ביירות פינת ברלין

עשן סמיך ממלא את הרחוב ומתערב בהבל פיהם של העוברים והשבים. מוזיקה בוקעת מבית הקפה, מסתלסלת במקצב מזרחי מבעד לערפל, מנסה לגבור על הרעש העירוני. בפנים, ריח התפוח המתקתק של טבק הנרגילה ממלא את החלל, ונער חרוץ עובר מעמדה לעמדה, מסובב מתקן שבתוכו גחלים אדומות לוחשות. יושבי בית הקפה – כולם גברים, רובם מזוקנים – משוחחים בערבית ומשלחים מפעם לפעם קילוח של עשן לעבר התקרה תוך כדי צחוק משוחרר. מבעד לזכוכית של הדלפק המרכזי מביטים קינוחים רב־תרבותיים: בקלאוות טובעות בדבש וקינמון, לצד עוגת קרמשניט לבנה מרובת שכבות.

קצת הלאה משם, במסעדת "עזאאם", שולחים הסועדים מבט לעבר מסך הטלוויזיה המרצד, שבפינתו מתנוסס האייקון המפורסם של רשת אל־מנאר, הערוץ המזוהה עם ארגון חזבאללה. כשעל המרקע מופיע חסן נסראללה, כולם משתתקים ומאזינים ברוב קשב. הדיווחים על הבעיות הפנים־לבנוניות וגל המחאה בארץ הארזים, זוכים כאן אף הם לרייטינג גבוה, ומעלים דאגה על פני הצופים. זו שוככת מעט כשהמנחה פונה לעסוק במצב הפוליטי בישראל והמתיחות סביב עזה. "גם אצל הציונים יש בעיות", מסנן אחד מהיושבים תוך כדי נגיסה בכדור פלאפל. "זו תחילת הסוף שלהם". אני בוחר לשמור על פרופיל נמוך.

רחוב זוננאלה, הרחוב הראשי של שכונת נויקלן, כבר זכה לכינוי "ביירות של ברלין". לכל אורכו פזורות מסעדות וחנויות לבנוניות, שמכריזות את שמן באותיות ערביות גדולות ובולטות. רבים מתושבי השכונה מקיימים קשרים הדוקים עם חזבאללה, בין השאר סביב עסקי הסמים המעשירים את קופתו של ארגון הטרור. לצד הסחר בחומרים אסורים, מתפתח גם ענף כלכלי משגשג של הלבנת כספים. מדינות אירופה מהוות קרקע מועדפת לפעילות בלתי חוקית מהסוג הזה, ונויקלן היא אחד המוקדים הבולטים שלה.

"בשנים שלאחר איחוד ברלין, גרמנים רבים עזבו את השכונה", מסביר לי נדב גבלינגר, ישראלי בעל תואר שני בהיסטוריה של גרמניה בעת החדשה, המשמש כמדריך טיולים בברלין. "מספר התושבים ירד, והרבה בתים עמדו נטושים. החוק הגרמני קובע שאם אתה נכנס לבית ריק שאף אחד לא טוען לבעלות עליו, אתה רשאי להתגורר בו בתמורה לתשלום דמי שכירות צנועים למדינה. מי שהשתלט בפועל על הבתים הריקים האלה היו מהגרים מטורקיה ומלבנון.

"רבים מתושבי השכונה חיים מכספי ביטוח לאומי, על חשבון קופת המדינה. הם נוסעים במכוניות מרצדס מפוארות, אך לא רושמים שום נכס או רכוש על שמם, כדי שיוכלו להמשיך לקבל קצבאות. באחד המקרים, אדם שהואשם בהונאה של הביטוח הלאומי הגיע למשפטו במכונית יוקרה – וזוכה בסופו של דבר. גרמניה משתגעת מזה".

