"אחד הפיתוחים שלנו, שנמצא כרגע בשלבי מחקר מתקדמים, הוא מועמד רציני להפוך לתרופה חדשה ואנחנו במגעים עם חברה בינלאומית. אני לא יכולה להרחיב על כך את הדיבור, רק אומר שהתרופה מיועדת לגלאוקומה, מחלת עיניים שכיחה יחסית העלולה לגרום לעיוורון. בעזרת מנגנון ייחודי הצלחנו להפחית את הלחץ התוך־עיני – הבעיה המרכזית בגלאוקומה – בצורה טובה יותר מכפי שעושות תרופות אחרות הנמצאות בשוק. ההצלחה הזו נותנת תחושה של קסם שקשה לתאר. על אף שאני מכירה את המנגנון העומד מאחורי התרופה, ועל אף שאנחנו יודעים לתכנן חומרים ולסנתז אותם ולבדוק אותם – העובדה שתרופה עובדת היא תמיד פלא. כי אני גם יודעת כמה המערכת החיה היא מסועפת, כמה הביוכימיה של הגוף היא אינסופית במורכבותה. כשמולקולה קטנה שיצרנו כאן במעבדה קטנה, מטפלת בגלאוקומה או בולמת בעיות זיכרון אצל חולי אלצהיימר או גורמת להגברת הפרשת אינסולין אצל חולי סוכרת – זה פלא, וזו כמובן תחושת סיפוק בלתי רגילה", אומרת פרופ' בלהה פישר, הדקאנית החדשה של הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר־אילן.
כראש קבוצת מחקר לכימיה תרופתית, עסקה פישר במשך עשרות שנים בפיתוח מענה לקשת רחבה של מחלות קשות. הזמן לימד אותה שאין כל ערובה לכך שתרופה יעילה אכן תתיישב בסופו של דבר על המדף בבית המרקחת. "צריך להבין שאנחנו, החוקרים במעבדה, מהווים רק חוליה ראשונה בשרשרת. פיתוח תרופה הוא תהליך שאורך מעל עשרים שנה, ועלותו מגיעה לסביבות 1.5 מיליארד דולר. אנחנו, בתחילת הדרך, יודעים לתכנן את החומר, ולאפיין אותו ברמה ביוכימית ופרמקולוגית עד לרמת התא. יחד עם שותפינו באקדמיה ובתעשייה, כאן בארץ או בחו"ל, אנחנו מגיעים גם לרמה של חיית המודל – בין אם אלה עכברים, חולדות או ארנבות. הצלחנו כבר לעשות מה שנקרא Proof of concept, הוכחה של יעילות תרופה בבעלי חיים, לגבי חמש הפרעות בריאותיות. פיתחנו חומרים פעילים שמטפלים בגלאוקומה, באלצהיימר, בסוכרת מבוגרים, בפגיעה עצבית אחרי שבץ ובמחלה בשם CPPD שמתלווה לדלקת מפרקים. אבל אחרי חיות המודל יש עוד שלבים רבים שכבר לא נמצאים בידיים שלנו ולא בתחום היכולות שלנו. הם יכולים להיעשות רק בחברות התרופות".
"אני יודעת שמה שאני עושה הוא לא אנקדוטה שתעניין שניים־שלושה אנשים, אלא יש כאן פוטנציאל להשפעה על כל העולם. גם אם פרויקט נכשל, עדיין ייתכן שמישהו יסתמך על התוצאות שלנו, ואולי זה ישמש כמקפצה לפרויקטים אחרים. די לי בכך. אני לא מחפשת שום פרס נובל או פרס אחר, אני רוצה שיימצאו תרופות למחלות"
קרה שפיתחתם חומר יעיל למחלה חשוכת מרפא, ובסופו של דבר הוא לא הגיע לכדי תרופה?
