בתחנת רכבת הומה אני מחפש אותו בין העוברים והשבים. לרגע נדמה לי שמצאתי, ואני קורא בשמו לעבר אדם לבוש חליפה העומד בגבו אליי. כשהוא מסתובב, אני מבין שמבנה הגוף המוצק תעתע בי. זה איננו שרזאד מאמסאני, האיש שבשבילו הגעתי לכאן.
את מאמסאני פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, כשהיה הממונה על נושא היהודים במשרד הדתות של ממשלת האוטונומיה הכורדית בעיראק. הקשר בינינו נוצר דרך הרשתות החברתיות. כששאלתי אותו בזהירות האם אוכל לבקר בתחומי עיראק, שם הלך והתבסס אז ארגון דאעש, הוא השיב בחיוב והבטיח כי ידאג לשלומי ולביטחוני. הכורדים הם אוהדי ישראל, הוסיף, והם ישמחו לארח אותך בכבוד. קבענו להיפגש במעבר הגבול בארביל שבכורדיסטן העיראקית, ומשם הוא לקח אותי למסע ברחבי חבל הארץ הזה, המשתוקק לעצמאות של ממש ולחיבור עם הכורדים במדינות הסמוכות – איראן, סוריה וטורקיה.
מאז ידעה המדינה טלטלות לרוב. דאעש הובס, כורדיסטן העצמאית קמה ובן רגע נפלה, וגם חייו של מאמסאני השתנו לבלי היכר. הוא נאלץ לעזוב את ארצו ואת תפקידו, וכיום הוא חי הרחק מעיראק. שיחת טלפון נוספת בתחנת הרכבת מקצרת טווחים בינינו, עד שלבסוף אני שומע קול קורא בשמי. אני מסתובב לאחור ורואה את מאמסאני, שחזותו שונה מאוד מכפי שזכרתי. הוא מזוקן, לראשו כובע מצחייה, ואת החליפה, העניבה ונעלי הסירה השחורות החליפו קפוצ'ון, ג'ינס וסניקרס. אבל החיוך נשאר אותו חיוך. אחרי חיבוק חם, מאמסאני מבקש שנשב בבית קפה מסוים, לא הרחק מכאן. לשאלתי מדוע לא נסתפק באחד מבתי הקפה הרבים שפזורים בתחנה, הוא עונה בקצרה "נלך למקום בטוח יותר". אחרי ששלח מבטים חשדניים לכל הצדדים, הוא פותח בהליכה מהירה אל מחוץ למתחם הסואן, ואני בעקבותיו.
עשר דקות צעידה מובילות אותנו ליעדנו. צלצול הפעמון מושך את תשומת ליבו של מלצר צעיר, שניגש מיד אל מאמסאני. השניים מתחבקים, מתנשקים ומברכים זה את זה בכורדית. המפגש הלבבי, המלווה בצחוק רם, מושך את מבטם של היושבים במקום. "האיש הזה הוא כורדי מסוריה, פליט של המלחמה שם", מסביר לי מאמסאני אחר כך. "כמוני, גם הוא מתגעגע לבית ולמנטליות שהשאיר מאחור. כאן אני מרגיש זר, לא שייך, רחוק כל כך מארץ מולדתי. כשאני שומע שירים בכורדית, זה גורם לי לבכות".
אנחנו מתיישבים בשולחן צדדי, ומאמסאני מסיר את הכובע מראשו וחושף כיפה. כשאני מגיש לו את המתנה שביקש ממני להביא למפגש, דגל ישראל, הוא מתרגש. "יש פה הרבה אירועים אנטי־ישראליים. הגעתי לכמה מהם, התווכחתי עם המפגינים והוכחתי להם עד כמה ישראל מוסרית ודמוקרטית. אבל תמיד הרגשתי שחסר לי משהו. עכשיו אגיע להפגנות האלה כשאני עטוף בדגל, וארגיש הרבה יותר בטוח וחזק בעמדותיי".
אתה לא חושש להתייצב בגלוי לצד ישראל?
