"עיתונאות, ככלל, אינה אובייקטיבית. מושכלות יסוד הן שלכלִי תקשורת יכולה להיות עמדה מערכתית בסיסית, המקובלת גם על בעל השליטה. כך, כלי תקשורת יכול לנטות לכיוון אחד (כמו, למשל, הארץ) או לכיוון אחר (כמו, למשל, ישראל היום), באופן שנובע מעמדה מערכתית, שלעיתים מקובלת על הכותבים, ולעיתים, במידה מסוימת, "מוכתבת מלמעלה" (קרי, מכיוון בעל השליטה).
ואכן, הדין המצוי בישראל מכיר בזכותו של בעלים של כלי תקשורת לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים ולמנוע פרסומים נוגדים, בהתאם לעמדותיו הפוליטיות, וזאת כחלק מזכותו לקניין. עוד נקבע בפסיקה כי עיתונאי אינו רשאי לסרב לדרישות הבעלים וכי אין בכך כדי לפגוע בחופש הדיבור של העיתונאי.
כתבי אתר וואלה היו בעלי הטיה פוליטית קשה לצד שמאל של המפה הפוליטית, ופעלו במכוון ובאורח מוטה לפגוע בראש הממשלה ובבני משפחתו, על רקע הטייתם הפוליטית ורצונם לראות בכישלון שלטון הימין, וכלשונם של כתבי וואלה – "שלטון הרשע". הפניות שנעשו מצידו של ראש הממשלה לא הועילו אלא לאזן במקצת את ההטיה הקשה לצד השמאלי. הכתמתן של פניות אלו כחלק מיחסי שוחד, והניסיון לטעון כי פניות אלה יצרו אצל ראש הממשלה "הבנה" ויסוד נפשי שדי בהם כדי לגבש את עבירת השוחד, הינם בלתי מתקבלים על הדעת, ועלולים ליצור את התחושה כי עמדתם והטייתם של עורכי וואלה וכתביה עומדים ב"קנה מידה תקשורתי מקובל", ואילו פניותיו של ראש הממשלה חורגות מ"קנה מידה" זה.
הנחת יסוד משתמעת נוספת בכתב החשדות הינה כי לכתביו של כלי תקשורת פרטי ולעורכיו אמור להיות חופש פעולה תקשורתי מלא, והם אמורים להיות חסינים מהכתבת קו סיקור על ידי הבעלים של כלי התקשורת. אין כל יסוד להנחה זו; המציאות התקשורתית סותרת הנחת יסוד זו, הדין המצוי סותר הנחת יסוד זו, וגם הנורמות הראויות, הן בארץ והן בעולם בהקשר זה, מניחות את ההיפך הגמור.
בניגוד להנחת יסוד משתמעת זו, האיזון התקשורתי בדמוקרטיה נעשה על ידי התנגשות מתמדת בין כלי תקשורת שונים המייצגים דעות מנוגדות. נתונים מזמן אמת מלמדים כי בישראל, ככלל, קיים חוסר איזון מובהק בשוק התקשורת, כאשר קיימת הטיה גורפת לצד השמאלי של המפה הפוליטית – ונטייה זו עומדת בסתירה חזיתית ביחס לנטייה הפוליטית של הציבור בישראל. בנסיבות אלה, ניסיון לייצר כלי תקשורת ימני נוסף, בים כלי התקשורת השמאליים, לא רק שהוא אינו פסול, הוא מבורך והוא מהווה קידום של שיקוף ראוי של עמדות הציבור בתקשורת.
הדרך הטבעית להסתכל על ניסיון כזה היא לראות בו חלק ממאמץ רעיוני ואידיאולוגי של פוליטיקאי להביא את השקפותיו לידיעת הציבור, ולגוון את אופן הסיקור בתקשורת הישראלית. בוודאי ובוודאי שאין זה הגיוני לנסות לאפיין ניסיון כזה כחלק מ"מתת", ובוודאי ובוודאי שאין זה הגיוני לטעון כי ניסיון כזה יגבש אצל ראש הממשלה "הבנה" כי הוא מצוי ביחסי "תן וקח" בקשר עם סמכויותיו הרגולטוריות. בפועל ראש הממשלה לא זכה לסיקור אוהד באתר וואלה, שכן כתבי וואלה דחו את המרבית המוחלטת (עד 90%, כהגדרתם) מן הבקשות שהגיעו, וככל שנענו עשו זאת לעיתים שאינן מזומנות ו/או בעניינים שנראו להם שוליים. …בחינה אובייקטיבית של מכלול הפרסומים בוואלה, הן ככלל והן בפרט בתקופת הבחירות, מוכיחה שלא היה כל "סיקור אוהד".