שוד של מטבע אחד

קרוב ל־5 מיליוני אזרחים מוסלמים חיים היום בגרמניה – כ־6 אחוזים מכלל האוכלוסייה – ובברלין מגיע מספרם ל־350 אלף. סיפור ההתאסלמות של שכונת נויקלן מתחיל עוד בימים שבהם העיר הייתה חצויה. נויקלן, שהשתייכה לחלק המערבי, הייתה אז מוקפת בחומה משלושה צדדים. "כבר בתחילת שנות השישים הגיעו לאזור מהגרים רבים מטורקיה, שייסדו בה את 'איסטנבול הקטנה'. עשרים שנה אחר כך, כאשר התחוללה בלבנון מלחמת אזרחים, הרבה לבנונים ופלסטינים החליטו להגר לגרמניה, שפתחה בפניהם את שעריה. אלה האנשים שאתה רואה היום ברחובות השכונה, עם שרשראות שעליהן סמלים פלסטיניים ומפת פלסטין השלמה.

עאדל, יליד ביירות: "יש כאן סורים שפשוט ניצלו את הסבל של אחיהם, שאיבדו את משפחותיהם ואת בתיהם. אני לא מדבר על אנשים שעושים מאמצים להשתלב בחברה הגרמנית ובאמת לפתוח דף חדש; אני מדבר על אלו שתומכים ברוצח בשאר אל־אסד, ורואים אותו כשליט הלגיטימי של סוריה. אם הוא הנשיא שלהם, שיחזרו לחיות תחת השלטון שלו"

"כאשר המלחמה הסתיימה, גרמניה החלה לגרש מתחומה אזרחים לבנונים, שאיבדו את מעמדם כפליטים. הורשו להישאר רק אלה שבארצם המתין להם עונש מוות – חלקם מסיבות פוליטיות, אחרים בגלל עבירות של סחר בסמים ובנשק. התוצאה היא שעד היום משפחות הפשע הגדולות של ברלין הן משפחות לבנוניות שהגיעו בשנים ההן. החוק הגרמני בנושא הזה מגיע עד כדי אבסורד: אחד ממתכנני הפיגוע במגדלי התאומים נתפס בגרמניה, אך לא הוסגר לארה"ב עד שהאמריקנים התחייבו שלא יוציאו אותו להורג".

המאפיה הלבנונית, שמעסיקה את המשטרה המקומית ללא הרף, מורכבת מעשר משפחות שפועלות בעיקר בברלין. על פי ההערכות של גורמי ביטחון, כ־9,000 בני אדם עובדים בשירותה ברחבי גרמניה. לארגון הפשיעה הזה מיוחס, בין השאר, אחד ממעשי השוד הנועזים שאירעו באירופה בשנים האחרונות. בחודש מארס 2017 חדרו פורצים למוזיאון בודה בברלין, וגנבו מטבע זהב טהור במשקל 100 קילוגרם, ששוויו 4.5 מיליוני דולרים. המטבע, שעליו דמותה של מלכת אנגליה, נוצק על ידי המטבעה הקנדית המלכותית, והוענק כמתנה לבריטניה לרגל מלאת חמישים שנה להכתרתה של אליזבת השנייה. בשנת 2010 קיבלו אותו הגרמנים בהשאלה מהבריטים, והציגו אותו לציבור במוזיאון – שהתגלה כבטוח פחות מכפי שחשבו.

"זמן קצר לאחר ביצוע השוד פתחה משטרת ברלין במבצע מעצרים בנויקלן", מספר גבלינגר. "300 קצינים ושוטרים הגיעו בשעת בוקר מוקדמת לשכונה ופשטו על 14 מבנים במקביל. שלושה חשודים נעצרו, כולם צעירים לבנונים בשנות העשרה לחייהם. אבל 'עלה המייפל הגדול', כפי שנקרא המטבע, הוברח בינתיים לפולין, שם הותך כנראה לפיסות זהב קטנות. על פי החשד, חלקים ממנו הגיעו ללבנון ולארגון חזבאללה, והרווחים ממכירתם שימשו לרכישת בתים בברלין עבור משפחות הפשע הלבנוניות".

