שבט, אחים והחיות

ד"ר ארי גרינספן מוליך אותי במורד המדרגות לעבר מרתף המוגן היטב באמצעי אבטחה שונים. "חכי שתראי מה הולך פה למטה", הוא מכין אותי רגע לפני שהמטמון נגלה לנגד עיניי: מוזיאון שלם של חפצים יהודיים נדירים שנאספו ברחבי העולם. פרוכות עתיקות, ספרים ישנים, חנוכיות ואפילו פוחלצי ענק פזורים כאן על פני שטח שגודלו כשלושה חדרים. "את רואה את הבד הזה?", אומר גרינספן ומצביע לעבר יריעה שעליה טביעות ידיים בצבע אדום. "טיילתי מדרום למומבאי, יש שם ממש בתוך הג'ונגל קהילה של זרם 'בני ישראל', עם בית כנסת והכול. הגענו לבית של אחד מהם, ואני רואה על המשקוף את הטביעות האלה. מה מתברר? שבערב פסח הם שוחטים כבש, טובלים את הידיים בדם ומטביעים את האצבעות סביב המזוזה והמשקוף של הבית, כמעט כמו שעשו במצרים. מדובר במנהג בן מאות שנים. ואני אומר לעצמי – אם לא הייתי מגיע לכאן, המנהג הזה היה עלול ללכת לאיבוד. לקחתי את היריעה הזו כדי לשמר אותו".

כבר קרוב לשלושים שנה שגרינספן ושותפו לדרך, ד"ר ארי זיבוטפסקי, מסתובבים יחד בעולם ומתחקים אחר קהילות יהודיות נידחות. עד כה ביקרו השניים בלמעלה מ־50 מדינות, ולא נראה שהם לקראת סיום. לפעמים הם מצילים מנהגים משכחה, לפעמים הם מצילים חפצי קודש מהשמדה פיזית. "חשפתי גניזה שישבה במשך חמישים שנה במרתף בבולגריה", מספר גרינספן. "היו שם מאתיים פרוכות עם רימוני כסף וכתרי תורה. חשבו שזה זבל ורצו לקבור את המוצגים, אבל אחרי שכנועים רבים הצלחתי לקחת כמה מהם הביתה". פרוכת אחרת הוא מצא בביתו של אחד מרבני מרוקו: "תסתכלי טוב, יש כאן ציור של רחל אמנו עם פסוקים בעברית, וגם מסגד וצלב. מה זה יכול להיות? עשיתי מחקר וגיליתי שבבית האריגה, שישב בירושלים, רצו לייצר פריט שגם ערבים, גם יהודים וגם נוצרים יוכלו לרכוש".

במרכז החדר ניצב דגם דמוי סוס ועליו כיסוי מעוטר במגיני־דוד. "זה פריט שלא קיים עוד אחד כמוהו בעולם", מתגאה גרינספן. "בקהילות מסוימות, כשאנשי חברה קדישא היו מביאים גופה לבית הקברות בעגלה, הם נהגו להניח את הכיסוי הזה על הסוס, מפני כבודו של המת. הראיתי את זה לאנשי מוזיאון ישראל, והם אמרו שידוע להם שהיה קיים פריט כזה, אבל הם מעולם לא נתקלו בו".

אם מדובר בשריד כל כך ייחודי, למה לא להציג אותו במוזיאון, לטובת הציבור?
"חלק מהדברים שברשותי הצעתי למוזיאון ישראל, והם אמרו שאכן יש להם תצוגה יפה מאוד שיכולה להתאים. אמרתי שאני מסכים לתרום, בתנאי שיגידו לי בוודאות שהפריטים הללו יוצגו. הם טענו שאי אפשר להבטיח דבר כזה, כי רק עשרים אחוזים מהחפצים שמגיעים אליהם נכנסים לתערוכות. אז מה, אתן להם פריט כל כך נדיר כדי שבסוף ישב במגירה?"