"בישראל, ככלל, קיים חוסר איזון מובהק בשוק התקשורת, כאשר קיימת הטיה גורפת לצד השמאלי של המפה הפוליטית – ונטייה זו עומדת בסתירה חזיתית ביחס לנטייה הפוליטית של הציבור בישראל. בנסיבות אלה, ניסיון לייצר כלי תקשורת ימני נוסף, בים כלי התקשורת השמאליים, לא רק שהוא אינו פסול, הוא מבורך"
בענייננו קיימת ראיית זהב לתודעתו של ראש הממשלה בזמן אמת, לפיה לא רק שוואלה אינו מעניק לו סיקור אוהד, ההפך מכך. בזמן אמת הוכנה לבקשת ראש הממשלה – הן עבור וואלה והן עבור כלי תקשורת אחרים (לדוגמא מעריב) – סקירה של הסיקור בתקופה של דצמבר 14' עד אוגוסט 15', המעידה כי וואלה העניק – להבנת ראש הממשלה – סיקור שלילי ופוגעני עבורו.
ואחרון, בהיבט זה: לא רק שלא היה סיקור חיובי, אלא שוואלה לא היה אתר חשוב ומרכזי שתודעת ראש הממשלה הייתה מרוכזת בו. להפך, ראש הממשלה היה עסוק, באורח אינטנסיבי הרבה יותר, בגורמי תקשורת מרכזיים אחרים כגון ישראל היום וחדשות 2.
איך מאזנים שוק
אחת מאבני היסוד – ההכרחיות – לגיבוש כתב החשדות היא הטענה שהועלתה בסעיף 123 לכתב החשדות כנגד ראש הממשלה, ולפיה "בעת דרישת הסיקור היה ידוע לך כי מידת ההתגייסות וההיענות של בני הזוג אלוביץ' לדרישותיכם הייתה חריגה בכל קנה מידה תקשורתי מקובל". היינו, כתב החשדות מנסה לייצר מדד אובייקטיבי – חובק כול – שהינו "קנה מידה תקשורתי מקובל" של היענות לבקשות לסיקור מצד פוליטיקאים. זאת ועוד, כתב החשדות טוען כי קנה מידה זה היה ידוע לראש הממשלה, ואף היה ידוע לו כי מידת ההיענות שהוא זכה לה הייתה "חריגה בכל קנה מידה תקשורתי מקובל".
הליקוי שבטיעון זה מצוי בארבעת אלה: ראשית, הטיעון מניח כי כלי התקשורת הינם כלי אובייקטיבי חסר פניות, כאשר המציאות התקשורתית בישראל מוכיחה כי המרבית המוחלטת של כלי התקשורת נגועים בהטיה כלפי שמאל, והדרך העיקרית לאזן וליצור שוק דעות הוגן ומגוון היא על ידי יצירת כלי תקשורת ימניים שינהלו ויכוח שוטף עם כלי התקשורת השמאליים. כך נוהג שוק התקשורת והדעות בכל הדמוקרטיות המובילות. בהקשר זה מתעלמת הנחת היסוד מהעובדה כי המרבית המוחלטת של הציבור בישראל סבור, ובצדק, כי התקשורת אינה משקפת כראוי את דעותיו ולוקה בהטיה לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
"מנכ"ל האתר, אילן ישועה, לא הסתיר את דעותיו. וכך העיד ישועה: 'תראה, גם אל תשכח שהם ידעו שאני סולד ממנו… זה לא היה סוד, אני לא הסתרתי את הדעות הפוליטיות שלי… אז גם שאול ואיריס ידעו את זה ולדעתי גם בסביבת ראש הממשלה… המוטו שלי היה במערכת שביבי הורס את המפעל הציוני'"
שנית, הטיעון הזה אינו טיעון נורמטיבי. הוא טיעון אמפירי. וטיעון אמפירי טעון הוכחה. אלא שלא נערכה כל בחינה אובייקטיבית של המקובל בכלי התקשורת ומידת היענותם ו/או התגייסותם לטובת אישי ציבור ו/או מועמדים.
