בלי להותיר עקבות: האם נמרים עדיין חיים בארץ?

"השעה שש בבוקר. במשדר שומעים את חומיבבה ואת שלומציון ביחד. צבוע נראה הולך מתחת למצוק, מעליו יושבים שלושה נמרים. בשעה 6:19, חומיבבה עולה לכיוון שלומציון. הגור מאחורי שלומציון. חומיבבה מאיימת על שלומציון בקפיצה לעברה. חומיבבה מועדת ומפילה אבנים מהמצוק. הגור בורח אחורה. חומיבבה עולה, ושלומציון והגור ממשיכים לנוע על קו הצפית לכיוון נחל ערוגות. חומיבבה ממשיכה ללכת אחריהם, כאילו מוציאה אותם מהשטח. המרחק ביניהם משתנה. חומיבבה ממשיכה ללכת מעל הצפית, קופצת ועוברת מפל בקפיצה גדולה. היא מהלכת לפני שלומציון והגור במפל נמוך. כולם ממשיכים בתנועה מעל הצפית לכיוון נחל ערוגות".

צלם הטבע אייל ברטוב מקריא מתוך פנקס מהוה, שליווה אותו כשיצא לתצפיות על הנמרים במדבר יהודה. הדפים מתעדים את מפגשיו איתם, לצד נתוני טביעת הרגל של כל אחד מהפרטים. כשאני שואלת אותו מה הוא ועמיתיו לסיורים הללו חשו במחיצתם של החתולים הטורפים, ברטוב משיב: "אושר גדול. התרגשנו מאוד לראות אותם, אם כי במהלך הזמן אתה קצת מתרגל. יום אחד לקחתי חוקר ציפורים ידוע לעין פשחה וצפינו בנמר. אחרי רבע שעה אותו חוקר שומע ציוץ, והוא עוזב את הנמר ורץ לראות איזה דרור הירדן. כי הוא כבר היה באפריקה, וראה המון נמרים. הסתכלתי עליו בכזה בוז – יש כאן נמר! מה אתה מתעניין בדברים אחרים?!

"גם כששמענו את השאגות של הנמרים, לא פחדנו מהם בכלל ולא חשבנו שהם מסוכנים. שנים לאחר מכן, בתום הרצאה שבה ציינתי שהנמרים לא פוגעים בבני אדם, אישה אחת לקחה אותי הצידה וסיפרה לי שהיא מדרום־אפריקה והיא ראתה במו עיניה איך נמר תופס תינוק ונעלם איתו בסבך. אבל צריך לזכור שהנמרים שם שוקלים בערך 80 קילו, יותר מפי שניים מהנמר הממוצע כאן. זה משהו אחר לגמרי, וגם הסיטואציה היא אחרת. בעלי חיים באזורים שונים בעולם מתנהגים בצורה מאוד שונה. עכשיו אני עובד בקוטב הצפוני, ושם דובי הקוטב הם טורפי אדם, ואילו בקנדה הם הרבה פחות מסוכנים. זה תלוי בהמון משתנים – התנהגות, ניסיון העבר של בעלי חיים, היקפי הציד ועוד".

העתיד הארצישראלי שראה ברטוב בשנות השמונים היה ורוד, או ליתר דיוק צהוב־מנומר. "הרגשנו שאנחנו מלכי העולם, נסיכי המדבר. האמנו בתמימות שכל מדינת ישראל תהפוך לגן עדן של טבע, השמורות יגדלו ובעלי החיים ישגשגו. כמו שקומוניסטים חושבים שכל העולם יאחז יום אחד בדעותיהם – זה גם היה הלך הרוח ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע. באותם ימים התחילו להשיב לטבע את הפראים והיחמורים, והכול נראה זוהר. לא העלינו על דעתנו שאנחנו רואים בעצם את סופו של עידן".

ככל שנוקפות השנים, הולכת וגוברת ההערכה כי עידן הנמרים בארץ ישראל אכן תם ונשלם. מזה תקופה ארוכה לא סופקה אף עדות ברורה לקיומם. אך לרגע אחד, לפני כחודש, התעוררה התקווה שהנמרים עדיין כאן, ממש מתחת לאפנו. סייר הביטחון של יישובי גוש שילה שבחבל בנימין דיווח כי ראה נמר, שאף נקלט במצלמת אבטחה. כשאני משוחחת איתו השבוע, מתברר כי בינתיים הגיעה אליו עדות נוספת: "קרובת משפחה שלי הגיעה אליי נרגשת, והראתה לי סרטון שהיא צילמה, של משהו מקפץ בין הסלעים. היא אמרה שזאת החיה הכי גדולה שהיא ראתה בטבע אי פעם. ומה שמוזר במיוחד – זה היה בשעות היום".

כשהיה כבר זקן והפסיק לפחד מבני אדם, החליט הנמר משיח לטעום את החתול של משפחת דומוש ממדרשת שדה־בוקר. ארתור דומוש, רדום למחצה, תפס את משיח בעורפו, והצליח להכניס אותו לתוך פח גדול. בנו של ארתור התעורר ואמר: "יו, נמר! אפשר ללטף אותו?". מאז מופיע הסיפור ההירואי על כרטיס הביקור של האב

הוא עצמו, כשראה לראשונה את החיה שנקלטה במצלמת האבטחה שלו, לא חשב שמדובר בנמר. "אין כאן נמרים, לפי מה שאני יודע. אולי זה חתול ביצות גדול. ברשות הטבע והגנים אמרו לי שיכול להיות שזה קרקל, ובמצלמה התרמית לא רואים את האוזניים הגדולות שלו, כי הן קרות. אני לא חשבתי על זה יותר מדי, עד שבמשפחה שלי התלהבו והפיצו, וזה התחיל לתפוס תאוצה. בעיקרון יש לנמרים הרבה מה לאכול באזור. אולי זה נמר שברח מגן חיות ברמאללה או בג'נין, ויודע להסתדר בטבע שלנו".

