"אנחנו לא צריכות להיות העתק-הדבק של המדינה"

כילדה, סיסאיי ילהאל התקשתה להבין מדוע הוריה לא מתעניינים כלל בחיים שלה. הוריהן של החברות הצבריות תמיד היו שואלים אותן איך עבר היום בבית הספר, מה שימח ומה הרגיז – ואילו אצלה בבית, נושאי שיחה כאלה לא עלו מעולם. כשבגרה, הביקורת שלה על האופי המשפחתי והקהילתי רק הלכה והתעצמה. "לא אהבתי את המנטליות שאומרת שגבר ראוי להערכה וכבוד, והאישה צריכה לשרת את צורכי הבית, גם אם היא עובדת קשה כמוהו", היא מספרת. "למה אחרי העבודה הוא נח ורואה כדורגל, ואילו היא צריכה לבשל להיום, למחר ולשבָּת?! אני לא רוצה להשתמש במילים קיצוניות, אבל ממש שנאתי גברים אתיופים. הם היו בעיניי אטומים וסגורים. לא כולם, אבל זה מה שראיתי בשכונה שלי, גברים נטולי אחריות. לא הבנתי את זה – הרי החלטת לחיות עם מישהי, הבאת איתה ילדים, אז למה אתה נשאר שעות במועדון במקום לחזור הביתה?

"הקונפליקט הזה קיים אצלי גם היום, כי זאת המציאות. אבל אחרי שלמדתי על המנטליות שהייתה באתיופיה בכל הקשור לזוגיות, אני פחות ביקורתית כלפי אבא שלי. שם הגבר היה מתאם השידוכים, הכלכלה והמשק בבית, כל המשפחה עמדה על הכתפיים שלו. זה לא בן־אדם שמתעלמים ממנו, המילה האחרונה אמורה להיות שלו. ופה זה לא ככה. היום אחותי הקטנה אומרת 'אבא שלי התבלבל' וצוחקת. הגברים האתיופים המבוגרים הם כמו צל בדמות אדם. נכון, אבא שלי לא עושה את כל מה שהייתי מצפה מבעל ישראלי לעשות, אבל אני מבינה את המקום שלו, ואני פחות מאוכזבת. הבנתי גם שאצלנו בעדה, הורים פשוט לא יודעים לדבר עם הילדים על רגשות. הם יבטאו את האהבה שלהם במעשים, אבל לא ישאלו שאלות, לא ילטפו אותם. כשאמא שלי מכינה לי אינג'רה, ככה היא אומרת שהיא אוהבת אותי".

וורקנת אדיס (22), שעלתה לארץ בגיל 7, חשה גם היא ניכור מתמשך כלפי העדה שלה. "גדלתי בשכונה אתיופית, למדתי בבית ספר שרוב התלמידים בו היו יוצאי אתיופיה, אבל לא הייתי מחוברת לצד האתיופי שלי. יש איזה סטריאוטיפ לעדה, והרבה אתיופים משחקים על פיו כי אין להם ברירה, ככה כבר רואים אותם. אני לא הצלחתי להתאים את עצמי לתבנית הזו, לא משנה כמה ניסיתי. לא אהבתי את המוזיקה שאמורים לאהוב ולא התנהגתי כמו שאמורים להתנהג. זה גם היה לי ממש מוזר, כי הסטריאוטיפ הזה הוא אפריקני אבל בכלל לא אתיופי, אני לא יודעת איך הוא נוצר. לא הרגשתי שאני שייכת לשם. רוב החברות שלי תמיד היו פרנג'יות. כשהגעתי לתוכנית 'מעיין', הפחד הכי גדול שלי היה שלא אצליח להתחבר לאתיופיות האחרות".

