הקהילה הדתית הלא־גדולה באחת מערי המרכז סוערת כבר כמה חודשים בשל הפרת הסטטוס־קוו המקומי. לא מדובר על הפעלת קווי אוטובוס בשבת או מניעת קיומם של אירועי זמר בהשתתפות גברים בלבד, אלא על סוגיה אחרת, בוערת לא פחות: הקמת סניף של תנועת הנוער אריאל. מאחורי היוזמה עומדת קבוצת הורים שחשו שסניף בני עקיבא בעיר אינו נותן מענה לשאיפות החינוכיות שלהם. מולם התייצבו הורים אחרים וגורמים שונים בקהילה, שהביעו חשש מהפגיעה הפוטנציאלית בסניף הוותיק ובמשקל הרב שיש לו בהווי הדתי בסביבה. הוויכוח הפנימי זלג עד מהרה החוצה, אל הנהגות תנועות הנוער ומעבר לכך. אנשי ציבור, רבנים ומנהיגים מקרב המגזר גויסו למאבק על ידי שני הצדדים, וכמובן גם אמוציות לא חסרות. נכון לרגע זה, כל אחת מתנועות הנוער משוכנעת שהמאבק כבר הוכרע לטובתה, אך מי שמכיר את המציאות בשטח יודע להגיד שהסיפור הזה עוד רחוק מסיומו.
"אנחנו לא פועלים כדי לעורר צורך בסניף חדש, אבל ברגע שיש פנייה מצד הורים, ויש גיוס של מספר חניכים מינימלי, אנחנו פותחים", אומר לנו דביר עמיאור, מזכ"ל תנועת אריאל. מבחינתו זו עמדה עקרונית: התנגדויות מקומיות לא צריכות להשפיע על ההחלטה אם להקים סניף. "לא מפריע לי שיש באזור סניפים של תנועות נוער אחרות. יש תחום אחד שבו על פי ההלכה לא קיימת שום מגבלה על תחרות חופשית, וזה תחום החינוך. ככה גם הורה לנו הרב של התנועה, הרב דב ליאור.
"לא פעם, בגלל החשש לפגוע בקיים, נמנעים מפתיחת סניף שמתאים לדרישות ולאורח החיים של ציבור תורני יותר. באחד המקומות בני עקיבא התלבטו במשך זמן רב אם לפתוח סניף נפרד (פעילות נפרדת לבנים ולבנות – ש"פ), בנוסף לזה שכבר יש להם. בסוף, בגלל הדרישה מצד ההורים, אנחנו פתחנו סניף – ובתוך חודש היו בו מאה ילדים. גם לנו יש אחריות לציבור שלנו, ואם בני עקיבא לא נותנת לו מענה, אנחנו ניתן. לא פעם מגיעים אלינו אחרי שכבר הייתה פנייה לתנועות אחרות, שלא הניבה תוצאות. המציאות מעידה שבסופו של דבר, הסניפים הקיימים לא נפגעים מהכניסה שלנו, אם הם לא כושלים מלכתחילה. אנחנו לא באים על חשבון אף אחד אחר, רק מוסיפים קומה".
בבני עקיבא רואים אחרת את הדברים. לפי המזכ"ל יאיר שחל, היוזמות להקמת סניף נוסף או לפיצול סניף קיים, לא בהכרח נובעות ממניעים ענייניים. "תמיד מדברים על אידיאולוגיה גדולה, אבל כשאתה חופר מתחת לפני השטח אתה מגלה לא פעם סיבות הרבה יותר פרוזאיות: סכסוך מקומי בקהילה, בן או בת של פלוני שלא הוכנסו להדרכה, ילד שלא קיבל את התפקיד שרצה. דברים כאלו הם טריגר לפיצולים, ואנחנו משתדלים לתת להם תשובה בכלים קהילתיים. אנחנו פועלים בהבנה שסניף של תנועת נוער הוא לא תוכנית תעסוקה לילדים בשבתות בין שתיים לארבע, והוא גם לא משהו שעומד בפני עצמו; הוא גורם משמעותי בתוך הקהילה, וכך צריך להתייחס אליו. כשפותחים סניף צריכה להיות אחריות ציבורית לכל ההשלכות, ודבר כזה לא יכול להתרחש במנותק ממה שקורה בקהילה.