שלישית, הטיעון מיוסד על הנחת יסוד כי כל אימת שיש גוף תקשורת הנוטה לשמאל (אשר בעליו הוא איש ימין), ראש הממשלה מנוע מלנסות לשכנעו להתאים את פעילות גוף התקשורת לדעותיו ולשיקוף נאות של דעות הציבור. בהקשר זה מתעלם כתב החשדות מדרך פעולתו הנוהגת של ראש הממשלה עם כלי התקשורת בכלל, ובפרט אלו שבעליהם מצהירים כי הם תומכים בימין ובהנהגת ראש הממשלה.
נפרט הדברים: שוק התקשורת בעולם ובישראל אינו מאופיין בכלי תקשורת הנוקטים באיזון קדוש בין ימין לשמאל, אלא ההפך מכך – ישנם כלי תקשורת רבים המוטים כלפי צד זה או אחר. תיאורטיקנים של תקשורת יסבירו היטב, כי אין דבר כזה "סיקור אובייקטיבי". סיקור תמיד יושפע מנטיות פוליטיות, השקפות עולם וכיו"ב. בפועל הדרך העיקרית להשיג גיוון תקשורתי ושיקוף נאות של דעות הציבור בתקשורת – מושגת לא על ידי איזון בתוך כּלִי תקשורת. שכן כך ידוע – יש בישראל כּלֵי תקשורת עם אג'נדה מובהקת, והדרך לאזן ולגוון היא להוסיף כלי תקשורת בעלי אג'נדה שונה. לכך פעל ראש הממשלה מאז ומתמיד, בין היתר עת שכנע את משפחת אדלסון לשבור את המונוליטיות המוחלטת של שוק העיתונים, ולהציג אלטרנטיבה בדמות עיתון ימני דוגמת ישראל היום. חומר החקירה רווי בעדויות לכך שראש הממשלה דגל, מאז ומתמיד, בגיוון הסיקור התקשורתי, בפתיחת שוק התקשורת לתחרות, ובעידוד כניסתם של משקיעים חדשים לשוק (בדרך של הקמת כלי תקשורת חדשים, או רכישת כלי תקשורת קיימים).
בעוד שבעיתונים ישנה אלטרנטיבה, אמנם מצומצמת, הרי שבשוק הטלוויזיה והאינטרנט המצב חמור עוד יותר. ראש הממשלה סבר – באורח הלגיטימי ביותר – שיש לפעול לשבור את המונוליטיות גם בתחומים אלה.
כשאתר ynet חזה את העתיד
כתב החשדות מדבר, כאמור לעיל, על "קנה מידה תקשורתי מקובל". כאמור, זוהי טענה אמפירית הטעונה הוכחה וביסוס. דא עקא, כתב החשדות עושה כן ללא שנערכה כל בחינה של כלי תקשורת אחרים מלבד וואלה. אין איש יודע למשל כיצד ואיך תמך ידיעות אחרונות ביאיר לפיד או ביצחק הרצוג, ומה היה "קנה המידה המקובל" בהקשר זה.
כאן המקום לציין כי ממכתבה של פרקליטת מחוז תל־אביב (מיסוי וכלכלה) מיום 24.7.2019 (מוצג 53) עולה כי בחינת "קנה מידה תקשורתי מקובל" כאמור לא נערכה על אף פנייה שנעשתה אל היועץ המשפטי לממשלה ואל פרקליט המדינה בנוגע לפגישות שהתקיימו בין יאיר לפיד לבין ארנון מוזס, ואשר הוסתרו לכאורה מיומנו של לפיד, ולכאורה לא נמצא להן זכר במסגרת הסדר ניגוד העניינים של לפיד עת כיהן כשר אוצר, וכל זאת עת לפיד וחברי מפלגתו טיפלו לכאורה בעניינים בעלי חשיבות כלכלית לקבוצת "ידיעות אחרונות" וארנון מוזס. עוד מדגישה פרקליטת המחוז במכתבה כי "עצם קיומן של פגישות עם עיתונאים או גורמים אחרים בשוק התקשורת על ידי נבחרי ציבור אינו מהווה מעשה פסול או מעשה המייצר כשלעצמו מצב של ניגוד עניינים. באופן טבעי נבחרי ציבור, המבקשים את אמון העם, חפצים בביטוי פומבי לפעולותיהם". לכך ניתן כמובן להסכים, אך לא זו הייתה השאלה. השאלה הייתה עוצמת הקשר ואופיו, והאם הוא יצר ניגוד עניינים (כפי שנטען על ידי התביעה בתיק זה ממש); ואת השאלה הזו החליטה הפרקליטות אפילו לא לנסות לבדוק.
