בסלון של גאולה כהן תלויה קריקטורה מרהיבה של 'זאב' מתקופת קמפ-דייוויד א'. רואים שם את מנחם בגין בדמות גבר שתוי וזחוח השב הביתה ממסיבת הוללות, ואת גאולה כהן, רעייתו הנבגדת כביכול, אורבת לו עם מערוך מאחורי הדלת, בוערת מכעס. בעצם, זו לא רק קריקטורה, זו תמונת דיוקן. היא מנציחה אישה לוחמת, שומרת גחלת, שכל חייה נאבקת בבוגדים, בנהנתנים, בחלשי אופי, ואינה מבקשת לעצמה דברי מותרות או שאר תפנוקים. התיק הממלכתי הבכיר ביותר שהחזיקה בו אי פעם היה תיק של סגנית שר במשרד המדע, משרה בסדר גודל של גילה גמליאל.
אבל גאולה כהן היא תיק נכבד בפני עצמו. בחודש שעבר, ליד שולחן עיתונאים במזנון הכנסת, שמעתי במו אוזניי שמדברים עליה בהערכה גדולה. עשו השוואות בינה לבין שולמית אלוני, מקבילתה השמאלנית, וקבעו שגאולה לוקחת בגדול.
כשהייתה פוליטיקאית פעילה הם טענו שיש לה קול בכייני, תיארו אותה כקיצונית שהולכת עם הראש בקיר, אבל בינתיים למדו להתפעל מדבקותה במשימות חייה. החיים החוץ פרלמנטאריים תרמו רבות למיתון הדימוי הקנאי שלה. גאולה כהן היא היום מותג תרבותי, כמעט קונצנזוס. לפני 10 שנים הקימה בעזרת אהוד אולמרט את "בית מורשת אצ"ג", מפעל רוחני לתפארת. "זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים", היא מתרוננת, "אני מתחזקת את הנשמה בקריאה של השירים האלה. אורי צבי היה המשורר הכי גדול אחרי ביאליק".
אחרי ביאליק? חשבתי שאצלך אצ"ג הוא הגדול מכולם?
"אצ"ג הוא משורר הארץ, ביאליק היה משורר העם".
בחודש שעבר היא עלתה על הבמה בערב צפוף משתתפים שארגנה לכבוד אבשלום פיינברג, והקהל הגדול הריע לה. אבשלום קור אמר שגאולה הייתה יכולה להיות שרת חינוך אילו רק ויתרה על כמה עקרונות. חבל שלימור לבנת לא נכחה שם באותו רגע. כשגאולה כהן הייתה בגילה, והתבקשה להרים ידה בעד עקירת ישובים, היא הכריזה על התקוממות. לא הלכה בראש מורכן אחרי המנהיג הנערץ, מנחם בגין. שוב ושוב שיסעה בקריאות ביניים את נאומי השלום שלו בכנסת. "אדוני, תגן עלי מפני הגברת הזאת", ביקש אז בגין מיושב-ראש הכנסת. כהן צעקה בתגובה שיותר חשוב עכשיו להגן על ארץ ישראל מפני בגין. אחר-כך היא קרעה לגזרים טיוטה של הסכמי קמפ-דייוויד, וגם המעמד הזה מונצח על אחד מקירות הסלון שלה. רואים שם את חבריה לסיעת הליכוד בוהים בה בלי שמץ של סימפטיה על הפנים. משה קצב, למשל.
רגע דרמטי אחר בחייה לא הונצח למרבה הצער, רגע מהסרטים: גאולה, בת 21, קופצת מעל החומה של כלא בית לחם, ורצה פצועה לכיוון ירושלים כשכל בית לחם אחריה. עיר שלמה בעקבות אסירת לח"י צעירה. זה קרה לפנות ערב, היא זוכרת, הם צעקו לה לעמוד וירו אש תופת. אבל היא לא נעמדה. במשך 25 דקות רצה ורצה. גם כשפגע בה כדור אחד היא המשיכה לדהור במסלול הררי, מקווה להגיע איכשהו לתלפיות או לרמת רחל.
מאיפה היה לך כושר פראי כזה?