מצפייה בסרטון הקצר קשה לקבוע במה באמת מדובר. "אין שום קנה מידה שמאפשר להגיד אם זה נמר או חתול", אומר ד"ר בני שלמון, מי ששימש מנהל מרכז המידע של יונקים בחברה להגנת הטבע, והאקולוג של רט"ג אילת. "צורת ההליכה נראית נמרית, אבל לבעל החיים הזה חסר הדבר הכי חשוב: כשנמר הולך בשטח פתוח, הזנב שלו מתוח אחורה והקצה משוך כלפי מעלה. לחיה הזו לא היה זנב, לכן לא הייתי אומר שמדובר בנמר".

אילו עדיין היו בארץ נמרים, היכן היית מצפה למצוא אותם?
"כשמין הולך ונכחד הוא נסוג למקום הטוב ביותר בשטח, הקל ביותר להישרדות. במקרה שלנו זה נחל ערוגות ונחל דוד. בכל בוקר פקחים פותחים את השמורה הזו ועושים סיור, וכבר שנים שהם לא דיווחו על גללים או חפירות שמשאירים הנמרים כדי לסמן את השטח שלהם. אז נראה שאין".

חברבורות על האוכף

הנמר שהסתובב כאן בארץ ומילא בחלומות ופחדים את דמיונם של המטיילים במדבר יהודה, הוא למעשה הקטן שבנמרי העולם. שמו הרשמי הוא "נמר המדבר" (Panthera pardus nimer), תת־מין שמוגדר מזה עשרות שנים כ"נתון בסכנת הכחדה חמורה". ככל הנראה נותרו ממנו בסך הכול 200־250 פרטים, רובם הגדול בתימן, עומאן וערב הסעודית. הנמר הזכר שוקל 40 קילו, כמו דוגמנית ממוצעת, והנקבה – 25 בלבד. גבם של נמרי המדבר צהוב־חום, מנוקד בחברבורות בדוגמת ורד, מה שמעניק להם הסוואה מדברית מצוינת וגם יופי מהמם חושים. זנבו של הנמר ארוך מאוד, לעיתים עד פי אחד וחצי מגופו. כשהוא פוסע בין הסלעים בחתוליות מלכותית שאננה, הוא מרים את זנבו כך שצידו הלבן נחשף.

נמרנו המדברי אינו היחיד שהסתובב במרחב: בצפון הארץ הידס בן דודו, הנמר האנטולי, שנכחד כנראה בשנות השישים – אם כי יש המוכנים להישבע כי ראו אותו ברמת הגולן ממש לאחרונה. עוד שני תתי־מינים מלכו בארץ: נמר סינַי, הבהיר מבני משפחתו, נכחד כליל מהעולם בשנות השישים בעקבות ציד פרוע; והנמר הפרסי, שגדול כמעט פי שניים מנמרנו, מה שלא עזר לו לשרוד מול הציידים.

מכיוון שהנמר שלנו קטן, הוא יטרוף בעיקר חיות קטנות – ארנבות, שפני סלע, חתולים וחוגלות – אך גם יעלים נמצאים בתפריט. הוא מנהל חיים של צייד לילה בודד, ומשיג את מזונו בשיטת המארב וההתגנבות. תוחלת החיים שלו בטבע עומדת על כ־18 שנה, ויש חוקרים שמעריכים אותה ב־12 עד 15 שנה בלבד. מדי פעם ייפגשו ברחבי המדבר נמר ונמרה, מה שיוביל להריון שאורכו שלושה חודשים ולהמלטה של גור אחד או שניים, במשקל של חצי קילו לערך.

הנמרה היא אם יחידנית שלא זזה מילדיה בעשרת הימים שאחרי ההמלטה. בשבוע הראשון לחייהם הגורים עיוורים לחלוטין, וגם כשעיניהם נפקחות, הם עדיין לא יכולים לצאת לשחק בחוץ: האם ההיסטרית מחביאה אותם במאורה עוד חודש וחצי. רק אז הם בשלים להתלוות אליה למסעות הציד ולבילוי בחיק הטבע, העיקר שלא יתלוננו שלא לוקחים אותם לשום מקום.

הראשון שחקר לעומקה את אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה היה הזואולוג גיורא אילני ז"ל, מראשוני רשות שמורות הטבע, ומי שזכה לכינוי "איש הנמרים". עד לפרויקט שלו, לא רבים היו מודעים בכלל לקיומם של נמרים באזור. מחקרו של אילני, שהתפרס על השנים 1978 עד 1990, היה הממושך מסוגו בעולם, אך תוצאותיו לא פורסמו. אילני מצא וסימן כתריסר פרטים – וזהו ככל הנראה המקסימום שמסוגל תא השטח של מדבר יהודה להכיל, שכן תחום המחיה של נמר זכר יחיד משתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים, כשבתוך הטריטוריה הזו יכולות לגור גם כמה נקבות.

אילני לכד כל נמר בתורו, שקל ותיעד אותו, הצמיד אליו משדר רדיו ושחרר אותו לטבע – לא לפני שהעניק לו שם: הזכרים הורדוס, אמרפל, משיח, חריתון וכתושיון, והנקבות שלומציון, בבתא, אניגמה, חומיבבה, תיהמת, צרויה, עתר, רישת וציה. אוכלוסיית הנמרים, שהייתה באותן שנים במגמת גידול, התפשטה גם צפונה ודרומה ממדבר יהודה. בתחילת שנות השמונים הם נצפו בהרי אילת, וב־1985 דווח על זוג נמרים שמשוטטים בוואדי עוג'ה בשומרון, כשבמקביל הגיעו דיווחים מצד בדווים באזור על גדיים שנטרפו.