זאת ועוד, ידוע למשל – על דרך המקרה – מסרט שנערך אודות יצחק הרצוג, כי ביום הבחירות עצמו התקשרה יועצת התקשורת של יצחק הרצוג ל־ynet, ודאגה להחלפת הכותרת הראשית כך שתדווח על דבריו של יצחק הרצוג בכנס שערך, וזאת באורח מדהים טרם שהכנס נערך, כלומר על דרך החיזיון העתידי, והכול במטרה להמריץ את מצביעיו של יצחק הרצוג. ואלה הדברים כפי שמצאו ביטוי בסרט "מסע הבחירות של יצחק הרצוג" (חלק ב', החל מהדקה ה־29):
[יועצת התקשורת של הרצוג, תמי שינקמן, משוחחת עם המערכת:] "אתם תעבירו את ההודעה שלנו כבר בכותרת. אני שולחת ביי".
[משוחחת עם העוזר:] "תוציא דחוף דחוף עכשיו למירנדה את ההודעה שלנו. תוציא. שהם יכניסו כבר את הכותרת. אפילו עוד לפני שהוא (הרצוג) אומר את זה".
[אומרת למצלמה:] "עכשיו השעה 18.00. הפער מצטמצם ויש משמעות מאוד מאוד גדולה להמריץ את האנשים שלנו לצאת החוצה ולהצביע".
יש דוגמא אחרת, קיצונית לא פחות, מבחירות 2015, לפיה יועץ התקשורת מר ליאור חורב הודה כי ידיעות אחרונות דאג לאיים על יריביו של יאיר לפיד להימנע מלתקוף אותו, על ידי שימוש בכוח הסיקור. דוגמא כזו – בכל חומר החקירה ואלפי העמודים – לא תימצא בעניינה של וואלה. כמובן, כי אם וככל שהתיק יובא למשפט, יוצגו עשרות ומאות דוגמאות שיגרמו לקריסה ולהפרכה של כל הנטען בהקשר זה בכתב החשדות.
עמדת כתב החשדות לפיה פניות של ראש הממשלה לכלי תקשורת על מנת שישנה את הסיקור, ויותר מכך היענות של כלי תקשורת לפניות אלה, "חייבות" לייצר בתודעת ראש הממשלה מחשבה פלילית, היא עמדה שלא רק שאינה הגיונית, אלא שעלולה להיתפס כעמדה המבקשת לשמר את שוק הדעות הפוליטיות. משמעות עמדה זו היא למעשה כי כלי תקשורת שמאלני "חייב להיוותר שמאלני", ולראש הממשלה אין זכות לנסות ולשכנע את בעליו להתאים את אופן הסיקור הן לדעות הבעלים והן לדעות הרווחות בציבור ושאינן זוכות לשיקוף וייצוג מתאים.
(…) למעשה כל "ההיבטים המחמירים" שכתב החשדות רואה בפניותיו של ראש הממשלה לוואלה, מצויים בכל הפניות של ראש הממשלה לכלי תקשורת אחרים. והדברים מוכחים בעדויות עדי תביעה, כמו גם בראיות חפציות. …בדיוק כפי שראש הממשלה דרש מבעלי וואלה להיטיב את הסיקור (נוכח הבנתו כי הבעלים תומך בעמדות הימין שראש הממשלה מייצגן), כך דרש ראש הממשלה מבעלי "ישראל היום" להיטיב את הסיקור. זאת, על אף שברגיל "ישראל היום" נחשב כלי תקשורת בעל נטייה ימנית, המסקר באופן אוהד את הצד הימני של המפה הפוליטית ואת ראש הממשלה, ועל אף שמשפחת אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אינה תלויה בחסדים רגולטוריים כלשהם במדינת ישראל. ועדיין, ראש הממשלה ראה לנכון לדרוש, לעיתים באופן בוטה, שיפור ושינוי של אופי הסיקור ב"ישראל היום". ומאחר שזהו הילוכו הרגיל של ראש הממשלה, גם בעניינים אחרים שאין דבר בינם לבין רגולציה, אין כל סיבה שנשקיף על התנהלותו בעניין וואלה כהתנהלות חריגה, בוודאי לא כהתנהלות האמורה לייצר "הבנה" של יחסי שוחד.