"מה זאת אומרת מאיפה? הייתי בחורה מאוד ספורטיבית. השתתפתי בכל התחרויות של הסמינר שבו למדתי, עד שגירשו אותי ממנו מסיבות פוליטיות. אני זוכרת שתוך כדי ריצה חשתי בניחוח ההיסטורי של ההרים מסביב".
באמת, זה מה שחשבת באותו רגע? על ההיסטוריה של שדמות בית לחם?
"אני יודעת שאף אחד לא יאמין לי, אבל כל המעמד ההוא היה לא מן העולם הזה. חשבתי שאולי יקרה נס, ואני אמצא איזה נקיק נסתר מתקופת מרד הקנאים".
בסוף היא הרימה ידיים, אירוע נדיר מאוד בתולדותיה. שוטרים ערבים אחזו בה והוליכו אותה זבת דם בחזרה לכלא. היא זוכרת אלפי עיניים שמחות לאידה משני צדי הרחוב. היא גם זוכרת שאחד השוטרים מלמל כל הדרך ברעד: "בת השטן, בת השטן". מפקד הכלא אסר להושיט לה טיפול רפואי. השליך אותה לצינוק לעשרה ימים. לוחמת הלח"י הצעירה הייתה האישה הראשונה בארץ שנמלטה מכלא בריטי, והעלבון צרב בו. אחרי שנה ומשהו ניסתה שוב לברוח, והפעם הצליחה. לראשונה ולאחרונה בחייה צבעה אז את שערה בצבע בלונד, כדי לצלוח בשלום מחסומים בריטיים בכביש ירושלים תל-אביב. עד היום היא מדברת בחלחלה על העידן הבלונדיני ההוא.
"מיקרופון הרבה יותר מסוכן מאקדח"
בששים שנות עצמאות ישראל היא הרצתה אלפי פעמים על תקופת המחתרת. בבתי ספר, במחנות צבא, בקיבוצים, במדרשה הלאומית שהקימה במצודת זאב, כי גאולה היא קודם כל מחנכת, ורק אחר-כך לוחמת או אשת ציבור. בעצם, גם בלח"י היא יותר חינכה מאשר לחמה. יצחק שמיר ונתן ילין מור הפקידו בידיה את המיקרופון של המחתרת. פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי בשבע וחצי בערב, הייתה משדרת למשך 20 דקות ממקום מסתור: "קול המחתרת העברית, תחנת השידור של לוחמי חרות ישראל". בי"ז באדר תש"ו הקיפו חיילים בריטיים את התחנה. כל המאזינים שמעו אותה שואלת את גד, הטכנאי, "מה קרה?". אחר-כך בחדר החקירות, פנה אליה החוקר בלעג: "נו, גאולה, מה באמת קרה?". שופט בריטי הטיל עליה תשע שנות מאסר, שבע שנים על החזקת אקדח ושנתיים בגלל השידור הפיראטי. "זה היה צריך להיות בדיוק להיפך", גיחכה פעם בראיון טלוויזיוני, "מיקרופון הרבה יותר מסוכן מאקדח".
היא כבר בת 83, אך נמרצת מתמיד. לדבריה, מעולם לא הייתה עסוקה יותר. סוללת הטלפונים בבית תפוסה כמעט תמיד. מאחת האולפנות בשפלה מתקשרים אליה באמצע הראיון ומבקשים שתבוא להרצות בפני התלמידות לכבוד יום העצמאות. גאולה מסרבת באדיבות. מסבירה שהיא עסוקה עכשיו בהגהות לספר אוטוביוגרפי חדש שייצא לקראת שבוע הספר. אחר-כך היא נאנחת: "ביקשתי פעם מרשות השידור שייתנו לי תוכנית שבועית, בלי פוליטיקה, רק היסטוריה ומורשת ישראל. הצעתי שייתנו גם לחיים גורי, כדי לאזן. כמה פעמים אפשר לרוץ מבית ספר לבית ספר ולהרצות על לח"י? יותר קל ויעיל לדבר על הדברים האלה בטלוויזיה. הרי כבר לא נשארו היום הרבה אנשים מהתקופה ההיא. אני תמיד מודה לאלוקים שבתקופת חיים של אישה אחת הוא דחס כל-כך הרבה היסטוריה, מההפגנות נגד הספר הלבן ועד היום. לכן ביקשתי ממוטי קירשנבאום, כשהיה מנכ"ל הרשות, לתת לי תוכנית, ואני אחת שאף פעם לא רצה אחרי עיתונאים, אף פעם. הם תמיד היו באים אלי כשצריך".