מלבד גנבת המטבע מיוחסים למאפיה הלבנונית עוד כמה פשעים גדולים שלא פוענחו. ב־2009 למשל פשטו אלמונים על חנות יהלומים מוכרת במערב ברלין, ויצאו משם עם שלל בשווי 7 מיליוני אירו. "בכל אירוע כזה המשטרה מתקשה ללכוד את האחראים. גם אם הם נעצרים, מדובר בדרך כלל בצעירים שלא ישבו הרבה זמן בכלא, כי השופטים מקלים איתם", כך הסביר רלף עודבאן, עובד סוציאלי ממוצא לבנוני וחוקר ארגוני פשיעה, בריאיון לרשת "דויטשה ולה". "הצעירים נתפסים, והבוסים הגדולים שמתכננים את מעשי השוד נשארים נקיים מהרשעות. בהרבה מקרים הם משנים את שמות המשפחה שלהם ומאייתים אותם בצורה שונה כדי לבלבל את רשויות החוק. חלק מהלבנונים מחזיקים בכלל באזרחות טורקית, מה שמוסיף לבלבול של המערכת".

פעילותה של המאפיה הלבנונית זכתה גם לגרסה טלוויזיונית, בסדרה המצליחה "4 Blocks", שעונתה הרביעית משודרת בימים אלה בנטפליקס. הסדרה עוסקת במשפחות הפשע המזרח־תיכוניות הפועלות בגרמניה, ושולטות למעשה על המתרחש במדינה באמצעות עסקי הימורים, סמים, הלבנת כספים וסחיטה.

ההורים מאבדים שליטה

גל המהגרים הלבנונים של שנות השמונים היה רק אות מבשר לקראת הבאות. "גל נוסף של הגירה ערבית הגיע עם נפילת משטרו של סדאם חוסיין", אומר גבלינגר. "גרמניה החליטה לאשר את כניסתם של פליטים עיראקים וכורדים – אלא שאזרחי מדינות אחרות במזרח התיכון הבינו שהרשויות הגרמניות לא ממש יודעות להבדיל ולזהות מהיכן הגעת. אין להם כוח אדם או יכולת מודיעינית בשביל לעשות זאת. וכך המוסלמים זרמו בהמוניהם לגרמניה, ובפרט לנויקלן, שהמסגדים בה הלכו והתרבו. לצידם קמו גם מסעדות, חנויות ומוסדות לימוד שהשפה בהם היא טורקית או ערבית, ולא גרמנית.

ג'טה, ילידת ברלין: "גרמניה המזרחית שהכרתי הייתה מדינה סוציאליסטית שדאגה לתושביה. לא הייתה אבטלה ולא היה מחסור במזון או בכסף. היום אני מרגישה אורחת במדינה שלי. מסביבי יש אנשים שהם לא גרמנים, ואין לי עבודה כי הם מוכנים לעבוד בשכר זול יותר. התוצאה היא שאין לי כסף לשכירות כדי לגור במקום שבו גרתי כל חיי"

"ב־2011, כשפרץ המרד נגד אסד, החלו גם הסורים ללטוש עיניים לגרמניה. אחרי שאנגלה מרקל הודיעה כי תפתח את השערים בפני פליטים משם, החל הגל השלישי של ההגירה הערבית. בתחילה היו אלו סורים, אך אליהם הצטרפו גם עיראקים ותושבי צפון אפריקה, שחלקם נעזרו בדרכונים מזויפים".

כ־530 אלף פליטים סורים הגיעו לגרמניה, יותר מאשר לכל מדינה אחרת. לצד המאפיינים המשותפים, בין בוגרי ה"עליות" השונות לגרמניה קיימת גם מתיחות רבה. הטורקים מזלזלים בלבנונים, אלה לא מבינים מה עושים כאן העיראקים, והסורים הוותיקים קוראים לגירוש הסורים החדשים. ביטויי השנאה מחריפים לפעמים עד כדי עימותים אלימים – בין זרמים מוסלמיים שונים שהביאו איתם את הסכסוכים שלהם מהמזרח התיכון, בין טורקים לכורדים, או בין תומכי אסד למתנגדיו.