אין מחלוקת, כי מבחינה אובייקטיבית הסיקור הנחזה ב"ישראל היום" היה לאין שיעור מיטיב עם הימין ועם ראש הממשלה מאשר הסיקור בוואלה, ועובדה זו לא עצרה את ראש הממשלה מלפנות ולהתלונן, כמי שמאמין כי יש להגיע לאיזון בתקשורת בישראל דווקא על ידי קידום כלי תקשורת ימניים שישמשו כמשקל נגד לכלי התקשורת של השמאל. הפניות האלה גם משקפות את הלך רוחו האמיתי של ראש הממשלה, שקשור להשקפותיו האידיאולוגיות ולתפיסתו את התקשורת בישראל, ולא ליחסים כאלה או אחרים. בנסיבות אלו, הטענה כי ראש הממשלה צפה דווקא בוואלה במידת "היענות חריגה", או כי היה אמור להבין כי מידת ה"היענות" בוואלה הינה בגדר "מתת" – מתנפצת במבט ראשון על סלעי המציאות. יתרה מזו, פניותיו של ראש הממשלה בניסיון לשנות את הסיקור באורח נמרץ ואינטנסיבי מתקיימות גם בכלי תקשורת אחרים.
"באחת מהודעות הוואטסאפ כותב אבי אלקלעי – 'כששלטון הרשע יתפרק, והוא יתפרק יום אחד'. האם ניתן לצפות כי עורך ראשי שכזה יעניק סיקור הוגן לאדם שהוא מתעב, רואה בו כמי שגונב את המדינה, מתנגד חריף לדעותיו הפוליטית ורואה בהנהגתו 'שלטון הרשע'?"
כך למשל העיד אלי עזור, מבעלי מעריב (הודעה מיום 11.1.17):
עזור: (נתניהו) התלונן, אני כבר לא זוכר… התלונן על הכיסוי שמכסים אותו שמה".
חוקר: "רק עליו?"
עזור: "רק על עצמו".
חוקר: "מה ביבי אמר לך במהלך הזמן הזה?"
עזור: "בעיקר הלין. כמה שהעיתונים רודפים אותו… ואם אני יכול לעשות משהו, אם אני יכול לעזור לו".
כך למשל, ראש הממשלה פנה – בעצמו – פעמים רבות מאוד לעורך חדשות 2 מר אבי וייס, בקשר לסיקורו של ראש הממשלה בערוץ 2 (וכאן אנו מדברים בערוץ חדשות שלא נטה חסד, בלשון המעטה, לראש הממשלה). גם לרן ברץ, עורך אתר האינטרנט "מידה", פנה ראש הממשלה הרבה פעמים, וכך גם לכלי תקשורת אחרים. זוהי דוגמה נוספת לראיית המנהרה של החקירה ולהיעדר הפריזמה – החוקרים אפילו לא חשבו לבדוק את זה. ראש הממשלה אף הקדיש מאמצים רבים לשכנע גורמים אחרים שהובילו כלי תקשורת ימניים להיטיב את הסיקור. את פניותיו של ראש הממשלה לוואלה, שכאמור לא היו רבות (וחלק ניכר מאלו המיוחסות לו כמפורט לעיל כלל אינן קשורות אליו ולא היו בידיעתו), יש להבין גם על רקע ההטיה החריפה ששררה אצל כתבי וואלה.
מר ניר חפץ העיד מפורשות כי ראש הממשלה, במיוחד בעת שהדברים חשובים לו כבתקופת בחירות, נוקט דרך שיטה בפנייה לבעלים: "חד משמעית כן, כולם. תקופת בחירות, אין דין ואין דיין, ואם הוא באותו רגע רוצה שיתקנו משהו, הוא מרים טלפון גם לגדולים. הוא מרים טלפון ישירות ומיידית ובעצבים גם לגדולים כגון נוני מוזס, עמוס שוקן, בעלי קשת ורשת, משפחת ורטהיים".
חוקר: "איך אתה יודע, איך?"
חפץ: "יודע כי הייתי נוכח במועדים כאלה, ובזה לא שונה (אלוביץ') בכלום מאחרים".