במשך שנים רבות הייתה עיתונאית בעצמה. ישראל אלדד גייס אותה ב-49' לביטאון האידיאולוגי 'סולם', שופרם של חולמי חידוש המלוכה בישראל. היא ערכה שם וכתבה. באותן שנים התגוררה עם בעלה המנוח, עמנואל הנגבי, ברחוב החבצלת בירושלים וביתם היה מקום מפגש קבוע של כל שואפי המלכות. בשלב מסוים פרשה פתאום מהעיתון ועברה לתל-אביב כדי לתת פורקן ליצר העצמאות שלה. אלדד נעלב. "בנות גידלתי ורוממתי והן פשעו בי", הוא התאונן פעם. כהן, שתמיד הגדירה אותו כ"מורי ורבי", הסבירה לביוגרפית שלו, עדה אמיכל-ייבין, ש"הניתוק ממנו נתן לי את הפריחה של עצמי".
והיא אכן פרחה. 'מעריב' הפקיד בידיה מדור דיונים יוקרתי – "מסביב לשולחן המרובע". ב-1966 אירחה שם לשלושה מפגשים היסטוריים את מפקדי ההגנה, הלח"י והאצ"ל. גם את ש"י עגנון ראיינה, את מפקד חיל האוויר עזר ויצמן, ואת רבקה אהרונסון, אחותם של שרה ואלכסנדר. הראיונות היו ספוגי ציונות ואהבת הארץ, ברוח הימים ההם. בן-גוריון כתב לה שהוא קרא "בנשימה עצורה, עד לעמוד האחרון" את ספרה על תקופת המחתרת. במשפט הסיום של המכתב הוסיף עוד מחמאה גדולה – "קדוש העט שכתב ספר זה". במקום להיות מוחמאת, הסופרת התחלחלה. במכתב תשובה לשדה-בוקר היא הזכירה לבן-גוריון שהוא העניק את התואר "קדוש" גם לתותח מסוים מ-1948.
היום היא מתגעגעת אליו. עולה כמעט כל שנה לקברו: "היה בו צד שקרי וצד של חזון. ככה זה, לפעמים, אצל מנהיגים מסוגו. בתלמוד יש אמירה מדהימה על התופעה הזאת. כתוב שם שמלכותו של שאול לא נמשכה מפני שלא היה בו דופי. כנראה שאי אפשר בלי זה. החיים מסובכים. אסור להסתכל עליהם בצורה פשטנית, מהיום למחר, מכאן לשם. תמונה מלאה מתקבלת רק מלמעלה, ממבט של ארבעת אלפים שנה".
בכנסת היא התיישבה לראשונה ב-1973, ונשארה בה 19 שנים. תחילה כחברת ליכוד, ואחר-כך כדמות הפרלמנטארית הבולטת בתנועת התחייה המנוחה. גולת הכותרת של פועלה שם הייתה חוק יסוד ירושלים מ-1980, אותו חוק שמקשה עכשיו על אולמרט להתחלק עם הערבים בבירת העם היהודי. 11 שגרירויות עברו דירה לתל-אביב בעקבות החוק, וטדי קולק כעס על המחוקקת. היא השיבה לו שיותר חשוב שירושלים תישאר מאשר שהשגרירויות יישארו. אחר-כך ירדה להגן על ירושלים בימית, וגרה שם עד הרגע האחרון ממש. גם צחי, בנה יחידה, היה איתה שם. אחרי הפינוי נפרדו דרכיהם הפוליטיות. "אני שונאת כששואלים אותי על צחי, למה הוא עושה ככה ולמה הוא אומר ככה. צחי זה צחי ואני זה אני. זו חוצפה בכלל לשאול שאלות כאלו. הוא בחור מבוגר, ומה שהוא עושה זה עניינו. הוא היה בימית, וכשירד משם אמר לי שיחזירו הכול לערבים. אמרתי לו 'מה?', והוא אמר 'יחזירו הכול'. לכן הלך אחרי שרון. היה בטוח שרק שרון יציל את העם הזה. ההצטרפות שלו לליכוד הייתה מתוך יאוש, אבל אני אף פעם לא מתייאשת".
