין החברים. אבל כאן הם מרשים לעצמם להשיל את המסכות, ולהיות סבא וסבתא שכולים. הם באו מרחוק ומקרוב, מהצפון והדרום, מיישוב, מושב או עיר, דתיים וחילונים, אך המכנה המשותף שלהם גרם להם להיפגש יחד, והם לא נותנים להבדלים ביניהם להפריע להם.

הגברים הבוכים

רותם ישי נפטר מהמחלה לפני שש שנים. סבו וסבתו, ירמי ולאה גרינהוט מעפרה, אומרים שבקבוצה מבינים את הסוג המיוחד של הצער שהם חשים. "אנחנו לא הורים ולא אחים, אנחנו סבים וסבתות. כולנו באותו מצב. בתחילת הפגישות היה לנו מאד קשה לדבר. במיוחד הגברים. היה לנו יותר קשה מאשר לנשים. אבל עם הזמן גם אנחנו נפתחנו".

משה וחנה גמליאל איבדו את נכדתם נעה כפיר ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־14. שנים הם התגוררו ברמת־גן, עד שהחליטו לעבור לגור ליד בתם מיכל בעיר מודיעין, מתוך רצון לבלות את שנות הפנסיה יחד עם המשפחה, ליהנות יחד וגם להיעזר בילדים ובנכדים, אם יהיה צורך. "לצערנו נעה חלתה ומצאנו את עצמנו עוזרים להם", משתפת חנה. "בתקופת המחלה היינו במירוץ. כל הזמן לדאוג גם לנעה בבית החולים וגם שמישהו יהיה עם הילדים שנשארו בבית. כשנעה נפטרה מיכל סיפרה לי שפותחים קבוצה להורים שכולים, ואמרתי שהייתי רוצה קבוצה כזו לסבים. הצער של הסבים הוא שונה ואחר. כששמענו על הקבוצה הזו החלטנו מיד להצטרף. אנחנו מדברים כאן בפתיחות על הכול. בהתחלה היינו עסוקים מאוד עם הילדים והנכדים שלנו, ולאחרונה אנחנו פחות מדברים עליהם ויותר עלינו. מה קורה איתנו ביומיום, איך אנחנו מתמודדים בזמנים יותר מורכבים, כמו חגים או ימי הולדת. אנחנו שמחים בשמחתו של כל אחד כשנולד עוד נכד, וכשמציינים אירועים אחרים".

אסתר ויוסי, שביקשו לא לציין את שם משפחתם, הם סבו וסבתו של בניהו, שנפטר לפני חמש שנים בגיל 8. הם הצטרפו לקבוצה כמה חודשים אחר כך. "בהתחלה הייתי שבורה, באתי ורק בכיתי", מספרת אסתר. "בכיתי כל כך עד שיהודית אמרה לבעלה שהיא רוצה לפרוש, שקשה לה לראות אותי. את זוכרת, יהודית?"

יהודית זוסמן מגיעה למפגשים מחיפה יחד עם בעלה בני. הם איבדו את נכדם מאור לפני שבע שנים, כשהיה רק בן שלוש. "אני דווקא לא זוכרת את זה", היא עונה לאסתר. "היום אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי הקבוצה הזאת. היא מאוד חשובה לי. יש כאן קבוצה של אנשים שונים זה מזה, ברקע, בגיל ובאישיות, ולקח זמן למצוא את החיבור בין כולם, אבל היום ההבדלים לא משמעותיים לנו".

כשחזרו בני הזוג זוסמן מהלוויית נכדם ציטטה יהודית לבני את אמה, שהייתה נוהגת לומר ש"צריך להרים את הראש וללכת קדימה". זה לא היה פשוט. יומיים אחרי הלוויה נולדה לבני הזוג נכדה. "מיררתי בבכי בבית החולים", משחזרת יהודית. "לא ידעתי איך אמשיך, אבל המציאות היא שיש לי בעל וארבעה ילדים, וזה מכריח אותי לקום בבוקר". ההתחלה הייתה קשה. יהודית הלכה לפסיכולוגית כדי שתסייע לה, אבל "אחרי שעה היא אמרה לי, 'את לא צריכה לבוא אליי יותר. את צריכה שיהיו לך הרבה חברות, ולבכות הרבה'. ובאמת, בהתחלה בכיתי הרבה. עכשיו אני אומנם פחות בוכה, אבל זה לא עוזב אותי. הבית מלא תמונות, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך את החיים".

