"כששכבתי גוסס כבר ראיתי איך הבר שלי יראה"

"ואז ביוני גססתי". אלו המילים הראשונות ששמעתי כשנכנסתי אל "השארבייה של סאלח". דרור סמי, בעל המקום, עומד מאחורי הבר ונואם. מולו עשרה אנשים מקשיבים לו, חלקם אוחזים בכוסות בירה. הם נאלצים להניח אותן כשדרור מבקש מהם למחוא לי כפיים, על לא עוול בכפיי. בזמן שהם נענים לו, דרור מוזג בירה גם לי. לקבלת פנים חמה כזו טרם זכיתי מאף מרואיין.

"המקום הזה מחזיק אותי בחיים", ממשיך דרור בפרזנטציה הקצרה שלו לקהל המאזינים. "אני לא רוצה להתעסק בכסף, זה לא מעניין אותי. ברוך השם, המקום מחזיק את עצמו, ועשרים אחוזים מההכנסות עוברים לטובת ארגון חברתי. מי שבאור, צריך לעזור למי שבחושך". "ומה עושה מי שבדמדומים?", קוטע אותו אחד מבאי הבר. "שיחליט!", עונה דרור ברוח טובה. החגיגה מתפזרת. איש־איש לכוסו ולחבריו.

סיפור חייו של דרור (סלחו לי שלא אכנה אותו בשם משפחתו כנהוג, הדיסטנס הזה לא עובד אצלו) עלול לשייך אותו למחנה החושך, או לפחות לדמדומים. אבל נכון יותר לומר שהוא עשה פניית פרסה מהנתיב המוביל לעולם המתים, וחזר לעולם החיים. שנה חלפה מאז שהחל להתאושש מסרטן אלים מאוד וחד־כיווני. הוא ובני משפחתו פתחו בקבוק והרימו כוסית לחיים, בדיוק ביום שבו אביו החל במלאכת השיפוצים בדרך להגשמת החלום של דרור – הקמת שארבייה ("בית משקה" בערבית) שתשמש גם תחנה לריענון הנפש.

"היום אני יודע מהו הכוח של החלומות ושל תת־המודע", מספר דרור. "בשבועיים שבהם הייתי גוסס, מתנדנד בין חיים למוות, ראיתי את עצמי בבר. דמיינתי את הכול: ידעתי איך יקראו למקום, איך ייראה הלוגו, איפה יהיה מונח כל דבר. היום אני יודע שזה מה שהחזיק אותי בחיים".

אז מהי השארבייה? "זה בית המרפא שלי", מצהיר דרור. בדמיוני עולים הרים שוויצריים מוריקים, מלונות יפים עם נוף לאיזה אגם או שניים, ועלמות עשירות רוקדות לצלילי פסנתר. אתם יודעים, סטפן צווייג או דוסטויבסקי סטייל. אבל כשדרור מדבר על בית מרפא, הוא מתכוון לעסק שפתח כנגד ההיגיון; בר קטן, קירותיו מעוטרים בתמונות של בני משפחתו בשחור־לבן. גם מדפי ספרים יש כאן, והכריכות מעידות שמאחוריהן מוקדשות מילים רבות לנפש האדם ולטיפול בה. לצד כל אלה תלויה הכתובה של סבא סאלח, שעל שמו קרוי הבר, וסבתא זריפה, שאת שמה נושא בית קפה סמוך, במרחק כמה פסיעות מכאן.

כדי להבין את פשר המקום, צריך לחזור לשנות החמישים הקסומות של ירושלים. סבו וסבתו של דרור עלו בשנת 51' מזאכו שבעיראק, והגיעו למעברות בתלפיות. כעבור ארבע שנים הם עברו לשיכונים בהורקניה שבקטמונים. "הביאו להם מלט ובלוקים, ואמרו 'תבנו לכם בתים'. לכן הרבה מהעדה יצאו קבלנים", מסביר דרור. "סבא סאלח שכר כאן צריף ששימש במהלך היום לתיקון נעליים. משעות הערב נערמו האימומים בפינה, שולחן העבודה כוסה במפה, בקבוקי ערק נשלפו והסיפורים החלו להתגלגל. זו הייתה השארבייה – מקום של מפגש, היכרות, שכנות וערבות הדדית. תושבי הקטמונים היו מגיעים אחרי שעות העבודה כדי לשתות, לאכול, לשיר, לדבר ולשמוח".

