שבועות חלפו מרגע שפניו וידיו של שמעון נבון נשרפו והושחתו באש בקבוקי תבערה, ועד שהתאפשר לו להתוודע לראשונה למראהו החדש. באותו בוקר הוא יצא מחדרו בבית החולים והלך לשירותים של המחלקה. בדרכו לשם ביקש מחברתו מירי שתזכיר לו להביט במראה. מירי נלחצה. "פחדתי שהוא יתעלף", היא מספרת. "יצאתי לאחים שלו שהיו במסדרון ואמרתי להם: 'תהיו בהיכון. שמעון עומד להסתכל'. ואז ראיתי אותו נעמד מול המראה, מביט בפניו, אומר 'שלום שמעון' – וממשיך הלאה".
"לא סתם אמרתי את זה", מסביר היום שמעון (56), מי שנחשב לפצוע הקשה ביותר של האינתיפאדה הראשונה. "אמנם ראיתי שם במראה פנים אחרות לגמרי, אבל המבט שלי בעיניים נשאר אותו הדבר. מבחינתי האמירה הזאת ביטאה את הידיעה שאני אותו אדם".
הריאיון נערך בבית המשפחה, בניין נאה בשכונת יפה־נוף בירושלים, בשבוע שבו השלים שמעון עוד ריצת מרתון, הפעם בפירנצה. במקביל לעבודתו כבעלים של תחנת דלק, הוא מקדיש לא מעט זמן לפעילות ציבורית־התנדבותית במגוון תחומים, בין השאר כיו"ר הוועד והוועידה הארצית של ארגון נכי צה"ל. ועדיין, למרות ההישגים והשגרה החיובית, וגם לאחר מאה ניתוחים לא קלים בארץ ובחו"ל, אי אפשר שלא להבחין בפציעתו הקשה – תזכורת ללילה ההוא בקיץ 1988, שבו חייהם של שמעון ומירי השתנו ברגע אחד.
הפרוזדור נמשך כמו נצח
הם היו אז זוג חברים, סטודנטים ירושלמים שהכירו בעבודתם המשותפת בחברת שמירה. עשרה ימים לפני יום הולדתו ה־25, עמד שמעון לסיים שירות מילואים כסגן מפקד פלוגה בגזרת חברון. הוא היה אמור להשתחרר כבר בשעות אחר הצהריים, אך מפקד הפלוגה התעכב, ושמעון מצא את עצמו יוצא למשימת אבטחה לילית נוספת – ליווי של האוטובוס האחרון בקו מירושלים לקריית־ארבע. לאחר הנסיעה, כשכבר היו בדרך חזרה לארוחה חגיגית לרגל סיום המילואים, הציע מפקד הפלוגה לקפוץ לבקר את מקבילו בגזרה הסמוכה. שמעון העדיף לחזור היישר לבסיס, אבל מפקדו התעקש, והג'יפ המשיך אל תוך הכפר בית־אומר, בין קריית־ארבע לגוש עציון.
כשעברו במרכז הכפר, נזרקו לעברם שני בקבוקי תבערה. הג'יפ, שחלקו היה עשוי ברזנט, התלקח בתוך שניות. שמעון צעק לכל החיילים לקפוץ. הנהג בלם, וכלי הרכב נעצר ליד עמוד חשמל. שמעון ניסה לחלץ את עצמו, אבל העמוד חסם את הדלת שלצידו, וכלא אותו בג'יפ הבוער. "היינו שישה חיילים, וכולם התעסקו במ"פ שנפגע, כי חשבו שאני בחוץ", נזכר שמעון. "ניסיתי לחלץ את עצמי, אבל נתקעתי עם הדלת והנשק. כשהרגשתי שכבר אין לי חמצן, הצלחתי לזרוק את עצמי לחלק האחורי של הג'יפ, שעוד לא עלה באש. צעקתי 'אני חייב לחיות!'. רק אז החיילים האחרים הבינו שאני עדיין בפנים, חילצו אותי וניסו לכבות אותי.