גיורא אילני היה זה שהכיר לאייל ברטוב את הנמרים. "עבדתי כמדריך בבית ספר שדה עין גדי, ופגשתי שם את אילני, שראה את תשוקתי לעזור במחקר הנמרים", מספר הצלם. "יחד עם עוד שישה חוקרים ומתנדבים יצאנו לתצפיות. פגשתי אישית כל נמר בשטח שלו, מהדרג'ה ועד המכתש הקטן. יש לי כל מיני תמונות שלהם. זאת למשל הופיעה על כרטיס החבר של החברה להגנת הטבע", הוא מראה את אחת התמונות שצילם. אחריה עולה על המסך תמונתה של הנמרה עתר, האוחזת בפיה שפן סלעים.

את תמונת הנמר האחרון שלו, הוא אומר, צילם ב־1985. "בחיים הקצרים שלי ראיתי כאן את ההכחדה של הנמרים, ושל הפרס והעזנייה, יש הצטמצמות אדירה של אוכלוסיית העיט הזהוב, ומי יודע כמה חתולי חולות נשארו אם בכלל, ושועלי חולות. שטחים שלמים שהיו טבע נעלמו לגמרי".

מי אשם בעיניך?
"חוסר הראייה לטווח ארוך בכל הקשור לשמירה על שטחים מסוימים. אבל אני לא יודע אם זו אשמה. אז היינו כאן 4 מיליוני בני אדם, ועכשיו אנחנו פי שניים. במדינה שהיא כל כך צפופה, עם הכבישים וקווי החשמל והקדימויות האחרות שלה, הנושא הזה נדחק. אבל אתן לך דוגמה שמראה איך המערכת עובדת: לקחתי קבוצת צפרים לשמורה בערבה, לראות ציפור שיר בשם אלימון. אחד הפרופסורים ירד שני מטרים מהשביל המסומן כדי לצלם את שאר הקבוצה – ומיד הגיע פקח שהתנפל עליו בצרחות. אני מסביר לפקח שלא קרה כלום, והוא כולו אדום וזועם. חודש אחר כך עוברות שם מפלסות, מכסחות את כל השטח והופכות אותו לאזור חקלאות ובנייה. את מבינה, הם יודעים לצעוק על מי שמצלם, אבל לא יודעים לעצור פרויקטים כאלה. החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים פועלות בעיוורון, מתעוררות תמיד מאוחר מדי, נגררות ונתונות ללחצים פוליטיים".

גם החברה הבדווית, אומר ברטוב, תרמה את שלה להכחדת הנמרים. עד אמצע המאה ה־20 ניצודו נמרי המזרח התיכון במרץ רב על ידי ערבים ובדווים, הן לשם כבוד והן להשבת מלחמה כנגד הטורף שעשה שמות בעדרי הצאן. מי שהצליח לשים וי על משימה כזו, הוסיף לשמו את הכינוי "אבו־נימר". בערב הסעודית היו מותחים את עור הנמר על אוכף הסוס או משתמשים בו כקישוט באוהל. "חלק מהתרבות הבדווית זה להרוג נמרים. אין שם מודעות כלל לשמירת טבע. זה לא שכולם ככה, היום כבר יש בדווים שהם פקחים ברט"ג, הכול עניין של תרבות ולמידה. בכלל, אנחנו בתוך אזור מאוד עוין לטבע. ברוב המדינות סביבנו אין חוקים נגד ציד, ובכלל זה גם ציד נמרים".

גללים במקום משדרים

"איני מכיר את הדור הנוכחי של נציגי הטבע עלי אדמות אצלנו, אבל ממפגשים בעבר הצטיירה לי תמונה של מערכת מושגים, שקיבוץ עין־גדי בתוכם הוא תופעה שלילית ומיותרת, המפריעה את שלום הטבע ובלית ברירה יש להשלים, בינתיים, עם קיומו איך שהוא. לו היה ניתן, ייתכן ובכלל היו סוגרים את אזור עין גדי למטיילים למען 'שמור את הטבע בשלמותו' ו'לצורכי מחקר'. …כשצדו נמרה בעין גדי והביאו אותה לגן חיות, קמו כמה שוחרי טבע וזעקו על המעשה הנורא שנעשה לנמרה המסכנה, אבל איש לא זעק כשעקדו עיירים קטנים בשלשלת ברזל לוהטת בחום של 45 מעלות אל יתד בקרקע כדי שיחכו בסבלנות עד שיבוא הנמר ויטרוף אותם.

"נשאלת השאלה, האם באמת חשוב כל כך לעם ישראל שנמרים יסתובבו לעשרותיהם באזור עין גדי? מסופקני. אני מאמין שאוכלוסיית הנמרים באזור, במצבתה הנוכחית, תוכל לספוג היעלמותם של 'אריסטובלוס' או 'הורקנוס' או אפילו 'יוצמך' שחודרים לקיבוץ. מי שיינזק הם אלו שמקדמים את הקריירה המדעית שלהם על גבם ועל גבינו. הנמרים באזור התרבו בשנים האחרונות במהירות. לפני עשרים שנה היו רואים אותם פה ושם לעיתים נדירות, והיום יוסי אוד מספר לנו על חמישה פרטים (למעט הגורים) שחודרים בוודאות. אם נלך לשיטתם של שוחרי הנמרים, תהפוך עין גדי לשמורת נמרים אולי 'יחידה במינה בעולם כולו'. מובן שאז אי אפשר יהיה לפתוח את האזור לתנועה חופשית של הקהל. …בתוך השמורה יחגגו הנמרים וחוקריהם (וודאי יבואו גם כמה קולגות מחו"ל מפעם לפעם) וכן פקחי הרשות, מקורביהם ופרוטקציונרים למיניהם. בעיתונים ישטפו את מוחותינו ויספרו לנו איזה נכס יש לעמנו, ואילו עמנו ישיש וישמח בנכס החדש, ויקבל את הדין בשלווה כל עוד תוקצה לו פינה כלשהי שבה אפשר להתגודד ולצלות סטיקים בחגים. כדי לנסות למנוע את התיאור שלמעלה, יש, לדעתי, להשתחרר קודם לכול מאווירת החגיגה שמסביב לנמרים, להתיחס לבעיה בצורה מפוכחת ולנסות להשיב את המצב שהיה פה אך לפני שנים לא רבות: שנמרים יחיו במדבר יהודה ובשולי השמורה, רחוק מקרבתם של בני האדם" (מתוך מאמר שפרסם זאביק רוזנבוים ז"ל, חבר קיבוץ עין גדי, בעלון של הקיבוץ).