הוא התעקש שהשארבייה בגרסת שנות האלפיים תוקם בסנדלרייה של סבא שלו ממש, ושתתנהל כעסק חברתי, שבו כל לקוח מחליט כמה לשלם. במקום פועל גם ארגון בשם "בשביל הדרור", שהוקם כדי ללוות משפחות של חולים ובמצבי משבר אחרים. "זה מקום שעובד סביב השעון: ביום מרכז טיפולים, בלילה בר. בלילה הוא משרת את האנשים שנמצאים באור ובאים לבלות, וביום את האנשים שבחושך, אלה שצריכים עזרה וריפוי".

טנגו עם המוות

השיחה שלנו קולחת מאפס למאה. תוך דקות ספורות אנחנו כבר בשאלות של אושר ומשמעות החיים, כאילו היינו ככה תמיד. "את מאושרת?", הוא שואל. "וואלה, מילה גדולה 'מאושרת'. ואתה?", אני עונה. "לא הייתי מאושר. עכשיו כן", אומר דרור, וכשאני שואלת מה השתנה, הוא מסביר: "התפשטתי. מה שרואים זה מה שמקבלים. מה שאני חושב, אני אומר. לכל אדם יש פער בין מקומו הנוכחי למקום שבו הוא יכול ורוצה להיות. הפער הזה מייצר תסכול, אבל בשבילי זה פער מינימלי. אם אציע לך להחליף את החיים שלך עם מישהו אחר ללא כרטיס חזרה, מה תעשי? זו שאלה שמביאה את האדם – במיוחד אם הוא בטנגו עם המוות – להודיה על הטוב.

"שואלים אותי איך אני מאושר, הרי אני בסבל לא נורמלי", הוא ממשיך ואני נזכרת איך לפני כמה חודשים הרמתי אליו טלפון כדי לתאם ריאיון, אך הוא היה מטושטש והתקשה לנהל שיחה. "התשובה היא שבסוף אני בפלוס, כי אני מעריך כל דבר. גם את זה שהיד שלי מרימה את הבירה. צריך לסגל תודעה של שפע, זה אחד הפתרונות. אבל זה לא קל, ויש צורך בעבודה קשה".

את השיחה שלנו קוטעת לפרקים כניסתם של לקוחות־אורחים חדשים. דרור ניגש ללחוץ את ידם ושואל לשמותיהם ולשלומם – מה שלומך, מי אתה ושו איסמכ? הוא מראה להם את התפריט ואיך משלמים עצמאית. על הבר מוצב פריט נוסטלגי – קופת מטבעות עשויה גלילים־גלילים, כמו אלה שמזוהות עם נהגי אגד. "אני לא עובד אצלכם. אני מראה לכם פעם אחת איך לשלם באשראי, ומהפעם הבאה אתם מטפלים בזה לבד. ודבר אחרון, אתם משלמים ומבקשים משאלה והיא מתגשמת", הוא מסביר להם בחיוך את התורה כולה על רגל אחת.

לפני שנשוב למחוזות פילוסופיים, אני מבקשת שישלים לי את פרטי העלילה. עד סוף הערב כבר נפרש בפני סיפורו של אדם מרגש ותאב חיים. הוא בן 45 ("מודל 74'", כלשונו), מסתובב בשכונת הורקניה כבר מגיל 5. לפני 13 שנים היגר למבשרת יחד עם אשתו וילדיו. "מירב לא התאקלמה בירושלים. יש לה קשיים עם העיר הזו. אני מת על המקום, על האווירה, על האנשים".

