הוועדה שבלעדיה לא הייתה כאן מדינה

אין ישראלי שלא מכיר את קולו המאנפף של אוסוולדו ארניה הברזילאי, נשיא עצרת האו"ם בשנת 1947. לפני 72 שנה בדיוק הקריא ארניה מעל בימת העצרת בניו־יורק את שמות המדינות ואת עמדתן בהצבעה על תוכנית החלוקה, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. כאן בארץ האזינו בדריכות להתקדמות ההצבעה, מאפגניסטן המתנגדת דרך ארגנטינה הנמנעת ואוסטרליה התומכת, כשברקע ניצב רף של שני שלישים הדרוש כדי שההחלטה תעבור. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד, 10 נמנעות, סיאם נעדרת. המשמעות: הכרזה היסטורית על קבלת ההצעה לחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית.

ההצבעה הזכורה והאייקונית כל כך הייתה רק אקורד הסיום בעבודתה של ועדה אפורה למדי בת 11 חברים, שבלעדיה כל הטוב הזה לא היה מתרחש. אונסקו"פ (ועדת האו"ם המיוחדת לנושא פלסטין), שהוקמה רק חודשים אחדים קודם לכן, הביאה לעצרת האו"ם הצעת החלטה מגובשת וקוהרנטית בעלת משמעות דרמטית – וכלל לא מובנת מאליה. אבא אבן, ששימש בשעתו כאיש הקשר בין הוועדה לסוכנות היהודית, אמר בשנות התשעים כי "בתודעה ההיסטורית של העם הישראלי לא מייחסים משקל מספיק לאונסקו"פ (…) נקודת המפנה הייתה הוועדה ולאו דווקא העצרת. משהו חסר בתודעה ההיסטורית שלנו, שמקפחת את המעמד של אונסקו"פ שהיה בשקט, לא בתופים ובמחולות".

את החסר ההיסטורי־תודעתי הזה בא למלא כעת ד"ר אלעד בן־דרור, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. ספרו החדש "הדרך לכ"ט בנובמבר", שרואה אור השבוע (הוצאת יד יצחק בן־צבי), מספק גילויים מעניינים על שהתרחש בוועדה, מפריך כמה מהתזות ששלטו לגביה עד כה, ובעיקר משיב את כבודם האבוד של שבעת החברים שהכריעו לטובת הקמתה של מדינה יהודית.

"במשך כל השנים, ועד היום למעשה, ישנם שני נרטיבים שולטים בהתייחסות לוועדה", מסביר ד"ר בן־דרור. "באחד אוחז הצד הערבי והפלסטיני, ולפיו הייתה כאן קונספירציה חשאית, החלטה ידועה מראש שהאמריקנים בישלו מאחורי הקלעים. בשני מאמין הצד הציוני, ותמציתו היא שחברי הוועדה ערכו חקירת אמת, ועד מהרה נשבו בקסמי המפעל הציוני ושוכנעו לתמוך בחלוקה בגרסתה המתאימה לו. המחקר שלי מגלה ששני הנרטיבים שגויים. באמצעות בדיקת יומניהם האישיים של חברי הוועדה בתשע מדינות שונות ומסמכים רבים נוספים, מצאתי שכמה מהם היו מונחים לחלוטין על ידי ממשלותיהם – למשל נציגי אוסטרליה והולנד – ואחרים נהנו מעצמאות מלאה, כמו נציגי שבדיה וקנדה. שני אלה, אמיל סנדסטרום השבדי ששימש יו"ר הוועדה, ואיוון ראנד הקנדי, גם היו הדמויות החשובות ביותר באונסקו"פ והובילו אותה לכיוון החלטת החלוקה.