"יש גם תופעות שבעיניי הן משונות: תנועה שמגדירה את עצמה תורנית יוצרת פיצולים בניגוד להנחיות רב העיר או רב היישוב. יש כרגע שני מקומות שבהם אנחנו נמצאים בהתמודדות כזו. לי אישית זה נראה מוזר מאוד, אבל זו המציאות".
לדברי שחל, תופעת פיצול הסניפים נפוצה הרבה פחות מהתופעה ההפוכה – התכנסות לתוך המטרייה הרחבה של בני עקיבא. "הווקטור הוא בדרך כלל בכיוון הזה. יש יישובים חדשים שקמים ורוצים אצלם דווקא סניף של בני עקיבא, ויש סניפים שיצאו מאיתנו בעבר והיום חוזרים אלינו. זה נובע במידה רבה מההבנה שאין דגם אחד ואין גוון אחד. יש מקום לשונות בתוך התנועה, כי כולם חלק ממשפחה גדולה. זה כמובן דורש מאיתנו להימתח ולהיפתח, אבל אנחנו טובים בזה יותר משופשפים בזה הרבה יותר מאשר בעבר".
גוונים שונים, שולחן אחד
סיפורה של הציונות הדתית, על מאבקיה הפנימיים והמשימות שאליהן נרתמה, הוא במידה רבה גם סיפורן של תנועות הנוער שהקימה. מי שיחלוף בימים הקרובים ליד סניף של אחת התנועות הללו, לא יוכל להחמיץ את ההמולה. קירות נצבעים, מרוססים ומאוירים; ילדים עומדים בטורים מסודרים, חוזרים שוב ושוב על תרגילי סדר והופעות; ומעל לכול – המורלים, אותן קריאות קרב, מג'יבריש ועד שירי הלל שבטיים. הרקע לכל אלו הוא כמובן תקופת "חודש ארגון", מרכז העשייה השנתית של התנועות, שבמידה רבה משקפת את מה שקורה בהן ואת הצהרת הכוונות החינוכית שלהן. אורח אקראי עשוי להתרשם שאין כמעט בסיס להפרדה בין התנועות: אותה תורה, אותה עבודה, אותו מקצב. הוא אף עלול לתהות מדוע יש צורך בהיצע רחב כל כך עבור בני המגזר ובנותיו. אוזן מיומנת יותר, לעומת זאת, תצליח להבחין בהבדלים בין זעקות מורל חד־מגדריות לכאלה שבוקעות מגרונות נערים ונערות יחד; עין חדה תסיק מסקנות מהציטוטים שנבחרו לעטר את הקירות, באותיות נוטפות ערכים שגלשו גם אל בגדיהם של הצַּבָּעִים הצעירים. רגע לפני התקדש שבתות הארגון, זו ההזדמנות לבדוק לאן פניה של כל אחת מהתנועות, והיכן החפיפה ביניהן, אם היא קיימת, יוצרת גם חיכוך והתנגשות.
הגדולה שבתנועות היא כידוע בני עקיבא, עם 70 אלף חניכים שרשומים בכ־400 סניפים. "יש לנו גם עשר קהילות צעירות ו־550 סטודנטים שפעילים בתנועה", מציין המזכ"ל, יאיר שחל. "עיצוב הזהות נמשך עד גיל 30־35, והתפקיד שלנו לא מסתיים לפני כן".
