שיעור תנ"ך בכיתה י"ב, תיכון "דרכא ספיר" בירוחם. המורה איילת מחלקת לתלמידים דף עבודה על פרק ד' בספר עמוס, והם מתארגנים בקבוצות למידה קטנות. עם אחת הקבוצות, המונה שני תלמידים ושתי תלמידות, מתיישבת גם תהילה סממה בתפקיד המתרגלת. הקבוצה עונה על השאלות ומבצעת את המטלות, ותוך כדי עבודה נשמעים גם לא מעט דיבורים וקולות צחוק. כשהרעש גובר, סממה מבקשת: "תורידו ווליום, אני שומעת הכול בעוצמה חזקה". דקה לאחר מכן, אחד התלמידים שואל אותה בחיוך "איך לא ראית אותי קודם?", והיא צוחקת בקול ועונה: "סליחה, בפעם הבאה אסתכל טוב יותר". אחרי ארבע שנים בבית הספר, מהן שנתיים במסגרת שירות לאומי ושנתיים כמתרגלת בשכר, התלמידים כבר מתייחסים בטבעיות אל העיוורון שלה, ולא מהססים לצחוק איתה.
אבל בבוקר הזה, הצחוק המשוחרר של סממה מסתיר מאחוריו לא מעט התרגשות: לאוויר עומד לעלות סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה, שיצא בקרוב. כבר למעלה משנתיים היא מחכה לרגע הזה, שמהווה עבורה הגשמת חלום ילדות. את 11 שירי האלבום היא כתבה והלחינה עם שני אחיה הגדולים, ניסן ואורן, שבחמש השנים האחרונות מעלים יחד איתה מופע של שירים וסיפורים. מעל הבמה היא מדברת ושרה על חייה ועל התמודדותה עם העיוורון, האחים מלווים אותה בפסנתר וכלי הקשה. כעת הופך המופע שלהם, "עניין של בחירה", לאלבום הנושא את השם הזה.
כוח הבחירה הוא גם המסר המרכזי שסממה מבקשת להנחיל לתלמידי התיכון שאותם היא מלמדת ומגישה לבחינות הבגרות. "כשעומדת מולם עיוורת, מישהי שהייתה לה הפריווילגיה לוותר, אבל היא לא ויתרה אלא עשתה בגרות ושירות לאומי ועכשיו גם עובדת – קשה להם להתלונן שהם עייפים ואין להם כוח ללמוד. תלמידים אומרים לי שכשהם רואים אותי, הם מקבלים כוחות להתמודד עם קשיים".
"תהילה היא הסיפור של כולנו", מוסיף דביר זמירי, מנהל התיכון. "כולנו בעלי צרכים מיוחדים באופן כזה או אחר, וזה מסר שאני רוצה להעביר לתלמידים שלי. הייתי רוצה גם שכל הצוות החינוכי ייגש אל התלמידים מתוך 'עיוורון' מסוים: לא לשפוט אותם לפי מראה העיניים ומצבם בהווה, אלא להאמין בפוטנציאל שלהם ולעבוד בעיקר עם הלב".
המגבלה היחידה
סממה (23) היא ילידת ירוחם, בתם הצעירה של אלי ודינה. זמן קצר לאחר לידתה נפגע עצב הראייה שלה, ולטענת ההורים, רק בשל רשלנות רפואית לא ניתן לה טיפול מיידי שהיה יכול להציל אותה מעיוורון. "אף אחד לא רוצה שתהיה לו ילדה עיוורת, השאלה היא מה עושים כשזה כבר מצב נתון", אומרת סממה. "ההורים והאחים שלי בחרו לתמוך בי ולעודד אותי לאורך כל הדרך, וגם אני לא מתלוננת. אני קמה בכל בוקר ומודה לאלוקים, ולא מרגישה את עצמי מוגבלת או שונה. יש קשיים ואתגרים, לא נתייפייף, אבל בסך הכול טוב לי".