כל נמר והאופי שלו, ההעדפות שלו ונטיות הלב שלו. הנמרה ציה, למשל, הייתה אלופה בציד דורבנים, אבל גם אלופים נפצעים לעיתים. ב־97', אחרי אחד הקרבות שלה עם המכרסמים הקוצניים, היא הגיעה בשארית כוחותיה לחדר מדרגות במצפה־רמון, ושם התעלפה. אנשי רשות שמורות הטבע אספו אותה וטיפלו בדימום הקשה. ציה החלימה ושבה לטבע, אך לא למדה לקח. חצי שנה לאחר מכן מצאו פקחים את גופתה היפה, ודורבן לצידה. ריאותיה של הנמרה היו מחוררות מקוצים.

בזה אחר זה הלכו לעולמם נמרי מדבר יהודה, בלי להשאיר אחריהם דור המשך מתועד. חלקם מתו מזקנה או במה שאפשר לכנות נסיבות טבעיות של חיי הבר: נמרה המטפלת בגורים אינה זמינה לרבייה, ולכן נמר זכר שיפגוש גור עשוי להרוג אותו, כדי לזכות באמו. אחרים הומתו בידי אדם, במזיד או בשוגג. אחד המקרים הקשים ביותר היה של נמרה שמצאה ביישוב נווה־זוהר פגר של חתול שהורעל. היא הביאה אותו כארוחה לשני גוריה, וכך המשפחה כולה מצאה את מותה.

הנמרה תיהמת מתה מהרעלה כבר ב־1986. רישת הזדקנה והלכה לעולמה ב־1988. אמרפל נדרס על ידי אוטובוס ב־1993. חומיבבה הגיעה לגיל מתקדם יחסית, ואז פגשה שני חיילים שטיילו במדבר. הם ירו באוויר כדי להרתיעה, בלי לדעת שהיא כבר חירשת לגמרי ועיוורת למחצה. הנמרה כמובן לא הגיבה, וכך נחרץ גורלה. גופתה של שלומציון, שמתה בשיבה טובה, נמצאה ב־1996 בנחל צאלים. בבתא נלכדה ונלקחה לחי־בר יטבתה, שם מתה ב־1998. מעט לפניה מתה אניגמה, גם היא בשבי, בגן הזואולוגי בתל־אביב. שתיהן לא הותירו צאצאים.

בשל ממדיה המצומצמים של אוכלוסיית הנמרים בארץ, די היה בלקיחת שתי נקבות פוריות לגני חיות, או בהרג של שני זכרים, על מנת לפגוע אנושות בסיכויים הישרדותו של תת־המין כולו באזור. בשנות האלפיים כבר הפכו הנמרים למחזה נדיר, וניכר היה שהם מתקשים לשרוד במדבר. מדי פעם ביקרו בקיבוץ עין גדי, שהיה עבורם מקור טוב למזון בזכות חיות הבית ופינת החי המקומית. שום דבר לא הרתיע אותם, גם לא הגדר החשמלית שהוקמה כדי להרחיקם. חריתון, למשל, התעקש להמשיך ולנשנש כלבים וחתולים של חברי הקיבוץ. הוא הפך לחלק מהנוף המקומי, וב־2001 כיכב בסרט "הנמר האחרון".

גם הנמר משיח קפץ לבקר בבית מגורים. ב־2007, כשהיה כבר זקן והפסיק לפחד מבני אדם, החליט באחד הלילות לטעום את החתול של משפחת דומוש ממדרשת שדה־בוקר. ארתור דומוש, רדום למחצה, תפס את משיח בעורפו, והצליח להכניס אותו לתוך פח גדול. החתול נפצע במתקפה, אך שרד. בנו של ארתור התעורר ואמר: "יו, נמר! אפשר ללטף אותו?". מאז מופיע הסיפור ההירואי על כרטיס הביקור של האב.

משיח נלקח לבית החולים הווטרינרי בבית־דגן, שם עבר בדיקות מקיפות. התברר כי הוא סובל מתשישות ומדלקת פרקים. התחנה הבאה שלו הייתה שיקום בחי־בר ביטבתה, ובתמונות משביו שם הוא כלל לא נראה מבסוט. כעבור שנה מת משיח באופן טראגי: בניתוח פשוט לטיפול בציפורן חודרנית, קיבל הנמר מנת יתר של חומר הרדמה, ולא קם עוד.

גיורא אילני ז"ל לכד כל נמר בתורו, שקל ותיעד אותו, הצמיד אליו משדר רדיו ושחרר אותו לטבע – לא לפני שהעניק לו שם: הזכרים הורדוס, אמרפל, משיח, חריתון וכתושיון, והנקבות שלומציון, בבתא, אניגמה, חומיבבה, תיהמת, צרויה, עתר, רישת וציה. אוכלוסיית הנמרים, שהייתה באותן שנים במגמת גידול, התפשטה גם צפונה ודרומה ממדבר יהודה

בחוכמת דיעבד יודעים החוקרים לבקר את שיטות המחקר של אילני, שלטענתם היו פולשניות ואולי אף תרמו להכחדת הנמרים מהאזור. קיצוני במיוחד היה המקרה של הגורה עתר: אילני הוציא אותה ממאורתה בנימוק שהיא חלשה מדי, ואין כמעט סיכוי שהנמרה־האם חומיבבה תצליח לגדל אותה ואת תאומתה. הזואולוג לקח את הגורה לביתו – צעד שלא היה מתקבל כיום בשום אופן – וגידל אותה במשך ארבעה חודשים בתוך ביתו. אחר כך בנה לה כלוב בחצר, שם שהתה כמה חודשים נוספים. כשניסה להחזיר אותה למדבר, התברר כי היא אינה בנויה לחיים בטבע: במקום לטרוף שפני סלע שנקרו בדרכה, היא שיחקה איתם. לבסוף מתה ממחלת כליות.