באחת המסעדות בנויקלן אני פותח בשיחה עם עאדל, יליד ביירות. הוא בן למשפחה שהגיעה לברלין כבר בשנות השמונים, ומתפרנס כהנדימן שמבצע תיקונים ושיפוצים שונים. דעותיו לגבי הפליטים הסורים הן נחרצות: "עכשיו, כשהמלחמה בסוריה נרגעה, אנחנו תומכים בכוונתה של גרמניה להחזיר אותם הביתה. הם צריכים לחזור לחיים שלהם, לעבודה שהייתה להם לפני המלחמה".

ואתה מתכוון לחזור אי פעם ללבנון?
עאדל צוחק. "החיים שלי פה, הילדים שלי דוברי גרמנית, הם לא מכירים את התרבות הלבנונית. אבל הפליטים שהגיעו מסוריה לא יוכלו להיקלט בגרמניה. יש להם מנטליות אחרת, מזרח־תיכונית".

לדברי עאדל, רבים מהפליטים הגיעו לכאן בניסיון לשפר את מצבם הכלכלי, ולא בגלל סכנה שנשקפה לחייהם. "הם פשוט ניצלו את הסבל של אחיהם, שאיבדו את משפחותיהם ואת בתיהם. הם יושבים פה, חיים מהביטוח הלאומי ומהמענקים של הגרמנים, שותים בירה, משחקים קלפים ומעבירים את היום. אני לא מדבר על אנשים שעושים מאמצים להשתלב בחברה הגרמנית ובאמת לפתוח דף חדש; אני מדבר על כאלו שתומכים ברוצח בשאר אל־אסד, ורואים אותו כשליט הלגיטימי של סוריה. אם הוא הנשיא שלהם, שיחזרו לחיות תחת השלטון שלו".

בגלידרייה ברחוב זוננאלה אני פוגש את עדנן, צעיר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, שנולד בטורקיה. "יש פה הרבה נערים וילדים שאין להם מה לעשות, אז הם מידרדרים לפשע", הוא אומר כשאני שואל על האוכלוסייה הלבנונית והפלסטינית באזור. "הם מסתובבים ברחובות, לא הולכים לבתי הספר, וכשהם מתבגרים הם פונים למשפחות הפשע כדי לעשות כסף מהיר".

איפה ההורים שלהם?
"ההורים לא שולטים עליהם. הם עושים מה שהם רוצים".

התשובה של עדנן חושפת את המשבר של התא המשפחתי הערבי בקרב המהגרים. כשמשפחה מוסלמית מגיעה לגרמניה, האב מוצא עצמו יושב בבית או בבית קפה ללא מעש, ונמנע מלצאת לעבודה כדי לא לאבד את קצבת הפליט. מי שמנהל בפועל את חיי המשפחה הם הילדים: הדור הצעיר לומד במהירות את השפה, את המנהגים ואת חוכמת הרחוב, וכך ההיררכיה המסורתית נשברת. הילדים הם גם אלה שהופכים בהרבה מקרים למפרנסים העיקריים בבית. לא פעם העבודה הזו היא בלתי חוקית, ומשם הנערים כבר נגררים לפשע המאורגן.

הפערים הכלכליים וחוסר ההשתלבות בשוק התעסוקה גורמים להקצנה דתית בקרב צעירים מוסלמים. "בערים מסוימות בגרמניה רואים יותר ויותר נשים עטויות רעלה", אומר גבלינגר. "בברלין פחות, אבל בהמבורג ובמינכן זה כבר מחזה שכיח. הסממנים החיצוניים האלה תורמים להגברת העוינות בין הגרמנים למוסלמים".

