במשרדו של קולונל דגלס מקגרגור הייתה מונחת דרך קבע בובת פלסטיק של דמות "ג'י־איי ג'ו", הסמל האמריקני לחייל מופתי. בכל פעם שמקגרגור היה מעביר שיחת פתיחה לחיילים חדשים שסופחו לכוח השריון שבפיקודו, הוא היה שולף את הבובה ומניח אותה על הפודיום. "כן המפקד! כן המפקד!", הייתה הדמות חוזרת שוב ושוב על שתי המילים היחידות שידעה. "אם אתם כמו הבובה הזו", היה מקגרגור פותח את דבריו, "אני לא צריך אתכם ביחידה שלי. אני צריך חיילים שיכולים לחשוב בעצמם. כי בשעת הקרב, לא תמיד יהיה מפקד. לא יהיה מי שינהל אתכם מלמעלה. תחשבו בעצמכם".
החשיבה העצמאית עומדת ביסוד תפיסתו של קולונל בדימוס ד"ר דגלס מקגרגור. בשבועות האחרונים הפך שמו למוכר היטב בצה"ל, לאחר שספרו "השתנות תחת אש" נבחר על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי כקריאת חובה עבור כל קצין מדרגת סגן־אלוף ומעלה. בספר הזה, שראה אור ב־2003, קורא מקגרגור לביצוע תמורות משמעותיות במבנה הצבאות המודרניים, ומציע מדריך מפורט לייעולם. את הצורך בשינויים כאלה, הוא מספר, הבין כבר בשנת 1991, בימי מלחמת המפרץ הראשונה. במלחמה הזו היה מקגרגור ממובילי "קרב קו אורך 73", שבו כוח שריון אמריקני קטן יחסית הצליח להשמיד בתוך 23 דקות לא פחות מ־70 טנקים עיראקיים, בלי לספוג אבדות. צבא ארה"ב דהר במדבריות מניצחון לניצחון, ובכל זאת מקגרגור היה מאוד לא מרוצה.
"כל מה שראיתי סביבי היה נפיחות וביורוקרטיה", אומר לנו קולונל מקגרגור, בריאיון הראשון שלו לעיתון ישראלי. "הצבא האמריקני, שגדל ממלחמות העולם אל תוך המלחמה הקרה, לא הבין שיש צורך בשינוי. הוא כבר לא נוהל על ידי השאלה 'מה אנחנו צריכים כדי להילחם בצורה הטובה ביותר', אלא 'כמה כסף אנחנו רוצים להוציא'. ארצות הברית נפלה למלכודת: היא מתכוננת לקראת האויבים ומצבי הקיצון הרחוקים ביותר על בסיס נתונים חלקיים, ומתכננת על בסיס תקציב ולא על בסיס צורך אמיתי. יש נפיחות בכל מקום".
בשנים שלאחר מלחמת המפרץ הוא החל בכתיבת תורה מסודרת של השתנות צבאית. בשנת 1997, כשהוא עדיין במדים, פרסם את ספרו הראשון, "לשבור את הפלנקס". הפלנקס, שיטת לחימה הקדומה המבוססת על גוש צפוף של חיילים אוחזי רמחים, סימל את הקיבעון המחשבתי שנגדו יצא מקגרגור. הספר, שקרא לרפורמות קיצוניות במבנה הכוחות הלוחמים והפיקוד שמעליהם, העלה את חמתם של בכירים במערכת הצבאית האמריקנית, אך גם עורר סקרנות מצד גורמים ביטחוניים בממשל. הנחת היסוד של התזה, שהלכה והתפתחה מאז, אומרת שהלחימה במאה ה־21 נראית ותיראה שונה בתכלית מכפי שהייתה במהלך המלחמות הגדולות של המאה הקודמת. גורם מרכזי לכך היא התפתחות הטכנולוגיה הצבאית, שיש בה פוטנציאל לשינוי אדיר בסדרי העבודה ובמבנה הארגוני. כלים שונים מאפשרים לאסוף יותר ויותר מידע על האויב, מה שמעניק משקל רב לגופי המודיעין ולכוחות הסיור; טילים חכמים יכולים לפגוע בנקודה מדויקת ממרחק אלפי קילומטרים, וכך חוסכים הפעלה של כוחות אוויר גדולים; וגם זרועות אחרות מכניסות למשוואה טכנולוגיה שפותחת צוהר של אפשרויות חדשות.