"הבריטים הבינו שהמשך הסטטוס־קוו בארץ שוחק אותם, ורצו לשנות את הכללים באמצעות ההודעה הדרמטית על העברת הסוגיה לאו"ם. הם האמינו שכל ועדה תבין עד מהרה כי ללא הנוכחות הבריטית, יתחולל בארץ מרחץ דמים. האו"ם וארה"ב יחרקו שן וישאירו אותם כאן כמבוגר אחראי, והפעם בתנאים מועדפים"

"בנוסף גיליתי משהו חשוב הרבה יותר: חלק מחברי הוועדה, בהובלתו של סנדסטרום, לא רצו להמליץ על חלוקה לשתי מדינות, אלא על הקמת מדינה יהודית בלבד וסיפוח שאר השטח לממלכת ירדן. יו"ר אונסקו"פ אף קיים מגעים סודיים עם המלך עבדאללה וקיבל את הסכמתו לרעיון. בסופו של דבר עמדה ההצעה הזו במרכז קרב איתנים בוועדה, ונגנזה תוך ניסיון של החברים לכסות על המחלוקת העזה. הם רצו להגיש לעצרת החלטה מוסכמת, הגם שלצידה הייתה דעת מיעוט פרו־ערבית שתמכה בהקמת מדינה אחת, דו־לאומית".

כשאיראן הייתה ניטרלית

ועדת אונסקו"פ נדרשה לפתור בזמן קצר במיוחד את אחת הבעיות האתניות־פוליטיות המסובכות בעולם, משוואה שהכילה בתוכה את הכיסופים הציוניים, את אימי השואה, את האוכלוסייה הערבית והיהודית בארץ ישראל, וגם את האינטרסים של המעצמות הגדולות בעולם. בארץ ישראל החזיקו אז כידוע הבריטים, שכבשו אותה במלחמת העולם הראשונה. בשנותיו הראשונות לא נשען השלטון הבריטי על החלטה בינלאומית כלשהי. רק בספטמבר 1923 העניק להם חבר הלאומים – הגרסה המוקדמת של האו"ם – את המנדט הרשמי לשלטון בתחומי הארץ. מדי תקופה קצובה היו נציגים בריטים מגיעים למשרדי חבר הלאומים בז'נבה כדי לאשרר את מעמדם כאן, בהליך פורמלי וכמעט אוטומטי.

הסדקים במנדט החלו לאחר השואה, כשהבריטים סירבו לאפשר לעקורים היהודים לעלות מאירופה לארץ. "ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לענייני ארץ ישראל", שהוקמה ב־1946, קבעה כי יש לתת באופן מיידי אישורי עלייה ל־100 אלף יהודים ממחנות העקורים, אולם הבריטים דחו את החלטתה. הדבר גרם למתח רב בין ארה"ב לבריטניה, והשפיע גם על הקשר הכלכלי בין שתי המדינות: הממלכה המאוחדת הייתה זקוקה נואשות להלוואה אמריקנית כדי להשתקם לאחר המלחמה המתישה, אך ממשל טרומן התנה זאת ביישום מסקנות הוועדה. כל זה הוביל את שר החוץ הבריטי ארנסט בווין להודיע במפתיע ב־18 בפברואר 1947 על העברת סוגיית ארץ ישראל לטיפולו של האו"ם, החל מהמושב הבא של העצרת הכללית, שעמד להתקיים בספטמבר.

מה באמת רצתה בריטניה שיקרה? על כך חלוקות הדעות. "קודם כול, צריך לשים לב שהבריטים לא החזירו את המנדט", אומר ד"ר בן־דרור. "הם הביאו בפני האו"ם את שאלת עתידה הפוליטי של הארץ, וביקשו ממנו לומר מה עליהם לעשות. מה שכן, הצעד הזה בהחלט היה מפתיע. גישה אחת אומרת שהבריטים הבינו שלא יוכלו לצאת מהתסבוכות שאליהן נקלעו אחרי מלחמת העולם, לא רק בארץ ישראל אלא בכל רחבי האימפריה ההולכת ומתפוררת, והם צריכים להתחיל לקפל את עצמם. גישה אחרת אומרת שהמטרה הסופית שלהם הייתה דווקא להישאר בארץ ישראל, אבל הם הבינו שהמשך הסטטוס־קוו שוחק אותם, ורצו לשנות את הכללים באמצעות ההודעה הדרמטית. הם האמינו שכל ועדה שתקום ותבחן את הנושא, תבין עד מהרה כי ללא הנוכחות הבריטית יתחולל בארץ מרחץ דמים. האו"ם, כארגון חלש שזה עתה הוקם, וארה"ב, שלא מוכנה לשלוח לאזור ולו חייל אחד – יחרקו שן וישאירו כאן את הבריטים כמבוגר אחראי, והפעם בתנאים מועדפים".