הוא מראה לי גיליון נייר שמצא בבית כנסת ברומניה, ועליו רשימה של נשים שהתאגדו לתרום ספר תורה לרגל הושענא רבה בשנת 1897: חיה אטינגער, גיטעל גרינוואלד ועוד עשרות נשים חתומות על הרכישה. "אנחנו מתווכחים היום אם נשים ירקדו עם ספר תורה או לא, ופה יש קהילה חרדית שבה הנשים החליטו על דעת עצמן לקנות ספר תורה. זה פריט שמבחינתי מספר סיפור".

הרפתקה הלכתית

גרינספן (56) נודד בעולם מאז שהוא זוכר את עצמו. האהבה למסעות נטמעה בו עוד בילדותו, שעברה עליו בבסיסי צבא אמריקניים. "אבא שלי היה רב בצבא ארה"ב, ובתפקיד כזה עוברים ממקום למקום. ממנו כנראה ירשתי את אהבת הנדודים. שלוש שנים מחיי העברתי בבסיס צבאי בפנמה, ויש לי גם משפחה באירופה, כך שמצאתי את עצמי לא מעט בדרכים".

כנער נשלח לתיכון של "ישיבה יוניברסיטי" בניו־יורק, ובהמשך למד שנה בישיבת הר עציון באלון־שבות. לאחר מכן שב לארה"ב, התחתן עם שרי, וכשסיים ללמוד רפואת שיניים עלה ארצה. כיום הוא מתגורר באפרת, אב לשלוש בנות וסב לנכדים. את זמנו הוא מחלק בין עיסוקיו הרבים – רופא שיניים, שוחט, מוהל וחוקר קהילות ומסורות עתיקות.

"אני אוהבת לגלות דברים שאחרים לא יחשבו בכלל לחפש", אומר גרינספן. "יצאתי למשל עם משפחתי למסע בעקבות האנוסים בפורטוגל. הגענו לבית כנסת עתיק בבלמונטה ומצאנו שם שני זקנים, מאחרוני היהודים שנותרו בעיר. שחטתי עבורם כבשים לקראת פסח. תוך כדי שהם מפשיטים את הבהמות, שמתי לב שהם תולים אותן תמיד מהרגל האחורית ומבצעים בה איזשהו חתך. הייתה לי תחושה שחייבת להיות לזה משמעות. כששאלתי אותם הם חייכו ואמרו שזה מנהג עתיק, שבו כביכול מסירים את גיד הנשה. חוקר לא־דתי לא היה רואה את זה, ורב שהיה מבחין במנהג היה אומר להם שזה לא תואם את ההלכה. אבל אני מתבונן ולומד, בלי שיפוטיות.

"יחד עם ארי זיבוטפסקי נסעתי למצרים, וביקרנו בבית הכנסת של הרמב"ם. מצאנו שם עץ עתיק, אולי הרחב ביותר שנתקלתי בו מעודי, והבנו שמדובר בעץ ערבות. הצבע שלהן היה אדום, וזכרתי שהרמב"ם כתב בספריו שהערבה היא אדומה. אמרנו לעצמנו – אולי זה העץ שהרמב"ם הכיר. כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של מחקר גדול בנושא, מסתובבים בכל העולם עם בוטניקאי ובוחנים סוגי ערבות. גם את האתרוג המקורי אנחנו מחפשים, ועשינו בנושא הזה מחקר גנטי במרוקו ובאיטליה. אז אם את שואלת מה המניע שלי – כיף לי להיות מעורב בהלכה היהודית ובתרבות היהודית באופן שרק בודדים בעולם עושים. אני קורא לזה 'הרפתקה הלכתית'. גם כשאני הולך לעשות ברית מילה בשבת, מבחינתי זו 'התעמלות הלכתית'".