לפני תשעים שנה הקימו אנשי הפועל המזרחי את בני עקיבא בירושלים. כתנועה השואפת כיום, לפחות בהגדרתה, להכיל את מלוא הקשת הציונית־דתית, המתחים הפנימיים במגזר מורגשים היטב גם במחוזותיה. לדברי שחל, אין זה אתגר חדש. "זה פוגש אותנו כבר כמה עשרות שנים, ובניגוד לזירות אחרות, אצלנו שיא המתחים הללו היה לפני כ־15 שנה. היום אנחנו במקום אחר. אם יש לנו בקצה האחד סניפים של תלמידי הרב יהושע שפירא ברמת־גן, ומנגד אנחנו מפעילים סניפים ביישובים ובשכונות בעלי אופי ליברלי מובהק – אפשר כנראה להכיל את המורכבות. יש הרבה שאלות שעולות בנוגע לחיבור בין כל הקצוות, וזה בא לידי ביטוי בפעילויות התנועה, במסעות, בסמינריונים וכדומה. הקו שמנחה אותנו אומר שבני עקיבא היא משפחה, וכמו בכל משפחה גם כאן יש גוונים שונים, אבל בסוף כולם יושבים סביב שולחן אחד. באותה עיר יכולים להיות סניפים שונים בכל מיני פרמטרים, כולל אידיאולוגיים. המטרה שלנו היא להתמודד עם המגוון הזה בלי לייצר בידול. עם השנים אנחנו מפתחים ומשכללים את ארסנל הכלים שמשמשים אותנו כדי לעמוד באתגר".
בני עקיבא היא כאמור הגדולה בתנועות הנוער הדתיות, אך אינה הוותיקה ביותר: הכתר הזה שייך לתנועת עזרא, שחגגה מלאת לה מאה בשנה שעברה. עד לפני כעשור היה שמה הרשמי "עזרא – תנועת הנוער החרדי־לאומי", אך בוועידה שהתכנסה בשנת תש"ע הוחלט כי מאותו יום והלאה תיקרא "תנועת הנוער התורני־לאומי". היה זה חלק מניסיון לרענן את פני התנועה, ואם מבחן המספרים קובע, המהלך כנראה הוכתר בהצלחה. לדברי המזכ"ל שאול דה־מלאך, כיום רשומים בתנועה כ־20 אלף חניכים – כמעט פי שניים ממספרם בעת שנכנס לתפקידו, לפני כשש שנים. "אנחנו בצמיחה של 15 עד 20 אחוז בשנה. זה נובע גם מגידול טבעי, גם מסניפים חדשים שנפתחים, וגם משיפור בפעילותם של הסניפים הקיימים – מה שמושך אליהם חניכים חדשים".
השאיפה להכיל את המנעד הדתי במלוא רוחבו אינה אחת הסיסמאות המתנוססות מעל סניפי עזרא: התנועה מציבה לחניכיה באופן מודע קו אידיאולוגי ברור, גם אם הדבר בא על חשבון היכולת להגיע לקהלים מסוימים. "אנחנו במוצהר תנועה תורנית־לאומית, והבחירה שלנו היא להציב רף תורני גבוה, ולהיות במובן הזה אליטה משרתת", אומר דה־מלאך. "אנחנו עושים את זה דווקא בתקופה שהציונות הדתית איבדה במידה רבה את הדגלים שאפיינו אותה כתנועה, מכיוון שהסוציולוגיה החליפה את הערכים. אותנו מנחה החזון של הרב שמשון רפאל הירש, 'תורה עם דרך ארץ'. אנחנו גאים להיות 'דוסים', אבל עושים את זה בלי לייצר לעצמנו גטו. להפך, אנחנו באים בגישה לא מתנצלת, שמוכנה גם להיות פתוחה ולומדת, מתוך הביטחון העצמי בעמדותיה".
צעירת תנועות הנוער הדתיות היא אריאל, שהוקמה רק לפני ארבעים שנה. ראשיתה בסניפים ירושלמיים של בני עקיבא שפעלו בהפרדה מגדרית, ומשסירבה הנהלת התנועה להכיר בהם – פרשו וייסדו תנועה חדשה. כיום יש לאריאל 15 אלף חניכים, ולמעלה מ־140 סניפים. הנתון הזה נשמע גבוה, אך הוא יכול להטעות: בתנועה יש מסגרות פעילוּת נפרדות לחלוטין לבנים ולבנות, מה שמביא להכפלת מספר הסניפים.
בעבר היה עיקר כוחה של אריאל בירושלים ובאזורי יו"ש, אבל "הפריסה הנוכחית שלנו היא ארצית ורחבה", אומר המזכ"ל דביר עמיאור. "דווקא ביו"ש אנחנו פחות חזקים. אריאל הפכה לתנועת הנוער השנייה בגודלה בפריפריה, עם סניפים בנהריה, עכו, נצרת־עילית, צפת, חריש, אשקלון, נתיבות, שדרות, מעגלים ומצפה־רמון".