מה היה המניע שלהם להישאר?

"היו להם אינטרסים כמו הקרבה לתעלת סואץ, לנפט, והרצון להחזיק בסיס גיאו־אסטרטגי במזרח התיכון. לכאורה, התשובה לשאלה מה הייתה שאיפתם האמיתית, אמורה לצוץ די בבירור מהפרוטוקולים של דיוני הפרלמנט הבריטי, שכולם גלויים כיום. חיפשתי שם ומצאתי ששתי המגמות פעמו בקרב הבריטים. הרוב רצה לעזוב את האזור, אבל היו בהחלט גורמים שרצו להישאר עם יתד אסטרטגי בארץ ישראל. בווין עצמו רצה לתמרן את העניינים כך שבסופו של דבר יישאר להם כאן מאחז, אבל כידוע הוא לא הצליח".

"בוועדה היה קוטב פרו־ציוני ברור – נציגי אורוגוואי וגואטמלה. איראן והודו היו בקוטב הפרו־ערבי, אם כי הנציג האיראני הפתיע כשפלט בפני סגנו – 'איזה חמורים הם הערבים. הארץ כל כך יפה ואפשר לפתח אותה, אילו ניתנה כולה ליהודים הם היו הופכים אותה לאירופה'"

תוכניתו של בווין כשלה כשהאו"ם הקים את הוועדה שתגרום מפנה דרמטי בהיסטוריה היהודית, וגם בזו העולמית. ב־28 באפריל 1947 נפתח מושב מיוחד של עצרת האו"ם, במטרה "להקים ולתדרך ועדה מיוחדת לעניין פלסטין, שתכין הצעה לדיוניה של העצרת הרגילה". מדינות ערב הצליחו להוסיף הצעה משלהן – לדלג על שלב החקירה, ולדון מיד בביטול המנדט ובהקמתה של מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל. אחרי דיון ארוך שכלל קרבות דיפלומטיים רבים, הוסכם על הקמתה של ועדה בת 11 חברים, שלא תכלול נציגים מהמעצמות אלא רק ממדינות ניטרליות: אוסטרליה, אורוגוואי, איראן (שכמובן עוד לא הייתה תחת שלטון האייתוללות), גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושבדיה. היום שבו ננעל המושב, והוועדה החלה את חייה הקצרים אך המשמעותיים, היה 14 במאי 1947. שנה בדיוק לאחר מכן יהפוך התאריך הזה לסמלי מאין כמוהו.

האמריקנים על הגדר

קצב הפעילות של הוועדה היה מהיר ביותר. ישיבתה הראשונה התקיימה ב־26 במאי, בלייק־סקסס שבמדינת ניו־יורק. לארץ ישראל הגיעו חבריה ב־16 ביוני. הם שהו כאן ארבעים יום וארבעים לילה, ואז עברו לז'נבה לדיונים סופיים וקבלת החלטות. ב־31 באוגוסט התקיים מעמד החתימה על מסקנות הוועדה ב"בית קדימה" בירושלים. היו אלו שלושה חודשים וחמישה ימים של עבודה מאומצת, אפורה רוב הזמן, תחת לחץ כבד מכל צד אפשרי. "את ההחלטה ההיסטורית הזו קיבלו בני אדם, ולכן צריך לנבור בקורות החיים של כל אחד ואחד מהם כדי להבין את הלך המחשבה שלו", אומר בן־דרור. "אחרי שנכנסתי לתוך המחקר הזה, הבנתי שכדי שהוא יהיה רציני, אני חייב להגיע לא רק למסמכי האו"ם אלא גם למסמכים האישיים. כך אוכל לבדוק בעיקר שני דברים – האם הנציג היה עצמאי או שהוונחה על ידי ממשלתו; והאם הביא עמו דעה מוקדמת על הסכסוך או לא.

"מתברר שבוועדה היה קוטב פרו־ציוני ברור – נציגי אורוגוואי וגואטמלה, שקיבלו הוראות ברוח זו מממשלותיהם. איראן והודו היו בקוטב הפרו־ערבי, אם כי הנציג האיראני הפתיע כשפלט בפני סגנו – 'איזה חמורים הם הערבים. הארץ כל כך יפה ואפשר לפתח אותה, אילו ניתנה כולה ליהודים הם היו הופכים אותה לאירופה'. הוא לא ידע שלצידו נמצא סוכן של הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, שמבין את השפה הפרסית.