דני לנדאו מרחובות הוא סבא חיוני, חייכן ומלא חיים, למרות סדרת הטרגדיות שפקדה אותו. אשתו נפטרה מסרטן, וחתנו אלעד סלומון נרצח ב־2017 בפיגוע בנווה־צוף (חלמיש) עם אחותו ואביו, מותיר אחריו את מיכל וחמשת ילדיהם. אבל כאן הוא על תקן סבא של שי חמדי, נכדו שנפטר בגיל חמש לפני שמונה שנים. כאן הוא מרגיש בנוח לשתף, לכאוב, גם לצחוק. "במעגלי החברים יש מגוון התייחסויות", אומר לנדאו. "לאנשים יש בעיות משלהם, וכשנפגשים הם אומרים 'בואו נדבר על דברים שמחים'. חברים קרובים מתעניינים ושואלים, אבל אתה רואה את הכאב בעיניים שלהם ולא רוצה להכאיב.

בקבוצה הזאת אני מדבר עם אנשים שמבינים אותי. הם ממש יודעים על מה אני מדבר, והרבה יותר קל לדבר עם אנשים כמוני. ירמי הזכיר את 'הגברים הבוכים'. לימדו אותנו שאסור לבכות, אבל הבכי חשוב. הוא משחרר. דווקא כאן, בין אנשים שבאים מרקעים שונים, נוצרה אווירה של אינטימיות. אתה יכול לפתוח את עצמך, זה מקום שנותן אפשרות להתבטא".

כשהקבוצה נפתחה היה לנדאו עסוק בטיפול באשתו החולה. רק כעבור שלושה מפגשים הצטרף. "הורים שכולים – זה כאב נוראי. להיות אלמן – זה כאב נוראי. אבל להיות סבא שכול, גם זה כאב שאין לו סוף. בהתחלה לא ממש רציתי לבוא לכאן, אבל היום אני רואה שיש לזה משמעות אדירה. היחד, שותפות הגורל, מספיקים לנו כדי להקל על הכאב".

אסתר: "מלבד החברים יש לנו ילדים ויש נכדים. כשזה קרה, הרגשתי שאנחנו במקום שאני לא רוצה ללכת ולהעמיס את הכאב שלי על הילדים, הייתה להם ההתמודדות הענקית שלהם. בסופו של דבר שיחקנו את המשחק כדי לא להעמיס זה על זה, והכול נשאר בפנים. הילדים, כל אחד מצא את דרכו איך להתמודד. מבחוץ הם התנהלו לעילא ולעילא, אבל בפנים היה קושי גדול".

רוזי אונטרשטיין ממושב מישר איבדה לפני שש שנים את נכדה, נבו לביא פיק. הוא היה בן חמש. "יש רק זוג אחד שאחרי מה שקרה לא התאים להם לבלות איתנו יותר. יכול להיות שזה בא גם מכאב שלהם, ואיתם נפסקה החברות. אבל בסופו של דבר אהרון בעלי ואני לא ויתרנו על הצגות, סרטים ופגישות עם חברים גם בתקופת המחלה של נבו. רוב החברים נשארו איתנו, יכולנו לדבר איתם על זה. כל אחד מגיב אחרת. היה זוג חברים שכשהתגלתה המחלה רצו לחזק אותנו, אבל באו לבית החולים בבכי. אמרתי להם, 'בבקשה אל תבואו. אני לא בנויה לזה'".

תעניקו, ותקבלו בחזרה

בגלל הנוכחות שלי ושל אבישג הצלמת, הדיבור בקבוצה פורמלי יחסית, לפי התור והסדר, ועוסק בנושא העיקרי שלשמו התכנסו. בדרך כלל הנוכחים פשוט נפגשים כמו כל חבורה אחרת של בני גילם. משתפים בחוויות, מעדכנים בנעשה בגזרת הנכדים, מספרים על הרצאה או סרט. "מותר לדבר כאן על הכול חוץ מפוליטיקה", הם אומרים.

מה נותן לכם כוח?
רוזי אונטרשטיין: "אני מקבלת כוחות מהילדים. הבת שלי ובעלה איבדו ילד. הזוגיות שלהם טובה והם עושים דברים יחד כדי להנציח את נבו. אני באה להיות שותפה איתם".