גרינספן גם נטל חלק בגילוי החילזון שממנו הופק צבע התכלת לציצית. "הכול התחיל מהרב אליהו טבגר, שהחליט לפני 32 שנה לחקור את הנושא, וחיפש מישהו לצלול איתו ולחפש את החלזונות שנעלמו. חבר שלי שפגש אותו שידך בינינו, כי הוא ידע שאני צולל. לבסוף מצאנו את החלזונות, בהתאם למחקר של הרב יצחק הרצוג והזיהוי של הרב טבגר, וכיום יש לנו מפעל בשם 'פתיל תכלת', שעוסק בהפקת הצבע ובייצור ציציות. זה מרגש אותי, כי לראשונה אחרי אלפיים שנות, יש ליהודים הזדמנות לקיים את המצווה הזו בצורתה האותנטית".

כשאני שואלת מה הפריט המפתיע ביותר באוסף שלו, גרינספן שולף מתוך הכוננית שני ספרים. "יש תורה שלמה על האוצרות שאפשר למצוא בתוך כריכות של ספרים, כי בעבר היה נהוג ליצור אותן מכל מיני ניירות שנועדו לאשפה. הספר הגדול הזה הוא משנת 1553, ובכריכה שלו מתחבא דף מתוך התנ"ך הראשון בלדינו. הספר הקטן הוא סידור שמצאתי בבית כנסת מפואר באריתריאה. הוא הודפס בישראל בשנות השבעים בדפוס 'סיני', ותראי מה מתחבא בתוך הכריכה שלו – קריקטורה המתארת את גבלס. עובדים במפעל לקחו איור של אחד הצוררים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי, והכניסו לכריכת הסידור".

המסעות המשותפים שלו ושל זיבוטפסקי מרחיקים גם ליעדים שרגל ישראלי כמעט לא דרכה בהם. גרינספן מראה לי בסלולרי סרטון שצילם: חבורה של בני שבט פרימיטיבי, מעוטרים בעלי גראס ובחרבות, שרים "שמע ישראל". "יחד עם הרב אליהו בירנבוים (ראש "מכון עמיאל" להכשרת רבנים לקהילות בתפוצות, לשעבר הרב הראשי של אורוגוואי ושל העיר טורינו – רמ"ב) ביקרנו בפפואה־גינאה החדשה, מרחק ארבעים שעות טיסה מישראל. זה מקום נידח שבעומק הג'ונגלים שלו אפשר עדיין למצוא קניבלים. ראינו ילידים שמסתובבים ללא בגדים ומשתמשים בחץ וקשת. שטנו בקנו בנהר, עד שהגענו לאיזה אי שבו חיכתה לנו קבלת פנים רשמית: 500 איש שרקדו ושרו שירי ארץ ישראל. אפילו את 'התקווה' הם הכירו. כשדיברנו איתם, הבנו שהם מאמינים שהם יהודים. האם הם באמת יהודים? עד לפני בערך מאה שנה הם היו קניבלים פגאנים, אחר כך הפכו לנוצרים, ואולי מישהו פעם אמר שהם דומים ליהודים, וכך הם התחילו להאמין בזה. בכל מקרה, הם אוהדי ישראל בצורה בלתי רגילה. אנחנו רואים תופעות דומות גם בכל רחבי אפריקה".

איך התקיימתם שם? מה אכלתם?
"יום אחד למשל, בזמן שישבנו שם, הבחנתי בעדר איילים. שאלתי את הבחור שאירח אותנו אם אפשר לתפוס אחד מהם חי, והוא אמר לי 'בטח'. ואז, באמצע הג'ונגל, הבחור הזה יושב ומגלף לי סכין מבמבוק. זכרתי שלמדתי בהלכות שחיטה שמותר לשחוט בסכין עשוי מקָנֶה, והנה ההלכה פוגשת את המציאות. היה לי כמובן גם סכין משלי, ובסוף השתמשתי בו".

אתה תמיד מסתובב עם סכין שחיטה?
"אם לא במקום כזה, אז איפה?"