בילדותה היא נשלחה לגן מיוחד לעיוורים ולקויי ראייה בבאר־שבע, אך בהמשך התעקשו הוריה כי היא תתחנך בגן רגיל בירוחם, ולאחר מכן בבית הספר הממלכתי־דתי המקומי. עם השנים, ההשתלבות שלה במערכת החינוך הפורמלית והבלתי־פורמלית הפכה לשם דבר בעיירה. סממה הייתה חניכה פעילה בבני עקיבא, השתתפה בחוגי הסיור של המתנ"ס, וגם למדה פסנתר כבר מכיתה א'. "הדבר היחיד שמגביל אותי הוא אנשים שלא מאמינים בי", היא מספרת במופע. "אנשים קטנים שלא האמינו שילדה עיוורת תצליח להשתלב בחינוך רגיל. אנשים שניסו להסביר להורים שלי, בכל דרך אפשרית, למה אני לא אסתדר. אבל אמא לא חשבה לוותר, ולרגע לא הסכימה שיעמדו בדרכה. אני ממש זוכרת אותה הולכת לכל מקום כדי להילחם, ובסוף למזלי היא גם ניצחה. זכיתי במשפחה חמה שמוכיחה לי שלא משנה מה קורה וכמה קשה, תמיד אוכל להישען על המקום הזה שנקרא בית". לא במקרה, סינגל הבכורה הוא שיר בשם "לב של אמא". "יש בינינו חיבור מיוחד וחזק, ואני בטוחה שזה שיר שייגע בהרבה מאוד אנשים", אומרת הבת.
"לכולם לקח זמן להתמודד עם הנוכחות שלי. היו מורים שחשבו שבאתי רק לחמם כיסא, ולא הבינו במה אני יכולה לתרום. יחד עם זאת, קיבלתי תמיכה גדולה מאוד מהמנהל ומהצוות. בהדרגה המורים גילו שאני יכולה ללמד לבגרות, לתרגל עם תלמידים, וגם לעזור בארגון הטקסים של בית הספר".
מבית הספר היסודי היא המשיכה למדרשיית אמי"ת קמה בירוחם. "בשנות התיכון 'קיבלתי כאפה' כשהפנמתי שאני שונה ואחרת", היא מספרת. "זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. מבחינה לימודית אמנם היה מדהים, אבל עברתי דברים לא נעימים ברמה החברתית. גם מהשלב הזה בחרתי לקום ולא להיכנע, וכחלק מההתמודדות כתבתי והלחנתי לא מעט שירים. אחד מהם, שגם הוא מופיע באלבום, נקרא 'זו תקופה שתעבור'".
כשחבריה לשבט בבני עקיבא נכנסו להדרכה בסניף, סממה ביקשה להשתלב כמותם בצוות. "היו כאלו שהתנגדו. המשפט הקבוע שלהם היה 'תהילה, אנחנו רק רוצים את טובתך', אבל אני הרגשתי שהם רק רוצים לעשות לעצמם חיים קלים. תמיד יש כאלה שמסרבים להבין שגם לאחר יש יכולות, ושהמגבלה אמנם מאתגרת, אבל לא מבטלת את היצירתיות והכוח שלו. שני האחים שלי, שהיו מעורבים בסניף, הסבירו להם שחוץ מהעיוורון אני כמו כולם. הם אמרו שגם לי יש מה לתרום לאחרים, ושהחברה נמדדת דווקא במקרים כמו שלי". לבסוף, במשך שנתיים וחצי הדריכה בסניף, וכפעולת פרדה היא לקחה את חניכיה לתערוכת "דיאלוג בחשכה" בחולון, שמדמה את ההתמודדות עם חיי היומיום בהיעדר חוש הראייה.
אחיה הגדולים של תהילה נחלצו לעזרתה גם לקראת בחינת הבגרות בחינוך גופני, בסוף כיתה י"ב. "אורן וניסן היו קמים איתי מוקדם בבוקר כדי להתאמן, ולימדו אותי לעשות שכיבות סמיכה וכפיפות בטן. הם תמיד היו לצידי, וגם היום, כשאחד מהם גר בבאר־שבע והשני בכפר סטודנטים ליד שדרות, הם ממשיכים להגיע בשבילי לכל מקום. במופע אנחנו אף פעם לא מוותרים על ההרכב המשפחתי. הפעם היחידה שבה ניסן נעדר, הייתה כשאשתו נכנסה לחדר לידה".