"שני הנציגים העצמאיים ביותר היו כאמור ראנד הקנדי וסנדסטרום השבדי. ראנד הגיע מראש עם נטייה פרו־ציונית, ואילו המקרה של סנדסטרום מורכב יותר: הוא מגיע עם מחויבות עזה לבריטים, שאני עדיין לא יודע מה המניע שלה, אבל היא נמשכת לאורך חייו. כשהוא קולט שהבריטים לא מעוניינים להיות פה, הוא פועל למימוש רצונם באמצעות פתרון רדיקלי, שמבחינתו הוא גם היחיד הריאלי. ברור שהערבים לא ישתפו פעולה עם שום הצעה מלבד מדינה ערבית, אומר סנדסטרום, ולכן אין טעם לבנות מודלים אוטופיים של חלוקה, כמו שתי מדינות שיש להן מערכות משותפות. במקום זאת הוא דוחף להקמת מדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, בעוד שאר השטח יסופח לעבר הירדן, למלך עבדאללה. הוא אפילו מקים ערוץ קשר חשאי עם הירדנים, שמביעים הסכמה למהלך. אבל סנדסטרום מפסיד, והגישה שמתקבלת היא זו של ראנד, בדמות הצעת החלוקה שכולנו מכירים".

בסופו של דבר, ההצעה של סנדסטרום היא זו שהתגשמה במציאות – אבל רק לאחר מלחמה קשה, שבה שטח המדינה היהודית גדל בשליש לעומת תוכנית החלוקה, ומאות אלפי ערבים הפכו לפליטים. מה גרם לחברי הוועדה לדחות מכול וכול את העמדה שלו?

"עד 1948 לא היה ברור לגמרי שפרויקט המדינה היהודית נידון למלחמות תמידיות. הרעיון של סנדסטרום היה לנטרל את האיבה באמצעות שיתוף פעולה כלכלי בין עבר הירדן למדינה היהודית. הוא חשב שכך הכול יהיה בסדר. סנדסטרום היה גם זה שנתן את הפתרון לבעיה אחרת. בשלב הזה, כולם במערב היו פחות או יותר בעד הקמת מדינה יהודית, אבל אז מגיעים לתכל'ס – מי יגן עליה ממלחמה ומפלישה ערבית? לשאלה הזו אין תשובה. ברית המועצות כמובן מוכנה לשלוח לאזור חיילים, זה החלום שלה, אבל האמריקנים חוששים בדיוק מזה. הם לא רוצים דריסת רגל סובייטית מצד אחד, ולא רוצים להיגרר בעצמם לאזור מצד שני. כאן נכנס שוב סנדסטרום לתמונה ואומר שגם בלי האו"ם, ליהודים יש כוחות לוחמים מאורגנים – אצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח. הם כבר יגנו בעצמם על המדינה שיקימו".

ביקור הוועדה בארץ ישראל היה קריטי למסקנותיה. הערבים שגו קשות כאשר למעשה החרימו אותה, והשאירו את הבמה כולה ליהודים – ואלה הציגו את הישגיהם הרבים בהקמת מנגנוני "המדינה שבדרך". במקרים אחדים הועמדו חברי הוועדה במבוכה של ממש, כאשר ראשי עיריות ומוסדות ערביים שונים התחמקו ברגע האחרון מלקבלם למפגשים שתואמו מראש. ארוחות צהריים שהתבטלו במפתיע אילצו את האורחים הנכבדים לשבת לבדם בחדרים ריקים ולהסתפק בכריכים. אולם מעבר לכך, גם ממה שהספיקו חברי אונסקו"פ לראות בצד הערבי, הם לא רוו נחת בלשון המעטה. בספרו כותב ד"ר בן־דרור כי "מעבר למסקנות העגומות על הסיכויים לדו־קיום משותף ליהודים וערבים, הרושם שעלה מההיכרות עם הישגיו של המגזר הערבי היה שלילי ומאכזב. מהתמונה הלא מחמיאה שהצטיירה עלה כי החברה הפלסטינית נמצאת בפיגור, ובוודאי לא תוכל לעמוד ברשות עצמה".