הארוחה הדשנה הופרה בשל חדשות לא טובות. "באמצע המנגל מספרים לנו שהטיסה של יום שישי, שבה היינו אמורים לחזור, בוטלה. מה עושים עכשיו? אין לנו אוכל לשהות ארוכה יותר, אין בגדים. המקומיים הציעו לנו לקחת סירה ולשוט בנהר לכפר אחר, שממנו יש טיסה. הגענו לשם אחרי שיט שנמשך שעות ארוכות – ללא כיסא, ללא טלפון או אינטרנט, כשאנחנו מתקיימים על בננות וקוקוסים – ואז גילינו שגם הטיסה השנייה בוטלה. הבנו שניאלץ לעשות את השבת במקום. מצאתי קצת לחם, קניתי סרדינים ופירות, וככה קיבלנו את השבת. ואז ראש השבט שם מספר לנו שבכפר הזה מתגורר גם פלג יהודי של השבט. בשבת בצהריים אנחנו מגיעים לאחד הבתים ורואים אנשים עם טליתות וכיפות, ועל הקיר כתוב 'שמע ישראל' ומצויר מגן דוד".

למחרת אותה שבת יצא גרינספן לשוק והעלה לאוויר רחפן כדי לצלם את המקומיים. "מאות ילדים התגודדו סביבי, ופתאום עוצר אותי איש צבא ומתחיל לקלל אותי. הוא טען שזה אסור על פי חוק, ושאני מסכן את הסביבה. אמרתי לזיבוטפסקי שייקח את הרחפן עם התמונות לפני שיחרימו לי אותו, ובינתיים ניסיתי למשוך את הזמן עם הקצין, והזמנתי אותו לקפה בחדר האירוח שבו שהינו. בהתחלה הוא חשב שאנחנו אנשי מוסד, אבל לאט־לאט ראיתי שהוא מתרכך. הנחתי יד על הזקן של הרב בירנבוים, והצגתי אותו כרב הראשי של ישראל. בשלב הזה כבר הבנתי שאני צריך להציע שוחד. הוצאתי מאה דולר, נתתי לקצין, ופתאום הוא מתחיל לרטון: 'מה זה, אני לא יכול לקחת את זה'. מתברר שיש דרך להציע שוחד. אני לא יודע מאיפה שלפתי את התירוץ, אבל אמרתי לו 'אצלנו בארץ קשה בצבא. כשהבנים שלנו מתגייסים אנחנו עוזרים להם, קונים להם מוצרים וציוד. קח, זה בשביל החבר'ה שלך'. באותו רגע אורו עיניו: 'אם זו המטרה, אז בסדר'. בסוף הוא גם לקח אותנו ברכב שלו עד לשדה התעופה ודאג שנעלה למטוס".

מקדש מעט במדגסקר

אנחנו ממשיכים את הסיור במוזיאון הביתי. גרינספן מראה לי חולצה של בית ספר בשם "מקור חיים", ועליה הכיתוב "Torah is Wisdom", התורה היא חוכמה. חולצה כזו לובשים נערים משבט האיבו בניגריה, באחד מבתי הספר המוגדרים באופן רשמי כיהודיים. "בני השבט הזה, שמונה 30 מיליון איש, טוענים שהם צאצאיו של גד בן יעקב. שם המשפחה של המלך שלהם הוא ערי, כשמו של אחד מבני גד. החלטתי שאני חייב לפגוש את המלך הזה. הצלחתי להגיע אליו, ואני רואה אותו יושב עם פוחלץ של נמר, לצווארו שרשרת עם אריות מוזהבים, בידו שרביט עשוי חט של פיל – ומסביב תמונות שלו עם רבנים, או עטוף בטלית. אנחנו מתחילים לדבר, ואני קולט שהוא ממש מאמין בכך שהוא יהודי.