"תראה, כולם הכירו אותי ומכירים אותי כמי שפועל למען חיזוק הקשר בין ישראל לכורדיסטן. ביקרתי בישראל כמה פעמים, ובאפריל 2016 נאמתי בקונגרס האמריקני בנושא הזה, מה שגרם לאנשים רבים לשים עליי עין ולרצות להכשיל אותי בכל דרך. הדרך שלי גבתה ממני מחיר אישי, שמתבטא בעובדה שאני יושב עכשיו כאן ולא בבית שלי".
מה יגרום לך לחזור הביתה?
"עזבתי את ארצי גם כדי לקבל טיפול רפואי שאני זקוק לו אחרי הניסיונות להתנקש בי, וגם כדי לפייס את הממשלה העיראקית. בשנתיים האחרונות חשבתי כמה פעמים לחזור, אבל המציאות הפוליטית לא מאפשרת זאת. רק חלק מהממשלה הכורדית נאמן לבני עמו; החלק האחר נשלט בידי מקורבים לאיראן ולמדינות אויב נוספות. לא ניתן לדעת מי תומך במי, מי לטובתך ומי רוצה להרוג אותך. כאשר הנוכחות האיראנית בכורדיסטן תסתיים, והמדינה תהיה שוב בטוחה, אולי אוכל לחזור לשם".
הפסקת חשמל בכל שבת
שרזאד מאמסאני נולד בשנת 1976 בעיר כירכוכ, לא הרחק מקברו של הנביא דניאל. הוא יודע את התאריך העברי המדויק שבו הגיח לאוויר העולם: ט"ו בחשוון תשל"ז. "הייתי צריך להתחקות אחר שורשיי כדי לגלות זאת", הוא מספר. "בכל תעודות הזהות של העיראקים מופיע אותו תאריך לידה – 14 ביולי. זהו למעשה התאריך של מהפכת 1958, שסיימה את השלטון המלוכני בעיראק".
הוא, הוריו ושלושת אחיו הינם יהודים על פי ההלכה – אך מוסלמים על פי השריעה. "שתי הסבתות שלי היו יהודיות שהתחתנו עם מוסלמים בגלל הפרעות ביהודי עיראק, ה'פרהוד'. אני זוכר אותן עומדות בבית ומתפללות. בשבת לא היינו מדליקים אורות, ואם מישהו מהשכנים תהה מדוע חשוך אצלנו, היינו מסבירים שיש לנו בעיה בחשמל. לי ולאחיי היה אסור לספר על המוצא שלנו, שלא יהרגו אותנו. רוב הזמן חיינו כמוסלמים, ואבא שלי אף קיים את מצוות העלייה למכה".
המוצא היהודי לא היה הכתם היחיד בסיפורה של משפחת מאמסאני; חמורה יותר הייתה העובדה שהאב שירת כקצין בפשמרגה, הצבא הכורדי. "המשטר של סדאם חוסיין לא אהב כמובן את קיומו של צבא נוסף בתוך המדינה, וכילד סבלתי רבות מההשתייכות של אבי לפשמרגה. בכל פעם שחשדו בו, זרקו אותי מהלימודים לצמיתות. עד לתיכון הספקתי לעבור שבעה בתי ספר. לפעמים הייתי משקר ואומר שאבא שלי עובד בדרום עיראק, ולכן הוא לא נמצא בבית. באחד ממוסדות החינוך שאליהם נרשמתי, סיפרתי שהוא מת. מכיוון שלא יכולתי להראות תעודת פטירה, לא רצו לקחת שם סיכון מיותר, ושוב העיפו אותי".
אחרי התיכון למד מאמסאני מחשבים באוניברסיטה, ועבד בכמה חברות היי־טק בכורדיסטן. לאורך כל השנים, הוא אומר, בער בו הרצון לחקור את הקשר בין שני המיעוטים שאליהם ראה עצמו שייך. "התחלתי לכתוב בעיתונות המקומית מאמרים בנושא היהודים בעיראק ובכורדיסטן, ובשנת 1997 הוצאתי ספר שעוסק בקשר בין הכורדים לישראל. מכיוון שזה היה אירוע כל כך חגיגי בשבילי, החלטתי לפרסם את הספר בראש השנה הכורדי, 21 במארס. אבל מתברר שלא כולם אהבו את מה שאני כותב. זמן קצר אחרי פרסום הספר ניסו להתנקש בחיי, באמצעות מטען חבלה שהונח בפתח הבית שלי. כשפתחתי את הדלת, המטען התפוצץ. נפצעתי קשה, איבדתי הרבה מאוד דם והייתי בסכנת חיים ממשית. במשך שבוע הייתי מחוסר הכרה, ועוד תשעה חודשים שכבתי באשפוז. בסופו של השיקום נאלצו לקטוע לי את אחת הידיים".