"בוודאי. היה לי פרויקט משותף עם פרופ' דני אופן מאוניברסיטת תל־אביב שבו פיתחנו תרופה לעיכוב התפתחות אלצהיימר. עבדנו על עכברים המהווים מודל חריף ואגרסיבי של המחלה. העכברים הונדסו גנטית כך שהם מכילים חמישה גנים אנושיים עם מוטציות המחוללות אלצהיימר. המחלה התפתחה אצלם בגיל מוקדם מאוד, ארבעה חודשים בערך. עבדנו עם שלוש קבוצות של עכברים: באחת שבה הושתלו הגנים, והחל מגיל חודשיים טיפלנו בהם בעזרת החומר שפיתחנו, במינון נמוך מאוד; העכברים בקבוצה השנייה נשאו גם הם את המוטציות האנושיות, ולא טופלו; והשלישית הייתה קבוצת ביקורת ובה עכברים רגילים. התוצאות היו מדהימות: העכברים שטופלו הפגינו אותה התנהגות ואותן יכולות כמו אלה שלא קיבלו את הגנים הפגומים. השלב הבא היה להגן על זכויות המולקולה בפטנט, ואחר כך לרשום אותו במדינות שונות. אלא שזה הצריך הרבה מאוד כסף, שלא היה ברשותנו. בעקבות כך איבדנו את הפטנט, וזה שבר לי את הלב".
אי אפשר להחיות את החומר, לעבוד איתו מחדש, לעשות בו שימוש לפיתוח אחר – ואם לא אתם, אז שמישהו אחר יעשה זאת?
"אף אחד לא יכול לעשות שימוש בידע הזה, מכיוון שזה היה פטנט שלנו, והוא נבלע באיזה חור שחור. אין שום אפשרות לחדש אותו, כי אלה כללי המשחק. ברגע שפרסמנו את העבודה שלנו בספרות המקצועית והיא הפכה לנחלת הכלל, אין דרך אחורה – ואף חברה לא תסכים לעבוד עם חומר, אם אין לה בלעדיות עליו. החוקים ברורים מאוד והפוליטיקה של פיתוח תרופות היא בהחלט אכזרית. הדוגמה הכי מובהקת ומוכרת לכך היא שחברות־ענק לא מפתחות תרופות למחלות שנפוצות רק בעולם השלישי, כי זה לא משתלם להן. אפילו ממצבים רפואיים שאינם ייחודיים לעולם השלישי, כמו שבץ, החברות האלה בוחרות להתרחק, משום שהיו כבר הרבה כישלונות מחקריים בתחום. הן רוצות ללכת על בטוח, לעשות קיצורי דרך ולהגיע כמה שיותר מהר לשקי הכסף".
אחד מקיצורי הדרך, מספרת פישר, הוא הנוהג של Repurposing, ייעוד מחדש: לקחת תרופה שכבר נמצאת בשוק ומשמשת לטיפול במחלה מסוימת – ולהפנות אותה גם למטרות תרפויטיות אחרות. היתרון ברור: אישור של FDA (מנהל התרופות והמזון האמריקני) כבר הושג, הכסף הנדרש לפיתוח כבר הושקע, ועכשיו המסלול לשיווק הוא קצר. "אני לא חושבת שזה דבר פסול כשלעצמו, אבל הוא מלמד איך השיקול הכספי מניע את החברות", אומרת פישר.
חולים מחשבים את קיצם לאחור
אני מחזירה את פרופ' פישר לאלצהיימר. בעידן שבו הרפואה המודרנית הצליחה להאריך את תוחלת חיינו ולהפליג את גילנו, הפכה מחלת המוח הניוונית הקשה לשכיחה מתמיד. מפעם לפעם מבשרות הכותרות על פריצת דרך חשובה בהבנת המחלה או במציאת פתרון, אבל נכון להיום לא קיימת תרופה שתמנע אותה או תטפל בה.
"על פי ההערכות, כ־15 אלף איש ברחבי העולם עובדים באופן פעיל על חקר האלצהיימר", אומרת פישר. "זו מחלה מורכבת מאוד: לא יודעים מה הסיבה ומה המסובב, וזה כמובן מקשה על מציאת תרופה. אנחנו מבחינים בתסמיני המחלה בשלב מאוחר, כשלמעשה היא מקננת במוח בערך עשרים שנה קודם. פגשתי אותה מקרוב מכיוון שסבתי חלתה באלצהיימר, ואחר כך אמי. המרכיב הגנטי, אגב, קיים רק אצל חלק קטן מאוד מתוך כלל החולים. אני לא נביאה, אני לא יודעת איך, מתי ובאיזה כיוון יימצא הפתרון, אבל אני אופטימית ומאמינה שבסוף הוא יגיע.