"שכבתי על הרצפה בהכרה מלאה. הדבר המרכזי שאני זוכר מאותן שניות הוא שהפנים שלי החלו 'להיסגר': קלטתי שאני עדיין רואה, וזה הרגיע אותי מעט, אבל אז העיניים שלי נסגרו כתוצאה מהנפיחות של הפנים".
צוות אמבולנס מקריית־ארבע שהסתובב בגזרה, שמע ברשת הקשר על האירוע ומיהר למקום. רופא העניק לשמעון טיפול ראשוני בשטח, פתח לו את קנה הנשימה והציל את חייו. שמעון פונה למנחת המסוקים בגוש עציון והוטס לבית החולים הדסה עין־כרם. מצבו הוגדר כאנוש, והוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ.
מירי, ששמעה את הבשורה מאחיו הצעיר של שמעון, מיהרה לעין־כרם. "האחיות ליוו אותי לחדר טיפול נמרץ נשימתי, ואני זוכרת שההליכה בפרוזדור נראתה כמו נצח. בפתח החדר כבר עמדו ההורים של שמעון ושניים מאחיו. אמא שלו אמרה: 'אל תתנו לה להיכנס, הוא נראה כמו מפלצת'. התעקשתי להיכנס והאחיות נעתרו, אבל אחת מהן אמרה לי: 'את צריכה לדעת שלמרות שהוא רווי במורפין הוא ערני וקולט, ולכן – את לא בוכה'".
אחות הובילה את מירי לחדר מבודד, ומעבר לזגוגית שכב שמעון. "התבוננתי בו ואמרתי לה: 'זה לא הוא'. הפנים שלו היו ענקיות, בגודל של אבטיח מוארך, ומפוחמות לגמרי. לקח לי זמן עד שזיהיתי אותו לפי כפות הרגליים. רציתי לבכות אבל הבטחתי לה שלא אעשה זאת, אז עצרתי את עצמי".
באותה תקופה הייתי מוגבל ונזקקתי לסיוע בכל פעילות גופנית. כשהיא אמרה לי 'כן', הייתה לי החוצפה לשאול אותה אם היא מתחייבת שנביא לעולם ארבעה ילדים. כשאני מביט על זה היום, לקחתי הימור. היא הייתה יכולה לומר, 'אתה יודע מה, אני צריכה לחשוב על זה'
לאחר שיצא מסכנת חיים הועבר שמעון למחלקת כירורגיה פלסטית, והחל לעבור סדרה ארוכה של ניתוחים והשתלות. כשלושה שבועות אחר כך הודיעו לו הרופאים שהניסיונות להציל את אצבעות ידיו נכשלו, והם ייאלצו לקטוע אותן. "זו הייתה הפעם הראשונה שפרצתי בבכי", מספר שמעון. "רק כשהבנתי שלא אוכל לחזור להשתמש באצבעות ושאשאר מוגבל, הפנמתי את חומרת הפציעה. אבל כשראיתי שגם מירי ואחיי פורצים בבכי, התעשתי מהר והודעתי שזה לא מה שישבור אותנו".
מירי זוכרת היטב את הרגע שבו נלקח שמעון למקלחת ראשונה מאז הפציעה. "ידעתי שמקלחת היא כמו עינויי אינקוויזיציה לפצועי כוויות, כי שמעתי את הצרחות של המאושפזים האחרים. אמרתי לאחיות שאני לא רוצה להיות שם, וירדתי לקומה אחרת. כשעליתי בחזרה הן אמרו שהוא לא צעק. כששאלתי את שמעון הוא אמר שלמרות כאבי התופת, הוא ממש היה צריך את זה".
"אמנם אני גולנצ'יק", צוחק שמעון, "אבל זה היה אחרי ששלושה שבועות בערך לא התקלחתי. לשמחתי יש לי סף כאב די גבוה".