"אמרתי להם שעכשיו הזמן להקים התנחלויות"
עידן ההתנחלות חיבר אותה אל הציונות הדתית. בשנות סבסטיה היא בילתה איתם ימים ולילות על גבעות הטרשים. הרבה פעמים ניהלה בשמם את המו"מ עם השלטונות, ומפקדי צה"ל כרכרו סביבה. במשך שש שנים חיה בקרוואן בהר חברון, ופעם שברה רגל בהתנחלות עיר דוד. באחת העליות הראשונות לשומרון, כששמעתי את השיר החסידי 'שתבוא גאולה', הייתי בטוח שמתכוונים אליה. ובכל זאת, תמיד נשמר איזה מרחק בינה לבין סרוגי הכיפות. למרות הרקע הדתי שלה, היא לא הפכה לדוסית. "למדתי מאמא שלי לחטוא ולהסתדר עם אלוקים. פעם בשבת בבוקר קמתי מוקדם, וראיתי אותה לוקחת קופסת גפרורים, מציתה גפרור, ומדליקה את הפתיליה במטבח. כשהיא הבחינה בי, היא לא התנהגה כמי שנתפסה בקלקלתה, אלא פצחה במונולוג: ריבונו של עולם, אתה הרי מכיר את אדון כהן, בעלי. אם הוא יבוא מבית הכנסת ולא יהיה מה לאכול, אז תפרוץ מלחמת עולם. אתה רוצה מלחמת עולם? זה לא חילול שבת? אני מוכרחה לעשות את זה. ככה היא אמרה. לדעתי, הוא באמת סלח לה. הייתה אישה אדירה, אמא שלי. לפני שהייתה נכנסת למטבח, הייתה מתאפרת ומתלבשת כמו מלכה, כי זה היה בית המלכות שלה. למדתי ממנה המון דברים. היא שלחה לי לכלא שירים של אורי צבי בתוך עוגות".
לא בטוח שבשמים באמת העניקו לגברת מרים כהן היתר חריג להדלקת פרימוסים בשבת, אבל יתכן שראו בעין אוהדת יותר את ההתרככות הפוליטית של הבת זמן קצר אחרי עקירת ימית. אשת העקרונות הפגינה פתאום כישורים פרגמאטיים, והציעה לחבריה בסיעה להיכנס לממשלה. "אני זוכרת שעשינו ישיבה ברחובות וכל נוער התחייה עמדו בחוץ, וצעקו לי 'בוגדת, בוגדת'. גם גדעון סער צעק. אמרתי להם שעכשיו הזמן להקים התנחלויות. הסברתי שכאשר יש מלחמה בלבנון, והתותחים רועמים, לא יישמעו את הבולדוזרים ביו"ש. בסוף דעתי התקבלה. בגין נדהם כשבאנו ואמרנו שאנחנו מוכנים להיכנס לממשלה שלו. זה היה רק חודשיים אחרי הפינוי, וריח השריפה של ימית עוד עמד באוויר. התנאי שלנו היה שיובל נאמן יהיה יושב-ראש ועדת השרים לענייני התיישבות, ובגין קיבל את זה".
ומה על העקרונות?
"תמיד צריך להסתכל על השעון ההיסטורי הגדול, אבל גם על השעון הקטן. לראות מה השעה. מנהיג צריך לדעת מה השעה. הוועדה של יובל נאמן הקימה 80 ישובים ביש"ע. זה היה רווח נקי".
האם יצא לך לחשוב לפעמים על האפשרות התיאורטית שגם אברהם 'יאיר' שטרן היה מתגלה כראש ממשלה בעייתי, פרגמטיסט רחמנא לצלן, אילו האריך ימים.