למרות המחיר ששילם, מאמסאני לא הוריד פרופיל ולא נמנע מלעסוק בנושאים החשובים לו. גם אויביו לא ויתרו. "בשנת 2000 נעשה ניסיון התנקשות נוסף. באחד הימים, כאשר חזרתי מהעבודה, צלף ירה בי מרובה מצויד במשתיק קול. שוב הייתי בר־מזל: איבדתי חצי מברך שמאל ואושפזתי למשך שלושה חודשים, אך נשארתי בחיים. שלוש שנים אחר כך שוב ניסו לחסל אותי, והפעם הניחו לי מטען מתחת למכונית. למזלי הוא התפוצץ מוקדם מדי, לפני שנכנסתי אליה. המכונית התעופפה באוויר, ואני ניצלתי".
פעילותו הציבורית והמחקרית של מאמסאני הובילה למינויו לתפקיד האחראי על הנושא היהודי במשרד הדתות של האוטונומיה הכורדית, שבה מתגוררות כיום כמה מאות משפחות יהודיות. כשאני שואל מה גרם לו להתעקש ולהמשיך בדרך הזו, עד כדי סיכון חיים, הוא משיב: "האמנתי שפתחתי תיבת פנדורה של סיפור שחייבים לדבר עליו ואסור להשתיק אותו. השורשים היהודיים בבבל עמוקים מאוד. חיו שם נביאים ורבנים גדולים, והיהודים היו אלו שהרימו את עיראק והאזור כולו. ראיתי את עצמי כמצביא שמוביל את המלחמה למען השבת כבודה של יהדות בבל. נלחמתי למען האמת הזאת, ושילמתי מחיר כבד".
משאל העם התמוסס
בעת פגישתנו הקודמת הייתה עיראק נתונה כאמור בעיצומה של מלחמה אכזרית, שגבתה מחיר כבד גם מהאוכלוסייה הכורדית במדינה. החל מאביב 2014 הפנה ארגון דאעש את עיקר מאמציו לכיבוש שטחים בעיראק, ורשם שורה של הישגים. החיילים העיראקים אמנם זכו לאימון, תקצוב וחימוש מצבא ארה"ב, אבל הפחד שמא יככבו באחד מסרטי התעמולה האכזריים של "המדינה האסלאמית" כשראשם מופרד מגופם, גרם להם לנטוש את כלי הנשק והמשוריינים ולברוח מהזירה. בתוך זמן קצר הצליח ארגון הטרור להשתלט על מקומות אסטרטגיים כמו הרי סינג'אר והעיר מוסול. בעיר הזו, השנייה בגודלה בעיראק, שוכן הבנק המרכזי של המדינה, וכך נפלו 420 מיליון דולר לידי דאעש, שהפך בן לילה לארגון הטרור העשיר בעולם. בנוסף השתלטו אנשיו על העיר כירכוכ ועל בארות הנפט והגז הטבעי הסמוכים אליה. הארגון היטיב לנצל את משאבי הטבע שבאזור, ומדי יום הפיק חביות נפט בשווי 2 מיליוני דולרים, שנמכרו בין היתר לאיראן ולטורקיה.