עמיאור מציין שהתהליך הזה יוצר חיבור לקהלים מגוונים. "ההתרחבות הגיאוגרפית קשורה לפריסה של הגרעינים התורניים, וילדי המשפחות הללו הם בדרך כלל גם הגרעין שממנו מתחיל הסניף, אבל זה לא נעצר שם. בהרבה סניפים שהוקמו על בסיס כזה, היום רק שליש מהחניכים מגיעים ממשפחות הגרעין. בעבר תנועת אריאל דיברה רק לציבור התורני ביותר, אבל היום המצב שונה מאוד. המגמה שלנו היא לפתוח את השורות ולקרוא לכמה שיותר חניכים להיכנס. יש לנו גם סניפים שקהל היעד העיקרי שלהם הוא משפחות מסורתיות, וסניפים שבהם אחוז גבוה של החניכים מגיע מהעדה האתיופית. נכון שאת פתיחת הסניפים יוזמות בדרך כלל משפחות בעלות אופי תורני, ואין ספק שהאופי והקו החינוכי שלנו הוא ברור מאוד, אבל אנחנו לא פונים רק לסוג מסוים של חניכים".
הרביעית ברשימת תנועות הנוער הדתיות אינה תנועה עצמאית, אך בשנים האחרונות היא תופסת מקום משמעותי במפה הסרוגה. תנועת הצופים הדתיים, או בשמה הרשמי "עדת הצופים", היא למעשה חטיבה בתוך תנועת הצופים בישראל. לדברי יאיר טסלר, מרכז עדת הצופים, חברים בעדה כ־3,500 חניכים ב־15 "שבטים" – הגרסה הצופית ל"סניפים".
לטסלר חשוב להבהיר שקהל היעד של התנועה, אולי בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינו דווקא האגף הליברלי של המגזר הדתי־לאומי: "מבחינת התפיסה שלנו, ומבחינת התוצר החינוכי שאנחנו שואפים לו, הפנייה שלנו היא לכלל הציונות הדתית. נכון שמטבע הדברים, מי שמחפש את החיבור והשייכות לתנועה שהיא חלק מתנועת נוער כללית הוא כנראה ציבור יותר ליברלי".
הפריסה הגיאוגרפית של הצופים הדתיים נמצאת גם היא במגמת התרחבות. "אנחנו פועלים כיום מאשחר בצפון עד אליאב בדרום. מעבר לכך יש מגמה של גידול במספר החניכים, גם בשבטים הדתיים וגם בשבטים המעורבים לדתיים וחילונים, שהם היום שליש מהשבטים שלנו. בשנים האחרונות קמות ברחבי הארץ יותר ויותר קהילות מעורבות, ועדת הצופים מהגופים הבודדים שנותנים להן מענה בתחום הזה".
תורה שנכתבת תוך כדי תנועה
האם אכן יש צורך בתנועות נוער שונות לגוונים השונים של הציונות הדתית, או שמא מוטב להסתפק בתנועה אחת גדולה וחזקה, שתקיף את כל הצבעים והצורות של הכיפה הסרוגה? כשאני מציג את השאלה הזו לשאול דה־מלאך, חזון האחדות לא ממש מרשים אותו. "נקודת המוצא חייבת להיות שכל התנועות טובות, ולכל אחת מהן תפקיד משלה", אומר מזכ"ל עזרא. "אני גאה בכך שבמגזר יש מקום לארבע תנועות נוער, שלכל אחת מהן ייחוד רעיוני. הבגרות של הציבור הדתי אינה נמדדת ביצירת מונופול אחיד בסגנון מפא"יניקי, תוך טשטוש הבדלי התפיסות. אני שמח שאנחנו מציגים אידיאולוגיה בגוון שונה, למשל, מהגוון החברתי המובהק של בני עקיבא, או מסוגר פחות מתנועות אחרות".