המחקר האחרון שהוקדש לאוכלוסיית הנמרים בדרום הארץ נערך ב־2003 על ידי ענבל פרז, אז סטודנטית לתואר שני במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. בניגוד לאילני, העבודה שלה לא הסתמכה על משדרים ותצפיות, אלא על בדיקת די־אן־איי של גללים שנמצאו בשטח. פחות רומנטי ויותר מסריח – אבל גם פחות פולשני ויותר מדויק. דגימות שנאספו ב־54 אתרים הראו כי במדבר יהודה נותרו רק שני נמרים, זכר ונקבה, צאצאיהן של שלומציון ושל בבתא. בנגב, כך נמצא, חיים עוד שישה – ארבעה זכרים ושתי נקבות. המספרים האלה הדאיגו מאוד את החוקרים, שהעריכו כי אוכלוסייה בסדר גודל כזה לא תשרוד לאורך זמן, ותיפול קורבן למחלות גנטיות שייגרמו מ"נישואי קרובים".

מאז המחקר ההוא ועד היום לא נערך סקר ממוסד לבדיקת מצבם של הנמרים. כשאני שואלת את ד"ר שלמון היכן ומתי נצפו נמרים לאחרונה, הוא פותח בפניי את "ספר הנמרים" הפרטי שלו, שאותו כתב עם חוקר נוסף "כדי שתהיה היסטוריה רשומה בנושא". שם מסופר למשל כי ב־1998 נצפה נמר בגליל העליון, וב־1999 דווחה תצפית מאומתת של זכר בודד במדבר יהודה. התצפית האחרונה שד"ר שלמון מגדיר כמהימנה הגיעה מבחור בשם אלירז, שב־2013 הבחין בנמר סמוך לקיבוץ עין גדי. הנמר, כך דיווח, נראה רזה ובמצב לא טוב.

"יש היום הרבה תצפיתני טבע, יש הרבה עיניים שמחפשות – ולא שמעתי משהו רציני", אומר שלמון. "החיה הזאת אטרקטיבית מאוד, כולם רוצים לראות אותה או לפחות עקבות שלה. כל הזמן שולחים לי דיווחים וצילומים של עקבות ובטוחים שהן של נמר, אבל הן לא. כשמישהו מתקשר אליי ואומר שראה נמר, אני מיד שואל אותו: 'נכון שהיו לו פסים?'. אם הוא נופל במלכודת הזאת – ברור לי שהוא לא ראה נמר.

"עדות מהימנה צריכה לכלול צילום, עקבות טובות בקרקע לחה או עור של נמר, או לבוא ממישהו מוסמך. יש הרבה תצפיות לא בדוקות שקשה לסמוך עליהן. ב־2017 כמה בדווים שעסקו בציד יעלים דיווחו שנתקלו בנמר במערה בחלק הגבוה של מדבר יהודה. בדקנו את זה ולא מצאנו עקבות חד־משמעיות".

שלמון מספר כי בעבר קיבל דיווחים מ"מקורות מוסמכים" שראו נמרים בגאון הירדן, ברמת הגולן ובגבול לבנון. מדוע שיסתובבו דווקא שם? לשלמון יש ניחוש מושכל: כחיות הנרדפות על ידי רבים במרחב, מוצאים הנמרים מקלט באזורים מפורזים, עבותי צמחייה ומשופעי ציד ומים.

קשר של שתיקה

מי שינסה לפנות לגופים רשמיים, כמו רשות הטבע והגנים או החברה להגנת הטבע, ולשאול אם ידוע על נמרים המשוטטים עדיין ברחבי הארץ, ייתקל באחת משתי תשובות. הראשונה היא "נראה לך שהיום, כשלכל אחד יש מצלמה בסמארטפון, יכול להסתובב פה נמר בלי שכולם ידעו עליו?". והשנייה: "למה שנגיד לך? אם היה נמר – ואנחנו לא אומרים שיש, אבל אם היה – את חושבת שהיינו מספרים עליו, כדי שכל אחד יבוא לעשות איתו סלפי ולהפריע לו?"

קשר השתיקה נשמר הרמטית בכל אשר פניתי. היו אף שניסו לברר מה אני רוצה מהנמרים, ומאיפה האובססיה. "יש לנו פרויקט יפה מאוד עם עטלפי פירות", אמר לי גורם בכיר בחברה להגנת הטבע. "ומה רע בצבוע מפוספס? נוכל ללכת לתצפית, מבטיח לך שנראה דברים יפים מאוד".

ד"ר בני שלמון: "יש היום הרבה תצפיתני טבע, יש הרבה עיניים שמחפשות – ולא שמעתי משהו רציני. כל הזמן שולחים לי דיווחים וצילומים של עקבות ובטוחים שהן של נמר, אבל הן לא. כשמישהו מתקשר אליי ואומר שראה נמר, אני מיד שואל אותו: 'נכון שהיו לו פסים?'. אם הוא נופל במלכודת הזאת – ברור לי שהוא לא ראה נמר"

יש גם מי שמאמינים כי הנמרים עדיין איתנו. הארכיאולוג ד"ר רועי גלילי מספר כי ב־2016 מצא טביעת רגל של נמר – "מומחים גדולים לא בטוחים מה זה היה, אבל אני כן". יוסי אוד, שבעבר ניהל את שמורת עין גדי והיה שותף במחקרו של אילני, מספר כי הוא וחבריו עדיין מגלים מדי פעם ממצאים המאותתים על נוכחות נמרים, הן במדבר יהודה והן דרומה משם. "אני נתקל בזה במקרה, לא שהלכתי לחפש. לדעתי כל ההיעלמות שלהם היא כי לא חוקרים אותם. אם היו מחפשים ברצינות, אין לי ספק שהיו מוצאים אותם גם במדבר יהודה וגם בנגב־ערבה".