בניגוד לצבא עיראק, לוחמי הפשמרגה לא נמלטו מהמערכה. הכורדים יצאו למתקפת־נגד, כבשו מחדש את הערים המרכזיות ותרמו רבות למיגור האחיזה של דאעש בעיראק. הניצחון הזה הביא עבורם בכנפיו תקווה להגשמת חלום רב שנים. הם ציפו שהמצב החדש בעיראק יוביל סוף־סוף להכרה בינלאומית, אמריקנית בעיקר, בעצמאותה של כורדיסטן. מנהיג הכורדים, מסעוד ברזאני, הודיע על קיום משאל שבו יחליטו הכורדים בעיראק האם להכריז על ריבונות. יותר מ־90 אחוזים מהמשתתפים הצביעו בעד, אבל האמריקנים החליטו שהפתק שלהם הוא נגד: מה שנדמה היה כרגע היסטורי, התמוסס בגלל הכתף הקרה מוושינגטון. שבועיים אחרי פרסום התוצאות הטילו טורקיה, איראן ועיראק סנקציות מתוזמנות על כורדיסטן העיראקית. המרחב האווירי של החבל נסגר, המסחר בנפט הצטמצם, וצבא עיראק והמיליציות הפרו־איראניות איימו לפלוש ולכבוש את כירכוכ. כוחות הפשמרגה וארגון הגרילה הכורדי PKK נערכו למלחמה קשה, אבל בסופו של דבר נתן ברזאני את האות לנסיגה.
עם נפילתה של כורדיסטן בידי האיראנים, עזב מאמסאני את מולדתו. "אחרי שמהלך הריבונות נכשל, המיליציות השיעיות שנאמנות למשטר בטהרן תפסו את הנקודות האסטרטגיות שהיו בשליטת דאעש", הוא מסביר את הנעשה במדינה. "היום הן יושבות על משאבי הטבע וגם על הדרך שמובילה מאיראן לסוריה וללבנון. מלבד הפריסה הקרקעית, האיראנים השיגו השפעה רבה בפוליטיקה העיראקית. הם הפכו לדומיננטיים יותר בממשלה ובצבא, והם רודפים את כל מי שמתנגד להם. המצב המתוח ובריאותי המתרופפת שכנעו אותי שכדאי לעזוב. הבנתי שכבר אין מי שישמור עליי, אז יצאתי משם עם משפחתי.
"בהתחלה אמרו לי שכדאי שאסע רק לכמה ימים, אבל הימים הפכו לשבועות ולחודשים. שדה התעופה בארביל שבכורדיסטן היה סגור במשך חצי שנה, וגם המעברים היבשתיים לטורקיה, איראן ועיראק נחסמו. אחר כך נחתם הסכם שלפיו המודיעין העיראקי, שנתון תחת השפעה איראנית, ישלוט בשדה התעופה ובגבולות. נאלצתי להשאיר מאחור את הבית שבניתי, את אדמתי ואת משפחתי המורחבת".
אירועי החודשים האחרונים נותנים לו מקום לתקווה. בעיראק ניכרת תסיסה נגד האחיזה האיראנית, וצעירים יוצאים בהמוניהם לכיכרות ודורשים להשיב לעם העיראקי את השליטה בארצו. ההתקוממות הספונטנית כוללת גם הפגנות מפתיעות של שיעים, שיוצאים נגד איראן, מדינת־האם של הזרם הדתי הזה כיום. המחאה הגיעה בין השאר לעיר כרבלא, המקום שאליו עולים השיעים בחג העשוראא כדי לערוך את הטקס המפורסם שבו הם מכים על ראשיהם בחרבות ובסכינים עד זוב דם. בשבועות האחרונים התאספו מול הקונסוליה האיראנית בעיר המוני מפגינים, שרפו את דגלי איראן ודרכו על תמונותיו של האייתוללה עלי ח'מינאי. בשיאה של המחאה פרצו המקומיים אל הקונסוליה, הסירו מהמבנה את הדגל האיראני, והחליפו אותו בדגל עיראק.
"כדי להבין כיצד הגיעה עיראק לאן שהגיעה, צריך לשאול כמה שאלות", אומר מאמסאני. "מי שולט היום במדינה? מי מנע את פיצולה לכמה מדינות על פי מפתח עדתי, ומדוע עשה זאת? מי הפך את עיראק לגיהנום עבור העיראקים? התשובות לשאלות האלו מצביעות על כמה אשמים: הבריטים, שלפני מאה שנה חתמו על הסכם סייקס־פיקו עם הצרפתים, ושואפים עד היום לשמר את השליטה שלהם על מוקדי הנפט בעיראק, ולכן אינם מעוניינים בפיצול; האיראנים, שרוצים להקים אומה שיעית בעלת רצף טריטוריאלי שמתחיל בטהרן, עובר דרך עיראק וסוריה ונמשך עד ללבנון; והדמוקרטים האמריקנים, שביקשו לשנות את המשטרים הערביים במזרח התיכון ולהביא אליהם את הדמוקרטיה, והותירו אחריהם הרס. לא במקרה ההפגנות התחילו בבצרה, בגדד וכרבלא: בצרה היא בירת הנפט הבריטית; בגדד היא מרכז העצבים האזורי של איראן, שמנתבת משם את הטרור במזרח התיכון; וכרבלא משמשת כתחנה המרכזית של פעילי טרור הנאמנים לאיראן".