הוא אינו מתכחש למאבקים המקומיים בין התנועות, אך מעדיף לא להפנות אצבע מאשימה לכיוון ספציפי. "יש קווי תפר, וסביבם נוצרות מתיחויות. זה טבעי. אם כל תנועה תשמור על הייחוד הרעיוני שלה, ותתנהל באופן אתי כלפי התנועות האחרות, לא צריכות להיות שום בעיות. כשלא מתקיימים שני התנאים הללו – ולצערי זה קורה לא פעם – יש מתיחות. אם חוצים גבולות, או לא מוכנים לקבל את המגוון והשונות, פורצים מאבקים, וחבל".
שלא כמו מזכ"ל אריאל, בעזרא מודים כי הרצון להימנע מעימותים משפיע על ההחלטות לגבי פתיחת סניפים חדשים. "כאשר מגיעה אלינו פנייה בנושא הזה, אני תמיד אשאל קודם כול אילו סניפים כבר קיימים במקום", אומרת יהל כיאט, מרכזת אזור מרכז־צפון בתנועה. "אנחנו משתדלים לא להיכנס לפינות הללו, ולא להיגרר למאבקים לא טובים".
כשיאיר טסלר מהצופים הדתיים נשאל על המאחד והמפריד בין התנועות, הוא משיב: "אני לא רוצה להגדיר את עצמי באמצעות שלילת הדרך של תנועה אחרת. כארגון שנמצא בצמיחה ומנסה להתרחב, באופן טבעי אנחנו מוצאים את עצמנו בחיכוך מתמיד עם תנועות נוער אחרות מהמרחב הציוני־דתי. לצערי המציאות מושכת אותנו לעיסוק בקווי המתח שבין התנועות ובין האידיאולוגיות, אבל אני לא רוצה להיות שם. אני לא רוצה להיגרר לדיון מי דתי יותר ומי פחות, אלא להציג את מה שיש לי ביד. בלי להיות לעומתי, ובלי לנסות להחליף את האחר".
הפעילות תחת קורת גג של תנועה כללית, "חילונית", היא אולי מה שמסייע לצופים הדתיים לצאת מגבולות הסוגיות המגזריות. האתגר התנועתי המרכזי שמוביל את טסלר, לדבריו, הוא בניית העתיד המשותף של החברה הישראלית. "בשעה שאנחנו מדברים, חניכים של שני שבטים בירושלים, דתי וחילוני, צופים יחד בסרט במסגרת פעילות בנושא רצח רבין. המפגש עם מגזרים אחרים הוא חלק אינטגרלי מהפעילות שלנו. מה שייחודי לנו, לעומת תנועות הנוער הדתיות האחרות, הוא שאנחנו עוסקים בהנחת התשתית לעתיד המשותף של עם ישראל כאן בארץ. זה מציף כמובן המון סוגיות, וגם מחדד מאוד את שאלת הגבולות – איפה נכון לשתף פעולה ואיפה צריך להתכנס פנימה. הרצון הוא ליצור תנועה שבה אנחנו חיים כדתיים, כשבמקביל גם החילוני או החילונית חיים בהתאם לאורחות חייהם, בלי שאף אחד מוותר על מרכיבי הזהות הפרטיים שלו".
קו המתח הזה מלווה גם את יונתן טימסית, רכז ההדרכה התנועתי של עדת הצופים. "יש פה שאלה של 'ייחוד ויחד': איך כל אחד מאיתנו שומר על הייחודיות שלו, ובכל זאת אנחנו יחד. איך אנחנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי באופן שלם בלי לפגוע זה בזה. אנחנו עוסקים בסוגיה הזו כבר הרבה שנים, וכל הזמן יש חשיבה מחודשת סביבה".
טימסית מספר כי חשוב לו להדגיש, גם החוצה וגם פנימה, ששיתוף הפעולה עם תנועת הצופים הכללית לא מפחית מהאופי הדתי של עדת הצופים או של חניכיה. "התפיסה הזו מתחילה במחשבה השגויה שחיים לצד חילונים הם חיים פחות דתיים. אני חושב שזה בדיוק להפך: המפגש הזה מעצים את החיים שלנו כאנשים דתיים. הוא מעניק הזדמנות לחדד את השאלות ולהעצים את הזהות הדתית אצל החניכים, באופן שלא היה יכול להתקיים אחרת. יש אמירה חשובה בכך שהדתיוּת שלי לא מחייבת אותי להיפרד מכל מי שאיננו דתי".