וורקנת: "חזרתי לכתוב את הסיפורים שאבא שלי סיפר לי, סיפורים שמעבירים מסר. סבא שלו סיפר לו אותם, כשרצה להסביר דברים שאפשר להבין רק דרך משלים. כשיהיו לי ילדים, אני לא רוצה לספר להם מעשיות שוביניסטיות כמו סינדרלה, אלא את הסיפורים האלה"

אז למה באת מלכתחילה?
"כבר שנתיים אני בתהליך של חיפוש עצמי. חזרתי לשם שלי, חזרתי לתסרוקת שהייתה לי פעם, והרגשתי שחסר לי עוד משהו שלא הצלחתי להגדיר מהו. דבר אמיתי, לא תדמית. גם בתוך המשפחה שלי הרגשתי תמיד שיש משהו סמוי, מתחת לפני השטח, חמקמק, שָֹפָה שאני לא מצליחה לקלוט. מרוב שהתרחקתי ממי שאני – לא למדתי את השפה הזו. עכשיו אני מבינה את הדברים הקטנים האלה, ופתאום הקשר עם אמא שלי למשל נעשה מאוד שונה.

"ההורים שלי תמיד רצו שיהיו לי חברים אתיופים, שאשתייך לקבוצה הזאת שיש לה כוח וערבות הדדית. עכשיו אני מבינה שקיים אצלנו איזשהו קשר מיוחד. אחרי ההפגנות של יוצאי אתיופיה הבנתי שלא משנה כמה אני אוהבת את החברות הפרנג'יות, לא תמיד הן יכולות להבין אותי. החבֵרה האתיופית הזאת שיושבת וקולעת לך צמות, לא כי היא חייבת אלא כי קיים ביניכן הקשר הזה; או הבחורה שמתחילה איתך שיחה רק בגלל ששתיכן אתיופיות – יש כאן משהו דק מאוד, שלפני כן לא הצלחתי להבין".

ומי שלא תלמד את זה, עלולה להישאר רק עם הזהות הסטריאוטיפית?
"בהחלט. חברות אתיופיות היו אומרות לי 'יש לך אופי אשכנזי'. מצד שני, כשאני שומעת שירים באמהרית, הן מלגלגות עליי ושואלות 'מה, את עולה?'. לקח לי זמן להתחבר לאתיופי האמיתי, לדברים שלא מצריכים יותר מדי מילים. זה נותן לי חיבור, ויותר מזה – יציבות. החיפוש שלי הוא כבר לא ממקום אבוד. אני יודעת את הדרך, ועכשיו מעמיקה אותה".

וורקנת וסיסאיי הן שתיים מתלמידות תוכנית "מעיין" במדרשת נשמת, המיועדת לבנות מקהילת יוצאי אתיופיה. שלוש מטרות יש לתוכנית: מסגרת לימוד תורה לצעירות אחרי שירות לאומי או צבא; קידום אקדמי, באמצעות קורס פסיכומטרי, הכוונה מקצועית וליווי אישי; ועיסוק בזהות הישראלית־אתיופית של הצעירה הדתייה. מדובר בתוכנית מסובסדת, שבה הלימודים חינם, והמשתתפות אף זוכות במלגה חודשית קטנה. בנוסף פועלת תוכנית "מעיין המשך", המיועדת לסטודנטיות בנות העדה שלומדות במוסדות אקדמיים בירושלים. במשך שלוש שנים הן נפגשות אחת לשבוע, לסדנה העוסקת בזהות אישית והצלחה אקדמית. "בנינו תוכנית קידום עשירה ואינטנסיבית, שמקנה לבנות כלי למידה, כישורי חיים וגם למידת עומק של יהדות אתיופיה", אומרת הרבנית חנה הנקין, ראש מדרשת נשמת. "אנחנו רוצים לתת מקום לכל היבט חשוב של היהדות הזאת".

הרבנית הנקין: "הישראליות נוצרת מהמרבד הנפלא של יהודי הגלויות השונות. כשפקיד נותן לבנות שם בעברית ללא קשר לשם שההורים שלהן בחרו, או כשהגננת שמה פתקים עם שמות בקערה וכל ילדה מושכת את השם החדש שלה – זה מוחק זהות".

בזמן שכולם מדברים על כור היתוך, המסלול הזה נראה כמוביל לכיוון הנגדי.
"תמיד אני מרגישה שאני הולכת נגד הזרם, אבל זה מה שמעצים את הבנות שלי. כשמשהו מפריע לי בעולם, ואני לא רואה שמישהו מתקן אותו, אני אומרת לעצמי – קומי ותעשי, כי זה צריך להיעשות. ככה זה אצלי, ואני כבר לא אשתנה בגילי", היא מחייכת.