"המלך הזמין אותי להיפגש עם המושל של האזור. חשבתי שזו תהיה פגישה אחד־על־אחד, אבל התברר שפעם בשנה המושל עושה מסיבה בתוך אוהל גדול, עם 500 מוזמנים. מי מגיע לשם? הגנבים הגדולים, כלומר האנשים החזקים עם הכסף, הפוליטיקאים וכל תתי־המלכים. אני נכנס, הם רואים אותי עם הכיפה ואומרים לי 'שלום' בעברית. כל כך שמחו לפגוש ישראלי. במסיבה הזו נאם כלכלן מפורסם מאוד, שבפתח דבריו הכריז: חשוב לי לומר שיש ספר אחד בעולם שכל אחד בחדר הזה צריך לקרוא – 'מדינת הסטארט־אפ', ספר שבוחן למה ההצלחות קורות דווקא בישראל. זה היה פשוט הזוי. אנחנו באמצע ניגריה, באוהל עם שלושים מלכים שטוענים שהם צאצאי עם ישראל, והנואם הראשי מדבר על הסגולות של מדינת ישראל".

היהדות, מספר גרינספן, צוברת פופולריות בניגריה. "יש עכשיו במדינה כשבעים בתי כנסת, קהילות ששומרות שבת והלכה. נתתי שיעור באחד מהם, ובחורה הרימה את היד ואמרה לי 'אבל השולחן ערוך לא אומר ככה'. הם רוצים מאוד להתגייר. יש כמובן בעיות עם העניין הזה, אני לא מבטל אותן, אבל גם אי אפשר להתעלם מהזיקה שלהם. כשתלמיד ניגרי מספר לי שבבית ספרו חייבים להסתפר כל שבועיים, ובספירת העומר הוא חוטף מכות כי הוא לא מוכן להסתפר – אני לא יכול להישאר אדיש".

הוא משמיע לי שירים שאסף במהלך סיוריו בין הקהילות השונות: הסגנון הוא כנסייתי, אך המילים עבריות. "הקהילות האלה גם יוצרות לעצמן את המוזיקה", מסביר גרינספן. במאי הקרוב צפויים הוא וכמה שותפים לקיים כנס ראשון מסוגו בחוף־השנהב, שיאחד קהילות אפריקניות של טוענים ליהדות. "הם מעולם לא נפגשו זה עם זה, ועכשיו תהיה להם הזדמנות ראשונה לעשות זאת. בזמן שבאירופה אנחנו צריכים להיאבק מול האנטישמיות, אם תלכי דרומה משם תמצאי קבוצות של מאות ואלפי אנשים שטוענים שהם יהודים, ומביעים אהבה למדינת ישראל. הישראלים נוהגים לומר שאותם תושבים אפריקנים פשוט רוצים לעלות לארץ ולשדרג את חייהם, אבל זה לא נכון: רובם המוחלט בכלל לא מעוניינים בכך. למעשה הם עדיין נוצרים בחלק מאורחות חייהם, אבל הם מרגישים זיקה גדולה לישראל וחיבור ליהדות".

מה יצר את החיבור הזה?
"יש כל מיני גורמים. ברוב המקומות זה התחיל מנוצרים שצפו אצלם שאלות – אם ישו שמר שבת וכשרות, למה אנחנו לא? כשהם לא מקבלים תשובות מניחות את הדעת, הם מתקרבים ליהדות. אחרים טוענים שהם צאצאי עשרת השבטים. במדגסקר יש קהילה של אנשים שקוראים לעצמם יהודים, ועברו גיור פרטי כלשהו. הם מצביעים על עצי ארזים שגדלים במקום וטוענים שאלו ארזי הלבנון שהיו בבית המקדש. מובן שהם לא, אבל דברים כאלה קורים בכל העולם".

חגב משה רבנו

על אחד מקירות המרתף תלוי פוחלץ של עוף גדול. כשאני שואלת לפשרו, גרינספן מספר על עוד אחד מעיסוקיו: שחיטת בעלי חיים כשרים שבדרך כלל לא עולים על השולחן היהודי המצוי. המטרה העיקרית, לדבריו, היא לשמר מסורות שחיטה כדי שלא ייעלמו מן העולם. "עשינו פעמיים 'מסיבות שחיטה' במסעדה בירושלים, וגם בניו־יורק, בשיקגו ובלוס־אנג'לס".