השבטים המעורבים לחילונים ודתיים מציבים אתגר חינוכי בפני עצמו. טימסית מדגיש כי לא מדובר במציאות שנוצרת יש מאין: "השבטים המעורבים נבנו על בסיס יישוב מעורב קיים או קהילה מעורבת. מי שמקים שבט כזה הם אנשים שכבר חיים ביומיום את השילוב, והוא לא זר להם. זה כמובן לא אומר שאין אתגר. אנחנו עוד לומדים את זה ועוד כותבים, תוך כדי תנועה, גם את התורה הנדרשת כאן. יש למשל שאלות לוגיסטיות של לו"ז. כשיוצאים למחנה, ויש זמן שמוגדר לתפילת שחרית, כל החניכים קמים – לא רק הדתיים – ובמקביל לתפילה מתנהלת פעילות באווירה קלילה, לפתיחת היום. השילוב מעורר גם סוגיות חינוכיות, למשל סביב המקורות שאנחנו שואבים מהם. אנחנו פונים גם לארון הספרים היהודי – חסידות, הלכה, אגדה וכדומה – וגם למקורות הגותיים אחרים, לפילוסופים, לסופרים ולאנשי רוח שגם אדם דתי יכול להזדהות איתם".
לנתק בין סגירות לדוסיות
אם בצופים הדתיים מציאת המכנה המשותף הישראלי היא היעד המרכזי, באריאל מציבים בראש הסולם מטרה שנשמעת כמעט הפוכה. "היום יש מאבק על הצביון הרוחני של המדינה", אומר המזכ"ל עמיאור. "זו ההתמודדות המרכזית של מדינת ישראל, לא בחומר אלא ברוח. לכן זה המקום שבו אנחנו רוצים להיות: לעסוק בזהות ודרך. אם אנחנו מבינים שזה הנושא העיקרי, אנחנו גם רוצים לדחוף את הנוער להיות אקטיבי בתחומים הללו ולעסוק במיזמים שקשורים אליהם. כתנועת נוער שהצביון האידיאולוגי שלה ברור ומובחן, אנחנו יכולים להניף את הדגל הזה גבוה בלי חשש".
אפרת לופו, רכזת גיוס וליווי קומונריות באריאל, מציינת שהנושא הזה מעסיק באופן יומיומי גם את השכבות הבוגרות של התנועה. "לצד גרעיני הדרכה יש לנו גם גרעיני עשייה שפועלים בשלל משימות, כל גרעין ביישוב שלו. חלק מההתלבטויות קשורות לחיבור העשייה ליעד המרכזי, שהוא חיזוק קומת הרוח בעם ישראל. התפיסה היא שלשָם העשייה כולה צריכה להתחבר, ואנחנו דנים בזה באופן מאוד אינטנסיבי".
מזכ"ל עזרא מסתייג במידת מה מתפיסת המאבק המתמיד והנחרץ על דמותה הרוחנית של המדינה. אחת המטרות שהוא מסמן מוגדרת בפיו "חינוך לא מתוך הפחדה": "לא פעם אנחנו משדרים לבני הנוער, ובעצם גם לעצמנו, שהכול קורס. יש המון דתל"שים, ארץ ישראל בסכנה, המשפחה מתפרקת. אנחנו מתמקדים בתופעות שליליות, והן אמנם קיימות, אבל כתוצאה מההתמקדות בהן אנחנו מפתחים שפה חינוכית שלילית, ויוצרים מרחב שכולו תחושת דחיפות ובהילות. זה לא המרחב שהייתי רוצה שהנוער שלנו יחיה בתוכו.
"אני נוהג להציג לחניכים, למדריכים ולמרכזות את השאלה מתי המצב שלנו היה יותר טוב – כשאני הייתי חניך לפני כמה עשרות שנים, או היום. בדרך כלל עונים לי שבעבר היה טוב יותר, אבל בעיניי זו תשובה שגויה. צריך להפוך את התפיסה, לראות את ההתקדמות ולפעול איתה".