למוסלמים יש גם מערכת חינוך משלהם, שמתנהלת בשפה הערבית, ומפוקחת בשבע עיניים על ידי הרשויות. "ממשלת גרמניה אוסרת על מציאות של לימוד בבית, ושולטת באופן מלא על התכנים בשיעורים ועל ספרי הלימוד בבתי הספר. כל הספרים מתורגמים גם לגרמנית, וגורמים רשמיים בוחנים אותם כדי לוודא שלא נכנסים מסרים לא ראויים למוחותיהם של התלמידים. גם על המסגדים בגרמניה קיים פיקוח הדוק. במקומות מסוימים האימאמים נדרשים למסור לרשויות את התוכן של דרשת יום שישי, לפני שהם משמיעים אותה בפני הקהל. סוכנים של השירות החשאי יושבים במסגדים ומקשיבים לדרשות, לפעמים בגלוי ולפעמים באופן סמוי. כבר קרה שהדיחו אימאמים שהטיפו לאלימות או התבטאו נגד יהודים. לבתי המשפט בגרמניה הגיעו גם ראפרים, שהשירים שלהם כללו ביטויים אלימים נגד יהודים. השופטים דנו בשאלה האם שיר ראפ יכול להוות פשע שנאה, או שאולי בסגנון המוזיקלי הזה, שמזוהה עם שירי מחאה, מותר לומר דברים קיצוניים".

לחשש מפני ההקצנה האסלאמית יש סיבה נוספת: אלפי מוסלמים אזרחי גרמניה הצטרפו בעשור האחרון לארגון דאעש, יצאו להילחם בשדות הקרב של המזרח התיכון, ועכשיו רוצים לחזור הביתה. הנושא הפך לבוער במיוחד לאחר שהטורקים הודיעו כי הם מחזיקים 5,000 אנשי דאעש בעלי אזרחות גרמנית, וכי בכוונתם לגרש אותם חזרה לארצם. את הלוחמים ששירתו בארגון הטרור אפשר אולי להכניס לכלא הגרמני, אך נשיהם וילדיהם, שנמצאים גם הם בטורקיה, ייפלו למעמסה על הממשל בברלין.

"נושא הפליטים המוסלמים משפיע על הפוליטיקה הגרמנית כולה. תושבי הפריפריה טוענים שהממשל המרכזי נטש אותם, הפסיק להשקיע בהם, והעדיף להפנות משאבים לצורכי הסעד של המוסלמים. את שיעורי האבטלה הגבוהים הם תולים בתחרות הבלתי אפשרית מול כוח העבודה הזול שהגיע למדינה. כשצעירה מסוריה או מעיראק מוכנה לעבוד כחדרנית במלון בשכר של שבעה אירו לשעה, ברור שהמעסיק יעדיף אותה על פני בחורה גרמנית שמבקשת עשרה אירו על אותה עבודה. תנועות הימין הקיצוניות מדברות על הנושאים האלו, והפופולריות שלהן נמצאת בעלייה".

כשהמוזיקה היא סכנת חיים

בחודש שעבר ציינה ברלין 30 שנה לנפילת החומה שהפרידה בין מזרח למערב. על הבניינים הסובבים את כיכר אלכסנדרפלץ, ששכנה בחלק הקומוניסטי של העיר, הוקרנו סרטונים שהזכירו את ההפגנות שהתקיימו במקום. לוחות המודעות סיפרו את סיפורה של התקוממות אזרחית שהלכה וצברה תאוצה, עד שהביאה לנפילת השלטון.