ובכל זאת, העצמת הזהות האתיופית לא מתנגשת עם הרצון לפתח ישראליוּת?
"תהיה פה ישראליות, כי עם ישראל חזר לציון. הישראליות נוצרת מהמרבד הנפלא של יהודי הגלויות השונות, וזכותה ואחריותה של כל עדה לתרום לה. ישראליות היא לא תוכן שאפשר לארוז ולהעניק למישהו. אנחנו צריכים לכבד כל קהילה שחוזרת ארצה, ובכלל זה את העדה האתיופית. היא חלק מהישראליות, בדיוק כמו מי שנמצא כאן כבר שבעה דורות.

"במקומות רבים אנחנו עדיין כבולים בפרדיגמה של כור ההיתוך. ראינו את זה נכשל בשנות החמישים, ואנחנו מתמודדים עד היום עם ספיחי הכישלון. כשפקיד נותן לבנות שם בעברית ללא קשר לשם שההורים שלהן בחרו, או כשהגננת שמה פתקים עם שמות בקערה וכל ילדה מושכת את השם החדש שלה – זה מוחק זהות".

לחיות עם הסתירה

ברהן וורקו (22) מאשדוד, בוגרת המדרשה, מכירה היטב את הצורך הישראלי הבוער לשנות את שמה. "הייתה מורה לחשבון ששאלה אותי מול כל הכיתה מה משמעות השם שלי", היא מספרת. "אמרתי 'אור וברכה'. היום אני יודעת שזה יותר דומה לאיילת השחר, אבל זה מה שעניתי לה. ואז היא אמרה, 'אולי נשנה את השם שלך לברכה?'. ככה פתאום היא פונה אליי, ועכשיו כל הילדים בכיתה מסתכלים עליי ומבינים שהשם שלי לא בסדר. פדיחות! פחדתי שהיא תיתן לי עונש אם לא אסכים, ובכל זאת אמרתי שאני לא רוצה. המורה אמרה: 'חבל. בסדר, נישאר עם השם הזה'. אני התביישתי, אבל מה היא חשבה לעצמה? באיזה קטע היא רצתה לשנות את השם שלי מול כל הכיתה?"

ברהן: "הייתי בשיחה של רב שאמר שכל הפלשמורה הם נוצרים גמורים שגורמים להתבוללות. אמרתי לו, 'אבא שלי עבר מרחק עצום כדי למצוא אישה יהודייה, ואתה אומר לי שהם לא יהודים?'. זה היה מרתיח ומשפיל. חשבתי – מי יודע כמה עוד אנשים שמעו את הדברים האלה?"

"לאבא שלי ולשמונת אחיו החליטו לקרוא אברהם, יצחק, יעקב ואחר כך בני יעקב. סתם, הדביקו", מספרת רעות מקונן (21).

"קראו לי שושנה! שם של סבתא!", אומרת סיסאיי. "כאן הבנתי שלא יכולים להכתיב לי דברים. היהדות האתיופית היא לגיטימית כמו זו שהגיעה מאירופה או מכל מקום אחר. גם במדינות האלה הייתה התבוללות. הבנתי שאנחנו לא צריכות להיות 'העתק־הדבק' של החברה הישראלית. השנה אני לומדת סיעוד, ומתוך 87 בנות בכיתה, אני האתיופית היחידה. הייתי עלולה להילחץ, אבל אני לא, כי למדתי לא להירתע מזה שאני אתיופית".

"באתי למדרשה כדי להתחזק, גם באמונה וגם בהיכרות עם השורשים שלי", מספרת אסמרה גברה (19) מבאר־שבע, שעלתה ארצה רק לפני שבע שנים. "אצלנו בבית אומרים שצריך לשמור על המסורת, על איך שהיינו באתיופיה. גם אחרי שהחלום התגשם וברוך השם עלינו לארץ, אנחנו צריכים לנהוג כמו הדורות הקודמים. כשהגעתי הנה הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה לפני שאני מתחילה לימודים אקדמיים. אני צריכה לדעת מה אני רוצה בחיים שלי, איך אגדל את ילדיי. אני לא רוצה שהם לא ידעו על השורשים שלהם, חלילה.