אך השינוי לעולם לא יוכל לבוא במסגרת ההיררכית הנוכחית, מתריע מקגרגור. "בכל פעם שמגיעות יכולות חדשות, הצבא מנסה לדחוס אותן לתוך התשתית הקיימת, לתוך יחידות וכלי נשק שכבר נמצאים בשימוש, במקום לעשות את הצעד המתבקש: לעצור, לשלוף עט ודף נייר ריק, ולתכנן מחדש לפי היכולות שנוספו. המערכת הביורוקרטית הנוכחית נוחה הן למרבית הבכירים בצבא והן לפקידים בממשלה, ולכן לאיש אין אינטרס לחולל שינוי. כתוצאה מכך, מבנה צבאות המערב לא באמת השתנה בצורה משמעותית מאז תקופת נפוליאון. אם תקים היום לתחייה את בונפרטה ותעניק לו סיור בצבא ארה"ב, הוא מיד יבין כיצד המערכת פועלת ואיך לפקד עליה. והוא גם יתאכזב עמוקות מכך ששום דבר לא השתנה.
"פעם, מלחמה פירושה היה להציב כמה דיביזיות זו ליד זו מול הדיביזיות של האויב, ולנהל 'קרב עומד' בין שני הכוחות. כך היה לדוגמה בקורסק (קרב בין הסובייטים לנאצים ב־1943, שנחשב למערכת השריון הגדולה ביותר בהיסטוריה – א"ש). אבל היום כל זה השתנה. אם תעמיד צבא טנקים סטטי בשטח, האויב ישמיד אותו בלי הרבה בעיות. מבחינת פיזור הכוחות, שדה הקרב במאה ה־21 דומה יותר ללוח דמקה".
"מבנה צבאות המערב לא באמת השתנה בצורה משמעותית מאז תקופת נפוליאון. אם תקים היום לתחייה את בונפרטה ותעניק לו סיור בצבא ארה"ב, הוא מיד יבין כיצד המערכת פועלת ואיך לפקד עליה. והוא גם יתאכזב עמוקות מכך ששום דבר לא השתנה"
בכל פעם שמוצגת לו שאלה, מקגרגור משתהה לרגע, מהרהר, ואז יורה תשובה מפורטת שעונה על כל הסעיפים. שיטת החשיבה שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, בנויה בשלבים. תחילה הוא בוחן בקפידה את הצבא – מהמבנה הפיקודי, דרך מערך החילות ושיטת הלחימה, ועד התרבות ואישיות המפקדים. לאחר מכן הוא מציע שאלות יסוד שיש לדון בהן כדי לקדם את הצבא: כיצד לשלב את כוחות היבשה עם יכולותיהם של חילות אחרים? איך ניתן לוודא שהטכנולוגיה המלחמתית לא מתקדמת מעבר לחשיבה הצבאית הנוכחית? כיצד ניתן לייעל את מבנה היחידות? וכשמדובר על ייעול מערכות צבאיות, מקגרגור דורש פירוק שיטתי של נבכי כל מערכת: האם היכולות שבה עוד נדרשות? אם לא – יש לבטל אותן באופן מיידי. אם כן – האם נכון לשמר אותן כפי שהן, או שהן זקוקות לשינוי? גם מערכת חדשה שנבנתה על בסיס התהליך המוצע, צריכה להיבדק באופן קפדני כדי לוודא שהיא אכן מתאימה למטרה שלשמה באה לעולם. פרגמטיות היא שם המשחק.
חזונו של קצין השריון לשעבר הוא ארגון מחדש של הכוחות הלוחמים, תוך הקמת יחידות קטנות ויעילות שייעזרו בטכנולוגיה חדשה, וקיפול רוב החילות אל תוך פיקוד משולב. המבנה שהגה מקגרגור יאפשר לכוחות הקרקע לפעול באופן הדוק ומתואם עם אלמנטים כמו כוחות אוויר וים, שכיום כפופים לשרשראות פיקוד שונות. אותן יחידות קטנות, שמקגרגור מפרט בספרו את המבנה שלהן, גם ידרשו ממפקדיהן את התכונה האהובה עליו ביותר – החשיבה העצמאית. "אבל אם הייתי מציע לגנרלים ולביורוקרטים בוושינגטון צעד קיצוני כמו פירוק חיל האוויר והצי וקיפולם לתוך צבא היבשה, הם היו יורים בי למוות במקום", אומר מקגרגור ומתחיל לצחוק. "צעד שכזה היה כרוך בקיצוץ תקציבי עתק, ביטול תפקידים רבים וכמובן – שינוי קיצוני במבנה הצבאי. זה משהו שהם לא יכולים לקבל. אף אחד לא רוצה לעשות את מה שפשוט חייבים לעשות: לארגן הכול מחדש".
אדמה חרוכה
"הצבא" שאליו מתייחס מקגרגור בספרו ובמהלך הריאיון, שנערך בשיחת טלפון, הוא כמובן הצבא האמריקני – אולם דבריו היו מצטלצלים כמוכרים לישראלים רבים שפוגשים בצה"ל. כשאני מציין זאת באוזניו, הוא מסכים שהבעיות שניתח הן אוניברסליות, או לכל הפחות נחוות במערב. "ובכל זאת, יש הבדלים משמעותיים במצבי הצבאות", מסייג מקגרגור. "הצבא האמריקני הוא מכונה ענקית ומורכבת שמתקדמת לאיטה, ואילו צה"ל הוא כוח קטן הרבה יותר. המלחמות שמנהלת ישראל דומות בדרך כלל לריצת ספרינט, בעוד צבא ארה"ב רגיל למרתונים. כל המלחמות שלנו גם מנוהלות מעבר לים, בזמן שישראל נלחמת על גבולותיה".