על המרקע מופיע נסראללה, כולם מאזינים ברוב קשב. הדיווחים על הבעיות הפנים־לבנוניות, זוכים כאן לרייטינג גבוה, ומעלים דאגה על פני הצופים. זו שוככת כשהמנחה פונה לעסוק במתיחות סביב עזה. "גם אצל הציונים יש בעיות", מסנן אחד מהיושבים תוך כדי נגיסה בכדור פלאפל. "זו תחילת הסוף שלהם". אני בוחר לשמור על פרופיל נמוך

בשולי הכיכר אני פוגש את ג'טה, ברלינאית בשנות השישים לחייה. היא עומדת לצד האופניים שלה וצופה בפועלים הנמרצים המקימים את הבימה שעליה יופיעו כמה להקות רוק ממזרח העיר. "אני רואה את הפסטיבל הגדול, ובאמת לא מבינה מה יש לנו לחגוג", היא אומרת לי. "יש כל כך הרבה בעיות והבדלים שעדין קיימים בין המזרח למערב. במזרח המדינה יש אבטלה גבוהה, והפליטים הסורים שהגיעו לפה רק החריפו את הבעיה.

"גרמניה המזרחית שאני הכרתי כשהייתי בת 30, הייתה מדינה סוציאליסטית שדאגה לתושביה. לא הייתה אבטלה ולא היה מחסור במזון או בכסף. היום אני מרגישה אורחת במדינה שלי. מסביבי יש אנשים שהם לא גרמנים, ואין לי עבודה כי הם מוכנים לעשות אותה בשכר זול יותר. התוצאה היא שאין לי כסף לשכירות כדי לגור במקום שבו גרתי כל חיי".

אני מספר לה שמוקדם יותר ביקרתי במוזיאון בבניין השטאזי, המשטרה החשאית שהטילה את אימתה על מזרח גרמניה. במקום ניתן לראות את כלי הרכב ששימשו לצורך האזנה לאזרחים, ואת כרטיסי המידע שבהם פורטו סודותיו הכמוסים ביותר של כל מזרח־גרמני. על לוחות גדולים מול המבנה מפורטים מעשי הזוועה, החקירות והעינויים שהיו מנת חלקם של מי שנחשדו בחוסר נאמנות למדינה. מבקרים נעצרו מול השלטים, קראו, ולעיתים המשיכו את הסיור כשדמעות בעיניהם.

"לי באופן אישי לא הייתה בעיה עם המשטרה החשאית", אומרת ג'טה. "אני מאמינה שמי שהתנגד למשטר ורצה לעשות דברים בלתי חוקיים, היה לו קשה יותר. אנחנו אהבנו את הסדר ואת הכללים שאפשרו לנו ביטחון כלכלי ואישי. הכול היה מאורגן הייטב, וחיינו את החיים שלנו ללא דאגות".

רצית שהמשטר יחזיק מעמד מול ההפגנות של סוף שנות השמונים?
"בצעירותי השתתפתי בהפגנות כאלה. דרשנו דמוקרטיה, מתן זכויות והעברת יותר כוח לאזרחים. קראנו לסיום חלוקתה של גרמניה ולהפלת החומות. אני בהחלט שמחה שהשגנו דמוקרטיה, אבל היום יש כאלו שמנצלים את הדמוקרטיה ואת טוב ליבה של גרמניה לרעה, ואפילו לוקחים נערים צעירים ומקרבים אותם לאסלאם".

נדב גבלינגר, מדריך טיולים בברלין: "כשהמלחמה בלבנון הסתיימה, גרמניה החלה לגרש אזרחים לבנונים. הורשו להישאר רק מי שבארצם המתין להם עונש מוות, חלקם מסיבות פוליטיות, אחרים בגלל סחר בסמים ובנשק. התוצאה היא שעד היום משפחות הפשע הגדולות של ברלין הן לבנוניות"

גבלינגר מספר שיש בגרמניה גם אסלאם אחר, מתון יותר. "בברלין פועלת מקהלה ישראלית־סורית, ויש קונצרטים משותפים של מוזיקאים מישראל ומאיראן – כאשר לשותפים האיראנים ברור שהם מסכנים בכך את חייהם וחיי משפחותיהם. אלה שמבינים שהם לא יחזרו לעולם להתגורר באיראן, מנסים להשתלב בגרמניה כמה שאפשר. לעומת זאת הלבנונים שחיים בשכונות קטנות משל עצמם, פשוט פתחו סניף של ביירות בברלין".