"קחי למשל את האיידס – מחלה חדשה יחסית, שלא הייתה כאן מקדמת דנא. בשנות השמונים אנשים מתו ממנה כמו זבובים. אבל היום לא מתים מאיידס, חיים איתה כמחלה כרונית. יש טיפול בעזרת קוקטייל תרופות, והחולים מגיעים לתוחלת חיים יפה. בצד זה קיימות לצערי הרבה מחלות שאין להן תרופה – כמו קרוהן ושאר מחלות מעיים דלקתיות, וגם מחלות ניוון שרירים. זה עצוב בצורה בלתי רגילה, כשאדם יודע שכל שנותר לו הוא לספור את הימים עד מותו. אבל כל עוד ישקדו במעבדות, בסוף יימצאו תרופות ויימצאו מולקולות שידעו לעשות את העבודה".
הזכרת את אמך וסבתך – מוטיבציה אישית מניעה אותך בבחירת פרויקטים?
"לא פעם הנושאים שאני בוחרת קשורים לחוויות אישיות. אנחנו עוסקים במעבדה שלנו גם בדיאגנוסטיקה, אבחון, והיה לי פרויקט שיצרתי לזכר ריטה גרציק, חברה טובה שלי שנפטרה מסרטן השד. המחלה הזאת היא למעשה משפחה של מחלות, ויש כמה וכמה תתי־סוגים שלכל אחד מהם טיפול משלו. האבחון המדויק חשוב מאוד, וטיפול לא נכון – למשל כימותרפיה במקום טיפול הורמונלי – עלול אפילו להסב נזק. אנחנו פיתחנו פלטפורמה של אבחון ויישמנו אותה לגבי סמנים מסוימים של סרטן השד לצורך התאמת טיפול מדויק. הפלטפורמה הזאת היא אוניברסלית, ויכולה לשמש בכל מיני הקשרים קליניים ולא קליניים אחרים, אבל הפוקוס שלי היה בנושא של סרטן השד כי הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו לטובת הנשים, לזכרה של חברתי".
ומחוץ למניע האישי, איך את בוחרת באיזה כיוון ללכת, מה המחלה הבאה שיוצאים להילחם בה?
"זה משתנה מאוד. פרויקט הגלאוקומה למשל התחיל מפנייה של חוקר צעיר – שבעצב אספר שלפני כשנה הוא נפטר מסרטן. הוא שאל אם אני יכולה להשתתף במחקר, והתגייסתי. כשיש פרויקטים מעניינים וחשובים, אין שמחה ממני להצטרף אליהם. בכלל, אני אוהבת את העבודה המעבדתית, היא מאתגרת אינטלקטואלית, וכשדברים מצליחים הסיפוק הוא בלתי רגיל. אני יודעת שמה שאני עושה הוא לא אנקדוטה שתעניין שניים־שלושה אנשים, אלא יש כאן פוטנציאל להשפעה על כל העולם. ואם נכשלים – לומדים להמשיך הלאה ולהתגבר על אכזבות. מי שבחר לעצמו חיי מחקר, חייב להבין שזה חלק מהעניין. מעבר לכך, גם אם פרויקט נכשל, עדיין ייתכן שמישהו יסתמך על התוצאות שלנו, ואולי זה ישמש כמקפצה לפרויקטים אחרים. תאמיני לי, די לי בכך. אני לא מחפשת שום פרס נובל או פרס אחר, אני רוצה שיימצאו תרופות למחלות. אם מישהו נעזר בעבודה שלי על מנת לקדם את המחקר המדעי, וכתוצאה מכך תיוולד תרופה יעילה חדשה, יהיה זה שכרי".
ברבי מנצחת
תמונתה של ריטה גרציק תלויה בחדרה של פישר באוניברסיטה. לצד מדפים של ספרי כימיה וביוכימיה, ושלל מתנות מתלמידים שליוותה לאורך שנות הוראה רבות, ממוסגר גם פורטרט יפהפה של אדם נעים־פנים, חבוש קסקט. פישר ציירה אותו בעצמה, "והוא הזכיר לי את אבא שלי".