יכול להיות שהרשויות חוקרות וגם מוצאות, אבל לא מגלות?
אוד צוחק. "הלוואי שהייתי יכול לסמוך עליהן שיעשו זאת. אין סיכוי שמידע כזה לא ידלוף. מהיכרותי עם הגורמים האלה – זה לא היה נותר חסוי, ובטח לא בתוך הברנז'ה. הם פשוט לא חוקרים, כי אין משוגעים לדבר. פעם היה אחד כזה – גיורא אילני, שעל אפן וחמתן של הרשויות, הצליח להשיג מימון חיצוני למחקרים שלו. אחר כך, כשראו שיש הצלחות, כולם שמחו להצטרף, אבל גם אז עשו הכול כדי לחבל לו במחקר. הוא היה נביא בעירו, והיה קשה לעכל אותו".

להערכתך, כמה נמרים חיים היום בארץ?
"אין לי אפשרות לדעת. פעם היינו מסתובבים המון, וכולנו ראינו עקבות שלהם. היום אנחנו מסתובבים פחות".
מדי פעם צץ מישהו שמוכן להישבע כי ראה נמר. לעיתים עולים לרשת אפילו סרטונים שאמורים להוכיח זאת, כמו המקרה האחרון מאזור שילה. המומחים קוראים להם "נמרי רפאים", הרומנטיקנים קוראים לזה תקווה. חייל מילואים בשם אביעד הבר, ששירת בשומרון בשנת 2010, דיווח על נמר שפגש. הוא אף צילם את היונק המלכותי והעביר את ממצאיו לרשות הטבע והגנים, ששומרת על שתיקה גם סביב המקרה הזה. השמועות טוענות כי לא מדובר בנמר ממדבר יהודה שנדד צפונה, אלא בפרט שברח מגן החיות מרמאללה. האם אכן ברח נמר מגן החיות ברמאללה? זאת לא נדע.

טביעות רגליים נמריות התגלו על ידי נחמיה אסף, תושב קיבוץ אלמוג, ב־2017. שנה אחר כך מוצגת תערוכה בשם "גדר חיה", העוסקת בחיי הפרא הרוחשים סמוך לגדר ההפרדה. באחד הצילומים התרמיים ניתן לראות חיה כלשהי, מעין חתול גדול, שבהחלט מזכיר נמר. ובאשר למחוזות דרומיים יותר – בשנת 2014 הקימה קבוצת צעירים את "פרויקט הנמר הערבי", שמטרתו לנטר את אוכלוסיית הנמרים בהר הנגב, כדי לסייע בשימורה. האתר שלהם מצהיר כי אם יאותרו ממצאים המעידים על קיומם של נמרים, "מיקומם יישאר חסוי מפני הציבור על מנת למנוע ככל הניתן פלישה והפרעה בשטחי המחיה שלהם". אחרי שגייסו מימון המונים, פיזרו החברים מצלמות בנקודות אסטרטגיות. עוד לפני השקת הפרויקט הם פרסמו תמונות המראות עקבות של נמר; מאז הצליחו לתעד שועלים, עופות דורסים, צבועים מפוספסים, זאבים, חתולי בר ועוד, אבל נמר – יוק.

הצלם אייל ברטוב: "פגשתי אישית כל נמר בשטח שלו, מהדרג'ה ועד המכתש הקטן. בחיים הקצרים שלי ראיתי כאן את ההכחדה של הנמרים, ושל הפרס והעזנייה. שטחים שלמים שהיו טבע נעלמו לגמרי. במדינה שהיא כל כך צפופה, עם הכבישים וקווי החשמל והקדימויות האחרות שלה, הנושא הזה נדחק"

כשאני שואלת את ברטוב האם הוא מאמין כי עדיין מתהלכים נמרים אי שם בחוץ, הוא משיב: "עד לפני שלוש־ארבע שנים חשבתי שלא יכול להיות שאין נמרים. הייתי בטוח שהם חיים בנגב, ושיש אנשים שיודעים על זה ומסתירים ממני, כי אני לא בתוך המערכת. חשבתי שהפקחים יודעים היכן הם, ולא מפרסמים את המידע כדי שלא יטרידו את הנמרים. הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה, אבל אחרי ש'פרויקט הנמר הערבי' פיזרו מצלמות בהר הנגב ולא ראו נמר במשך שנים – המסקנה היא שכנראה אין. נתתי להם את התמונות שלי כדי להקים את האתר. כל העקבות שהם מצאו בעצמם, נוצרו כנראה על ידי צבוע או קרקל שדרכו בבוץ והחליקו קצת, ולכן זה נראה כמו נמר".

אז לא מסתירים מאיתנו את קיומם של נמרים בארץ?
"לא שידוע לי. ככל הנראה, הנמרים נכחדו מהאזור. זה מסמר שיער. רק בשנות התשעים הבנו כמה חמור המצב במדבר יהודה. התחילו לצוד יעלים ברמת המדבר בכמויות, וכוחותינו לא הגיעו לשם מכל מיני סיבות. אם יהיו כאן שתי מדינות, זה יהיה הסוף של הטבע בארץ ישראל. אני לא מדבר על ההיבט הפוליטי, אבל ההשלכות מבחינת הטבע הן הרסניות".