מירי לא משה ממיטתו של שמעון. לאחר שנה, מוקדם משתכננו, החליטו השניים להינשא.
זה לא מובן מאליו שבחורה בת 21 בוחרת לקשור את חייה עם פצוע קשה, שלעולם לא יחזור להיראות כפי שנראה כשהכירה אותו.
מירי: "לא היה לי ספק בקשר שלנו אפילו לרגע אחד. שמעון הוא אדם מיוחד מאוד, עם תעצומות נפש וכוחות. אהבתי אותו אז, וגם היום כמובן, וידעתי שזה האדם שאני רוצה לחלוק איתו את חיי. מלבד היותו אדם ערכי מאוד וחכם, הוא גם עוגן עבורי. אני לא רוצה להפוך אותו למיתוס, אבל הוא אחד שאפשר לבטוח בו תמיד ולהישען עליו.
"להורים שלי לא היה פשוט. בשביל הבת שלהם הם רצו את המושלם, אבל אני ידעתי שהוא המושלם, ולא עניין אותי איך הוא נראה. הבנתי שבאופי הוא נשאר אותו אדם, ובמהלך התקופה הקשה שעברנו גיליתי אצלו עוד תכונות, שבעיניי יש להן ערך הרבה יותר גדול. הלוואי שהוא היה נשאר כמו קודם, וברור שכשאני רואה תמונה שלו מלפני הפציעה, זה מרגש אותי. אבל אלו החיים, והאישיות שלו עולה עשרות מונים על כל היבט פיזי".
שמעון: "השנה הזאת הייתה אינטנסיבית כמו זוגיות של שש שנים לפחות. כשדיברנו על חתונה, שאלתי את מירי אם היא בטוחה שהיא רוצה. רציתי להיות שלם עם עצמי, לדעת שהיא לא נשארת איתי מתוך רחמים, אלא מאהבה. אמנם מהניסיון שלי כבר יכולתי להבחין אם מדובר ברחמים, ובכל זאת, בחורה צעירה, מה היא צריכה נכה מאה אחוז פלוס, עם ידיים מעוותות? באותה תקופה הייתי מוגבל ונזקקתי לסיוע בכל פעילות גופנית. כשהיא אמרה לי 'כן', הייתה לי החוצפה לשאול אותה אם היא מתחייבת שנביא לעולם ארבעה ילדים. כשאני מביט על זה היום, לקחתי הימור. היא הייתה יכולה לומר, 'אתה יודע מה, אני צריכה לחשוב על זה'. שחררתי לה חבל כי דאגתי לה. היום, שלושים שנה אחרי, עם כל מה שעברנו, אני כבר יודע שהבסיס איתן והשורשים עמוקים, ואפשר להצליח ולשרוד כל דבר".
מירי: "כשפורסם על מקרה של מישהי שעזבה את בעלה לאחר שהוא נפצע קשה, ניסיתי לא להיות שיפוטית כלפיה, אבל לא יכולתי. היה לי קשה להתבונן על אפשרות אחרת, שלכאורה עמדה גם בפניי ולא בחרתי בה. ואז הבנתי שאני כל כך שמחה שלא בחרתי כך, אלא החלטתי לחיות עם שמעון ולהקים איתו משפחה מדהימה".
מי שמביט מאחור
כשנה לאחר הפציעה החל שמעון לחזור לשגרה. על תוכניתו לעבוד כאגרונום הוא נאלץ לוותר, מכיוון שהמקצוע הזה כרוך בחשיפה רבה לשמש. במקום זאת למד חינוך ומדעי המדינה, ולאחר סיום לימודיו החל לנהל תחנת דלק בגבעת־שאול בירושלים. מירי למדה היסטוריה של עם ישראל וספרות כללית והשוואתית, ולאחר מכן המשיכה לתואר שני ביהדות זמננו והשתלבה במערכת החינוך. המשפחה התרחבה, שלושה ילדים נולדו, אך השיקום של שמעון מהפציעה הקשה לא הסתיים, וכך גם ההתמודדות עם המראה החיצוני.