"הפוליטיקה של פיתוח תרופות היא אכזרית. גם ממצבים רפואיים כמו שבץ חברות הענק בוחרות להתרחק, משום שהיו כבר הרבה כישלונות מחקריים בתחום. הן רוצות ללכת על בטוח ולהגיע כמה שיותר מהר לשקי הכסף"
היא מתגוררת בשֹהם, אם לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים. אחרי שלושה תוארי כימיה בבר־אילן, פוסט־דוקטורט במכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב, למעלה מ־120 מאמרים, עשרה פטנטים, שלל תפקידים בין כותלי האקדמיה וכניסה לרשימת מאה הנשים המשפיעות של מגזין גלובס, הצטרף כאמור לשמה של פישר תואר חדש – דקאנית הפקולטה למדעים מדויקים. היא האישה היחידה מבין שמונה דקאנים בבר־אילן, נתון שאינו משקף את היחס המספרי בין גברים ונשים בשאר שדרות האקדמיה.
זו בשורה טובה שיש אישה בתפקיד כזה, ועוד בפקולטה שנתפסת כגברית.
"כשמדובר בחמישים אחוזים מהאוכלוסייה, אני לא יודעת אם לזכות בשמינית מתפקידי הדקאן זו סיבה למסיבה. אל תתפסי אותי במספרים, אבל בקרב הסטודנטים לתואר ראשון כשישים אחוזים הם נשים. אם עושים מיצוע בכל התחומים, היתרון של הנשים נשמר גם בתואר השני והשלישי. כמובן, זה משתנה בין הפקולטות: בהנדסה, במדעי המחשב ובמתמטיקה יש רוב גברי".
למה זה קורה, לדעתך?
"לא מספיק חקרתי את הנושא, אבל אני חושבת שיש כאן שילוב של כמה גורמים. אחד מהם הוא מרכיב תרבותי של הסללה. חינכו את הנשים על 'אל תלמדי מה שקשה לך, את לא חייבת להתאמץ. את יכולה לחיות חיים טובים ומתוקים גם בלי לחרף נפשך על לימודים'. אני גם סבורה שיש הבדל מסוים בין המוח הנשי והגברי, יש נטיות גבריות ונטיות נשיות, ומי שמתכחש להן בכוח – עוצם את העיניים. אני ראיתי את זה במו עיניי עם שלוש הבנות שלי. בקטנותן הרגלתי אותן ש'בובות' הן צעצועי פרווה. כשהבכורה הייתה בת ארבע והשנייה בת שנתיים, הגענו לסניף של רשת 'טויס אר אס' בארצות הברית, ובאיזשהו רגע הן נעלמו באחד המעברים. הלכנו לחפש אותן ומצאנו אותן ליד בובות הברבי. אז הבנתי שזה משהו אינהרנטי. אני יכולה לחנך אותן לשחק בבובות פרווה, אבל ברגע שהן תראינה את הברביות, הן תישאבנה לשם. יש הבדלים, אי אפשר להתכחש אליהם, וגם הבחירה בחוג הלימודים קשורה בנטיות".
והנה את הלכת ללמוד כימיה.
"נכון, אהבתי כימיה בכל ליבי, וכך זה עד היום".
בלימודי תואר ראשון בכימיה בבר־אילן, ממשיכה פרופ' פישר, יש כיום יותר סטודנטיות מסטודנטים; ובכל זאת בסגל המחלקה היחס הוא הפוך. "זה קו פרשת המים, כי התנאי ההכרחי להשתתפות בסגל האקדמי הוא נסיעה לפוסט־דוקטורט, ולנשים קשה לעזוב הכול, לארוז את הבעל ולקחת את המשפחה לחו"ל. לגברים שרוצים לעשות פוסט־דוקטורט, זה קל: האישה בדרך כלל משתפת פעולה, וקדימה, יוצאים לדרך. בכיוון ההפוך זה קשה יותר. הבעל אומר: מה, אני אעזוב את הקליניקה שלי, את מרפאת השיניים שלי, את משרד עורכי הדין שלי? הרבה נשים מוותרות על החלום להצטרף לסגל האקדמי, ראיתי את זה לא פעם. לכן כאשר מגיעים לדרגה האקדמית הראשונה במסלול לפרופסורה, יש נפילה דרמטית במספרן.