"בכל פעם שפתחתי דף חדש בחיים, חששתי שישמעו אצלי מבטא, וניסיתי לגלגל את הלשון שלי ולהסתיר אותו. לאט־לאט הבנתי שאני לא צריכה להתחפש. אם מישהי רוצה להיות חברה שלי – הנה אני, כמו שאני".

סיסאיי: "באתיופיה הייתי יהודייה יחידה בכיתה. רוב החברות שלי היו מוסלמיות או נוצריות, ומעולם לא ראיתי חגים וסממנים יהודיים. עליתי ארצה באמצע כיתה ד', אבל רק כשהגעתי למדרשה סיפרו לי בפעם הראשונה איך נראו אצל יהודי אתיופיה השבתות, חג הפסח, המקווה. בחצי השנה הראשונה התווכחתי כל הזמן עם הרב מברהטו סולומון, שסיפר לנו על כל אלה. חשבתי שהוא טועה, כי מעולם לא ראיתי את זה. רק לקראת הסוף הסכמתי לקבל. למדתי גם הרבה דברים על יהדות שלא ידעתי. ההורים שלי לא תמיד זוכרים לכבות את האור במקרר לפני שבת, הם לא מבינים מה כל כך נורא בזה", היא צוחקת. "ואז את מגיעה הנה ומספרים לך שיש גם תרבות אחרת, ואת רוצה להתנגד, כדי שלא תשני את ההרגלים ואת השגרה שלך".

"לא צריכים להיות 'העתק-הדבק' של החברה הישראלית"

"אני הרגשתי שאני לא יודעת כלום על עצמי", אומרת ברהן. כשאני תוהה מדוע צעירה ממשפחה אתיופית צריכה מכללה "אשכנזית" שתלמד אותה מה זה להיות אתיופית, היא משיבה: "הייתי צריכה ללמוד אילו שאלות בכלל לשאול בבית. כאן לימדו אותנו הלכה בצורה מותאמת אלינו. הסבירו לנו את ההבדלים בין ההלכה על פי הקסים לשולחן ערוך, הראו לי הכול ואמרו לי – את תבחרי. נתנו לי את המושכות. בחלק מהדברים יש סתירה, והיה לי קשה מאוד לקבל את זה. הרעיון של שבעים פנים לתורה בלבל אותי, איך ייתכן שיש דברים סותרים? איך אפשר לחיות עם הסתירה הזאת? למדתי שיש מורכבות, שום דבר הוא לא שחור או לבן, ולקחתי את זה גם לחיים שלי בכל תחום. ובכל זאת, הקונפליקט מבחינתי עדיין קיים. עכשיו אני חוזרת הביתה, ומה אני אמורה לעשות?"

ומה את באמת עושה?
"אני משתדלת לכבד את ההורים שלי, משתדלת לכבד את ההלכה, לדבר עם השם. כל הזמן אני מזכירה לעצמי שבסוף זאת עבודת השם, ואני לא אמורה לפגוע באף אחד. אני צריכה למצוא איפה ללכת עם ההלכה ואיפה ללכת עם המסורת של הבית, גם אם זה סותר את ההלכה, כדי לא לפגוע בהורים ובמשפחה. כל פעם עולה השאלה האם ללמד את ההורים משהו חדש שלמדנו, האם לעבור איתם עוד מסע של הסברים ש'זאת ההלכה ובואו ננסה', או להשאיר את הדברים כפי שהם. לפעמים זה קורע אותי, אבל אני חושבת שזה מגדיר את מי שאני. עצם העובדה שאני לא בוחרת – גם היא מגדירה אותי, וטוב לי עם זה. אולי בשלב כלשהו בחיים אני כן אבחר, אבל יכול להיות שדווקא השילוב הוא האידיאל".

באילו מצבים נוצר קונפליקט?
"למשל בנושא של שמירת נגיעה: לפי השולחן ערוך אני לא יכולה לגעת בדודים שלי, אבל בתרבות שלנו נותנים שלוש נשיקות לדודים. בעבר אמרתי לאמא שלי בזלזול שאני לא יכולה להגיד שלום לדודים על פי המסורת. כאן הבנתי שצריכה להיות לי ענווה כלפי המבוגרים. אני רוצה לשמור נגיעה, אבל אני לא יודעת אם אעשה זאת במאה אחוז כל החיים, כי אני רוצה גם לכבד.