אם לא די כך, ב־18 ביולי 1947, בדיוק בעת ביקורה של הוועדה בארץ, הגיעה לנמל חיפה אניית המעפילים אקסודוס. הספינה החבולה והמרופטת, שעל סיפונה עשרות פצועים הזקוקים לטיפול, הייתה מראה מעורר רחמים. חברי הוועדה קיבלו הדגמה חיה לשרירות הלב הבריטית, והרושם היה עצום. שניים מחברי הוועדה שנכחו במקום אמרו כי הם המומים. היו"ר סנדסטרום אף קבע כי ללא אירוע זה, חקירת הוועדה לא הייתה שלמה.

מאוחר יותר טענו היסטוריונים ערבים כי הגעתה של אקסודוס לחיפה בדיוק בתזמון הזה הייתה תרגיל ציוני מבוים. אולם בדיקה שערך ד"ר בן־דרור העלתה כי העוסקים במלאכת אקסודוס החלו בהכנות חודשים לפני הקמת אונסקו"פ, וכלל לא היו מודעים לקיומו של תאריך יעד כלשהו הקשור לדיוני האו"ם. כך או כך, אין ספק כי היה זה אירוע בעל משקל סגולי, שתרם לא מעט להחלטת הוועדה, כחודש לאחר מכן.

פצעים, ונשיקות

כשחברי הוועדה מגיעים לדיונים בז'נבה, מתחילה המערכה האמיתית. בן־דרור: "עד לאותו רגע, הנציגים לא דיברו ביניהם על המלצותיהם. כשהדבר סוף־סוף קורה, מתברר כי ישנו מחנה של שבעה־שמונה נציגים התומכים בהקמת מדינה יהודית, ומחנה בן שלושה חברים שמתנגדים לכך נחרצות. נציג אוסטרליה ישב על הגדר. סגנו של סנדסטרום, פאול מוהן השבדי, מנסה לשרטט מפות שמתוכן תצא החלוקה הנכספת. הוא משרטט למעלה משלושים כאלה, שאף אחת מהן לא זוכה אפילו להסכמה של שניים מחברי הוועדה. בסופו של דבר מצליח היו"ר לכנס את התומכים למפה האחת המוכרת לנו, שהיא פרו־ציונית לגמרי".

יהיו שיטענו שהתוכנית הזו אינה ציונית כלל. הרי אבא אבן אמר על הגבולות הרחבים בהרבה שנקבעו בסוף מלחמת השחרור, כי אלה "גבולות אושוויץ".

"אכן רבים קופצים ומוחים כשאני אומר שהיה זה פתרון פרו־ציוני. ונכון שיחסית להצהרת בלפור, הוועדה צמצמה את השטח המיועד למדינה היהודית. אבל ההצהרה ההיא הייתה אוטופית, ופה היה משהו מעשי. צריך גם לזכור את הנסיבות ב־1947: הבריטים נסוגים בהתמדה מהרעיונות הציוניים שלהם, ועדת פיל מ־1937 כבר הציעה מדינה יהודית על פחות מעשרים אחוז משטח ארץ ישראל המערבית – והנה נכנס גורם לא ציוני שנותן לציונות את ההצעה הנדיבה ביותר אי פעם. אונסקו"פ המליצה לתת ליהודים 62 אחוזים מהשטח, כמעט שני שלישים, וזאת בעוד מספרם היווה רק שליש מתושבי הארץ כולה – 600 אלף לעומת 1.2 מיליון ערבים".

השיפור העיקרי לעומת תוכניות קודמות היה הענקת הנגב למדינה היהודית.

"נכון. חברי הוועדה התפעלו מאוד מהיכולת הציונית בנגב, כפי שהשתקפו בהקמת '11 הנקודות' ב־1946, אבל היה כאן גם רמז עבה לגבי מחשבתם על המדינה היהודית העתידית. הם לא רצו לקבוע שזו תהיה מדינתם של כל יהודי תבל, כי חששו מהשלכות כמו הגירה המונית ממדינות ערב – מה שבסופו של דבר אכן קרה – אבל הקצאת השטח באופן חסר פרופורציה למצב האוכלוסייה הנתון אז בארץ ישראל, רמזה בהחלט שזו המטרה".