בשל ממדיו של הצבא הישראלי, אומר מקגרגור, שינויים מקיפים אמורים להיות מבחינתו קלים הרבה יותר לביצוע, "אך רבים מהפתרונות שאני דן בהם בספר לא יתאימו למבנה ולמטרות של צה"ל. לא, הספר יכול לעזור לכם במה שהוא עושה יותר מכול – לשאול את השאלות הנכונות לגבי ארגון הכוחות".
"חמאס הוא איום בעוצמה נמוכה, אם כבר, יש לכם בעיה גדולה יותר עם חזבאללה וארסנל הטילים שהוא אוגר (בתמונה). זה מה שאמור להדאיג את צה"ל. אבל לדעתי קרב הזמן שבו ישראל תצטרך להתמודד עם אתגרים גדולים יותר, כמו המשטר האיראני והתמרונים שלו באזור, וכמובן טורקיה וחלומותיה לחזור להיות מעצמה בינלאומית בסדר גודל עות'מאני"
כשאנחנו עוברים לדבר על ישראל, הוא מתריע מראש כי אינו מכיר מקרוב את המבנה הפנימי של צה"ל, ולכן אינו יכול להציע שיטות ייעול ממוקדות המתאימות לו. ועם זאת, על מצבה הביטחוני של ישראל, כמו גם של המזרח התיכון כולו, הוא יודע הרבה. "אני חושב שישראל ראויה לשבחים על ההתנהלות שלה מול חמאס", מפתיע הקצין הלוחמני. "נראה שהצבא שלכם למד בדיוק כיצד לטפל בארגוני הטרור שעל הגבולות ובאיומים שעוצמתם נמוכה".
השינוי באופיו של האויב העומד מול צבאות המערב – מכוחות סדירים שפועלים פחות או יותר לפי אותם כללים, לכוחות גרילה והתארגנויות אחרות – מהווה מבחינת מקגרגור עדות נוספת לצורך בשינויים שהוא מבקש להנחיל. "ארה"ב מתקשה לעיתים קרובות בטיפול באיומים כאלו מחוץ לגבולותיה, ולדעתי הסיבה לכך היא דעת הקהל, שדורשת לנהוג בהומניות גם בזמני מלחמה. אלא שמול כוחות גרילה אתה חייב להשתמש באדמה חרוכה, ולהפעיל כוח משמעותי מאוד כדי לנצח אותם. זה לא הגיוני לבקש מחייל פשוט בשדה הקרב לקחת בחשבון שיקולים כאלו, אבל זו המציאות. האנשים שבבית לא רוצים שתשתמש בטקטיקות מסוימות, ואתה מחויב לפעול בהתאם. לעומת זאת הרוסים, הטורקים, האיראנים – הם לא מחויבים לשום דבר כזה, ואפשר לראות את התוצאות בבירור. מספרם של לוחמי דאעש שנהרגו בסוריה על ידי הרוסים, גדול לאין שיעור מאלה שהרגה ארה"ב.
"אגב, האמריקנים עצמם ידעו את זה היטב בעבר. תראה איך צבא ארה"ב טיפל בשבטי הילידים האינדיאנים, או כיצד הוא לחם נגד צבא המורדים של הדרום במלחמת האזרחים. כיום המצב שונה".
אם זו הדרך, איך אפשר להגיד שגישתה של ישראל לחמאס היא מצוינת? צה"ל הרי נמנע ככל יכולתו מטקטיקות של אדמה חרוכה.
"כי יש שיקול טקטי, אבל יש כאמור גם דעת קהל, דרישות שעולות מבית ומחוץ. תקן אותי אם אני טועה, אבל להבנתי ישראל נתונה לביקורת תמידית מצד גורמים בינלאומיים בכל הקשור להתנהלותה הצבאית, והיא צריכה גם להתחשב בדעת הקהל הפנימית. בתוך מסגרת השיקולים הזו, אני חושב שהיא פועלת ביעילות האפשרית. אם היא תעמוד מול איום אמיתי, למשל כשמדינה אחרת תפתח במתקפה נרחבת על הגבול הישראלי, אין לי ספק שצה"ל ינקוט כל אמצעי שיידרש. ככה זה עובד. כל עוד אתה נלחם מול גורמים שלא מהווים איום קיומי, אתה לא יכול להשתמש בעוצמה שרוסיה או סין היו נוקטות".