האתגר של בניית עמוד שדרה תורני גאה לצד פתיחות לעולם, אומר דה־מלאך, מתורגם לשאלות יומיומיות שניצבות בפני התנועה שלו. "את מי אנחנו מזמינים להופיע בפני החניכים? מי ידבר עם המדריכים בסמינריונים, ומי ירצה בפני הוועידה של התנועה? בציונות הדתית נוצרה זיקה לא בריאה בין סגירות לבין דוסיות, והתוצאה היא אחת משתיים: או שאנחנו זורקים הצידה את עולם הקודש ומאבדים את הממד הרוחני בחיים שלנו, או שזורקים את עולם החול והופכים להיות ארכאיים ולא רלוונטיים. את הזיקה הזו אנחנו מנסים לשבור על ידי ההבנה שחיים תורניים לא סותרים את הפעולה בתוך המציאות, אלא להפך".
המתח בין הפתיחות לסגירות, מספרת יהל כיאט, פורץ לעיתים אל פני השטח של תנועת עזרא. היא נתקלה בו, למשל, בקשר להחלטה לקחת את המרכזות לביקור במוזיאון רבין. "מיד עלו שאלות: איך זה קשור אלינו? למה ללכת למקום כזה? האם זה מתאים ונכון? שאלות מכיוון קצת שונה עלו כשלקחנו את המרכזות למוזיאון ישראל: האם פתיחות לתרבות ואמנות שאינן בהכרח יהודיות היא חלק ממה שאנחנו מאמינות בו?
"להגיד 'חיבור של קודש וחול' זה יפה, החוכמה היא באמת ליצור מחויבות לחיבור הזה", מוסיפה כיאט. "שלא נגלה שהוא נשאר ברמת ההצהרה, ואילו בחיים אנחנו או כאן או שם. באופן כללי אנחנו מבקשים לחנך למחויבות. להתחייב לערכים שלנו, להתחייב למשפחה, ליצור עולם שהמחויבות משחקת בו תפקיד מרכזי, ולייצר ברית עמוקה עם התורה בלי לזנוח את עולם החול. מחויבות היא אתגר גדול בחברה שלנו, וגם עבורנו כתנועת נוער".
והנה שוב מתברר שרב המשותף על המפריד. "מחויבות" היא גם האתגר החינוכי המרכזי שניצב לדעת מזכ"ל בני עקיבא בפני התנועה שלו. שחל מציין שהנושא השנתי של בני עקיבא בתש"ף הוא "מצווה ועושה", ומסביר: "האתגר שהגדרנו הוא חיזוק שריר המחויבות שלנו באופן כללי, וחיזוק המחויבות לחיי תורה ומצוות בציונות הדתית באופן ספציפי. כבר הרבה שנים מדברים על אהבת התורה ועל חיבור אליה, ואנחנו מזהים שבדרך משהו נחלש. המטרה שהצבנו לעצמנו היא לחדש שפה ישנה של מחויבות. במובן מסוים זה המשך טבעי לאתגר המרכזי שנטלנו בשנה שעברה – נושא המשפחה. המשבר, גם בתחום הזה, מתחיל מכך ששריר המחויבות נחלש מאוד. התרגלנו לדבר על המצווה במובן של 'צוותא', משהו שמחבר בינינו לבין הקב"ה. זה כמובן נכון, אבל צריך לזכור שמצווה היא קודם כול צו שאנחנו מחויבים בו".
הבחירה בנושא השנתי הזה נבעה לדברי שחל גם מההכרה בקיומו של חלל שצריך למלא. "מערכת החינוך הפורמלית מתקשה לעסוק במחויבות למצוות, כי זה נתפס כמשהו שמזמין מריבות עם התלמידים. מחויבות נקשרת באופן אינסטינקטיבי לכפייה, והמערכת חוששת מזה. דווקא אנחנו, שמגיעים ממקום אחר, יכולים לגעת בחומרים האלה יותר בקלות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