איך הגעת לתחום הזה?
"תמיד אהבתי את היהדות המעשית ואת המקצועות הקשורים בה. כבר בגיל 16 למדתי להיות סופר סת"ם. כשלמדתי בגוש עציון, בערב יום כיפור מישהו הביא תרנגול לשחיטה, וכל החבר'ה בישיבה התכנסו לצפות במאורע. בשלב מסוים כולם הלכו, ורק אני וזיבוטפסקי נשארנו לראות איך השוחט פותח, מנקה ומכשיר את העוף. באותו רגע החלטנו ללמוד יחד שחיטה.

"באותה תקופה הייתה לי חברה שההורים שלה היו בעלי תשובה. הם זכרו שבבית הוריהם נהגו לאכול פסיון, ואחרי שאני הוסמכתי כשוחט, הם רצו שאשחט להם אחד. ידעתי שהפסיון מוזכר בתלמוד כעוף משובח. התחלתי לברר את הנושא, ונאמר לי שהיום לא אוכלים אותו כי אין 'מסורת' רצופה שמזהה את העוף הכשר. בתלמוד מסופר שפעם היה בלבול בין שני עופות שהשמות שלהם דומים, ובטעות שחטו את העוף הלא נכון. מאז עם ישראל נוהג לאכול רק מאכלים שיש עליהם מסורת, אבל התיעוד האחרון לאכילת פסיון הוא מסביבות 1850־1870. חשבנו לוותר, אבל במקרה חבר תימני שמע אותי ואת זיבוטפסקי מדברים על כך בבית המדרש, והפתיע אותנו: הוא סיפר שבשיעור של הרב יוסף קאפח הוזכר עניין הפסיונים, והרב קאפח דווקא טען שיש להם מסורת".

גרינספן וזיבוטפסקי החליטו אם כן לפנות לרב קאפח. "היינו בסך הכול בני 18, צעירים אמריקנים שבקושי דוברים עברית. בדיוק התחילה אז מלחמת לבנון הראשונה, ואת הפסיון לקחנו מהצפון כשהכבישים באזור כבר היו חסומים לטובת כלי הרכב של צה"ל. שחטנו יחד עם הרב קאפח את העוף, והרב כתב לנו מכתב בעברית ובתימנית שמאשר את המסורת. עם המכתב הזה הלכנו לרב משה פיינשטיין, כדי לקבל אישור גם ממנו. הוא כבר חלה ולא יכול היה לענות, אבל באותו רגע הבנו שהמסורת לא נמצאת בידיהם של הרבנים שיושבים בבית המדרש, אלא בידי האנשים הפשוטים, השוחטים שחיים את השטח".

איך מסורת משתכחת?
"לפני בערך שבעים שנה כל האוכל שלנו הפך לתעשייתי. השוחט היום עובד במפעל עופות ומכיר רק את מה שמגיע אליו. מה מביאים לשם? הודו, עוף, אולי ברווז. זה מה שהוא מכיר. אבל אם תלכי לשוק במרוקו, תוכלי למצוא עוף בר שהערבים מוכרים, וללכת איתו לשוחט שמכיר את המסורת לגביו".

שני החברים פנו לחפש בעלי חיים נוספים שניתן לחדש את מסורת האכילה שלהם. "הבנו שיש לנו משימה, ושאם לא נחקור את הנושא, המסורות האלו פשוט ייעלמו. לכאורה זה לא נשמע נחוץ: מה אכפת לי אם עם ישראל יאכל עוף כזה או אחר? אבל דווקא יש לזה חשיבות. המדרש מספר כיצד משה רבנו לימד את ישראל הלכות כשרות: הוא הצביע על כל חיה וחיה ואמר 'את זה תאכלו', מהפרה ועד לחגב. זה אומר שאם אנחנו מאבדים למשל את המסורת של החגב הזה, אנחנו מאבדים קשר ישיר למשה רבנו".