חמאס וארגונים אחרים בעזה אינם נחשבים איום על ביטחון ישראל?
"אם כבר, יש לכם בעיה גדולה יותר עם חזבאללה וארסנל הטילים שהוא אוגר. זה מה שאמור להדאיג את צה"ל. אבל לדעתי קרב הזמן שבו ישראל תצטרך להתמודד עם אתגרים גדולים יותר, עם משהו שדומה לאיומים על הגבול שציינתי. אני חושב שבכירי צה"ל מודעים לכך ופועלים מתוך מחשבה על איומים כמו המשטר האיראני והתמרונים שלו באזור, וכמובן טורקיה וחלומותיה לחזור להיות מעצמה בינלאומית בסדר גודל עות'מאני".
מי צריך ברית הגנה
טורקיה, אגב, היא אחד הנושאים שמקגרגור מרבה לעסוק בהם. בשיחה שהעביר לאחרונה ב"מכון רון פול" – גוף ליברטריאני שדוגל בחירות כלכלית ובצמצום מעורבותה של ארה"ב בסכסוכים בעולם – אף אמר הקולונל כי האיום הצבאי שמציב ממשל ארדואן על האזור הינו גדול מזה שמציבה איראן. בין הנימוקים לכך: התמיכה הציבורית הנרחבת שממנה נהנה נשיא טורקיה, השנאה שלו למערב, לנצרות וליהדות, ויכולתו "לגייס בזריזות צבא של שני מיליוני חיילים" ולנייד אותם לאן שרק יבחר – כולל רמת הגולן.
ראש הממשלה נתניהו העלה לאחרונה את האפשרות שארה"ב וישראל יחתמו על ברית הגנה. מה דעתך על כך?
"שמעתי את הדיבורים בנושא, אבל עושה רושם שהם נקטעו די מהר. נראה לי שהישראלים חוששים שהסכם כזה יציב אותם בעמדה לא נוחה מול ארה"ב, עם כל הקונפליקטים שהיא מנהלת באזור. למען האמת, לא ברור לי מדוע ברית כזו נדרשת בכלל. לא יהיה מוגזם להגיד שהיחסים בין המדינות כיום הם הטובים ביותר אי פעם. הנשיא דונלד טראמפ עשה צעדים משמעותיים לחיזוק הקשר הזה – הוא הכיר בזכותה של ישראל לקבוע מהי עיר בירתה, הוא הכיר ברמת הגולן כחלק לגיטימי משטח המדינה. יש למישהו ספק שאם ישראל תותקף על ידי שכנותיה, ארה"ב מיד תיחלץ לעזרתה? לי אין ספק בכך שזו תהיה התגובה האוטומטית. לכן אני לא חושב שיש עניין בברית הגנה. שתי המדינות מבינות שהן יחד בסיפור הזה".
ההכרזה על הוצאת הכוחות האמריקניים מסוריה דווקא נתפסה בישראל כהוכחה לכך שארה"ב לא תמיד דואגת לאינטרסים של בעלות בריתה.
"המצב בסוריה הוא מורכב ביותר, ואני חושב שהנשיא קיבל את ההחלטה הנכונה ביותר בנסיבות הנוכחיות. צריך לזכור שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על מדינות אחרות הוא שלא נשקף לה איום קרקעי. היא גובלת רק במדינה אחת שיכולה להוות איום כלשהו, מקסיקו – והאיום הזה, אף שהוא משמעותי בדרכו שלו, הוא לא בדיוק צבאי. ארה"ב היא מעצמה שמבוססת על כוח ימי ואווירי, לא על קרקע. בכל פעם שהיא מתעמתת עם מדינות אחרות, זה משום שהיא בוחרת להתערב ולפעול במקומות שונים בעולם. לכן באופן טבעי נוכחותה תמיד תהיה זמנית. היא שטה לתוך אזור כלשהו, ובשלב מסוים היא תשוט החוצה.
"כשאני אומר שהמצב בסוריה נוהל כמו שצריך, זה מפני שארה"ב, בעצם הכרזתה על יציאה מהמשחק האזורי, שמטה את המכנה המשותף היחיד שחיבר את הכוחות האחרים. פתאום רוסיה, טורקיה ואיראן, שפעם היו מאוגדות יחד מתוך שנאה לאויב הגדול, כלומר לאמריקה, החלו לבגוד זו בזו. ארדואן הקים לתחייה את היריבות הפרסית־טורקית העתיקה, כוחות איראניים מקיימים תרגילים שמכוונים בבירור לעימות עתידי עם טורקיה, ולמוסקבה כבר יש בעיות מבית, כי פוליטיקאים ועיתונאים רוסים החלו לצאת נגד מעורבותה של רוסיה באזור. הם קוראים לסוריה 'האפגניסטן של פוטין'".
ובכל זאת, האוכלוסייה הכורדית נותרה ללא חסות אמריקנית, והפכה יעד קל למתקפות.