ב־2013 התגלה אצלו סרטן בכליה. את סבב המחלה ההוא מכנה דרור "סטוץ". "לסרטן כליה יש ארבעה מדדים באגרסיביות שלו. לי היה פורמן 4, שבו הגרורות נשלחות במהירות לשאר הגוף. זה סרטן שלא מגיב לכימותרפיה והקרנות. כשהוציאו לי את הכליה, גילו שסביב הגידול הייתה מעטפת של שומן שבעצם מנעה מהסרטן לשלוח גרורות לגוף. כך אני ניצלתי, זה היה נס".

"בחמש השנים האחרונות פגשתי לפחות שבעה אנשים שאני לא יודע מי הם, לא זוכר מה אמרתי להם ומתי, ובכל זאת הם אמרו לי 'שינית לי את החיים'. כך הבנתי את הכוח של המתערב האנונימי. קליניקה ובר זו בעיניי פלטפורמה נהדרת להתערבות כזו. בהתאם לכך, רוב הברמנים שמתנדבים פה הם בעלי אוריינטציה טיפולית"

למרות התפנית בעלילה, הרופאים ציפו לקאמבק של הסרטן. "למעשה שלחו אותי לחכות לשובו. ישבתי חצי שנה בבית בדיכאון וחרדה, לא ישנתי בלילות. החרדות נבעו בעיקר מתוך ההבנה שאני חלש – עד אז חשבתי שאני כול־יכול – וגם מההבנה שאני פגיע, נזקק. אוי ואבוי, מה עושים עם הדבר הנורא הזה, להיות נזקק? אני מסתכל על מירב והילדים, ותוהה – מה אשתי תעשה מחר אם אני מת? איך היא תתפרנס? התחלתי לטפל בעצמי. בעיקר מדיטציה ושיחות עם עצמי", הוא מצביע על שתי ספות המוצבות בפינת הבר. "הייתי עובר מכיסא לכיסא, מדבר, שואל ומקשיב לעצמי. עושה את כל הסצנה עד הסוף".

כשאני שואלת אילו כלים טיפוליים יש לו, הוא מציין כמה שיטות ותפיסות, בהן NLP, בודהיזם, קריאה בכף היד, טרילותרפיה (שיטה שבה פונה המטפל אל שתי דמויות בתוך המטופל) ו"התערבות חד־פעמית" בזמן משבר. "בקיצור, עברתי בלי סוף קורסים", הוא מסכם, "אבל בעיקר טיפלתי בעצמי מתוך הנפש העתיקה שלי".

לאט־לאט עשה צעדים ראשונים חזרה לעולם, והחל לעבוד בחצי משרה אצל מכר. ב־2015 חזר להורקניה יחד עם מירב ושלושת ילדיהם – מיכאל בת ה־14, דניאל בן ה־13 ("איזה בר מצווה עברנו, אלפי ליטרים של דמעות"), ואופיר בת ה־9. בני הזוג פתחו את "זריפה", בית קפה שכונתי שבתוך זמן קצר הפך למקום בילוי ירושלמי אהוב, מוקד לעלייה לרגל לא רק מהקטמונים הקרובים. "פתחתי את הזריפה כדי שתהיה תעסוקה ופרנסה למירב, אם חלילה יקרה לי משהו, וגם כדי להנציח את שמה של סבתי, שהייתה מוכרת פה קרח ונפט לתושבי השכונה. כל הרבנים שהייתי אצלם אמרו לי שהיא שומרת עליי. אני יודע את זה. לפני שנפטרה היא הייתה זמן מה בתרדמת, ופתאום פקחה את העיניים ואמרה לאבא שלי: 'תקשיב, הבן שלך דרור, תשמור עליו. הוא הכול. לא משנה מה, אתה שומר עליו'. הייתי אז בן 5. אחרי יומיים היא הלכה לעולמה, ואלו היו המילים האחרונות שלה".