בית חב"ד בכירכוכ
במהלך נסיעתנו המשותפת בכורדיסטן לקח אותי מאמסאני לכפר אלקוש שבמחוז נינוה. ביקרנו שם בקברו של נחום האלקושי, מתרי־עשר הנביאים. נחום התנבא על חורבנה של נינוה, ובעת ביקורנו שם נראה היה שהחורבן שוב פוקד את האזור. ברחבת הקבר, שמדי שנה בחג השבועות התמלאה מתפללים יהודים, שרר הרס רב בעקבות ההפגזות. מאמסאני סיפר לי אז על תוכניותיו לשיקום המקום, אך אלה נגדעו זמן לא רב אחר כך. "אחרי שעזבתי את כורדיסטן, סגרו את המשרד שלי", מספר מאמסאני. "במשך תקופה ארוכה הוא לא היה פעיל, עד שהאיראנים הכריחו את ממשלת כורדיסטן האוטונומית להכניס מישהו במקומי – חבר מפלגה כורדית הממומנת על ידי טהרן. לממשלה לא הייתה יכולת להתנגד למינוי הזה.
"אני תמיד האמנתי שצריך לתחזק את המקומות הקדושים ליהודים תוך הפרדה ברורה בין הפוליטיקה לדת. עבדתי כדי להשיג תמיכה ומימון מגופים בינלאומיים, ונמנעתי מלאסוף כספים באופן אישי, כדי לא להיחשד בהפקת רווחים מהדת. אבל כשאנשים מבינים שיש פה פוטנציאל של הכנסות, ושאתה זה שמונע מהם לממש אותו, הם מתחילים לפעול נגדך. המקרה של קבר הנביא נחום יכול להמחיש את זה: ניסיתי להוביל מהלך של הכרה במקום על ידי אונסק"ו כאתר מורשת יהודי, ודרכם לשקם אותו. גויסו כבר כספים רבים כדי לערוך שם שיפוץ, אבל בפועל עשו כמה פעולות קוסמטיות, ואת מרבית הכסף פשוט העלימו".
כמי שהיה אחראי על יהודי כורדיסטן, מאמסאני מספר כי רבים מבני הקהילה הזו עזבו במהלך השנים את דתם והתאסלמו מסיבות שונות, לעיתים מתוך חשש לביטחונם. "אחרי שדאעש הראה את הרוע והאכזריות שהוא מפעיל בשם האסלאם, הרבה מהם החליטו לחזור ליהדותם ואפילו לבנות קשר עם ישראל. עם דחיקתו של דאעש מכורדיסטן העיראקית, כבר התחלנו לרקום תוכניות להרחבת הפעילות היהודית במדינה. דיברתי אפילו עם חב"ד שיפתחו נציגות קבועה, כמו שהם עושים במדינות אפריקה ובדרום אמריקה. קידמנו את העניין הזה, אבל אחרי ההשתלטות האיראנית הקשרים הופסקו, וגם המהלך הזה סוכל".
בכורדיסטן, כך מתברר, יש גם נוכחות יהודית אחרת, טרייה יחסית. אני התוודעתי אליה כשאחד מאנשי הקשר שלי שם שלח לי יום אחד הודעת וואטסאפ: "יש פה נושא שחשוב שתעסוק בו – ישראלים שנמצאים בכורדיסטן ולא יכולים לצאת ממנה", כתב. כדי לאשש את הסיפור הוא שלח עוד ועוד תמונות של מסמכי זיהוי השייכים לישראלים. המשותף לתעודות הללו: התוקף של כולן כבר פג.