"האם השגנו תוצאה אידיאלית? לא. אבל שוב, תחת הנסיבות, היא בהחלט התוצאה הטובה ביותר. ישנו קו אדום ברור מאוד שארה"ב משרטטת סביב האינטרסים ובעלות הברית שלה במזרח התיכון. הוא מתחיל בגבול הצפוני של ישראל, מקיף את ירדן וממשיך משם לערב הסעודית ולכווית. אם תיפתח לחימה בקנה מידה משמעותי באזור שתיארתי, אין ספק שארה"ב תתערב. אבל מעבר לגבולות האלו, אמריקה חייבת לדאוג גם לאינטרסים שלה, וכך הגענו לתוצאה הנוכחית".
למרות חיסולו של אבו־בכר אל־בגדדי בידי כוחות אמריקניים, האם המדינה האסלאמית לא עלולה לקום לתחייה?
"אני חושב שדאעש מת כבר מזמן. נכון שלוחמים אסלאמיסטים רבים מסתובבים עדיין באזור, אך רובם משתייכים לארגוני טרור קיקיוניים, ללא הנהגה וללא תוכנית קוהרנטית. תמיד ישנה סכנה שמשהו גדול יתרחש – אבל זו המציאות במזרח התיכון. וזו אגב מציאות שוושינגטון מסרבת להפנים. בדרגים הגבוהים מסתכלים על האזור כסטטי. בפועל, הוא ההפך מסטטי. בשנת 1624 הפרסים כבשו את בגדד מידי העות'מאנים, גירשו את כל הסונים והחליפו אותם בשיעים. פחות מ־15 שנים לאחר מכן העות'מאנים חזרו, זרקו את השיעים והשיבו את הסונים. כך זה נמשך עד המאה ה־19, כשנקבע גבולה המזרחי של עיראק. אז אולי לא יקרה משהו משמעותי עכשיו, או בשנה הבאה. אבל בעוד חמש, עשר שנים? ישנו סיכוי גבוה מאוד שכן. זו דרך העולם".
ומה בנוגע למתקפות של איראן על מכליות סעודיות, או הפלתו של מל"ט אמריקני בסמוך לגבולה? האם האיפוק של ארה"ב מעיד על חולשה?
"הנשיא טראמפ מבין שאין שום תמיכה ציבורית למלחמה עם איראן בשלב הזה", קובע מקגרגור. "האמריקנים פשוט לא מעוניינים בכך, ולכן הוא חייב לפעול בצורה שלא תגרור אותנו למלחמה. תחשוב על מצבים אחרים בעבר: ב־1941 הציבור האמריקני התנגד בחריפות להצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם, לא היה כל רצון לשלוח חיילים אל מעבר לים. אבל אז באה ההפצצה בפרל־הארבור, ודעת הקהל השתנתה בן לילה. אם אי פעם תהיה מתקפה על ריבונותה של ארה"ב בסדר גודל כזה, היא תגיב בהתאם. אבל עד אז, הנשיא עושה את מה שהציבור מאפשר לו לעשות. אם כבר, בהתחשב במגבלות הללו, אני חושב שהגנרלים האמריקנים מופתעים מהאיפוק היחסי שאיראן מפגינה בניסיונותיה לעורר תגובה מצד ארה"ב ומדינות אחרות".
זיכרונות מאימפריות קורסות
אני מבקש לשמוע את דעתו של מקגרגור בכמה סוגיות ציבוריות הקשורות למקומו ומעמדו של הצבא במאה ה־21. בישראל, אני אומר לו, מתעורר מדי פעם דיון על מעבר למודל של צבא מקצועי. האם צעד כזה פירושו בהכרח קיצוץ משמעותי במספר החיילים? "לאו דווקא", אומר מקגרגור. "פעמים רבות רואים הפחתה מספרית, אבל לא תמיד זו התוצאה. כפי שאני מדגיש בספר, אתה אף פעם לא תדע מה אתה צריך ומה יש לך, עד שתראה את תוצאות השינויים על פני השטח. למשל, אתה יכול לחשוב שהכנסת מטוסים ללא טייס תחסוך לך כוח אדם. אלא שאז מתברר שדרושים לצבא כחמישים איש לצורך שליטה, בקרה ותחזוק של כל מטוס. כל מה שאפשר לעשות הוא לנסות לפעול לפי הספר, ולראות מהן התוצאות".
האם לדעתך יש מקום לשילוב נשים כלוחמות ביחידות קרביות?
"לא", מקגרגור פוסק מיד. "הנושא הזה מביא אותנו לבעיה משמעותית: מכיוון שארה"ב לא עמדה מול איום צבאי קיומי כבר שנים רבות – אולי מאז מלחמת קוריאה, בשנות החמישים – שכחנו אמיתות בסיסיות על קרבות ועל מלחמה. כשזומנתי פעם להעיד בפני ועדה בקונגרס, נשאלתי מדוע נשים בגיל 18־25 לא יכולות לעשות כל מה שגבר יכול. התשובה היא שהן פשוט לא יכולות. זה לא עובד. 5,000 שנות ניסיון בשדות הקרב הראו לנו את זה.