דוגמה לרצון בדו־קיום ובאחווה יהודית־ערבית מספק ימאן סעוד (37), סורי שחי באירופה כבר עשרים שנה. את הפגישה איתו קבעתי עוד לפני שנסעתי לגרמניה. הכרתי אותו דרך חבר משותף, וידעתי שהוא מחזיק בדעות מעניינות ביחס לישראל וליהודים. "גדלתי באזור חלֶב, והשכנים שלנו שם היו יהודים", מספר לי סעוד כשאנו יושבים בבית קפה בנויקלן. "אני זוכר אותם, משפחת אדל. הם היו מבקרים אצלנו הרבה ומזמינים אותנו לשמחות שלהם. היהודים היו חלק בלתי נפרד מסוריה, וחבל שהקהילה הזו נעלמה. שושלת אסד האנטישמית והרצחנית סילקה אותה. גירשו את היהודים, הכניסו לסוריה את האיראנים, ועכשיו הם אלו ששולטים במדינה שלנו".

סעוד רואה עצמו פטריוט סורי, אף שרוב חייו עברו עליו הרחק ממולדתו. "בגיל 17 יצאתי לאיטליה כדי ללמוד ספרות איטלקית. ארבע שנים אחר כך הגעתי למוסקבה ופתחתי שם עסק. אני דובר חמש שפות, הפכתי לאיש העולם, אבל בראש ובראשונה אני בן למדינה הסורית".

אביו, הוא מספר, היה בכיר במנגנון ביטחון הפנים בסוריה. הוא שולף את הטלפון הסלולרי ומראה לי בגאווה את תמונתו של איש הדור, לבוש מדי צבא. "אבא שלי היה הקצין בדרגה הגבוהה ביותר שעזב את סוריה בעת המלחמה. לפני שש שנים הוא ברח מהמדינה והגיע לפה. הוא עוד צעיר, בן 66 בסך הכול. אחרי שבשאר אל־אסד יודח מהשלטון, אבא שלי יחזור לסוריה, וכך גם פוליטיקאים אחרים שברחו בגלל הזוועות שביצע הנשיא הפושע. הם יהיו אלה שירכיבו את הממשל החדש".

כשאני שואל אותו על הקהילה הסורית בגרמניה, גם הוא מחלק בין הוותיקים לחדשים – שצריכים לדעתו לחזור למולדתם. לישראל הוא חולק שבחים: "היא עזרה לפליטים סורים, טיפלה בהם בבתי חולים וסייעה למסכנים. יש הרבה סורים שראו בישראל אויב ושינו את דעתם בעקבות העזרה הזו. לא מזמן נתקלתי בסקר שבו נשאלו אזרחים סורים במי הם היו תומכים במקרה של מלחמה בין ישראל לאיראן – ורבים מהם הצביעו בעדכם".

זוהי שעת לילה מאוחרת, ואת מקומה של המולת הרחוב בשכונת נויקלן תופסות צלליות שחורות שנעות בדממה. אני מבקש מסעוד ללוות אותי לתחנת הרכבת התחתית שתוביל אותי לאזורים הבטוחים יותר בעיר. רגע לפני שניפרד לשלום, הוא משמיע את הביקורת היחידה שיש לו כלפי מדינת ישראל: "אתם חייבים לנקוט צעדים מעשיים יותר נגד אסד, אסור לשבת בשקט. ישראל וארה"ב צריכות לפעול להפלת המשטר בדמשק כדי להבטיח עתיד לילדים הסורים. אחרי שאסד ילך, יהיה אפשר לדבר על שלום אמת בין ישראל לסוריה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

• הערה: לאור הערות שקיבלנו בעקבות פרסום הגרסה הראשונית של הכתבה, זו שגם ראתה אור בגרסה המודפסת, הוכנסו בה כאן מספר תיקונים