"שמעון תמיד הולך מהר מאוד, ואנחנו שהולכים מאחוריו נתקלים בתגובות של האנשים אחרי שהוא עובר – אמהות שמסתירות ממנו את הילדים שלהם במעלית, אנשים שנועצים מבטים. במשך תקופה לא קצרה היה לי קשה להתמודד עם זה. שמעון לעומת זאת לא יגיד שקשה לו. אני לא בטוחה שהייתי יכולה להישאר איתו אם הוא היה משדר רפיון, כי ממנו תמיד שאבתי את הכוח"
"חינכתי את ילדיי שאמנם אני נראה שונה, אבל מה שקובע הוא הנפש של האדם. היום אני נראה מעולה יחסית, אבל עדיין שונה מאוד. לפני שלושים שנה נראיתי רע הרבה יותר, וגם אז – כשהייתי מרצה ונפגש עם אנשים, אחרי דקה כבר לא היו מתמקדים בצד החיצוני שלי. כשאני נכנס למקום חדש אני מודע למבטים, לתהיות ואפילו לסוג של זעזוע, אבל בסוף העיקר הוא מה שאתה משדר".
ועדיין, המבטים האלה דורשים התמודדות. כמורה ולאחר מכן כמנהלת, מירי לא תמיד הייתה פנויה ללוות את ילדיה לגנים ולבתי הספר; מצד שני, היא חששה מתגובותיהם של הילדים האחרים למראה פניו וידיו של שמעון. הבעיה הזו נפתרה מכיוון לא צפוי: במהלך לימודיו לתואר ראשון בחינוך הכיר שמעון את החטיבה הצעירה של בית הספר דוד ילין, שכבר לפני שנים רבות השכילה לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים, והחליט ששם ילמדו ילדיו. "אני נראה שונה, ומכיוון שילדים מגיבים באופן אכזרי לכך, רציתי שהילדים שלי ילמדו בסביבה שמכילה שונות", הוא אומר. "בהתחלה העירייה לא אפשרה לנו לשלוח לשם את ילדינו, כי בית הספר לא היה באזור הרישום שלנו. אני התעקשתי, והגעתי מחו"ל במיוחד באמצע סדרת ניתוחים, כדי להסדיר את זה. כשבעירייה ראו אותי, הם הבינו כמה זה חשוב והעניין סודר".
מירי: "הורים שמחליטים לשלוח את ילדיהם למסגרת כזו, הם אנשים בעלי פתיחות גדולה יותר. בדי־אן־איי שלהם הם מכילים, ומחנכים גם את ילדיהם להכיל. מכיוון שהילדים שם רואים לצידם חברים עם צרכים מיוחדים, שמעון כבר פחות מרתיע".
שמעון: "האצבעות הקטועות שלי הטרידו את הילדים בגן יותר ממראה הפנים. אני יודע שהילדים שלנו 'ספגו' לאורך השנים, ושילדים אחרים השתמשו בפציעה שלי כדי לעלוב בהם, אבל דאגתי להעצים אותם. כדי להפחית את תחושת השונות, הרגלתי אותם לספר שאבא שלהם גיבור. שידרתי להם ביטחון וזה חיזק אותם. במקביל הייתי אבא פעיל: יצאתי איתם לטיולים שנתיים, התנדבתי להציג במסיבות, הייתי פעיל בצופים וכיהנתי כראש שבט. השתדלתי להתנהג באופן הכי טבעי. אני יודע שלמירי היה יותר קשה, כי היא נחשפה יותר ממני למבטים, לדיבורים וללחשושים. גם הילדים היו עושים פרצופים למי שנעץ בי מבטים. אני בעצמי, כשמישהו היה מגזים, הייתי תוקע בו מבט חזרה. שיבין שהבעיה היא אצלו".