"במלחמת המפרץ לא היו לוחמות ביחידה שלי. יחידות אחרות, שכן היו בהן חיילות, התמודדו עם בעיות רציניות שאנחנו פשוט לא היינו צריכים להתמודד איתן, ונלחמנו יותר טוב בגלל זה. כמובן, אין בכך כדי להגיד שנשים לא יכולות למלא תפקידים קריטיים אחרים בצבא".
האם בשדה הקרב של 2020 יש משמעות לכוחות השריון?
"אני חושב שכן. הוא אולי לא יעיל באותה מידה נגד ארגוני גרילה וכדומה, אבל אתה בהחלט צריך אותו כדי להתמודד מול כוחות גדולים ומאורגנים. במציאות הנוכחית, כשמדינות לאום שלא היו פעילות צבאית במשך שנים רבות פתאום מרימות ראש ומתחילות להוות איום, אנחנו חייבים להיות מוכנים. צריך לזכור שטורקיה עושה כל מיני דברים מעניינים בארגון הכוחות שלה, וכך גם איראן".
"האיום הגדול ביותר על אמריקה הוא אמריקה בעצמה. המטה הכללי לא מבין שהוא חייב לשנות את החשיבה שלו בנוגע לכיצד הצבא פועל. הביורוקרטיה שתקפה אותו, ההחלטות שהוא מקבל – הן רקובות. כל עוד מבנה התמריצים נראה כמו שהוא היום, שום דבר לא הולך להשתנות"
הוא נולד בפילדלפיה שבפנסילבניה למשפחה מהזרם הקווייקרי. ב־1976 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית "וסט פוינט", והחל את שירותו בצבא ארה"ב. במהלך שנותיו במדים זכה לשבחים על חשיבה מקורית ותושייה, ועוטר באותות רבים. הוא נחשב כאמור לדמות מפתח באחד הקרבות הגדולים של מלחמת המפרץ, ושמונה שנים אחר כך שימש כאסטרטג של הגנרל וסלי קלארק, מפקד נאט"ו שניהל את המתקפות על יוגוסלביה ב־1999 במסגרת מלחמת קוסובו.
גם כקצין, מקגרגור מעולם לא חשש להביע את דעתו. על פי השמועות, בדיוק מהסיבה הזו הוא לא קודם לדרגת גנרל – למרות ביצועיו המרשימים בשדה הקרב ובמטות הפיקוד. ב־2004 פרש מהצבא, כשברקע טענות ולפיהן נפתחה נגדו חזית בשל ניסיונו לקדם רפורמות בכוחות המזוינים. כיום הוא משמש סמנכ"ל חברת הייעוץ "בורק־מקגרגור" בווירג'יניה, ומופיע ברשת פוקס ניוז כפרשן צבאי. את הדוקטורט שלו קיבל ב־1987 מאוניברסיטת וירג'יניה.
מקגרגור ידוע כמי שדוגל בצמצום הנוכחות האמריקנית בזירה הבינלאומית, ובכך הוא שותף לעמדותיו של הנשיא הנוכחי. בתחילת ספטמבר החליט טראמפ לפטר את היועץ לביטחון לאומי שלו, ג'ון בולטון, ככל הנראה בשל חילוקי דעות ביניהם בנושא הזה; בולטון בעל העמדות הניציות תמך נחרצות בהישארותה של ארה"ב בסוריה, ובהמשך מעורבותה בחלקים אחרים של העולם. בשבועות שלאחר פיטוריו עלה שמו של מקגרגור כאחד המועמדים להחלפתו. בתקשורת האמריקנית נטען כי הסיבה לכך קשורה פחות להתעמקותו של טראמפ במשנתו של מקגרגור, ויותר להופעותיו של הקצין לשעבר ב"פוקס ניוז". "אכן הייתי בין המועמדים לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, ואסכים לקבל אותו אם יוצע לי בעתיד", אומר מקגרגור.
כשאני שואל אותו כיצד מתייחסים היום בצבא ארה"ב לרעיונותיו, הוא חוזר לנעלי נביא הזעם, המתריע בחוצות. "האיום הגדול ביותר על אמריקה הוא אמריקה בעצמה. המטה הכללי לא מבין שהוא חייב לשנות את החשיבה שלו בנוגע לכיצד הצבא פועל. הביורוקרטיה שתקפה אותו, ההחלטות שהוא מקבל – הן רקב, מגפה שמעלה זיכרונות מאימפריות בשלבים האחרונים לפני קריסתן. בזמן שסין כבר משנה את האסטרטגיה שלה ומשלבת את רעיון צוותי הקרב שעליו אני מרחיב בספר, בזמן שרוסיה מתחילה לעשות אותו הדבר, הצבא שלנו מסרב לזוז. בצבא היבשה אף אחד לא רצה להקשיב לי. רק בחיל האוויר ובצי הקשיבו, כי להם אין אותם אינטרסים שיש לצבא. הבכירים שם שמעו את הרעיונות שלי ותמכו בהם בפומבי.