אני האחד

מירב מגיעה מהזריפה ומגניבה לנו מטעמים: מאפה קאדה מסורתי ועוגת שוקולד מפנקת. בחיי, מי שמביא לי עוגת שוקולד קונה את ליבי, גם בלי סיפורים מרגשים על סרטן. אפרופו סרטן, הגענו לשלב בסיפור שבו הוא חוזר.
"אחרי שהוציאו לי את הכליה, כל שלושה חודשים עברתי בדיקות. לפני ארבע שנים וחצי גילינו שהסרטן חזר, ובגדול: שוב שלב 4, הפעם עם גרורות לריאה. לפי הספרות הרפואית, אין לכך ריפוי. התחלנו טיפול ביולוגי שהחזיק אותי שנה בחיים והפך אותי ללבן: כל השערות נעשו לבנות, אפילו הגבות".

אחרי שמונה חודשים התרופה הפסיקה להשפיע, ומצבו של דרור החמיר. "במקביל לחיפוש אחר תרופה חדשה, החלטתי לעשות בדיקה גנטית שמגלה אם הסרטן שלי משתייך לסוג מסוים ונדיר מאוד. הרופאים אמרו לי שחבל על הכסף, שזה אחד למיליון. 'אני האחד', אמרתי להם. גייסתי את הכסף הנדרש, ובזכות הבדיקה הזו הצליחו להתאים לי תרופה חדשה שהחזיקה אותי שנה נוספת. ואז שוב, החמרה מטורפת. כל שלושה ימים ניקזו לי מהריאות 2־3 ליטר. כשניתחו כדי להבין את המצב, המנתח אמר שאין מה לעשות, הריאה מפוצצת גרורות".

דווקא אז, בעיצומו של הסיבוב החוזר של המחלה, דרור קיבל את ההחלטה: "לפני שנתיים, כחלק מהחיפוש אחר ריפוי אמרתי שזהו, אני מגשים לי את החלום הישן לפתוח בר שכונתי שהוא גם קליניקה – 'השארבייה'. הקרובים אמרו 'זה לא נורמלי, הבן־אדם עומד למות ומדבר על בר', אבל אני כבר התחלתי לגייס כסף. תכננתי הכול עד רמת הריצוף, וזה בזמן שאני בבית חולים והרופאים אומרים שאין מה לעשות איתי. אבל אני בשלי.

"בקיץ 2018 הרופאים אמרו למשפחה 'תתפללו, זה כל מה שנותר לעשות'. מסביבי מירב, הילדים, אבא, אמא. מה עבר עליהם באותם רגעים? אלוהים יודע. מדי פעם התעוררתי ואמרתי: 'אני עוד אשב בשארבייה של סאלח. צריך עוד לדאוג לכמה דברים וזה יקרה'. בחיי, חשבו שאני הוזה. שהנשמה שלי, מותשת מהמאבק הממושך, גזרה לעצמה כמה חוטים של זיקה למציאות והתחילה לשייט בלימבו. לבסוף קיבלתי ארכה, וחודשיים אחר כך, בספטמבר, התחלנו לעבוד על השארבייה. אני לא יודע איך, אבל נעמדתי על הרגליים, יצאתי מזה. השארבייה קמה מרעיון, ואני, אולי מתוך דחף לראות את החלום שלי מקבל צורה, קמתי מערש דווי. סימנתי וי קטן של ניצחון בסיבוב נוסף בטורניר מול המוות".

בגלגולו הקודם, טרום־הסרטן, עבד דרור כיועץ ארגוני ועסקי. אילו היה מיישם על עצמו עצות שנתן לאחרים, לא היינו יושבים כאן היום. "כל מי שהיה בא אליי עם רעיון לפתוח בר או מסעדה, הייתי אומר לו לשים את מאות־האלפים שחסך במקום בטוח יותר. עסקים כאלה לא שורדים, ואין אף פעם תמורה להשקעה שלך, לא משנה כמה הכנסות יהיו. ממי לא שמעתי התנגדויות – חברים, שכנים, הורים. אבא שלי, קבלן במקצועו, עזב את עבודת השיפוץ כאן באמצע. הוא אמר שהוא לא מוכן להמשיך לעבוד, ודרש שאמכור את המקום. אבל אני פעלתי נגד ההיגיון, הכול מהלב. אפילו לא עשיתי תוכנית עסקית, הכי טירוף שיש".