לאה גרינהוט: "הגעתי למצב של שלווה ורוגע. רותם ממשיך לחיות בתוכנו, לא בצורה כואבת. אני מרבה לרקום מאז שהוא נפטר, חזרתי ללמוד, להתנדב. רותם היה בפעוטון שלי. אני למעשה מי שחשדה שהוא חולה: חיתלתי אותו והוא אמר לי 'טטע, כואב'. הבטן שלו הייתה נפוחה. הוא החלים בפעם הראשונה, ואז הסרטן חזר. אמרתי, אלוהים, מה אתה רוצה מאיתנו? הוא עבר טיפולים בגרמניה ובארצות הברית. לא יכולתי להמשיך ולראות את הסבל הזה. שעה לפני שנפטר שחררתי אותו. זה אולי מביא לי קצת רוגע ויכולת להמשיך הלאה, כי הייתי בטוחה שטוב לא יכול להמשיך מהמצב הזה".

יהודית זוסמן: "ממה שראיתי בשנה וחצי שמאור היה חולה, הרבה פעמים ברור שהמצב בלי תקווה, ויש רופאים שדוגלים בזה שצריך להילחם ויש אחרים. אחד הרופאים אמר לקחת את מאור להוספיס. עברו איתו לבית חולים אחר. בהמשך טסו לניו־יורק כדי למצוא לו רפואה. שאלתי את אבא של מאור, למה עשיתם את זה? הוא ענה לי: 'ידענו שאין סיכוי, אבל לא יכולתי להתנהל אחרת'.

"היה מזעזע לראות אותו סובל. הילדים אפילו חזרו בתשובה. ואני? לא הייתה לי זכות לפתוח את הפה. הרגשתי שלהם זה נותן כוח להתמודד, אבל ידעתי שאין הרבה סיכוי. עצוב להגיד שהרפואה לא תמיד נותנת פתרונות למחלה הזו. כשאמא שלי נפטרה בגיל 70, זה אחרת מילד שנפטר בגיל 3".

חנה גמליאל: "אחותי חלתה בסרטן. כשהיינו עם הסיפור של נעה, אחותי אמרה: 'מילא, אני חייתי מספיק. אבל נועה קטנה, איפה הצדק?'. חברה אחת אמרה: 'בעל הבית השתגע'. אחותי לשמחתי מחזיקה מעמד יפה מאוד".

לנדאו, המנוסה בשכול, אומר שמצא כמה שיטות לנצח את הכאב ולקבל כוחות. "למדתי שאתה לא יכול להרגיע את הכאב באקמול, ולכן צריך ללמוד להתמודד איתו. לא לברוח ממנו", הוא מספר. "קודם כול, מותר לבכות בלילה. בכי שמשחרר, שמוציא, בכי שלא מפיל אותך. אני לא התביישתי לבכות, וגם לא התביישתי לקבל עזרה. כשאשתי חלתה, שנינו ידענו שהיא הולכת למות. כל אחד מאיתנו הלך לעובדת סוציאלית אחרת כדי להתמודד עם המצב. כשאשתי נפטרה המשכתי להיפגש עם העובדת הסוציאלית, במשך כעשרה חודשים. זה היה מטעם קופת החולים, ובשלב כלשהו שאלתי אותה איך קופת חולים משקיעה בי כל כך הרבה. היא אמרה לי: נלחמתי עליך".

לנדאו גם השתתף בסדנה לכתיבה יוצרת. "כל החיים הייתי מהנדס, וכתבתי נהלים בצורה ברורה ומסודרת. כתיבה יוצרת מאפשרת לך להביא את עצמך ולפתוח את עצמך בשירים בצורה שלא היית חושף בשום צורה אחרת".

המשפחה הקרובה והחברים מחזקים אותו ולא עוזבים אותו. אבל מלבדם הוא מתאר אנשים שלא יודעים איך לאכול את הסיטואציה. "ויש לי עוד עצה – לעזור לאחרים", הוא מוסיף. "כשרע לך תן יד לאחר. למדתי את זה ממיכל, בתי. כשהיא שומעת על אלמנה שהתאלמנה בפיגוע או בכל מקרה טרגי אחר, היא נוסעת לנחם, יושבת עם האלמנה ומעודדת אותה. היא מעניקה, וזה נותן לה הרבה בחזרה".