"כיום יש לנו בערך 42 גנרלי־ארבעה־כוכבים (הדרגה השנייה בחשיבותה בצבא האמריקני – א"ש), על כ־1.2 מיליון חיילים. בימי מלחמת העולם השנייה היו בצבא 12 מיליון חיילים, אתה יודע כמה גנרלים של ארבעה כוכבים היו לנו אז? שבעה! ואותו צבא ניצח במלחמה! העובדה העצובה היא שכל חבר קונגרס רוצה מפקדת ארבעה כוכבים במחוז שלו, כי היא מביאה משרות ותקציבים. הגנרלים עצמם מעוניינים בקידום ובקריירה, והופכים ליס־מנים שאומרים את מה שהדרג מעליהם רוצה לשמוע. אז מי יהיה מעוניין בקידום הרעיונות שאני מציע? מי יחפש שינוי משמעותי? כל עוד מבנה התמריצים נראה כמו שהוא היום, שום דבר לא הולך להשתנות".
רק בביקוריו במדינות אחרות, אומר מקגרגור, הוא נוכח לדעת לאיזו פופולריות זוכים רעיונותיו. "גיליתי ש'השתנות תחת אש' תורגם לסינית, וכך גם חלקים נרחבים מספריי האחרים. הם הפכו לקריאת חובה עבור המטה הכללי שם, וכמו שאמרתי, הרעיונות כבר מוטמעים. ב־2001 דיברתי עם גנרל רוסי שאמר לי שספרי הראשון תורגם ונקרא על ידי בכירים שם, וכעת הם רק מחכים למנהיג המתאים שיוכל ליישם אותו. כששאלתי למה לחכות, הוא צחק ואמר לי: 'כי המנהיג יצטרך לזרוק אנשים כמוני!'
"גם בצבאות במערב מכירים את הספר. הבנתי שהצרפתים הביעו עניין בשינויים המוצעים, אבל הם מתמודדים עם בעיות תקציביות. הבריטים גם כן שמעו והחליטו לוותר – כי אצלם הצבא התאדה כמעט לחלוטין. הגרמנים גם כן מסרבים לנהל צבא אמיתי, אז הם לא בעניין בכלל".
מתי נודע לך ש"השתנות תחת אש" נבחר כספר קריאת חובה לקציני צה"ל?
"לא שמעתי על זה עד עכשיו, אם כי ידעתי שהספר תורגם לעברית ונקרא על ידי כמה קצינים. אחד מהם אמר לי שהוא מצטער שלא קרא אותו לפני מלחמת לבנון השנייה, כי יש בו רעיונות רבים שהיו יכולים להיות שימושיים בלחימה הזו. אז כן, אני שמח מאוד שהצבא הישראלי בחר לאמץ את הספר שלי, ואני באמת חושב שהוא יוכל לצמוח בעזרתו, ולהכין את עצמו למציאות חדשה וללוחמה עתידית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
הוא, אנחנו והמלחמה הבאה
בבחירה בספרו של מקגרגור, הרמטכ"ל כוכבי מעביר מסר לפקודיו: השינוי מתחיל מלמטה > יאיר אנסבכר
הגותו הצבאית של קולונל בדימוס ד"ר דגלאס מקגרגור מתייחדת בכך שהיא נבנתה תוך כדי מלחמה מוצלחת. מלחמת המפרץ הראשונה, כשבתפקיד האויב נמצא הצבא העיראקי – שנחשב אז לאחד הגדולים והחמושים בעולם – הוכיחה כי ארה"ב הצליחה לחולל בצבאה את הרפורמה המנצחת שהייתה כל כך נחוצה לה מאז ימי וייטנאם. לעולם הוצגה המערכה הזו, מצידה האמריקני, כמלחמת היי־טק, מלחמת הסי־אן־אן הראשונה. הפגיעות המדויקות של חימוש מונחה שנורה לראשונה בכמויות גדולות (גם אם קטנות יחסית למלחמות הבאות), חילות האוויר המשוכללים של הקואליציה, תנועת השריון האמריקני המוחצת שמקגרגור היה שותף לה, וגם הופעת הבכורה של טכנולוגיות צבאיות שונות – כל אלה הציתו את הדמיון בכל רחבי העולם.