איך צריך להתנהג עם כלבים
כתב החשדות מניח הנחה מטאפיזית, אפלטונית במהותה, כי כתבי וואלה משקפים איזו אידיאה של כתב אובייקטיבי, שכל מהותו ענייניות ומקצועיות, וכביכול הוא נטול הטיות משל עצמו. בעניין זה נטען בסעיף 104 לכתב החשדות, כי "דרישות הסיקור שלכם והיענותם החריגה של בני הזוג אלוביץ' פגעו פגיעה ממשית בשיקול הדעת המקצועי של עיתונאי האתר ועורכיו תוך השפעה על אופן הסיקור באתר". הדברים רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. כפי שיפורט להלן, המרבית המוחלטת של הגורמים הבכירים בוואלה בתקופות הרלוונטיות היו אנשי שמאל, בחלקם שמאל קיצוני, אשר הביעו תיעוב כלפי ראש הממשלה כמייצג עמדות הימין. נפרט את הדברים.
מר אבי אלקלעי, העורך הראשי של וואלה, העיד על עצמו שהוא איש שמאל מובהק ועל כן ברור היה שלא ייענה לבקשות סיקור של ראש הממשלה (הודעה מיום 20.2.18): "מההתחלה, גם בגלל שאני ידוע כשמאלן וגם כאיש שלא מבצע מה שהוא לא רוצה לבצע… היה ברור לי וגם כתבתי את זה בתגובה שכתבתי לכתבת תחקיר של גידי וייץ שהייתה בתקופתי שהדעות שלי מנוגדות ב־359 מעלות לאלו של ביבי ואינני מעריך את דעתו כפוליטיקאי וכמדינאי".
"מר ניר חפץ העיד מפורשות כי ראש הממשלה נוקט דרך שיטה בפנייה לבעלים: 'תקופת בחירות, אין דין ואין דיין, ואם הוא באותו רגע רוצה שיתקנו משהו, הוא מרים טלפון ישירות ומיידית ובעצבים גם לגדולים כגון נוני מוזס, עמוס שוקן, בעלי קשת ורשת, משפחת ורטהיים'"
מר אלקלעי אינו רק איש שמאל. מר אלקלעי אינו רק אדם המנוגד בדעותיו לראש הממשלה, וכזה שמצהיר כי אינו מעריך אותו כפוליטיקאי ומדינאי. מר אלקלעי משתמש כלפי ראש הממשלה בביטויים השגורים בידי מיעוט וקומץ של אנשים קיצוניים, שנטייתם הפוליטית כה חזקה עד שהם מפתחים תיעוב רגשי כלפי ראש הממשלה. כך למשל, במהלך חקירתו של מר אלקלעי, החוקרים הציגו לו תכתובת וואטסאפ ששלח למר ישועה ביום 7.6.2015, שם מר אלקלעי התייחס לכתבה של אמיר תיבון וכינה את ראש הממשלה ומשפחתו "כלבים מתועבים", בזו הלשון:
"אלוביץ' וגם אתה מבקשים ממני להתרפס בפניהם וזה מה שיביא בסוף לחיסול של בזק. לא תיבון. אני אולי ילד בעיניך אבל בעיניי אני מבין לא פחות ממך ולא פחות מאלוביץ' פוליטיקה ובעיקר איך צריך להתנהג עם כלבים מתועבים. גם אתה וגם הוא לצערי לא יודעים איך לעשות את זה נכון. בכל פעם שהגבת מול הרוטווילר בכוח זכית לכבוד. בכל פעם שנתת את כל מה שביקש הגיעה בקשה חדשה".
בהמשך החקירה, החוקרים הציגו למר אלקלעי הודעה נוספת ששלח למר ישועה, שם טען כי ראש הממשלה הוא "איש שגונב את המדינה" (הודעה מיום 20.2.2018): "היום הראשית הייתה צריכה להיות גאווה ועוד שלל נושאים ואנחנו עם כתבת יח"ץ מחורבנת על איש שגונב את המדינה, מוכתבת מבלפור ומצנזורה עצמית מופרזת וההתרפסות בפני מי שלא יגמול דבר בתמורה, כי הוא לא רואה כלום בעיניים חוץ מאת מה שהוא צריך וזה כולל את אלוביץ' ואת הקבוצה שאני לרגע לא מזלזל בצרכיה!!!"