הוועדה מתכנסת אט־אט לכיוון הקמת מדינה יהודית, אבל מחלוקת עזה שפורצת בין החברים כמעט וטורפת את התוכנית כולה. "כל חברי הוועדה שתמכו בחלוקה, הבינו באותו שלב שני דברים: שלפלסטינים אין יכולת קיום עצמאית, ושמדינה יהודית חייבת לקום. היישוב היהודי היה כבר 'מדינה שבדרך', רק תן להם לגזור את הסרט ויש מדינה. הערבים בארץ לעומת זאת נסמכו על הבריטים במאה אחוז. הבריטים ילכו, הם יקרסו. איך האו"ם יכול לתת יד לדבר כזה? הפתרון שהציע ראנד, ושהתקבל בסופו של דבר, הוא הקמת שתי מדינות שיש ביניהן אחדות כלכלית. במילים אחרות: המדינה הערבית נסמכת על גבה של המדינה היהודית. בתוך האחדות הזו ישנו גם חשבון שנתי שקובע כי אם מדינה אחת הרוויחה יותר מהשנייה, היא תעביר לה את ההפרש. חברי הוועדה שתמכו ברעיון ידעו שהציונים יעשו הכול כדי לקבל מדינה, ולכן יהיו מוכנים לחיות גם עם הסדר שכזה.

"השיטה השנייה לפתור את בעיית ערביי ארץ ישראל, ושאליה כאמור דחף סנדסטרום, היא להעמיס אותם על הירדנים. המלך עבדאללה הוכיח את הרצינות שלו כמנהיג, ואף העביר בחשאי מסרים על רצונו בהסדר כזה. לרשותו גם עמד כבר הצבא החזק באזור, הלגיון הירדני".

הוועדה ממשיכה בדיוניה, ללא יכולת להגיע להכרעה בין הגישות. 11 יום בלבד לפני המועד שנקבע להגשת הדו"ח, מדווח קצין הקישור הבריטי כי איש מחברי הוועדה פרט ליו"ר אינו מאמין כי המשימה תושלם בזמן. "היו בעיות לא פשוטות עם ההצעה של סנדסטרום", אומר ד"ר בן־דרור, "מ־1946 ירדן היא מדינה עצמאית, גם אם לא מוכרת באו"ם, ולא היה ברור אם אפשר בכלל להכניס אותה לקלחת הזו. בנוסף, לכמה מהנציגים היה מאוד לא נוח מבחינה נפשית עם מה שמייעדים לערביי ארץ ישראל – כלומר, לא מדינה עצמאית אלא סיפוח למדינה ערבית קיימת. ובכל מקרה, נשארה הבעיה של המיעוט הערבי העצום שימשיך להתקיים בתוך המדינה היהודית. בסופו של דבר רובם ברחו במלחמת השחרור, אבל זו כמובן לא הייתה התמונה בזמן דיוני הוועדה. בחיפה גרים אז 70 אלף יהודים ו־70 אלף ערבים. עוד 70 אלף ערבים חיים ביפו. זה נראה היה בלתי פתיר.

"בסופו של דבר תומכי החלוקה הבינו כי הם חייבים להגיע לאו"ם עם תוכנית אחת ברורה. סנדסטרום עוד עשה מאמץ אחרון, וניסה להביא לוועדה תחת מעטה חשאיות נציג בריטי שיסביר עד כמה תוכנית הסיפוח לעבר הירדן היא חכמה ותמנע מלחמה. אבל בסופו של דבר הנציג השבדי התקפל, ותוכניתו של ראנד התקבלה סופית".