אלא שבעוד מנהיגי ארה"ב מתבסמים מתחושת העליונות, מקגרגור חזר מעיראק עם מסקנה שונה: הצבא האמריקני אינו ערוך כראוי למלחמות הבאות. ככל ארגון ממשלתי גדול, הוא מאוהב בעצמו ובמטרותיו המקוריות. הצבא רוצה לחזור ולהילחם את מלחמות העבר המוכרות, והוא אמנם מדבר על "השתנות", מכיוון שזה פופולרי – אך למעשה כוונתו לממד הצר של "התחדשות", כלומר קנייה והצטיידות באמל"ח טכנולוגי מתקדם יותר. על פי מקגרגור, הצבא האמריקני מצויד דיו, והשינויים הדרושים לו הם שונים לגמרי, התייעלותיים במהותם. מה שהצבא החזק בעולם זקוק לו היא חשיבה רעננה ויצירתית, והיכולת הביורוקרטית והארגונית להוציא אל הפועל שינויים. כך למשל יש להעדיף השבחה רחבה במערכים הבינוניים של הצבא, על פני הצטיידות במערכות נשק בודדות ויקרות מאוד. בדרך זו נוהג למעשה האויב, שמעדיף באופן מובהק כמות על איכות, ומצייד את לוחמיו הרבים במערכות נשק פשוטות, אמינות וקלות הפעלה.
ייתכן שזהו תורף הסיבה שבשלה בחר הרמטכ"ל אביב כוכבי ב"השתנות תחת אש" כספר החובה לקציני צה"ל לשנה זו. כוכבי מבקש בדרכו לעודד שינוי תפיסתי מלמטה – לייעל את הקיים ולהתאים אותו באופן המיטבי אל מול האיומים. זוהי לא התחדשות, אלא התאמה.
אין זה ספר של אסטרטגיה צבאית, אף כי הוא עוסק בנושאים אסטרטגיים. ניתן לראות בו במידה רבה יצירה של פילוסופיה צבאית, המתמקדת במושג ההשתנות. גופים ביטחוניים ממשלתיים, אומר מקגרגור, מצויים במתח מתמיד, כשמצד אחד הם צריכים להתמודד מול אויבים מתחדשים, יצירתיים ולא אורתודוקסיים, ומצד שני שוררת בהם מסורת עתיקת יומין של קיבעון ומרובעות מערכתית. לכן על המנהיג הצבי להתאמץ ולהגיע למצב תודעתי קבוע של לימוד, השתנות והתאמה ארגונית ותפיסתית אל מול הסביבה. בכל רגע עליו לשאול את עצמו מחדש כיצד ניתן להתאים את הכוחות שלרשותו אל מול האיום הרלוונטי.
מקגרגור מעלה כמה הצעות מרחיקות לכת, המתאימות הן לחזונה של ארה"ב כמעצמה עולמית מובילה והגמונית, והן לעיסוקה התדיר במלחמה הגלובלית כנגד הטרור. כך למשל הוא ממליץ – באופן המזכיר במקצת את הגותו של ריצ'רד סימפקין – להקים "חילות משלוח" המיועדים לפריסה גלובלית מהירה. יהיו אלה קבוצות קרב בינוניות בגודלן ורב־חיליות, עתירות יכולות אש ותנועה, שיכפו את רצונה של ארה"ב על היריב במהירות רבה. שיטת הפעולה שלהן, תמרונים עמוקים ועצמאיים ללב־ליבו של אויב מופתע, לא תאפשר לו להיערך מולן, וגם תמנע ממנו את השימוש בנשק גרעיני מכיוון שהמערכה תתרחש בשטחו־שלו.
הספר מרבה לעסוק במושג ה"שילוביות" הרב־חילית כמתכון להתייעלות. הוא טוען, בצדק, כי בעת המודרנית עוצמתה של יחידה אינה נמדדת רק בגודלה, אלא גם ובעיקר במסוגלות שלה לעבוד באופן משולב והרמוני עם כלל הזרועות והיכולות הצבאיות. בארה"ב סוגיה זו מורכבת ביותר, מכיוון שכוחות שונים מופעלים על ידי זרועות ופיקודים רבים, המסובכים אלו באלו בפלונטר אדיר של ביורוקרטיה, סמכויות ואגו. בצה"ל המצב טוב לאין ערוך, ולאחרונה אף נודע על הקמת יחידה רב־ממדית חדשה, שנועדה בין השאר למטרות אלה בדיוק.
מקגרגור עצמו משמש דוגמה ליכולת להשתנות וללמוד. כקצין בכיר, הוא לא נח לרגע על זרי הדפנה שנקשרו לראשו של הצבא האמריקני אחרי תצוגת התכלית המרשימה של 1991. מאז ועד היום הוא נושא את הדגל כמי שמחפש בכל רגע כיצד להתאים את הצבא למלחמה הבאה.
יאיר אנסבכר הוא חוקר צבא וביטחון, עמית מחקר ב"פורום קהלת"