קליניקה אלכוהולית בתפוח הגדול

באי הבר יודעים שצריך לשמור על השקט בחוץ. בכל זאת, אנחנו בתוך שכונת מגורים. מדי פעם מתפרץ לחלל האוויר צחוק מתגלגל, וגורם למירב להידרך. דרור מראה לי תמונות, מסביר איך נראתה המעברה וכיצד השתלבה שם השארבייה.

"אנשים היו יושבים, מדברים ומטפלים זה בזה. הם לא היו שורדים לולא זה. תארי לך, מדינה שהרגע נולדה, 600 אלף תושבים מביאים עוד 600 אלף, ועושים כל טעות אפשרית, שלא בכוונה. השארבייה זה מה שהחזיק אותם בשפיות: להתחבק, לדבר בכנות, לשתף, לשתוק".

לשיטתו של דרור, בר יכול לשמש כקליניקה טובה יותר מזו המוכרת של הפסיכולוג, עם הפרקט החום, הכורסה הבהירה והעציץ בפינה. "אחד הכלים הכי משמעותיים בטיפול זה מתערב אנונימי. יש לו משקל מכריע".

אתה מתכוון למישהו שלא מכיר אותי, וזורק איזו הערה?
"מישהו שפגשת לשיחה, וקרה לך שם משהו. יכול להיות שהוא לא מתכוון לומר כלום, אבל בשיח ביניכם הוא מתווך לך משהו עמוק, שיוצא החוצה דרך הזווית שלו. בחמש השנים האחרונות פגשתי לפחות שבעה אנשים שאני לא יודע מי הם, לא זוכר מה אמרתי להם ומתי, ובכל זאת הם אמרו לי 'שינית לי את החיים', או 'אתה הבן־אדם שהכי השפיע עליי'. כך הבנתי את הכוח של המתערב האנונימי. קליניקה ובר זו בעיניי פלטפורמה נהדרת להתערבות כזו. בהתאם לכך, רוב הברמנים שמתנדבים פה הם בעלי אוריינטציה טיפולית".

דבר אחד אני לא מצליחה להבין: איך נשארו לך בכלל כוחות נפש לטפל בעוד אנשים?
"כמיטב הקלישאה – המקום הזה נותן לי כוח. יש פה שכר רגשי ברמה גבוהה מאוד. מהשנייה שגילו אצלי את הסרטן, אני מנסה לחקור את הדבר הזה ולמצוא לו תרופה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי 'למה זה הגיע אליי?'. כך קלטתי כמה דברים: הבנתי את ערכו של הפיקדון הזה שנקרא החיים, והבנתי שאני אחראי על המחלה שלי, שאני זה שמכיר אותה ברמה הכי גבוהה שיש. אם יש לי המלצה לחולי סרטן או לפוגשי סרטן, זה להיות אחראים על המחלה שלהם. יש לי סרטן, אבל אני לא חולה. אני בריא יותר מהרבה אנשים. אני חי".

את עמותת "בשביל הדרור" הוא הקים לטובת אלה שנותרו שקופים בעיתות משבר, אלה שבעורף. "הייתי בוויפאסנה של כמה ימים, ופתאום ראיתי במבט חיצוני מה מירב עוברת, והזדעזעתי: אני עם המחלה, והיא שקופה. אני מקבל חמלה, אמפתיה, רחמים, עזרה, כל מה שצריך, ולה אומרים 'תהיי חזקה'. ומה שהילדים עברו, כמעט והתפרקנו. אם מבשלים ארוחות לאותה משפחה שנמצאת במשבר של החיים שלה, או מסבסדים קייטרינג או עושים אלף ואחד דברים אחרים שיכולים טיפה להקל על היומיום – המשפחה הזו תוכל לנוח לכמה רגעים. הרעיון של העמותה הוא בעצם ללוות את המלווה העיקרי של המטופל, והליבה היא לעשות חיים, כי זה מה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, על החיים. שהמשפחה תוכל להיות כמה רגעים במנוחה. אני יודע כמה היה עוזר לנו אם כשאני למשל הייתי במיון, מישהו היה בא לקחת את מירב להופעה. זה מטעין. הדרור הזה, זו התרופה".