"בכלל, מה שהתחדש לי פה זאת ההבנה של הכבוד למבוגרים. טיפה איבדתי את זה כלפי ההורים שלי, אבל זה חזר. היום יש לי המון כבוד וענווה כלפיהם, ולמדתי לא לזלזל במה שהם הביאו איתם. אני מבינה שגם אם לפעמים זה נוגד את מה שאני מאמינה בו, או אפילו נראה שוביניסטי, לאמא שלי יש דרכים משלה להביע כבוד לאבא שלי".

חג הסיגד, שצוין לפני כשבועיים, מקבל אצלן היום משמעות עמוקה יותר מזו שהכירו. "אצלנו במשפחה לא ממש חוגגים את החג הזה", אומרת גנט ארגאו (21). "בבית זה היה יותר 'סיגדיאדה' – בגדים חגיגיים, מפגשים חברתיים, אבל זו לא המהות. כאן הבנתי שהסיגד הוא יום צום ותפילה, שמצוין חמישים יום לאחר יום כיפור – כמו ששבועות חל חמישים יום לאחר פסח. זה מספר רוחני, פרק הזמן הדרוש כדי לעשות חשבון נפש ולבדוק מה קרה עם ההבטחות שלי מתחילת השנה, ומה עשיתי איתן".

הכבשה הלבנה

בנות מעיין משמשות גם כמדריכות ב"מדרשת מסע", תוכנית שמספקת למוסדות לימוד הדרכות בנושא הקהילה האתיופית. הן יוצאות לבתי ספר ברחבי הארץ ומפגישות את התלמידים עם סיפורה של העדה ותרבותה.

גנט, היום סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת הדסה, התוודעה למדרשת נשמת דרך "מסע". "עלינו ארצה ב־2003, כשהייתי בת חמש", היא מספרת. "למדתי במסגרת פנימייתית של אולפנת צפירה, ובנות מנשמת הגיעו לשם. זה מה שהביא גם אותי למדרשה. הלימודים כאן הם אלה שגרמו לי לבחור את המסלול האקדמי בהמשך. למדתי לפתוח דברים ולשתף – משהו שהיה פחות נוכח בחיים שלי לפני כן – והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית מתוך הבנה עד כמה זה חשוב".

אסמרה: "בן דוד שלי, ילד בן 10, אמר לי שהוא לא יודע אם ירצה להישאר בארץ, כי כמו שירו בדוד שלו יהודה – מחר עלולים לירות בו. כשאמרתי שאין לו מה לדאוג, הוא ענה: 'אסמרה, אל תנסי לשכנע אותי. אני מבין הכול. השוטרים פשוט לא אוהבים אותנו, כי אנחנו שחורים'"

רעות: "הלימודים כאן השפיעו עליי בנושא השיתוף מצד ההורים. הדיבור והשיח זה משהו קשה מאוד עבור בני העדה, וההורים שלי מודעים לכך ומנסים ליצור שינוי. היום אני דורשת מהם יותר וגורמת להם להיפתח יותר. לא כל הזמן, אבל יש תהליכים שיוצרים שיח שונה איתם. צריך לזכור שהם, בניגוד להורים של בנות אחרות בתוכנית, עלו ארצה כבר בגיל 13־15. אני נולדתי בישראל, לא גדלתי בקהילה אתיופית, והייתי האתיופית היחידה בבית הספר ובתיכון. הייתי 'הכבשה הלבנה' בקבוצת מעיין, לפני כן לא היו לי חברות מהעדה. שייכות זה דבר שפחות היה לי בילדות, ועכשיו יש לי קבוצה שאני יכולה להתחבר אליה".

וורקנת: "קיבלנו משימה לבנות עץ שורשים, וזה נתן אפשרות לשוחח על דברים שהיו באתיופיה. פתאום סבא שלי סיפר לי על החיים שם. זאת הייתה שיחה מסוג אחר, שהדליקה לו אור בעיניים. הרגשתי שנפתחה איזו דלת שלא הצלחתי לפתוח עד אז, כי לא באמת התעניינתי. הרבה פעמים אנחנו שואלים את המבוגרים שאלות רק כדי לקבל את התשובות שמתאימות לנו, אבל עכשיו רציתי לשמוע דברים אמיתיים. היום אני כבר חלק מ'השולחן של הגדולים'. אני מצטרפת לשיחות, שומעת דברים שלא שמעתי לפני כן, וזה ממש כיף".