אז הלכתם לחפש גם חגבים?
"כן. העניין הוא שזה קרה בשנות התשעים, אחרי שבמשך שלושים שנה לא הייתה מתקפת ארבה בישראל. בינתיים הייתה אחת נוספת, לפני כמה שנים, אבל לא יכולנו לצפות זאת. מדובר באירוע די נדיר, ולכן באמת חששנו שהמסורת של החגב תיעלם. כששמענו שיש מתקפת ארבה בקפריסין, יצרנו קשר עם שר החקלאות שלהם ונסענו לשם. הבאנו כמה חגבים לארץ, פנינו אל פרופ' זהר עמר, שהוא מומחה לזיהוי הצומח והחי המופיעים במקורות, וארגנו כנס בראש־העין בהשתתפות תימנים שעוד שומרים את המסורת הזו. למדנו שם איך לבשל אותם, ויחד עם פרופ' עמר והרב מחפוד הכרזנו על החגבים בפומבי ככשרים. כך העברנו את המסורת הלאה".

לאורך השנים הגיעו גרינספן וזיבוטפסקי לבתיהם של זקני העדות השונות, כדי לשמוע מהם על מסורות שחיטה. "היינו לוקחים איתנו עופות מפוחלצים, ולפעמים גם עופות חיים", מספר גרינספן בשעשוע. "למשל פנינייה – עוף בגודל של תרנגול, הנוצות שלו אפורות עם נקודות לבנות, והוא עושה רעש בלתי נסבל. שמעתי שיש רב מרוקאי בשכונת הר־נוף שיש לו מסורת על העוף הזה, ונסעתי לפגוש אותו. אני מגיע לשם בחיפושית שלי, פנינייה קשורה על הגג, והרב מקבל אותי כשהוא לבוש במעין שמלה ארוכה מסורתית. שחררתי את העוף מהגג, ופתאום הוא מתחיל לברוח. שנינו רצים אחריו, הרב עם המקל שלו ואני. בסוף הוא עלה למרפסת ועף. חשבתי לעצמי שאולי הוא ימצא בת זוג, ובעוד חמישים שנה יהיו כאן להקות שלמות של פניניות".

שוחט פרות קדושות

החיפוש אחר מסורות השחיטה, אומר גרינספן, יצר אצלו התפעלות מהשפה המשותפת לאנשי ההלכה. "הלכנו לבקר איזה רב כורדי באשקלון, כדי לשאול אותו על עוף מסוים. מיד כשנכנסנו, בלי להגיד לנו שלום, הוא פתח ואמר: 'זה עוף טהור, יש לנו מסורת עליו. בטורקית קוראים לו כך, בערבית קוראים לו כך, ואנחנו אכלנו אותו'. בעיניי זו שפה הלכתית מדהימה".

יש חיה שהיית רוצה לאכול ועוד לא אכלת?
"הג'ירפה מאוד מעניינת אותי. בכל פעם שאני מזכיר אותה בהרצאה, מיד אומרים לי 'היא כשרה, אבל לא יודעים איפה לשחוט'. זה לא נכון. הלכות שחיטה הן ברורות מאוד, ויודעים איך לשחוט כל בעל חיים. אצל הג'ירף זה באמצע הצוואר. הבעיה הכשרותית שלו הייתה אחרת: ידענו שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה, אבל לא היה ברור האם הוא 'שוסע שסע' – כלומר האם הפרסות סדוקות".