היום כבר משתתפים בפרויקט ארבעים מתנדבים – "ברמנים, אנשים שמבשלים או מסיעים, נותנים שיעורים פרטיים או טיפולים אלטרנטיביים. אנחנו כמובן בשאיפה להמשיך לגדול, להמשיך להציל משפחות. חווינו על בשרנו מה דברים כאלו יכולים לעשות למשפחה במשבר".

אל העיסוק בבר הגיע דרור בגיבוי רפואי מלא. יש לו אפילו מרשם. "אני לא יודע איך הייתי מנהל את המחלה הזו בלי הפרופסור שמטפל בי, חובב נחושתן. אנחנו מתווכחים המון. אמרתי לו 'תרשום לי שאני צריך להיות בבר השכונתי שלוש פעמים בשבוע ולשמוע מוזיקה'. הוא זרם איתי, כתב ותייק בתיק הרפואי: 'הנ"ל סובל מסרטן כליה גרורתי. המלצה: להיות שלוש פעמים בשבוע בבר השכונתי ולשמוע מוזיקה חצי שעה ביום'. קניתי לי אוזניות מטורפות ואני עושה מה שהרופא אמר לי", הוא מתגלגל מצחוק.

כבר שישה חודשים הוא בלי תרופות, ומצבו יציב. "אני לא מחפש להביס את הסרטן, אלא לחיות איתו בשלום. אני איש של שלום. למדתי להיות קשוב, לתת יותר מקום לרגש. בעבר לא הייתי נאמן לעצמי".

אתה חושב שבגלל זה הגיעה המחלה?
"חד־משמעית. היא הגיעה מחוסר נאמנות לעצמי, מניסיון לְרַצות. נפש האדם עניינה אותי כל חיי. היה לי ברור שאני רוצה להיות מטפל, אבל הסביבה הטעתה אותי: אמרו לי שאני איש עסקים טוב, אז עשיתי עסקים. אבל האמת היא שהייתי איש עסקים גרוע. אז פלרטטתי עם נפש האדם – התחלתי בייעוץ ארגוני, עברתי לייעוץ עסקי שהוא אישי יותר, והיום אני מטפל, מורה דרך, ועושה סדנאות בפלטפורמה המופלאה הזו".

לבר נכנסים שני בחורים חרדים. לאחד מהם נתן דרור בעבר ייעוץ עסקי, והיום העסקים שלו פורחים. בעל הבית מוציא ויסקי מיושן טוב, ושניהם מרימים לחיים. "תשמעי", אומר לי דרור, "החיים עוברים מהר מדי בשביל לקנות יין זול. זו לא קלישאה. אז אני חי ועוסק וחולם. בעיקר חולם. רק עכשיו קניתי מכונית אלפא רומיאו, גם אותה דמיינתי הרבה זמן בראש. עכשיו אני מפנטז לפתוח שארבייה בניו־יורק. החזון שלי הוא שתהיה שארבייה בכל עיר, אבל דווקא בניו־יורק – במקום הכי קר, הכי חסר מגע אנושי – שם אני הכי רוצה לפתוח. הבן של יעקב אגם, שגר בניו־יורק, ישב אצלנו והתאהב. הוא אמר לנו שהוא רוצה לעזוב הכול ולייצא את הסטארט־אפ הזה. אז הנה, יש לנו כבר קשרים. אמא שלי אמרה לי פעם 'דרור, אולי די כבר עם הפנטזיות?'. אמרתי לה: 'ביום שאפסיק עם הפנטזיות, אני אמות'".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il