אחרי שסיימה את התיכון בהצטיינות, חיפשה סממה מוסד חינוכי שבו תוכל להתנדב לשירות לאומי. תחילה התקשתה למצוא בית ספר שיקבל אותה, אך אז הגיעה הפנייה שלה אל דביר זמירי, מנהל תיכון דרכא ספיר בירוחם, והוא לא היסס לרגע. "עוד לפני שרכזת השירות הלאומי סיימה את דבריה, אמרתי לה שאני לא רק 'מסכים' אלא רוצה אצלי את תהילה, ורואה בכך זכות", מספר זמירי. "ברור לנו שהרבה לפני העיסוק בציונים יש קומה של ערכים שצריך לבנות, כי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב לי שנחנך לצדק חברתי, ולא רק נדחף להישגים. תלמידה שמכירה את תהילה מקרוב, ויודעת שהיא מביאה ברכה לבית הספר – לא תצעק על חברה שלה 'את עיוורת'. מעבר לכך, תהילה גם מוכיחה לתלמידים שאפשר להתמודד עם כל קושי וכל אתגר. היא מהווה השראה ומלמדת אותנו שהכול עניין של בחירה".
ובכל זאת, כשזמירי העלה לדיון בקרב חברי הנהלת התיכון את שילובה של סממה, נשמעו גם קולות מתנגדים. "היו שחששו מגודל האתגר, או מכך שסממה תיפגע מתגובות של תלמידים. על האפשרות הזו התריעה למשל חברת צוות שאביה הוא עיוור".
בסופו של דבר הגיעו עמיתיו של זמירי למסקנה שהרווח עולה על הסיכון, וסממה החלה להיכנס לכיתות כבת שירות. השלבים הראשונים לא היו קלים, היא מודה. "לכולם לקח זמן להתמודד עם הנוכחות שלי. היו מורים שחשבו שבאתי רק לחמם כיסא, ולא הבינו במה אני יכולה לתרום. יחד עם זאת, קיבלתי תמיכה גדולה מאוד מהמנהל ומהצוות. בהדרגה המורים גילו שאני יכולה ללמד לבגרות, לתרגל עם תלמידים, וגם לעזור בארגון הטקסים של בית הספר".
"אני זוכרת את רוב התנ"ך בעל פה, וזוכרת גם הרבה מחומרי הלימוד בספרות ובאזרחות. הרבה מהמתרגלים האחרים לא מכירים את חומרי הבחינות. בכלל, קשב של עיוור הוא איכותי מאוד, כי אין לי למשל הסחות של טלפון נייד, כמו שיש לכם. הקשב הזה מייצר קשר עמוק מאוד עם התלמידים"
גם בין התלמידים היו מי שנרתעו מבת השירות שאינה רואה. במאמר שפורסם במסגרת בית הספר הודתה זוהר אוחנה, תלמידת כיתה י"ב, כי בתחילה הרגישה לא בנוח לפנות אליה ולבקש עזרה. "היא ישבה עם כל מתרגל אפשרי, ורק לא איתי", מספרת סממה. "ממני היא פחדה. לא התקרבה אליי ולא הסכימה לדבר איתי". "כשהתחלתי להכיר אותה יותר, אזרתי אומץ לבוא ולבקש ממנה עזרה", כתבה אוחנה. "הבנתי שהיא מסוגלת לעשות כל מה שבן־אדם רואה יכול לעשות, כמו להקליד במחשב, להסביר שאלות ולעזור לנו לענות עליהן. במהלך השנים התחברנו ותהילה הפכה לאחותי הגדולה. חוסר הנגישות לעיוור, בעיה שהיא מתמודדת איתה יום־יום, הפכה לבעיה שגם מפריעה לי מאוד".
טעות שיכולה להרוג
כדי שסממה תוכל להגיע בקלות מתחנת האוטובוס אל הכיתות, מינה המנהל תלמיד שילווה אותה מדי בוקר במסלול הצעידה הזה – ובחר לתפקיד דווקא את אחד הנערים השובבים בבית הספר. "מרגע שאותו בחור קיבל את המשימה, הוא לקח אותה ברצינות רבה", מספר זמירי. "הליווי של תהילה היה חשוב במיוחד כאשר שיפצו את הרחוב הראשי. זה היה מחזה לא שגרתי, לראות את שניהם הולכים ברחוב. מכיוון שהיא שומרת נגיעה, התלמיד היה מושך אותה בשרוול. בסופו של דבר, התפקיד הזה תרם לו לא פחות מאשר לתהילה".