ברהן: "התחלתי להבין את הזהות הפנימית שלי, מי אני. אני גם ישראלית וגם אתיופית. אני פסיפס. ברגע שאתה יודע מי אתה, אף אחד לא יכול לערער לך את זה. הייתי עם אחותי באיזושהי שיחה של רב שאמר שכל הפלשמורה הם לא יהודים, הם נוצרים גמורים שבאים לארץ וגורמים להתבוללות. הוא אפילו לא הבין שלהגיד 'פלשמורה' זה כמו להגיד 'עדות המזרח'. זאת מילה שכוללת כל מיני קבוצות של יהודים – חלקם התבוללו, אחרים לא, חלק היו בכלל אנוסים. המשפחה שלי למשל הייתה צריכה להתנצר כלפי חוץ, כדי לשמור על היהדות. יש לנו ספר תורה שהגיע מסבא־רבא־רבא שלי, ואני יודעת שסבתא־רבא שלי שמרה על היהדות שלה בסתר. אם לא היינו מתנצרים, היינו מתים.

"התווכחתי עם הרב הזה, והוא אמר לי: 'לא, אתם לא יהודים! אני לא יודע מה סבתא שלך הרגישה, אבל להרגיש יהודי זה לא ממש להיות יהודי'. אמרתי לו, 'אני יודעת שאני יהודייה. אבא שלי עבר מרחק עצום כדי למצוא אישה יהודייה, ואתה בא ואומר לי שהם לא יהודים?!'. ובכל זאת, הוא התעקש שהוא התייעץ וחקר. גם חלק מהבנות בקהל התחילו לתמוך בו. זה היה מרתיח ומשפיל, אחותי בכתה מאוד ולא הסכימה להמשיך לשבת שם. אני החלטתי להישאר, כי הרגשתי שהזהות שלי חזקה מספיק בשביל לדבר איתו. חשבתי – מי יודע כמה עוד אנשים שמעו את הדבר הזה מפיו?

"בשלוש בלילה, כשנגמר השיעור, פניתי אליו. אמרתי לו: 'הרב, אמרת דבר לא נכון, לא כל הפלשמורה נוצרים'. הוא שאל אם ההורים שלי התגיירו, ואמרתי שכן. הרגשתי שזאת שאלה לא לעניין: הם בחרו להתגייר כי היינו רחוקים, אבל חיינו כמו יהודים אנוסים. למחרת התקשרתי לרב מברהטו, והוא ממש תמך בי, אמר לי 'כל הכבוד שנשארת והתעקשת לדבר איתו'. הרגשתי שאני מיישמת את מה שלמדתי במדרשה. אני יודעת מי אני, ואני יכולה להסביר לאנשים. אם פעם באתי בגישה מעומעמת, עכשיו אני מדויקת יותר, ברורה יותר".

אסמרה: "המסלול הזה משנה את החשיבה שלי, לא רק בלימוד תורה אלא גם בחיזוק זהות. הוא עוזר להתמודד עם גזענות, למשל. פעם כל דבר הייתי לוקחת ברצינות. אם היו קוראים לי 'כושית', הייתי הולכת לצד. היום תגידו מה שבא לכם – זה עובר לידי".

וורקנת: "כל דבר שמישהו היה אומר לי – הייתי חושבת שזו האמת. היום אני יודעת מה האמת, אז ממש לא אכפת לי מה אומרים. אני רק חודשיים פה במדרשה, וכבר יותר בטוחה במי שאני".

הסברה במקום הפגנה

בחודש יולי השנה הגיע הנושא הכאוב של היחס כלפי עולי אתיופיה לכותרות הראשיות, ובעיקר לכבישים ולרחובות. לאחר שסלומון טקה בן ה־18 מקריית־חיים נהרג מירי של שוטר – שלגרסתו חש סכנה לחייו – יצאו בני העדה למחאה המונית, לעיתים אלימה. הזעקה שלהם זכתה לאהדה רבה, לצד ביקורת על אופי ההפגנות והפגיעה בשגרת החיים במדינה. כמה מבנות המדרשה מספרות כי הימים הסוערים ההם היוו עבורן נקודת מפנה זהותית.