"למוהן היו כמה עקרונות בשרטוט המפה, על אחד מהם הוא הותקף מאוד – ההתעקשות שלא יהיו מובלעות. היה חשוב לו עיקרון הפשטות, והוא לא הסכים למובלעת ערבית ביפו למשל, ואת נהריה הוא שם במדינה הערבית למרות הלחצים לספח אותה למדינה היהודית"

מפה ששרטט מוהן הראתה את השטח שיוקצה למדינה היהודית העתידית: הנגב, מישור החוף והשפלה, הגליל המזרחי והעמקים כולל הכנרת. תוכנית המדינה הערבית כללה את הגליל המערבי, יהודה ושומרון ורצועת עזה. ירושלים נועדה לעבור לשליטה בינלאומית. בין שתי המדינות תוכננו שלוש נקודות מפגש שכונו "נקודות נשיקה" (kiss points), במטרה ליצור רצף טריטוריאלי לכל אחת מהמדינות מחד גיסא, ולהקטין למינימום את החיכוך בין הצדדים מאידך גיסא. "שתי המדינות נועדו להיות מחוברות במנגנון כלכלי אחד, מטבע אחד ופרויקטים משותפים בכל התחומים האזרחיים. ראייתו האופטימית של ראנד הובילה את הפתרון הזה, לעומת הפסימיות של סנדסטרום, שכמובן הוכיחה את עצמה יום לאחר ההצבעה באו"ם, כשנפתחה מלחמת העצמאות. ראנד האמין בדו־קיום ובמעורבות פעילה של האו"ם למשך תקופה, עד שהמציאות היומיומית תיכנס לתלם ושתי המדינות יחיו בשלום זו לצד זו".

ואז ההצעה מגיעה לאו"ם?

"לא. באמצע הייתה עוד ועדה אד־הוק שדנה בנושא, והחליטה להוסיף למדינה הערבית שבעה אחוזים מהשטח. תוכנית החלוקה שאושרה לבסוף, נתנה 55 אחוזים מהשטח ליהודים, ו־45 אחוזים לערבים".

הסוס היהודי מנצח

למרבה ההפתעה, גם ברית המועצות תמכה בהצעת אונסקו"פ, הגם שהיה ברור כי החלטת החלוקה מובלת על ידי מדינות המערב. "ברית המועצות היא הסיפור הגדול של ההצבעה", אומר בן־דרור. "נראה שעוד לפני הקמת הוועדה סטלין החליט לתמוך במדינה יהודית, בעיקר מתוך רצון לראות את הבריטים מתפנים מכאן. הסובייטים, שהלכו כל הזמן עם הצד הערבי, בנושא הזה הבינו שהיהודים הם הסוס המנצח, והעבירו את ההימור לכיוון שלהם. המחשבה הרוסית הייתה – אולי תפרוץ מלחמה ויזמינו אותנו להיכנס לשם, אולי לא, אבל קודם כול שהבריטים יצאו. וכאן צריך לזכור משהו חשוב: במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, את הגב המדיני והצבאי למדינת ישראל הצעירה נתנה ברית המועצות, לא ארצות הברית. הם רצו לוודא שהמדינה הזו קמה. אחרי הסכמי שביתת הנשק המצב השתנה, אבל בתקופה הכי רגישה, כשישראל הייתה במלחמת הישרדות, הגב החזק במועצת הביטחון היה סובייטי.

"נכון שברוב הפעמים המעצמות מחליטות בעצמן מה טוב להן, ולא זקוקות להחלטה של ועדה כזו או אחרת. ובכל זאת, אין ספק שאונסקו"פ היא שגרמה לעגלה להתחיל להתגלגל בכיוון מסוים, וכך הרוסים, שעד אז היססו, קפצו סופית על העגלה הזו. כלומר, גלגל השיניים הקטן והחלש של הוועדה הפעיל את הגלגלים הגדולים, ואפשר לברית המועצות לתמוך בהצבעה בהקמת מדינה יהודית".

אילו שורטטה מפה אחרת, פחות פרו־ציונית, יכול להיות שהערבים היו מוכנים לקבל אותה?

"אני לא חושב שהמפה שינתה משהו. הרי הערבים התנגדו גם כשוועדת פיל הציעה לתת ליהודים עשרים אחוזים בלבד.