מטבע הדברים, שיטת העבודה של סממה שונה מזו של מתרגלים אחרים, שקוראים עם התלמידים את הטקסטים. על חוסר יכולתה לראות את המילים הכתובות, היא מפצה בידע נרחב ובזיכרון יוצא דופן. "אני זוכרת את רוב התנ"ך בעל פה, וזוכרת גם הרבה מחומרי הלימוד בספרות ובאזרחות. אני יודעת חלק גדול מהחומר שעליו נבחנים התלמידים, בזמן שהרבה מהמתרגלים האחרים לא מכירים אותו. התלמידים מקריאים לי את דף העבודה שלהם ואת הטקסטים, ואני מסבירה להם. בכלל, קשב של עיוור הוא איכותי מאוד, כי אין לי למשל הסחות של טלפון נייד, כמו שיש לכם. הקשב הזה מייצר קשר עמוק מאוד עם התלמידים".
הקשר העמוק הזה מקבל ביטוי גם מעבר לזמן השיעור ולתחומי בית הספר. בתקופת בחינות הבגרות, לא מעט תלמידים מגיעים אליה הביתה כדי להתכונן. "אני יודעת עליהם דברים שההורים שלהם לא יודעים. גם בוגרים שכבר סיימו את התיכון שומרים איתי על קשר, באים אליי הביתה ביום שישי לשתות תה".
"במסעדות אין תפריטים בכתב ברייל, נסיעה במעלית היא דבר מסובך בשבילי, ולימודי פסיכומטרי לעיוורים יש רק בירושלים. או קח למשל את נושא התרופות. תלמידה שלי צילמה אותי לפרויקט כשאני מחזיקה שתי קופסאות תרופות בעלות צורה זהה וגודל זהה. טעות במקרה כזה יכולה להרוג בן־אדם".
"תהילה היא זיכרון מהלך", אומרת שלומית כהן־דמסקי, מורה לאזרחות בתיכון דרכא. "היכולת שלה להתקשר עם תלמידים ולהפעיל אותם היא ייחודית. יש מתרגלים שעושים לפעמים את המטלות במקום התלמידים, וקשה לי לסמוך עליהם. אצלה אין דבר כזה – היא לא מוותרת לתלמידים, ולמרות זאת הם אוהבים מאוד לעבוד איתה. בשנה שעברה, באחת הבחינות בעל פה, היה תלמיד שהתעקש להיבחן כשתהילה לצידו".
נוכחותה של סממה משפיעה על התלמידים בדרכים נוספות, ויוצרת אצלם רגישות שלא תמיד מצויה בקרב בני גילם. בשנה שעברה, כחלק מלימודי האזרחות, השתתפו השמיניסטים בסדנת צילום ויצאו לפרויקט "צילום אזרחי", שמטרתו להעביר ביקורת על תופעות בחברה הישראלית או להבליט שינויים לטובה שמתרחשים. את התמונות הם בחרו להקדיש לנושא הנגישות.
לירן בן־דוד, אחד התלמידים, החליט להמחיש פוסט של אורן סממה, שסיפר על נסיעה עם אחותו ברכבת: הנוסעים, בהם חיילים רבים, לא רק שלא הציעו לתהילה את מקומם, אלא אף לא טרחו להזיז את תיקיהם מהמעבר כדי שהיא תוכל להתקדם בבטחה. בעקבות זאת ביים בן־דוד תמונה שבה נראית סממה כשהיא מנסה לעבור במסדרון בית הספר בין מכשולים המורכבים משולחן וכיסאות, והסביבה מגיבה אליה באדישות. "בתור נער שלומד עם מתרגלת שהיא עיוורת, הנושא הזה מאוד רגיש אצלי ומאוד חשוב לי באופן אישי", כתב בן־דוד בהסברו לתמונה.
החינוך הוא מבחינתה של סממה גם היעד לטווח הארוך. כעת היא נלחמת כדי להגשים את חלומה הבא – תעודת הוראה ותואר בחינוך. "עושים לי הרבה בעיות במכללות ובאוניברסיטאות", היא מספרת. "יש הרבה בירוקרטיה בדרך לקבלת סיוע כספי ללימודים. ביטוח לאומי שולח אותי שוב ושוב לבדיקות ראייה כדי להוכיח שאני באמת לא רואה, ודורש כל הזמן עוד ועוד טפסים. בעיה נוספת היא שמוסדות ההשכלה הגבוהה לא מונגשים מבחינת הציוד וחומרי הלמידה".