גרינהוט: "המחלה של רותם הביאה אותי להיפתח לתחומים אחרים. כשהיה חולה, המורה שלו קראה לי לעזור לו בשיעורי מלאכה. באתי ונקשרתי למקום. אחרי שהוא נפטר לא יכולתי להמשיך בבית הספר של הבנים. כל דבר הזכיר לי אותו. אז עברתי להתנדב בבית הספר של הבנות. זה היה כמו לבוא לרותם. אחר כך עברתי להתנדב ב'לב בנימין', עמותה לילדים עם צרכים מיוחדים. עכשיו אני מרגישה שמציתי שם, ואני בדרכי ל'חיבוק ראשון', עמותה שמלווה תינוקות נטושים. אני מקווה ששם אמצא מרגוע".

אסתר: "גם אני מוצאת בהתנדבות דרך להמשיך הלאה. התנדבתי בבתי ספר".

רוזי: "צחוק הגורל הוא שבתור מורה ליוויתי תלמידה חולה ולקחתי אותה לטיפולים בשניידר. זה היה עוד לפני שנבו נולד. איך פתאום הגלגל הסתובב אליי".

יהודית זוסמן: "אני לא יכולה לחזור עוד לבית חולים".

לא קל יותר

יפעת עזר־כהן ומיכל דיין־שרעבי, עובדות סוציאליות מבית החולים שניידר, מלוות למעלה מעשרים שנה חולים ובני משפחות במחלקה האונקולוגית לילדים. הן יזמו את הקבוצה של הסבים והסבתות, וליוו אותה בראשית דרכה.

דיין־שרעבי, שכתבה עבודת תזה שעסקה בסבים וסבתות לנכדים שהחלימו מהמחלה, אומרת כי במשפחה שנאבקת בסרטן של ילד, הסבים והסבתות הופכים לפעמים ל"שקופים", ופחות רואים אותם. "בפועל הם משאב משמעותי, פיזית ונפשית, בתוך המשפחה, אבל החברה מתייחסת לילדים במוקד ואיתם ההורים. הסבים מקבלים פחות התייחסות".

לדבריה, הסבים חווים כאב כפול – של הנכד ושל הילד שלהם, ההורה.

"מתוך ההתבוננות בעשייה היומיומית במחלקה, ברור שיש צורך במתן מענה רגשי להורים ואחים", מסבירה עזר־כהן. "בזכות התזה של מיכל והחיבור עם העבודה בשטח, עלה הרעיון לקבוצת סבים שכולים". חשוב להן לציין כי רוב הילדים מחלימים מהסרטן, אבל דרוש מענה גדול למשפחות של ילדים שלא שרדו. "ניגשנו ביראת כבוד לאוכלוסיית הסבים ולמפגש איתה", אומרת דיין־שרעבי. "זו הייתה אחת הקבוצות שהכי התרגשתי לקראתה".

עזר־כהן: "אצל סבים וסבתות יש משהו אחר בתפיסת ממד הזמן. ההגעה לעומק הלב מהירה יותר מבקבוצות אחרות. הם הגיעו מכוונים לעבודה, ובלי משחקים מקדימים תפסו את המתנה של הקבוצה, ועשו בה שימוש יעיל. כל רגע היה בעל משמעות, והתהליך היה מרגש. הם קבוצה עם הרבה כוחות".

איזה מסר תרצו להעביר לסבים וסבתות כמותם?
"עיקר ההרגשה של סבים וסבתות שאיבדו נכד היא חוויית הבדידות. והייתי רוצה לומר להם שאפשר גם לא להיות בודדים. יש תחושה שהאובדן מרחיק אותך מאנשים אחרים, מהעולם הרגיל שממשיך בחוץ. הכוח של קבוצה הוא שאתה מגלה שאתה לא לבד. יש שותפים לרגשות שלך. בגיל הזה יש פחות חברויות חדשות, והמסר שלי הוא שאפשר להרחיב את המעגל החברתי ולייצר קבוצת השתייכות גם לאור אירוע חיים כזה".

דיין־שרעבי: "אני מצטרפת למסר הזה. לא צריך ללכת לבד בדרך הזו, והקבוצה שיצרנו היא עדות חיה לכך".

חברי הקבוצה מרגישים שהם בעלי ניסיון וידע, אחרי שנים רבות של מפגשים. הם מאמינים שאם בתי חולים או ארגונים המלווים משפחות חולים יקימו מיזמים דומים, הדבר יהיה מבורך.