שיעור בנימוסים והליכות

כשהתחלתי את הכתבה הזו, חלמתי לגלות שעדיין יש נמרים בישראל. נאחזתי בכל שבב של עדות, קלושה ככל שתהיה. לאחר שהבנתי שנמרים כנראה אין, התחלתי לטפח תקווה אחרת – שהם עוד ישובו אל הטבע.

אוכלוסייה מתפתחת של נמרי המדבר אפשר למצוא כיום בעומאן ובאיחוד האמירויות, שם הקימו הרשויות גרעיני רבייה. עד לפני שנים לא רבות נדמה היה שגם מהמדינות האלה ייכחדו הנמרים לחלוטין, משום שלא רק הם שימשו מטרה לציידים, אלא גם מזונם – הצבאים והיעלים. היום מתהדרת עומאן בכרבע מהאוכלוסייה העולמית של נמרי המדבר. 35 פרטים תועדו בשטחה של הסולטנות שבקצה חצי האי ערב, והחוקרים מאמינים כי מלבדם משוטטים שם 10־25 נמרים נוספים. בעומאן אף נצפו בשנים האחרונות גורי נמרים שנולדו בטבע, והדבר נותן תקווה לפרויקט כולו. במדינות אחרות בחצי האי ערב, אגב, מוחזקים נמרים רבים בשבי, ואין תוכניות להשבתם לטבע, מחשש שהתושבים לא יראו זאת בעין יפה. בתימן מצבם של הנמרים קשה במיוחד, בין השאר בגלל מלחמת האזרחים. ברשת נפוצו בתקופה האחרונה תמונות קורעות לב של נמרים רזים וחולים, המוחזקים בכלובים קטנים בגן החיות במחוז תעיז שבתימן. מטפליהם ככל הנראה נמלטו מהמקום, והחיות נותרו כלואות ללא מזון ומים.

האם גרעין רבייה יכול לקום גם בישראל? גורמי שמירת הטבע בארץ אינם נלהבים מהרעיון. ענבל פרז, זו האחראית למחקר מ־2003, מציינת כי שיעור ההצלחה של השבת חיות בר הוא 38 אחוזים בלבד, וכשמדובר בטורפים גדולים, הסיכוי נמוך הרבה יותר. ד"ר שלמון סבור גם הוא כי אין בכך טעם: "על סמך הרבה מאוד ניסיון שטח שצברתי, אני יודע שאם היעלמות המין הייתה בגלל בני האדם, ההשבה היא בלתי אפשרית כמעט. ניסיונות להשיב טורפים אל הטבע נחלו כישלון בכל העולם".

על פניו, אומר שלמון, השלבים הראשונים בתהליך הם פשוטים יחסית: צריך רק לגדל מספר מספיק של פרטים בשבי, ומכיוון שהנמרים מעמידים ולדות גם כשאינם חופשיים בטבע, זה בהחלט יכול לקרות. "הבעיה היא שצריך לגדל אותם כך שלא יהיה להם קשר עם בני אדם, אחרת הם לא ידעו לפחד מאיתנו. דווקא נמר שגדל בשבי, עלול להרוג אנשים כשישוחרר. מניעת הקשר עם בני האדם צריכה להיעשות באופן קיצוני: אסור שהנמר יריח, יראה או ישמע את מי שמטפל בו. זה לא מעשי".

אספקט נוסף שמשבש את התוכנית החלומית קשור בחינוך והכשרה. "הנמרה נמצאת עם הגור שלה ב־15 חודשי חייו הראשונים, ובתקופה הזו היא מלמדת אותו כל מה שהוא צריך לדעת כדי לשרוד: זיהוי טרף, טקטיקות ציד, התגנבות, ריצה והרג. ציד יעל הוא שונה מציד שפן או דורבן, והנמר הצעיר צריך ללמוד זאת. החוקר יותם תמנע ראה נמרה שמהממת את הטרף, ואז מביאה אותו לגור שלה במצב מוחלש, כדי שיתאמן כיצד לטרוף אותו. אם יספקו לנמרים מזון, הם לא ידעו לצוד. זאת ועוד: על הגור ללמוד 'נימוסים' אל מול נמרים אחרים – מה נחשב איום ומה לא, איך להימנע מעימות מיותר ועוד. אנחנו לא יודעים לתת לו את כישורי החיים הללו".

אז ייתכן שלעולם לא נראה עוד נמר מטייל במדבר יהודה?
"נמרים אינם זן נכחד בעולם. מי שרוצה לראות אותם, יכול לנסוע לאפריקה. כאן, חוששני, כבר אין לו הרבה סיכוי".
המשוואה של שלמון אומרת: מספר החיות הגדולות עומד ביחס הפוך למספרם של בני האדם. "היום יש בעולם יותר אנשים מבעבר, מה שאומר שיש פחות לווייתנים, פילים, קרנפים, עזניות וכן הלאה. בכל מקום, הם אלו שנפגעים ראשונים ונכחדים. המצב העולמי הכללי הוא לא טוב, וגם לנו נעלמו כמה חיות".

הגורם הקטלני עדיין כאן

גם אילו הושבו הנמרים לטבע, הייתה נדרשת מחשבה כיצד למנוע את השמדתם מחדש. לדברי החוקרים, כדי לאפשר אוכלוסייה יציבה של נמרים בארץ יש ליצור רצף בין שמורות הטבע במדבר יהודה, בנגב ובערבה, וזאת על ידי הכרזת שמורות חדשות והקמת "מסדרונות" רחבים ביניהן. במקביל יהיה צורך במסע הסברה שיבהיר כי הנמר אינו מסוכן לאדם.

ברטוב לא איבד את התקווה שפרויקט כזה יתרחש כאן. "יש הרבה מאוד פרטים שמוחזקים בשבי בעומאן, בערב הסעודית ובנסיכויות המפרץ, ואפשר לקנות מהם ולהביא לארץ. אני יודע שעלה הרעיון של רכישת גרעין רבייה, אבל זה לא יצא לפועל".