אגב כך מציינת סממה תחומים נוספים שבהם היא נתקלת בבעיית נגישות. "במסעדות אין תפריטים בכתב ברייל, נסיעה במעלית היא דבר מסובך בשבילי, ולימודי פסיכומטרי לעיוורים יש רק בירושלים. או קח למשל את נושא התרופות. תלמידה שלי צילמה אותי לפרויקט כשאני מחזיקה שתי קופסאות תרופות בעלות צורה זהה וגודל זהה. טעות במקרה כזה יכולה להרוג בן־אדם".
יש לה טלפון נייד מותאם לעיוורים, שבין השאר משמיע את כל הודעות הוואטסאפ, כולל האימוג'ים. עד לא מזמן היה לה גם מחשב אישי עם "מסך ברייל", שמשמיע את הטקסט וניתן למישוש, אך לאחרונה הוא התקלקל. עלותו של מחשב חדש מסוג זה היא עשרות אלפי שקלים. הביטוח הלאומי מוכן להעניק סבסוד, אך רק פעם בשבע שנים, והמחשב של סממה החזיק מעמד חמש שנים בלבד. "אנשים אחרים מחליפים כמה מחשבים בשבע שנים, ולכן הקריטריון הזה לא הגיוני", היא אומרת. לשמחתה, לפני ימים אחדים הודיעה לה רשת דרכא כי תסייע לה בקניית המחשב הבא.
על הבמה עם שרית חדד
עם כל הכבוד להוראה ולחינוך, בימים אלו ליבה של סממה נתון כאמור לאלבום שבפתח. המסע המוזיקלי הארוך שלה התחיל בשירה ונגינה בחוג המשפחה ובמקהלות בית ספר, והמשיך כאמור במופע המשותף עם אחיה, וגם בהופעות חד־פעמיות לצידם של שרית חדד, עידן עמדי, עידן חביב ושי צברי. השיר "עניין של בחירה" כבר הופיע לפני שלוש שנים באלבום "חשבתי לעוף", תוצר של פרויקט חברתי שיזמו הזמר יוני יעיש וחילי טרופר – אז ראש אגף החינוך, הרווחה והתרבות במועצת ירוחם, והיום ח"כ ממפלגת כחול לבן.
על האלבום האישי שלה עובדת סממה כבר למעלה משנתיים, יחד עם המפיק המוזיקלי נדב ביטון. "המוזיקה היא מתנה גדולה בשבילי. זו הדרך שלי להתבטא, ליהנות וגם לברוח לפעמים", היא אומרת. ההפקה יצאה לדרך בזכות הדסטראט מוצלח, שבו גויסו כ־150 אלף שקלים. אחר כך הגיעו חודשים ארוכים של הקלטות באולפן בתל־אביב, כולל עיבודים ותיקונים רבים, שלדברי סממה נבעו מהפרפקציוניזם שלה. לכל הקלטה הצטרפו כמובן גם שני אחיה הגדולים. בשבועות הקרובים ישוחררו סינגלים בזה אחר זה, ומיד לאחר חנוכה יצא האלבום השלם. סממה שיבצה בו שירים מלאי תקווה ואופטימיות, לצד בלדות המתארות את האתגרים והקשיים החברתיים המצפים לצעירה עיוורת בתוך חברה "רגילה".
להקת "שלווה", שהסולניות שלה דינה סמטה וענהאל כליפה הן עיוורות, פרצה לתודעה הציבורית בזכות הריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון". היו לך מחשבות על התמודדות בתוכנית מסוג זה?
"אני מבינה את הכוח שיש לריאליטי, אבל אני לא רוצה להשתתף בתוכניות האלה, כי אני לא רוצה להיות גימיק. המטרה שלי היא להצליח בתור תהילה, ולא בתור 'זמרת עיוורת'. יש בי עוד דברים חוץ מהעיוורון. התוכנית היחידה ששקלתי מעט ללכת אליה היא 'דה וויס', כי שם השופטים בוחרים אותך לפי הקול שלך, ולא כי את מסכנה. אבל גם לשם לא הלכתי בסופו של דבר, כי כל הלחץ שקיים בז'אנר הזה פשוט לא מתאים לי". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