"זה היה יכול להיות אח שלנו". הפגנת העדה האתיופית

"אני זוכרת איך נכנסתי הביתה ואחותי קפצה עליי וסיפרה שירו בסלומון, אח של חברה שלה", מספרת וורקנת. "היא הסתכלה לי בעיניים, וידענו ששתינו חושבות על אותו הדבר: זה היה יכול להיות אח שלנו. ההפגנות שבאו אחר כך היו קשות, אבל לא פספסתי אף אחת. אפילו סבתא שלי מקפידה להשתתף באירועים כאלה, ואני תמיד רואה אותה בעיתונים אחר כך. דווקא כשהייתה ההפגנה הגדולה ביותר, לא ידעתי שהיא מתקיימת. עבדתי בקופה בחנות בעזריאלי, ופתאום הגיעה איזו צפונית ואמרה לי 'אני לגמרי תומכת בכם, אתם צודקים!'. לא הבנתי מה קורה. סיימתי את המשמרת ויצאתי, ובחוץ היו להבות. הדבר הראשון שאמרתי זה 'בבקשה בבקשה שאח שלי לא יהיה פה'.

"זה היה חודש קשה מאוד, כי אנשים חשו שיש להם היתר להיות גזענים. הרגשתי שאני חוזרת עשר שנים אחורה, לתקופה ששכנות היו מזמינות משטרה כשראו אותי בבניין שלי, כי הן לא האמינו שאני גרה שם. היום אני מרגישה שיש לי יותר מידע על עצמי, ולכן אני יכולה להגן על עצמי בצורה טובה יותר. אני אמשיך ללכת להפגנות, אבל לא זאת הדרך האמיתית. יש מעבר לזה".

מה?
"ההסברה. לפתוח בפני כולם את כל הקטע שלנו. צריך לעשות מעגלי שיחה גם על הדברים הטובים, לא רק על מה שרע. להראות – אלה המנהגים שלנו, זה מה שאנחנו עושים".

באמת? אחרי כל מה שקרה וכל הזעם שהתעורר, את חושבת שיעזור אם תזמיני אנשים לאכול אינג'רה ולשתות כוס בונה?
"אני רואה את זה כך: בן־אדם שלא טעם את האוכל שלי, שלא שמע את המוזיקה שלי, שלא חווה אותי בתור תרבות – בחיים לא יצליח להבין אותי. אני לא אומרת 'בואו ניקח את כל השוטרים ליום כיף', אלא מציעה שנזמין את כל הציבור לראות מאיפה אנחנו באים. לישראלים קשה להבין שאנחנו בכלל לא אלימים. הם רואים אותנו מרחוק, ואני רוצה שייכנסו פנימה. מי שיכיר אותנו יבין למשל שבתרבות שלנו, אף אחד לא מדבר בצעקות. כשטיילתי באתיופיה, אנשים שם שאלו אותי למה הישראלים כל הזמן צועקים. זה נראה להם מוזר. אצלנו מקובל שכאשר אתה מדבר, אף אחד לא מסתכל לך בעיניים. יש כבוד וצניעות.

סיסאיי: "אבא שלי לא עושה את כל מה שהייתי מצפה מבעל ישראלי לעשות, אבל אני מבינה את המקום שלו. אצלנו בעדה הורים לא יודעים לדבר עם הילדים על רגשות. הם יבטאו את האהבה במעשים. כשאמא שלי מכינה לי אינג'רה, ככה היא אומרת שהיא אוהבת אותי"

"במסגרת של 'מסע' אני רואה בתי ספר שאין בהם תלמידים אתיופים. זה לא רע או טוב, זו המציאות, אבל כשילד שלומד שם יראה הפגנה של אתיופים – הוא יהיה אוטומטית בצד של הלבנים, כי זה הצד המוכר לו. ברגע שאני מכירה משהו, אני פחות מנוכרת אליו, פחות גזענית, כי אני מודעת לקיומו ולא מפחדת ממנו. ילדה אחת ניגשה אליי פעם בסוף הפעילות, ואמרה לי שיש להן בכיתה עולה חדשה שאינה דוברת עברית, והיא לא יודעת איך לפנות אליה. כתבתי לה על דף כמה מילים באמהרית, וחשבתי לעצמי – כמה השפעה יש לפעילות הזאת! עובדה, עד עכשיו אף אחד לא ניסה ליצור את החיבור הזה בין העולה לצבריות".