"אחרי נפילתו של סדאם חוסיין ב־2003, הייתה נהירה של ישראלים לכורדיסטן", מסביר מאמסאני את מה שאירע. "אלה היו אנשי עסקים יהודים בעלי שורשים כורדיים, שהניחו שכעת ארה"ב תשקיע הרבה בעיראק, מה שיוליד הזדמנויות לרווחים קלים. הם התנהלו בצורה לא ישרה: מכיוון שישראל לא הייתה מאפשרת להם לצאת לעיראק, הם השיגו אישורים מחברות טורקיות שכביכול שכרו את שירותיהם, ובפועל נסעו לכורדיסטן העיראקית. חלקם אף לוו כספים מבנקים ומאנשים פרטיים, וברחו איתם. ב־2013, כשאנשי דאעש הגיעו לעיראק, הישראלים האלו רצו לחזור הביתה, אבל הוויזה הטורקית שלהם הסתיימה. כדי לצאת מכורדיסטן הם צריכים עכשיו חותמת עיראקית בדרכון, ואז הם לא יוכלו לחזור לישראל. הם מנסים בכל מיני דרכים להשיג אישורים חדשים, אבל העניין מסובך מאוד".
אגב כך מספר מאמסאני על המקרה בן חסין – אזרח ישראלי שהגיע לכורדיסטן לפני שלוש שנים, ונעצר בחשד להריגת נהג מקומי. "אביו, שהיה נשוי בעבר לישראלית וכך קיבל את האזרחות הישראלית שלו, סיפר שבנו נסע לשם כדי להילחם בדאעש, וביקש תרומות כדי להציל אותו מגזר דין מוות. אנשי ארגון זק"א אספו עבורו 120 אלף דולר, אך בסופו של דבר לא העבירו את הכסף לעורך הדין שלו, מכיוון שאני הזהרתי אותם כי מדובר מעשה נוכלות. עד היום אני מקבל הודעות נאצה מפרופילים מזויפים ברשתות החברתיות, משום שהפלתי את תרגיל העוקץ".
הפיצול הוא הפתרון
האיראנים אינם האיום היחיד על העם הכורדי. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מוביל נגד הכורדים מלחמת חורמה ארוכת שנים, שמתנהלת כיום בעיקר בשטחי סוריה. אחרי ההכרזה של דונלד טראמפ על הוצאת הכוחות האמריקניים משם, קיבלו המורדים הסורים אור ירוק מנשיא טורקיה ארדואן לטבוח בכורדים. מעשי הזוועה המתחוללים שם, כפי שמעידים סרטונים שעלו לרשתות בימים האחרונים, אינם שונים בהרבה מאלה של דאעש. הכורדים, ולא בפעם הראשונה, גילו כי נותרו לבדם במערכה על חייהם.
"השאיפה של ארדואן היא להפוך למנהיג הסונים באזור", אומר מאמסאני. "טורקיה תמכה במשך שנים ב'צבא סוריה החופשית', היא זו שאימנה וחימשה אותו, ועכשיו הוא נלחם עבורה נגד הכורדים. ארדואן צועד לעבר המטרה שלו, אבל יש נקודה שרבים לא יודעים: הוא אולי יכול לשלוט במתרחש בסוריה, שרוב אזרחיה סונים, אבל דווקא בתוך המדינה שלו יש הרבה דתות ועדות, וזה יוצר הרבה בלגאן. יש שם כל הזמן זרמים תת־קרקעיים נגד ארדואן. לדעתי צריך לטפל בבעיה הטורקית במקביל לפתרון הבעיה עם איראן ועיראק. ישראל וארה"ב מנסות לחסל את השאיפות הטורקיות ולהחליש את ארדואן, אם כי לטעמי הן לא עושות די. הסיבה להתבטאויות האנטי־ישראליות של ארדואן היא לא הסוגיה הפלסטינית, עזה או ירושלים. הוא מבין שישראל וארה"ב נלחמות במדיניות הפשיסטית שלו, שמזכירה את גרמניה הנאצית".
אתה מאוכזב מההתנהלות האמריקנית בעיראק?