פריצת הדרך ההלכתית הגיעה בזכות ג'ירף שמת בספארי. "שאלו אותנו אם אנחנו מעוניינים לנתח אותו. הזמנו את הרב מחפוד, ניתחנו וראינו שהג'ירף כשר במאה אחוז. השאלה עכשיו היא רק איפה קונים ג'ירף חי. ידענו שמייקל ג'קסון מחזיק זוג ג'ירפות בגן החיות הפרטי שלו באחוזת נוורלנד, ולכן יצרתי קשר עם הווטרינר שלו ואמרתי לו שאנחנו רוצים לקנות ג'ירף. הוא אמר שאין בעיה והתחלנו במשא ומתן. הם רצו מאיתנו סכום ששווה ל־15 אלף שקל. מצאנו שתי מסעדות באמריקה שהסכימו לשתף איתנו פעולה בהכנת הבשר, אבל נתקלנו בבעיות בניוד ובמציאת בית שחיטה. בסופו של דבר זה לא קרה, וגם לא נראה לי שיקרה. פעם היה לי חשק לעשות דברים כאלה, אבל היום אני תוהה למה לשחוט בעל חיים יקר שממילא אנשים לא יאכלו. העיקר שגילינו שהג'ירף כשר, זה מה שחשוב".

השאיפה לחדש ולשמר מסורות הובילה אותו לסיטואציה קולינרית נוספת שעשויה להיראות תמוהה למתבונן מבחוץ. "אנחנו יודעים שעטיני פרה כשרים למאכל, למרות שהם בשריים ובתוכם נשאר חלב. באירופה זה נחשב לדליקטס. ערכנו פעם סעודה בשיקגו, בשיתוף עם רשות הכשרות המקומית, והבאנו לרב המקומי שם עטינים. הוא שאל אותנו איך מכשירים אותם. רציתי לומר לו 'אתה רב, עובד בארגון כשרות – ואתה לא יודע איך מכשירים?'. מה לעשות, הוא לא ידע, כי כבר חמישים שנה לא מוכרים אותם. כתוב בהלכה שמכים את העטין על הקיר, אבל זה לא כל כך מובן. למזלי פגשתי פעם רב מבוגר שהראה לי: 'הנה, אתה שם את זה על הקיר, ואז אתה לוחץ ומנסה להוציא את כל החלב שאתה יכול'. זו הדרכה שמופיעה בשולחן ערוך, אבל רב שקורא את המילים בלי להכיר את הפעולה, לא ידע לבצע".

כדי למלא מעט את החלל בתחום, גרינספן כותב מאמרים ומדריכים, ומפרסם אותו באתר שלו ושל זיבוטפסקי, "הרפתקאות הלכתיות" שמו. כשאני שואלת אם יש לו ביקורת על האליטה ההלכתית, שמתעלמת מהמסורות הקדומות וכך משכיחה אותן, גרינספן דווקא נחלץ להגנתה: "כתוב בתלמוד 'נאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד', והש"ך מסביר שם שזה לא רבו בתורה אלא רבו בציד. רבו בתורה יושב בבית המדרש. אי אפשר לבוא בטענות לרבנים, הם עוסקים בלימוד. אני חושב שמסורות נעלמות כתוצאה של מהלך ההיסטוריה, כי לרוב היהודים פשוט כבר אין חיבור לבעלי החיים. דווקא אצל החרדים ראיתי התעניינות נרחבת, ורבים מהציבור הזה הגיעו לסעודות שלי. הם אולי לא טעמו מהאוכל כי לא סמכו על השחיטה שלנו, אבל היו סקרנים ובאו לשמוע את השיעורים.

"בסופו של דבר, יש גם משהו מנחם בטשטוש המסורות. הרי למה יש לנו כל כך הרבה מנהגים שונים? בגלל חורבן הבית. אחרי שגלינו מארצנו ויהודים נפוצו לאפריקה וספרד, כל אחד פיתח שירים ומנהגים לפי המקום שבו שהה. כשאנחנו מאבדים חלק מהם, אולי זה סימן ברכה. עם ישראל שב לארצו, הקהילות הנידחות נעלמות, ואנחנו חוזרים למקום שבו אנחנו צריכים להיות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il