מירי: "שמעון תמיד הולך מהר מאוד, ואנחנו שהולכים מאחוריו נתקלים בתגובות של האנשים אחרי שהוא עובר – אמהות שמסתירות ממנו את הילדים שלהם במעלית, אנשים שנועצים מבטים. במשך תקופה לא קצרה היה לי קשה להתמודד עם זה. שמעון לעומת זאת לא יגיד שקשה לו. אני לא בטוחה שהייתי יכולה להישאר איתו אם הוא היה משדר רפיון, כי ממנו תמיד שאבתי את הכוח".
רק מילה טובה
הפגישה שלנו מתקיימת ימים ספורים לפני יום ההוקרה לפצועי צה"ל, שיחול בי"ז בכסלו (15 בדצמבר). שמעון, שפעיל כבר שלושים שנה בארגון נכי צה"ל ובחודשים האחרונים מכהן בו כיו"ר הוועד, טוען כי יש עוד הרבה מה לשפר ביחסה של המדינה לפצועים. "בעבר, כשנכה צה"ל הסתובב ברחוב, היו לו הילה מסוימת וכבוד. בעשורים האחרונים האינדיווידואליזם רווח במדינה, ואנחנו במובן מסוים נשכחנו. זה מתחיל לצערי באגף השיקום של נכי צה"ל במשרד הביטחון. שם לא מתייחסים אלינו כאל אנשים שעשו שירות צבאי, נפגעו בגופם ונפשם, וכעת צריך לטפל בהם בצורה נכונה ולהשקיע בהם משאבים. הם רואים אותנו בעיקר כמספרים, ואת עצמם כצינור שמעביר לנו כסף. זה מתסכל מאוד.
"ארגון נכי צה"ל הוא בסוף הגוף שמשקם את הנכים, יותר מאגף השיקום. הארגון הקים מכספי תרומות את ארבעת 'בתי הלוחם' בארץ, מוסדות ייחודיים ברמה עולמית, ושם משתקמים בפועל נכי צה"ל ומשפחותיהם. אלופים בצה"ל וחברי כנסת מופתעים לגלות שלא משרד הביטחון בנה ומתחזק את הבתים האלה. אני לא מזלזל במה שמדינת ישראל עושה למען נכי צה"ל. אין לזה אח ורע במקומות אחרים – ועדיין, יש פה אבסורד. המדינה צריכה לקחת אחריות על בתי הלוחם ולממן את רוב האחזקה שלהם, זהו כלי שיקומי שמשרת אותה".
לדבריו, זכויותיהם של נכי צה"ל נשחקו עם השנים. כך למשל, מחירי כלי הרכב המונגשים עלו, אבל התמיכה הממשלתית לא עודכנה בהתאם. "בכל שנה מתווספים כ־500 נכי צה"ל, והתקציבים לא גדלים בהתאם. פעם הייתה בביטוח לאומי העדפה הגיונית לנכי צה"ל משירות קרבי, מול נכים לא קרביים ונפגעי פעולות האיבה. היום התנאים שלהם יותר טובים משלנו.
"אחת הבדיחות הקבועות שלי הייתה שאני לוקח איתי עיוור כי הוא לא יודע איך אני נראה, ולכן קל לו להסתובב איתי. אני מעביר גם הרצאות למש"קיות נפגעים בצה"ל, ומסביר להן את ההשלכות של הפציעה על המשפחה. הרבה פעמים צריכים לדאוג לקרובים לפני שדואגים לפצוע"
"בעיה נוספת היא שזכויות הנכים לא מונגשות. לא אמרו לי שמגיע לי רכב מהמדינה, או שאני זכאי לטיפול פסיכולוגי. אני לא מוגדר כפוסט־טראומטי, תודה לאל, אבל אין כמעט פצוע קשה שלא סובל מהבעיה הזו. להיות נשוי לפצוע קשה, או להיות הילד שלו, זה מאוד לא פשוט. אני ביקשתי מיוזמתי טיפול פסיכולוגי בשבילנו, אבל מי שלא יודע לדרוש לא מקבל, כי המערכת לא מיידעת מיוזמתה".