"למוהן היו כמה עקרונות בשרטוט המפה", מוסיף בן־דרור. "על אחד מהם הוא הותקף מאוד – ההתעקשות שלא יהיו מובלעות. היה חשוב לו עיקרון הפשטות, והוא לא הסכים למובלעת ערבית ביפו למשל, ואת נהריה הוא שם במדינה הערבית למרות הלחצים לספח אותה למדינה היהודית. מוהן מצוטט כאומר על היקים שגרו בנהריה כי 'היהודים הגרמנים האלה ממילא חיים בתוך עצמם, יש להם קהילה משלהם והם יחיו בין כך ובין כך'. מתוך זה רואים גם את הירידה שלו לרזולוציה של עדוֹת בתוך היהודים, והרצינות שבה ביצע את עבודתו".

ואילו הערבים היו אומרים כן למפה שלו, מדינה יהודית בגבולות האלה הייתה בת־קיימא?

"אני חושב שכן. תוך כדי המלחמה הגיעו המוני עולים, בעיקר ממדינות ערב, ומהר מאוד מספר היהודים עבר את המיליון. אני סבור שהמדינה הייתה מצליחה לקלוט עולים, לשרוד ולשגשג גם בגבולות החלוקה".

מה היה תפקידם של חברי הוועדה מדי אחרי ההצבעה בכ"ט בנובמבר, כשכאן פרצה מלחמה?

"חלקם גויסו מיד למשימות אחרות, בעיקר דרג הפקידים. אחרים המשיכו לעבוד על נושא ארץ ישראל עד אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק. הציוות שלהם לנושא הזה נמשך עד סוף 1949, ואפילו אחרי.

"מוהן המשיך לחיות כאן, והפך למומחה לענייני ירושלים. החלטת אונסקו"פ על בנאום ירושלים לא ירדה כל כך מהר מעל הפרק מבחינת האו"ם. ב־1949 עוד עברה החלטה שמאשררת את המעמד הבינלאומי של העיר, אך המציאות גרמה לכך שהדבר לא יתרחש".

במבחן המציאות, הוועדה הזו נכשלה ברוב סעיפי התוכנית שלה: אין שתי מדינות, אין אחדות כלכלית, אין "נקודות נשיקה" ואין בִּנאום של ירושלים. אונסקו"פ אמנם הביאה להקמת מדינה יהודית, אבל זהו.

"מרגע שרוב חברי הוועדה גיבשו את דעתם בעד הקמת מדינה יהודית – וכאמור, בניגוד לנרטיב הערבי, הדבר לא תוזמר מראש – זה היה העוגן של התוכנית כולה. השאר היו ניואנסים. לכן אני לא חושב שמדובר בכישלון, בטח לא כישלון גמור. מתוך תסבוכת בינלאומית היא הצליחה לטוות מדינה יהודית על רוב השטח שבין הנהר לים – וזהו הישג אדיר.

"נכון שמה שהביא בסופו של דבר את המדינה הייתה המלחמה, לא ההחלטה. אבל בוא נחשוב מה היה קורה אילו הוועדה הייתה מחליטה על פדרציה יהודית־ערבית, או שהיא לא הייתה מגיעה לתוכנית מוסכמת והעניין היה חוזר לאו"ם. במצב כזה, הבריטים היו פשוט עוזבים, היהודים מקימים מדינה והערבים נלחמים. לכאורה זה לא שונה ממה שקרה במציאות, אבל מדינה יהודית כזו הייתה מצורעת, כיוון שלא קמה על בסיס הסכמה של מדינות העולם. וזה הדבר החשוב והעקרוני של הצבעת כ"ט בנובמבר והוועדה שקדמה לה. גם כשכבר ברור מה יהיו התוצאות והמחירים – עצרת האו"ם מחליטה שזה מה שצריך להיות. אל יקל הדבר בעינינו.

"עזמי בשארה כתב שמדינת ישראל היא 'השוד המזוין המוצלח ביותר בהיסטוריה המודרנית של העמים'. אבל העובדה שמדינות העולם ישבו, חשבו, שמעו את כל הטיעונים והחליטו שתקום כאן מדינה יהודית – זה מה ששומט את הטיעון שלו ושל דומיו. ואת הדבר הזה יצרה הוועדה. ההצבעה באו"ם היא דרמטית מאוד, והוועדה לעומתה אפורה, אבל האפרוריות הזו היא שהעניקה למדינת ישראל את הבסיס המוסרי שלה. בלי אותה החלטה מגובשת שהיא הגישה, סביר מאוד להניח שמדינת ישראל פשוט לא הייתה קמה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il