"ויש עוד עניין קריטי. בדרך כלל גיל הגיוס לסגל האקדמי חופף לגיל הפוריות. נשים בשלב הזה בחייהן יולדות את הילד השלישי או הרביעי, לפעמים את הילד הראשון, וזה לא פשוט. אני ילדתי את הבת השלישית שלי אחרי שהצטרפתי לסגל, ונדרשתי לעמוד בכל המשימות לצד הטיפול בילדות קטנות, כי אף אחד לא לך עושה הנחות. אני זוכרת היטב איך הייתי מכינה את ההרצאות שלי. הייתי שוכבת על השטיח, כאשר היד שלי מחזיקה את כף היד של הבת שלי במיטת התינוק – היא לא הייתה מוכנה להירדם בלי זה עד גיל חמש. ביד השנייה הייתי מניחה את הקלסרים של ההרצאות לכיוון המסדרון המואר, וכך עבדתי. אני מתארת לעצמי שאני לא יוצאת דופן, ושהרבה חברות סגל עשו את זה בוורסיה כזו או אחרת.
"נדרשת הרבה מוטיבציה בשביל לשלב בין המשפחה והדרישות האקדמיות, וזה מרתיע נשים. בסגל בכיר, ובטח במדעים מדויקים, יש לרוחב הגזרה פחות מעשרה אחוזים שהם נשים. יש לנו קבוצת וואטסאפ של נשות סגל אקדמי במקצוע הכימיה מכל הארץ, ואני שומעת מה קורה גם במקומות אחרים – שיעור הנשים בפרופסורה מן המניין הוא נמוך מאוד. הדבר הרבה יותר חמור בכל הקשור לזכיות בפרסים יוקרתיים. הייתי פעמיים חברה בוועדות של פרס ישראל, ואני מכירה גם את זה".
חשבתי שמנהיגים במודע העדפה מתקנת במתן פרסים.
"לי לא הייתה אפשרות כזו, כי לא היו אפילו מועמדות שיכולתי לעשות עליהן תיקון. גם בפרסים נוספים, משמעותיים יותר או פחות, אין כמעט מועמדות ואין כמעט זוכות. הייתה לנו עדה יונת, שזכתה אחר כך בנובל, והיא ממש היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. זה עצוב, אבל יחד עם זאת אני רואה שבדור הצעיר של החוקרות יש כבר הרבה יותר נשים. ייקח להן זמן להגיע לפרופסור מן המניין, אולי עוד עשור, אבל באיזשהו שלב יהיו יותר נשים למעלה".
לכתוב לילדה שאוחזת סוכרייה
בצעירותה הרבתה פישר לצייר ולאייר, אבל אחרי לידת בתה הבכורה נטשה את המכחול לשנים רבות. לאחר ששלוש בנותיה גדלו היא יצרה פרויקט איור בצבעי שמן, שזכה בפרס והוביל לתערוכת ציורים בבית התרבות בשהם.
חיבתה רבת־השנים של פישר למולקולות שהיא מסנתזת במעבדה, לא הכהתה גם את אהבתה האחרת – פרחי הבר של ארץ ישראל. גם עכשיו, בתוך ים העיסוקים שבהם טובעים דקאנים, היא מצאה זמן לצאת עם בתה, חתנה והנכדים לראות חלמוניות במעלה־רחבעם. כישרון הציור שלה ואהבת הצומח מצאו את דרכם לספר ילדים ונוער חדש שהיא חובקת – "יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל" (הוצאת אבן חושן), שלוקח את הקוראים לטיול מתומלל ומאויר בצבעי עיפרון בין פרחי הארץ, לפי עונות השנה. במהלכו הם ילמדו למשל מהו גיאופיט, אילו אסטרטגיות רבייה מפעילים הפרחים, ואיזה פרח מזכיר מגן דוד. הרעיון, מספרת פישר, נולד דווקא בניכר. "טיילתי בנורמנדי אחרי כנס, ואז עלתה בי תובנה או התגלות: את האהבה הזאת לפרחים אני צריכה להעביר הלאה, לדור של הנכדים שעוד לא היו לי. את יודעת, בטיול אתה במצב צבירה אחר, יש פניוּת והמוח לא נשחק בתוך המטלות היומיומיות. שמתי לב שפורחים שם המון שיחי הורטנזיה וצמחי אגפנתוס. לאגפנתוס יש הרבה פרחים שיוצרים יחד כדור, וחשבתי לעצמי – זה יכול להיות הראש שלו. אז הפכתי את האגפתנוס לאדון ואת ההורטנזיה לגברת, ולקחתי אותם להכיר את הפרחים שקרובים אליי".