שמעון מברך על קיומו של יום ההוקרה לפצועים, שאותו הגתה תנועת בני עקיבא, אבל סבור שגם היום הזה היה צריך להיות פרי יוזמתה של המדינה. "אסור לשכוח שנכי צה"ל נפצעו למען ביטחון ישראל. אולי אנחנו עולים למדינה יותר כסף כנכים מאשר כמתים, אבל אם לא נשים במרכז את הטיפול בנכה, הורים לא ירצו לשלוח את ילדיהם להגן על המדינה. בסוף זה יפגע בכולנו, בחברה ובאזרחים. יש אבסורד בכך שנכי צה"ל מבקשים כביכול את ההאדרה הזו. מתסכל שאנחנו צריכים להוקיר את עצמנו. זה תפקידה של המדינה, ולא של תנועת נוער".
מירי: "בעיניי, חשיבות היום הזה היא בערכים החברתיים שפצועי צה"ל מביאים לתלמידי בתי הספר במסגרת אירועי היום. כל סיפור שיש בו אלמנטים של הקרבה לצד תקווה הוא משמעותי, ואין כמו מראה עיניים. שמעון נתן עשרות הרצאות בבתי ספר, כולל לתלמידים שלי. כמה מהם אמרו שההחלטה שלהם להתגייס לשירות קרבי הייתה גם בזכות המפגש איתו. צריכים להחזיר לקדמת הבמה את הערך שאומר שכל אחד בתורו מוסר את נפשו למדינה כמה שהוא יכול, וזה יכול להיות גם בשירות לאומי או אזרחי. אנחנו עדיין זקוקים לתרומה של המשאב האנושי, למרות הצבא האדיר והמדינה החזקה".
שמעון: "ההוקרה עושה טוב לפצועים. כמו כל אדם, נכה זקוק למילה טובה והערכה. אם ייתנו לנכים את המקום הראוי, המאבקים הכלכליים שלנו יהפכו למשניים. כשאדם מרגיש שמתייחסים אליו ויודעים מה הוא עובר, זה כבר עושה המון. צריכים גם לזכור שהפצוע לא נמצא לבד. יש מעגל גדול מסביב לכל פצוע, ואם הוא יקבל יחס טוב, גם המעגל שסביבו ירוויח מזה והכול ייראה הרבה יותר טוב".
לבחור את המשקפיים הנכונים
שמעון גדל במשפחה של 12 ילדים בשכונת הקטמונים בירושלים, ובנעוריו נשלח לפנימייה בכפר הנוער בן־שמן. בסיום התיכון התגייס לסיירת גולני, יצא לקורס קצינים, שירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה, וסיים את שירותו כקצין מבצעים בחטיבה מרחבית. במשך שנים רבות לאחר פציעתו הוא ביקר פצועי צה"ל והעביר הרצאות יחד עם חברו דני ליאני, שנפצע והתעוור במלחמת לבנון הראשונה. "שמחה הולצברג ז"ל, 'אבי הפצועים', הוא זה שחיבר בינינו", מספר שמעון. "אחת הבדיחות הקבועות שלי הייתה שאני לוקח איתי עיוור כי הוא לא יודע איך אני נראה, ולכן קל לו להסתובב איתי. אני מעביר גם הרצאות למש"קיות נפגעים בצה"ל, ומסביר להן את ההשלכות של הפציעה על המשפחה. הרבה פעמים צריכים לדאוג לקרובים לפני שדואגים לפצוע".
"בעבר לא השכילו לתת את התמיכה למעגל הסובבים של הפצוע", מוסיפה מירי. "אנחנו עצמנו כבר לא צריכים את זה, תודה לאל, אבל היום המדינה יודעת לתת את המעטפת הנדרשת למשפחה".