"המדיניות של ממשל אובמה הייתה איומה למזרח התיכון. ארה"ב הרסה את כל מארג היחסים האזוריים ובגדה בכל המנהיגים שעמדו לצידה. חוסני מובארכ, שהיה בן בריתם של האמריקנים, קיבל כתף קרה. התוצאה הייתה שבשם הדמוקרטיה האחים המוסלמים עלו לשלטון בקהיר, ומיד ליבו את הטרור בסיני, שהיום מלא בפעילי דאעש. גם בעיראק האמריקנים התנהלו בצורה חובבנית, ואפשרו לדאעש לכבוש שטחים נרחבים, שאחר כך נפלו לידי איראן. למעשה, ארה"ב הגישה לאיראנים את השליטה בעיראק על מגש של כסף. הממשל הנוכחי בוושינגטון צריך לעבוד קשה מאוד כדי לתקן את העוולות של קודמו. עד עכשיו טראמפ נפרד מהמנגנון הישן, ואנחנו מקווים שהוא יתחיל לתמוך יותר בפעילות למען הכורדים.
"בחודשים האחרונים ממשל טראמפ לחץ על ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל־מהדי, לפרוק את המיליציות הפרו־איראניות מנשקן. אבל לממשלה אין הכוח הדרוש לשם כך. ברגע שהאיראנים יצאו מעיראק, כפי שדורשים המפגינים, הארגונים השיעיים הפועלים במדינה ייחלשו, ויהיה אפשר לשלוט בהם. אם יגבירו את הדומיננטיות של הסונים בעיראק, יפעלו לפיצול המדינה בין שיעים לסונים ותהיה מעורבות משמעותית של ארה"ב כדי לתקן את הטעויות של אובמה, יהיה אפשר לדבר על עתיד חדש לארץ הזו".
ומה אתה חושב על היחס של ישראל לסוגיה הכורדית?
"התאכזבנו מכך שישראל לא תמכה בהכרזה על מדינה כורדית עצמאית ונפרדת מעיראק. יחד עם זאת, הקשרים הטובים בין ישראל לכורדיסטן נמשכים כבר 70 שנה, ולכורדים תמיד יהיה יחס חם כלפי ישראלים. שותפות הגורל של שני העמים היא היסטורית ומהותית, ולשניהם יש שכנים שרוצים למחוק אותם מהמפה. ישראל גם מבינה שהכורדים יכולים לסייע בבלימת ההתקדמות האיראנית במזרח התיכון. הבנו שהמצב האזורי לא אפשר לישראל לתמוך בנו בגלוי, ושהיה ויכוח פנימי בנושא הזה. אני גם יודע שיחד עם ארה"ב היא פעלה מתחת לפני השטח כדי להפעיל לחץ על איראן דרך מדינות אירופה לא להתערב בנעשה בעיראק.
"צריך לנהל מלחמה כוללת נגד ההתבססות האיראנית, כי זה מה שחשוב. אם טראמפ יכריז מלחמה על איראן, המדינות המוסלמיות יצטרפו אליו. אני רואה שיש בזמן האחרון תקווה גדולה שמדינת ישראל תצליח לכונן קשרים עם מדינות ערב. מדברים היום על שלל תוכניות לחיבור המפרץ עם ישראל באמצעות רכבות, לקיום קשר בין נמל חיפה לעומאן וליצירת שיתופי פעולה נוספים. נורמליזציה בין המדינות תאפשר גם לכורדים לחזק את הקשר עם ישראל".
הפגישה שלנו הולכת ומתארכת, בין השאר משום שמאמסאני שואף להיות בתנועה מתמדת. אחרי שעתיים בבית הקפה אנחנו ממשיכים את השיחה בגינה סמוכה, ואז עוברים לבית קפה נוסף. הוא מאלץ עצמו לכבוש את הלהט בדיבורו, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. לבסוף אנחנו נפרדים בחיבוק, מדברים את האפשרות שאארח אותו בישראל, תוהים מה הסיכוי שהוא יוכל לארח אותי שוב בעיראק הכורדית. "למרות כל החששות, את הפעילות שלי למען הפצת הקשר החזק בין הכורדים לישראל אני לא מתכוון להפסיק", מבטיח מאמסאני. "זה הכוח שמניע אותי בחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