ובאחת מהודעות הוואטסאפ כותב אבי אלקלעי – "כששלטון הרשע יתפרק, והוא יתפרק יום אחד" (העתק שיחת וואטסאפ בין אלקלעי לישועה מיום 18.5.2015). האם ניתן לצפות כי עורך ראשי שכזה יעניק סיקור הוגן לאדם שהוא מתעב, רואה בו כמי שגונב את המדינה, מתנגד חריף לדעותיו הפוליטיות ורואה בהנהגתו "שלטון הרשע"? והאם ניתן, בכל הכבוד, לגנות כל ניסיון של ראש הממשלה להתערב בשיקול הדעת שמנחה אותו? או ניסיון של אלוביץ' – בעל השקפות פוליטיות ימניות – להתערב בסיקור כזה? והכיצד ניסיון כזה הופך לפעולה כה חריגה (לשיטת כתב החשדות) עד שהוא הופך ל"מתת" ונוטע בתודעתו של ראש הממשלה תודעת שוחד, לא פחות???
יודגש, כי מר אלקלעי סבר כי (הודעה מיום 20.2.15): "מאחר ואין הדבר סוד הרי שזה לא טבעי שאהיה עורך ראשי בוואלה", ולמרות זאת הוא נותר עורך ראשי בוואלה משך קרוב לשנתיים תמימות, מתחילת שנת 2015 ועד שלהי שנת 2016 (קרי, עד שלהי התקופה הרלוונטית). לשון אחר, אדם בעל השקפות שמאל מובהקות מונה כעורך וואלה, לא פחות, בתוך התקופה המוגדרת בכתב החשדות כתקופת השוחד. עובדה זו מעידה, כמו מתוך עצמה, על כשל התיזה כולה.
אבי אלקלעי סירב להעניק פרסום ביום הבחירות לידיעה הנוגעת לפוסט שהעלה נתניהו בדבר נהירת הערבים לקלפיות, ובסוף הידיעה עלתה בוואלה רק מכיוון – ורק אחרי – שעלתה בכל האתרים האחרים. כך בעדותו של אלקלעי (תמלול מיום 20.2.18): "האמירה של נתניהו הערבים נוהרים לקלפיות, אבל זה היה ביום הבחירות. אני חשבתי שלא נכון להעלות את זה כי זה התערבות בבחירות וסירבתי להעלות את זה. בסוף לאחר שזה עלה בכל האתרים זה עלה גם בוואלה".
נתעכב לרגע על דבריו של אלקלעי: מדובר במנהל של אתר אינטרנט שלא כפוף לחוקי תעמולת בחירות ואמור להעלות כל "מה שמעניין" את הציבור, אך מחליט להסתיר מהציבור ידיעה רלוונטית שדווחה בכל אמצעי התקשורת האחרים, כי הוא חושב שזה יגרום להשפעה בבחירות (לכיוון שבו אינו חפץ), היינו עמדתו הפוליטית מדריכה אותו וגוברת על השיקול העיתונאי של עניין לציבור, כאשר הוא נאלץ בסוף לפרסם רק מכיוון שהדבר עלה כבר בכל האתרים וממילא אין עוד טעם באי פרסום.
הדברים אינם בגדר חוכמה בדיעבד. בהתכתבות וואטסאפ בזמן אמת, שלושה ימים לפני בחירות 2015 (תקופת הסיקור החשובה ביותר בכתב החשדות), כותב ניר חפץ לישועה בעניינו של אלקלעי כעורך הראשי: …"לא יעזור לך מה שתבקש ותגיד – ברגע ששמת את האתר בידי איש שמאל, הקו הוא נגד וכך זה ימשיך עד יום ג'".
הגורם השני בחשיבותו באתר וואלה, לאחר אבי אלקלעי, הינה גב' מיכל קליין, ששימשה משנת 2013 כמ"מ ראש מערכת החדשות, והחל משנת 2016 קיבלה קידום לראש מערכת החדשות. מיכל קליין בחרה לכנות את ראש הממשלה "קים", על שם העריץ הדיקטטור הנאלח ביותר על פני כדור הארץ. …ואף רעיית ראש הממשלה לא זכתה ליהנות מן הספק, והוצמד לה שם רעייתו של העריץ הצפון קוריאני. כך בחקירתה (הודעה מיום 20.2.2018):
שאלה: "אילן אומר לך באותו היום שריי סול ביקשה את שני המכתבים הנוספים ומבקש שתעלו את זה. מי זאת ריי סול (אשתו של קים ג'ונג און)?"
"שרה".
"ולמה ריי סול?"
(הנחקרת צוחקת:) "אשתו של העריץ".