ילדי משפחת נבון הם כאמור שלושה: רעות הבכורה הפכה את הוריה לסבא וסבתא לפני כשנה, יהונתן השתחרר משירות צבאי בדובדבן לפני חצי שנה ונמצא כעת בטיול שאחרי הצבא, וניצן – תלמידת כיתה י"ב – מתכננת לסגור מעגל ולצאת לשנת שירות בכפר הנוער בן־שמן, שאביה התחנך בו.
חלק ניכר מזמנו של שמעון מוקדש כיום לפעילות ספורטיבית. לפני עשר שנים החל לנסוע באופני טנדם, ובשש השנים האחרונות הוא רץ למרחקים ארוכים ומשתתף בתחרויות מרתון. הוא גם חבר הנהלת הפועל ירושלים בכדורסל, ומגדיר את עצמו בקריצה כ"אוהד שרוף". מירי עובדת במטה משרד החינוך, שאליו הגיעה לפני שמונה שנים. היא הובילה את רפורמת "אופק חדש" לצד מנכ"לית המשרד, הייתה אחראית על בתי הספר המשותפים לדתיים וחילונים, ניהלה את המנהל הפדגוגי, ולפני שנה וחצי מונתה להוביל את רפורמת ההכלה וההשתלבות של ילדי החינוך המיוחד. מהר מאוד התחבר אצלה האתגר המקצועי החדש עם סיפורה האישי. "כבר בהרצאה השנייה שלי בפני מנהלים, חוטים החלו להיקשר. כשדיברתי על הכלה וקבלה של השונות ורציתי לתת דוגמאות מהחיים, יכולתי להביא אותן באופן הכי אותנטי מהבית שלי.
"בזכות שמעון הבנתי היטב שנקודת המבט בנושא של ילדים עם צרכים מיוחדים, לא צריכה להיות דרך המשקפיים של המוגבלות. הם רוצים מה שכל ילד רוצה, רק שהמענה עבורם יהיו אחר. הילד עצמו חי את המוגבלות שלו רק כשהיא נפגשת עם המציאות, ושם מתעוררת הבעיה. בסוף, הסיפור הגדול של הרפורמה הזאת הוא הסיפור של החברה, שמרוויחה מהכלת הילדים. כשמורה או גננת נענית לצרכים של הילד, גם הילדים האחרים מרוויחים. בזכות הרפורמה אנחנו הרבה יותר ערניים להנגשה ונגישות".
מירי מספרת כי היא מתמודדת עם לא מעט התנגדויות לרפורמה, הן מצד אנשי חינוך והן מצד חלק מההורים, שאינם משוכנעים כי השילוב של ילדיהם בעלי הצרכים המיוחדים ייעשה כראוי. "החשש הגדול הוא שמערכת החינוך הרגילה עדיין לא מוכנה לקליטת הילדים המשולבים. אנחנו במשרד לא יכולים לסמוך רק על כוונותיהם הטובות של המורים, אלא צריכים לתת בידיהם את הכלים להתמודד עם כל סוג לקות. אנחנו מקיימים השתלמויות לפיתוח מקצועי למורים ולגננות בהיקף עצום, נותנים המון תקציבים, מקימים מרחבי הכלה, ובכל בתי הספר יש רכזי השתלבות שתפקידם לתמוך ולעזור לצוות להתמודד".
שמעון שמח לרתום את סיפורו האישי למשימה המקצועית של אשתו. "זה טבעי בשבילי, כי הרפורמה הזאת מקדמת ערכים שאני מאמין בהם. אני מאמין בהשתלבות מלאה ובהתמודדות אמיצה שנדרשת לשם כך, גם מצד אלו שהחיים הציבו בפניהם אתגרים מורכבים. גם במקרה שלי, יכולתי לשחק את תפקיד המסכן ולוותר. יש לי כל הסיבות לעשות את זה. אבל מי שמתמסכן – החברה מתייחסת אליו כמסכן. אם אתה משדר חיוביות ונותן, אתה מקבל המון מהחברה. לכולם קשה, אבל מוכרחים לבחור בחיים ובטוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