חווה נוימן מתל־אביב היא המצטרפת הטרייה ביותר לקבוצה. נכדה, טל נוימן, נפטר לפני חמישה חודשים בגיל 15. היא שואלת את חברי הקבוצה אם בחלוף הזמן יפחת הכאב. "עברו כמה שנים מאז שרותם נפטר", משיב לה ירמי גרינהוט, "ואני עדיין נזכר בו בכל יום. בשבעה, כשאנשים אמרו 'ברוך דיין האמת', לקחתי כוס מים ובירכתי 'שהכול נהיה בדברו'. גם היום אני אומר את הברכות האלו בבוקר, וזה מזכיר לו אותו ומזכיר לי שבאמת הכול נהיה בדברו".

לאה גרינהוט: "ב־12 השנים האחרונות אמא שלי עברה לגור בביתנו, וטיפלתי בה. במקביל רותם חלה, ועזרתי למשפחה שלו ולו עצמו. הרגשתי בשנים האלו כמו תמנון רב־זרועות שמנסה לסייע בכל מקום. כשרותם נפטר הרגשתי שהוא ממשיך לחיות בתוכי. נתתי לו חדר בליבי. כשאני נזכרת בו לטוב עולה בי חיוך, וכשאני נזכרת בתקופה הרעה עולות דמעות. אני תמיד נושאת אותו בקרבי. בתקופה האחרונה הוא סבל מאוד, והייתי לידו בסוף. בשעה האחרונה. היה קשה מנשוא לראות אותו כך. לחשתי לו באוזן שאני משחררת אותו, שמחכים לו למעלה סבתא וסבים ושהוא יכול ללכת להתאחד איתם".

גרינהוט משתדלת לנצור את הרגעים הטובים. למשל, פעם ליוותה את רותם בשיעור האמנות שאהב בבית הספר. בדרך חזרה מכיתת האמנות לכיתה הרגילה לא היה לו כוח. "הוא טיפס על ספסל, עלה על הגב שלי, ומשך לי באוזן: 'עכשיו ימינה', 'עכשיו שמאלה'. וכל הילדים הולכים סביבנו שמחים וצוהלים. זה היה תענוג עילאי". בפעם אחרת ביקרה יחד עם רותם בגן החיות. "היה חם בחוץ, ורותם היה עם כובע צמר שהסתיר את הקרחת. ביקשתי ממנו להסיר אותו, כדי שלא יזיע, והוא ענה לי: 'אני לא רוצה להפחיד את האנשים'. איזו אצילות".

חנה גמליאל: "זה לא נהיה קל יותר. בכל שנה, באזכרה בערב ראש השנה, מגיעות חברותיה של נעה והמורים. ואני מסתכלת על הנערות המוצלחות האלו. זו בשירות לאומי, זו בצבא. הן גדלו, הן נוהגות, הן סיימו את הלימודים. ואני אומרת, ותסלחו לי על מה שאני הולכת להגיד, מה לא טוב בי שאני לא זכיתי לראות את הנכדה שלי גדלה?

"נעה נוכחת בחיינו, החדר שלה נשאר החדר של נעה. האחים הקטנים יותר מדברים עליה, מה היה קורה אם לא הייתה נפטרת. היא הייתה גיבורה והתעקשה להגיע לבית הספר להיבחן גם אחרי טיפולים קשים. היא נפטרה בלי שהייתה מודעת לכך שזה סופה. אני דווקא חשבתי שצריך לדבר איתה על זה, אבל הוריה לא רצו. כיבדתי אותם. אבל ביקשתי מבעלי שיצלם אותה בימים האחרונים. שתישאר לי מזכרת. שאדע שהיא איננה, שלא יהיו לי אשליות. וזהו. נולדה לנו נכדה זמן קצר לאחר פטירתה, וקראו לה ענוה, באותיות של נעה. יש כמה מפעלי חסד על שמה בעיר מודיעין והרבה חברים שהפכו לבני משפחה ממש. הכאב לא נגמר, אבל יש בכך נחמה".

ירמי גרינהוט משתף כי גם להם נולדה נכדה, בתוך שלושים ימי האבל, ונקרא שמה תמר – תם־המר. לזכרו של רותם הוקמה ספריית ילדים בבית הכנסת בעפרה ופינת חי בשטח בית ספר. בתקופה האחרונה למחלתו נכתב ספר תורה לרפואתו, מתוך מטרה לסיים את כתיבתו לפני בר המצווה שלו, אך רותם נפטר עוד בטרם הושלמה כתיבתו של הספר.