עיון בחשבון הטוויטר של מיכל קליין מעלה – מוצג 54, 55 ו־56 – כי דעותיה כיום נעות בצומת שבין אהוד ברק לבין ניצן הורוביץ, אשר את הודעותיהם היא מצייצת עשרות ומאות פעמים (ומעולם לא צייצה הודעה של איש ימין). מתחוור כי דעותיה הללו אף משתלבות עם דעותיו של ישועה, וכך מצאו הדברים את הביטוי בחקירתה (הודעה מיום 20.2.2018):
שאלה: "אילן כותב לך 'באן סון טק מארחת את ריי סול גון'. למה הכוונה האמיתית?"
(הנחקרת צוחקת:) "נשות עריצות. אילן חובב היסטוריה".
ושוב – האם ניתן לצפות כי ראש מערכת חדשות שכזו תעניק סיקור הוגן למי שהיא רואה כעריץ שיש לדמות לקים ג'ונג און.
…אם כל המתואר לעיל אין די בו, ויש בו די והותר, הרי שיש לעיין בעדותו של ישועה, מנכ"ל האתר. אם הייתה יכולה להתפתח תזה, כי העיתונאים התגברו על ההטיה הקשה לשמאל (ולמחנה "רק לא ביבי") על ידי הנחיה של מנכ"ל האתר, הרי שבפועל ההטיה הייתה מצויה, בצורה לא פחות חמורה, גם שם. ראשית, יש לזכור כי מי שדימה את ראש הממשלה לשליט הנאלח הדיקטטור של צפון קוריאה, היה ישועה. לא דובר בבדיחה, דובר בהשקפת עולם מיוסדת וקיצונית השייכת לפלגים נידחים בציבור. עמדתו של ישועה הייתה כי ראש הממשלה "מחריב את המפעל הציוני", כך ממש, ועל כן הוא – ישועה – "סולד ממנו". ישועה לא הסתיר את דעותיו – לא מאיריס ושאול אלוביץ', לא מיתר הכתבים, ואף לא מסביבת ראש הממשלה. וכך העיד ישועה (תמלול מיום 23.1.18):
"תראה, גם אל תשכח שהם ידעו שאני סולד ממנו. …. זה לא היה סוד, אני לא הסתרתי את הדעות הפוליטיות שלי… אז גם שאול ואיריס ידעו את זה ולדעתי גם בסביבת ראש הממשלה… המוטו שלי היה במערכת שביבי הורס את המפעל הציוני".
על רקע המתואר לעיל ניתן להבין עד כמה היה אתר וואלה בלתי אוהד בצמתים המכריעים; עד כמה ההיענות לפניות, לא רק שלא הייתה "הטבה חריגה", אלא שבאה לתקן עוולות, חלקן חמורות; ועד כמה לא הייתה כל סיבה שאצל ראש הממשלה תתגבש תודעה של "היענות חריגה".
שמאלני לא חייב להישאר שמאלני
הטענה לפיה הוכח כי "תודעת" ראש הממשלה הייתה שהוא זוכה למתת עקב "היענות חריגה מכל קנה מידה תקשורתי מקובל", נסתרת לא רק מן העובדה, כי ראש הממשלה היה זכאי לסבור שאתר שמאלני רשאי לא להיוותר אתר שמאלני ו"אנטי ביבי" לעד, לבטח אם בעליו סבור שמן הראוי שישקף נכונה יותר את עמדות בעליו ועמדות הציבור בכללו, אלא גם מן העובדה הפשוטה שרבות מן הפניות לא נענו כלל, ונדחו; מן העובדה שאין שחר לטענה כאילו האתר הפך כלי לשירות מאווייו של ראש הממשלה, והתנהל רק בהתאם לרצונותיו; ומן העובדה שכל מביט אובייקטיבי על אתר וואלה היה מגיע למסקנה כי אין מדובר באתר המעניק "סיקור אוהד" לראש הממשלה, ואפילו לא קרוב לכך. בוודאי ובוודאי שמבחינה סובייקטיבית, ראש הממשלה לא ראה – ולא הייתה סיבה שיראה – ב"וואלה" אתר הנעתר לו באופן חריג, אתר המעניק לו סיקור אוהד בכלל, או אתר המעניק לו סיקור אוהד במיוחד בפרט.
הציטוטים דלעיל לקוחים מהפרק "דיון בהיבטי הסיקור התקשורתי", מתוך המסמכים שהגישו עורכי הדין יוסי אשכנזי, ישראל וולנרמן ואור דיסקין ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט ב־22 באוקטובר 2019. מטבע הדברים, טרם ניתנה לאישים המוזכרים במסמך הזדמנות משפטית להגיב על האמירות וההשקפות המיוחסות להם.