כמה מאכזב.
"תראי, אני מבין את ההתנגדות של רט"ג. מה הם צריכים את כאב הראש הזה: גם הוצאה כספית גדולה כל כך, וגם להסתכן שיקרה משהו בין נמר לאדם. ובכל זאת, אני חושב שצריך להחזיר אותם. המדבר הזה מרגיש ריק בלעדיהם. אומרים שמדבר יהודה הוא קטן, אבל אני אומר בצחוק שאם מותחים אותו – הוא ענק! יש בו קניונים עצומים, יש מים, יש מצוקים. כסביבת מגורים לנמרים, הוא מדהים. זו לא סוואנה עם קצת שיחים ועצים. יש בו מקומות נהדרים להסתתר בהם, ושפע של בעלי חיים – יעלים, דורבנים, שועלים ושפני סלע, וגם חיות קטנות יותר שהנמר אוכל, כמו לטאות, קיפודים וחרדונים. גם בנגב יש שטחים גדולים שמתאימים מאוד, והאזור הזה יחסית ריק מבני אדם".

יהושע שקדי, המדען הראשי של רט"ג, אומר כי לא ידוע לו על יוזמה להעברת נמרים מעומאן לישראל. "אני אבחן את הנושא, אבל גם אם יש נכונות מצידם, נצטרך לבדוק את כל בתי הגידול כאן בארץ, ולראות אם יש לנו מקום למספיק נמרים שיהוו אוכלוסייה יציבה. פרויקט כזה מצריך משאבים אדירים, השקעה בקנה מידה של מיליוני שקלים בחמש השנים הראשונות – בניית מתקנים, ציוד ניטור ומעקב ועוד. אין טעם לעשות זאת אם אנחנו לא בטוחים שסיכויי ההצלחה הם מעל 80 אחוז. במצב הנוכחי, אני סקפטי".

לפני שמשיבים חיה לטבע, מסביר שקדי, יש לבדוק אם מה שגרם להכחדה עדיין נוכח. במקרה של הנמר, הגורם הקטלני הוא האדם – שנוכח כיום יותר מבעבר. "מדבר יהודה צר וארוך, ובעלי החיים בו סובלים מציד בלתי חוקי על ידי פלסטינים. בנגב הפרחת השממה הצליחה מעל למשוער, והאזור מרושת יישובים וכבישים. יהיה קשה מאוד לנמר לחיות בו. כך שהרעיון הוא רומנטי ויפה, אבל כלל לא בטוח שהוא מעשי, ובוודאי שלא נרוץ לשנות עכשיו את סדרי הקדימויות של רט"ג, שצריכה לדאוג למינים הקיימים שנתונים בסכנת הכחדה. אני לא אתחיל עכשיו לבדוק אם יש באיזה מקום גרעין רבייה של נמרים. זה פרויקט מרהיב, אבל אני לא בטוח שהתרומה לשמירת הטבע תהיה משמעותית".

לברטוב יש רעיונות יצירתיים באשר להשבת הנמרים לארצנו. "אני יודע שהרוסים מחזירים לטבע חתולים גדולים", הוא אומר, ומכוון לפרויקט מוצלח של השבת נמרי אמור במזרח רוסיה. "אפשר לבנות מכלאה גדולה מאוד בשטח טבעי, לשחרר שם זוג נמרים, ולספק להם מזון שאותו הם יצטרכו לצוד בלי התערבות אדם. השטח חייב להיות מגודר, כי חתולים נצמדים תמיד לשטח שהכירו. יש להם יכולות ניווט מטורפות שאנחנו לא מעלים על דעתנו. אם תשחררי פה נמר מתימן, הוא יחזור לתימן. את הגורים שלהם כבר אפשר להעביר לשטח מקביל בקרבת מקום, כי גורים שייוולדו פה גם יישארו פה. ואם חוששים מהסכנה שלהם לאדם – היא שולית. בני אדם מתים בארץ מנחשים, משאיות ואופנועים, ועדיין אנחנו ממשיכים לחיות לצידם. במשך שנים רבות היו כאן נמרים, ולא ידוע לנו על אדם אחד שנטרף על ידם".

החזרת הנמרים, לפי ברטוב, תעניק יציבות והמשכיות גם לפרויקטים אחרים. "יש כלל שאומר שהאחרון שנכחד הוא הראשון שמושב. במונחים היסטוריים, הנמרים נעלמו מכאן לפני רבע שעה, והם הראשונים שצריך להחזיר. אבל אנחנו השבנו קודם את הפראים, ועכשיו הם התרבו יותר מדי. יש כבר טענה שהם מחסלים את כל הצמחייה בהר הנגב, ואולי גם גורמים נזק מתמשך לאוכלוסיית הצבאים. אז השבנו פראים וראמים, אבל מה עם הטורפים שלהם? זאב לא יכולים להתמודד עם פרא, נמר כן. יש גם ציורי סלע של נמר צד ראם.

"פרופ' ניר בקר מהפקולטה למדעי החברה והרוח במכללה האקדמית תל־חי עושה עבודת מחקר שבודקת מה השווי של חיות. הוא מראה שזברה מתה שווה למדינה הרבה פחות מזברה חיה, בגלל ההכנסות מתיירות. אפשר להעריך את זה כמותית. אז כמה שווה נמר ישראלי? צריך לזכור שגם מדובר בחיה תנ"כית שקשורה לארץ הזו. מעבר לאקולוגיה ולרומנטיקה, יש לזה משמעויות לחיים שלנו כאן. גם אם לא רוצים לשחרר אותם בטבע, אפשר לפחות לבנות להם גרעין רבייה בשבי. אני רוצה שבגן החיות בירושלים ובספארי ברמת־גן יחזיקו נמרים ערביים, ולא פרסיים. התפקיד שלנו הוא לשמור על בעל החיים הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il