הזוג הגבעולי יוצא לטיול שנפרש על פני שנה שלמה ועובר בכל רחבי הארץ. השניים קופצים לראות חצבים ליד קיבוץ הבונים, נהנים מאירוח בדווי מסורתי ותרים אחר חלמוניות בשמורת ירוחם, מקיפים את גבעות הכורכר של נס־ציונה כדי לראות את אירוס הארגמן, וגם קופצים לבקר בשהם אצל החברה הטובה בלהה, שלוקחת אותם לגולן לראות כרכומים וסתווניות. את כולם איירה, במשך שעות על גבי שעות, החברה בלהה עצמה. בכל עמוד נהנים הקוראים מציור ענוג ומדוקדק של הפרח, כולל הסברים בכתב יד. "אני מודה שמדי פעם אני עושה את הפרחים יפים יותר ממה שהם באמת, אבל זה מותר האמן מן הצלם. מותר לי לייפייף אותם", היא צוחקת.
כל פרק הוא הזמנה לא רשמית לטיול. "אני מקבלת פידבקים מהורים שמקריאים את הספר לילדים והם מבקשים מהם לנסוע לראות את הפרח. כבר הפכתי למדריכת טיולים", אומרת פישר. מלבד הידע האישי שאספה בעשרות שנות טיולי פריחה, היא ערכה תחקיר שכלל קריאה מרובה. "היה לי חשוב למשל לרדת לחקר מנגנון הרמייה של הדבורנית (צמח ממשפחת הסחלבים, שמחקה מראה של דבורה – י"פ). צפיתי בסרטון ועצרתי אותו בנקודות זמן שונות כדי להבין איך בדיוק לוקחת הדבורה את האבקה מפרח אחד לאחר, ואיך האבקנים נדבקים. רציתי להבהיר את זה לקורא באופן הכי אמיתי", היא מספרת. ובאמת, בפרק 12 של הספר, בזמן ש"אפה של בלהה צמוד למחשב הנייד. ביד אחת היא משרבטת נוסחאות כימיות על דף וביד השנייה אוחזת קפה חם", מסבירה המארחת לחברים הסקרנים את סודותיה של הדבורנית, שמתחפשת לדבורה ואפילו מייצרת ריח אותנטי כדי להשלים את ההונאה עד תום. בשתי סצנות מאוירות רואים איך נדבקים האבקנים הצהובים של דבורת־הדמי לראשו של זכר הדבורה האמיתי. מיד אחר כך הוא יעביר את האבקה לצלקת הפרח הבא, ובכך נשלמה המשימה בהצלחה.
במשך שנים עבדה פישר על הטקסט (הארוך, אגב, ומיועד לילדי ד' ואילך) ועל האיור המוקפד. משנשלם הספר, הקדישה אותו לנכדיה רפאל, נעמי ואביתר שנולדו בינתיים.
איך התמודדת עם כתיבה לא אקדמית? זו שפה אחרת לגמרי, סגנון חופשי.
"הופתעתי לגלות שזה לא קשה לי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב, כי ראיתי מול העיניים את עצמי כילדה. הייתי תולעת ספרים כזו, שמחזיקה ביד סוכרייה על מקל, ויושבת וקוראת בהנאה גדולה. אני זוכרת אילו ספרים אהבתי לקרוא, אז כתבתי כאילו לעצמי הקטנה".
ואיזה פרח את הכי אוהבת, או שכולם היו בנייך?
"במקום הראשון מבחינתי, ללא ספק, נמצא האירוס הנצרתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