הם ממשיכים

לאחר פטירתו של נבו, נכדה של רוזי אונטרשטיין, משפחתו לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאב שבמגורים באותו הבית שבו גדל. הם עזבו, "נבו היה הנכד הראשון שלנו והבן הראשון שלהם. האובדן היה גדול. לימים נולדו למשפחה תאומים בן ובת, ומה שיפה לראות הוא שהבת קיבלה את היופי של נבו, והבן את התכונות של נבו. בלי להכיר אותו, הבן מדבר בדיוק כמוהו. השבוע פגשה אותו חברה של נבו, וכשאמרה לו שהכירה את נבו הוא, ילד קטן, ענה לה: 'אני עכשיו מתחיל להכיר אותו בלב'. אז הכאב לא עובר, אבל החיים ממשיכים".

אסתר: "הזמן לא מרפא ולא מקהה את הכאב. הכאב הוא אותו כאב. הנכדים נמצאים איתנו במחשבה בכל מקום, בכל הזדמנות. אבל בהתחלה זה קשה יותר. חשתי שאבד הטעם לחיים. באותה תקופה עברנו דירה, ולקח לי שנה לתלות את המנורות והתמונות, כי אחרי מה שקרה – מה זו תמונה? מה זו מנורה? הילדים הכריחו אותי לסדר את הבית. מה הזמן כן עושה? הוא מלמד אותנו איך לחיות עם הכאב. לכן נראה שאנחנו במצב טוב יותר. התרגלנו לחיות עם הכאב, הוא נמצא יום־יום, ובכל פעם יש משהו קשה – עכשיו שנת הבר מצווה של הנכד, וזה לא פשוט".

דן לנדאו משתף בגרון חנוק. "השכול תמיד ילך איתי. בבית הכנסת אני אף פעם לא מצליח לסיים את 'הבן יקיר לי אפרים'. קשה להמשיך ככה".

חווה נוימן מקשיבה קשב רב לחבריה. "לא בכל מקום אני מדברת על זה. חברים יכולים להכיל אותי עד מידה מסוימת. אני הולכת לפסיכולוגית כדי לפרוק, ושם אני מדברת ובוכה. אני מזדהה עם מה שדני אמר: עברתי את אותם הכאבים וההתחבטויות שעברתם, וקשה לי להמשיך בחיים. ההורים של טל נסעו להודו, בן נוסף נסע ליוון. כולם ביקשו ממני להצטרף, ולא יכולתי. אני שמחה שהם ממשיכים בחיים, אבל נורא קשה לי ונורא כואב. לא הלכתי להצגות מאז שטל נפטר. אני יודעת שאומרים שהזמן יעשה את שלו. אני לא חושבת שאשכח את טל, אבל אני מניחה שזה יהיה אחרת. אני מקווה שגם התמיכה כאן ושותפות הגורל תעזור לי".

בני זוסמן: "אני רוצה לומר לך שהשיתוף כאן באמת עוזר. לא הסכמתי לבוא לכאן בהתחלה, אבל יהודית הפעילה עליי לחץ לא מתון לבוא… למה חשבתי שאני לא צריך להגיע? מפני שהייתי בקבוצת תמיכה בער"ן (עזרה ראשונה נפשית, ר"ר). אני מתנדב שם, ופעם בכמה זמן אנחנו מספרים על שיחות הטלפון שקיבלנו במרכז של ער"ן ומנתחים אם פעלנו נכון או לא. כל אחד יכול לפרוק שם גם דברים אחרים, ואני שיתפתי באובדן הנכד שלי. שם עברתי תהליך עיבוד. לכן כשיהודית לחצה עליי לבוא לכאן, אמרתי לה שכבר עברתי את זה ואני לא רוצה שידור חוזר. אבל בסופו של דבר לא עמדתי בפני ההפצרות שלה והגעתי, ובדיעבד אני יכול לומר שזה חשוב. זה היה נדבך נוסף של עיבוד האובדן".

יהודית זוסמן: "קרה כבר כמה פעמים שמשהו שקשור למאור ישב לי בלב, וידעתי שרק במקום הזה אני יכולה לספר, ושישמעו אותי ויבינו אותי. מכאן אני ממשיכה לפגוש חברים שהם חברים שלי חמישים שנה, ועדיין – איתם אני לא יכולה לשתף את הדברים האלו. רק כאן".

רגע לפני שהם נפרדים הם מעדכנים זה את זה בתאריך המפגש הבא, ומסמנים ביומנים. אז הם עוטים על פניהם את מסכת "הכול בסדר", זורקים את הטישו המשומש ויוצאים אל העולם, חזקים יותר ושלווים יותר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il