אסמרה: "בעבר חשבתי שההפגנות הן לא הפתרון, עד שלקחו אנשים שאני מכירה ואוהבת, והרגו אותם. יהודה ביאדגה (צעיר שנורה למוות על ידי שוטרים לפני שנה בבת־ים – ק"א) הוא מהמשפחה שלי. עם סלומון טקה גרנו יחד במרכז קליטה. הייתי בשוק מהמוות שלו. הלכתי להלוויה, ובאוטובוס בדרך חזרה שתי נשים אמרו לי: 'אנחנו איתכם, אבל לא הייתם צריכים להגיב ככה. גם אנחנו המרוקאים עברנו דברים כאלה. זאת תקופה, וזה יעבור'. אמרתי: 'כבר עשרות שנים שהגזענות מלווה אותנו. אז אתן אומרות שבמקום לפתור את הבעיה, פשוט נתמודד?!'. בערב יצאנו לעוד הפגנה. היא אמנם לא עזרה, אבל הרגשתי בפנים קצת שחרור.

"בן דוד שלי, ילד בן 10, אמר לי שהוא לא יודע אם ירצה להישאר בארץ, כי כמו שירו בדוד שלו יהודה – מחר עלולים לירות בו. כשאמרתי שאין לו מה לדאוג, הוא ענה: 'אסמרה, אל תנסי לשכנע אותי. אני מבין הכול. השוטרים פשוט לא אוהבים אותנו, כי אנחנו שחורים'. שאלתי את עצמי אם זה מה שאנחנו רוצים להעביר לדור הבא".

וורקנת: "אני לא הרגשתי שום שחרור בהפגנות. הבנתי שהן לא הפתרון. גם כי אין להן השפעה על הציבור הרחב, וגם כי זה לא מטפל בכאב שלנו, אלא רק מעצים אותו. כמו שהרב מברהטו אמר – השינוי מתחיל בזה שאנחנו מטפלים בעצמנו. חשבנו שהממשלה תבוא ותטפל בפצע הזה, אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים לחכות לאף אחד, כי זה הפצע שלנו. בינתיים אנחנו לא עושים כלום, ומה שגרוע יותר – אנחנו לא מלוכדים מספיק, לא מכירים את עצמנו מספיק בשביל לטפל בזה. אנחנו לא מחוברים לעצמנו, לשורשים שלנו.

"השיחות עם הרב מברהטו עזרו לי להבין הרבה דברים, למשל שאנחנו לא כותבים ספרים על עצמנו, על התרבות שלנו. בהשפעתו חזרתי לכתוב את הסיפורים ששמעתי מאבא שלי, סיפורים שמעבירים מסר. סבא שלו סיפר לו אותם, כשרצה להסביר דברים שאפשר להבין רק דרך משלים. מזמן התחלתי לכתוב אותם, הפסקתי, ועכשיו חזרתי לזה. פתאום אבא התחיל גם לספר לי סיפורים חדשים, שלא הכרתי. כשיהיו לי ילדים, אני לא רוצה לספר להם מעשיות שוביניסטיות כמו סינדרלה, אלא את הסיפורים האלה. מישהו צריך לכתוב אותם, וגם את השירים המדהימים של העדה. מישהו צריך לקחת את המשימה ולהרים את הקהילה למעלה. ועכשיו זה התור שלנו, התפקיד שלנו".

רעות: "הרעיון כאן הוא לתת לנו את כל הכלים והידע כדי שנהיה מנהיגות, בחברה האתיופית ובכלל. אם מדברים על גזענות, זו גם התשובה לבעיה – להיות מהמובילים, להגיע לטופ. שאנשים יראו ח"כ אתיופי ששובר את תקרת הזכוכית, רופא אתיופי. כדי לעשות שינוי, אנחנו צריכים להיות השינוי. את לא חייבת לעבוד במקצוע מפוצץ, אבל תהיי הכי טובה איפה שאת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il