"אי אפשר לקבוע כיצד הוא היה מתנהל, אבל אפשר להעריך. בשעות הכי קשות שלו, כשכל-כך רדפו ונידו אותו, והכול היה קטן מסביב, הוא כתב את עיקרי התחייה (המצע האידיאולוגי של הלח"י – ח"ס), וזה סימן שהוא היה ענק. זה האיש שירה את הירייה הראשונה במלכות בריטניה".
"מנהיג צריך לדעת מה השעה"
דבר אחד בטוח, אם ראש הממשלה שטרן היה עוקר ישובים, גאולה לא הייתה נושאת לו פנים. בתקופת קמפ-דייוויד היא נקלעה לעימותים קולניים לא רק עם מנחם בגין, אלא גם עם מפקדה לשעבר בלח"י, יושב-ראש הכנסת בשעתו, יצחק שמיר. "כל הזמן הוא דפק בפטיש – 'גאולה החוצה, גאולה החוצה' – ואני הייתי מתווכחת אתו. פעם אחת בגין פגש אותי במסדרון ושאל איך אני מעזה לדבר ככה אל המפקד שלי. אמרתי לו שאני מאוד מעריכה את שמיר, אבל למדתי ממנו שצריך להילחם על עקרונות. אני יהודיה, ויהודים לא עובדים אלילים".
תנועת התחייה לא עברה מעולם את מחסום חמשת המנדטים. ב-1992 התפוגגה בדמי ימיה. למרות שברון הלב שנגרם אז לגאולה, אשר נשארה פתאום מחוץ לכנסת, היא טוענת היום שהתבוסה לא הפתיעה אותה: "התחייה נולדה למות. היא נולדה שלא כדרך הטבע, מחוץ לרחם. כל אחד בא לשם עם נוסטלגיה אחרת ועם מרכיב אידיאולוגי אחר. היה בליל כזה של אנשים מהמפד"ל ומחרות ומהשומר הצעיר, שהתאחדו רק למען ארץ ישראל. אנחנו הרמנו את דגל ארץ ישראל כשאף אחד לא הרים את הדגל. אפשר להגיד שאפילו גנבנו את הדגל. באיזה אלבום מצאתי תמונה של צעיר מתש"ח שסימל בעיני את ארץ ישראל, ואנחנו הפכנו אותו לסמל שלנו. זה היה הסופר יעקב שבתאי. אשתו, עדנה, הגישה נגדנו תביעה. היום אנחנו חברות הכי טובות".
באופן טרגי משהו, מותה של התחייה נגרם לה במו ידיה. המפלגה המנוחה הייתה אחת מיוזמי העלאתו של אחוז החסימה, שאותו לא צלחה בעצמה. היא גם החישה בחודשים אחדים את קצה של ממשלת שמיר, בעקבות ועידת מדריד. "אני לא מתחרטת. אמנם פה ושם אני אומרת לעצמי שאילו ידעתי קודם שכל זה יוליד את אוסלו, אז אולי הייתי מתנהלת אחרת, אבל אנחנו גם היינו אלה שהזהרנו את שמיר שמדריד היא התחלה של הידרדרות קשה".
"לדעתי נכנס בו איזה דיבוק"
בתקופת נתניהו היא שבה לליכוד. קיוותה לשוב גם לכנסת, אך כשלה בפריימריז. היום היא לא רוצה למתוח עליו ביקורת, כדי שלא להיקלע לקואליציה אחת עם רודפיו בשמאל, אך מוכנה להכריז שמכל ראשי הממשלות עד היום, היא מעריכה בעיקר את שמיר, כי "הוא היה היחיד שהיה מוכן להקריב את ממשלתו למען ארץ ישראל". למרבה הפלא יש לה מלים טובות להגיד אפילו על אריאל שרון: "תראה, גם בר כוכבא לא היה אדם פשוט. אבל אני לא מאמינה שהוא הלך להתנתקות בגלל האי היווני. כל עניין השחיתויות – זה שטויות. עוד הרבה לפני שהתעוררו הבעיות עם האי היווני הוא הציג לי את התוכניות שלו. ישב אתי עם המפות ואמר שצריך לקבץ את היישובים, לעשות גושים. שאלתי אותו איך הוא עושה את זה? זה גירוש. אז אריק אמר: 'לא, זה לאסוף אותם'. אחרי שפרסם את תוכנית ההתנתקות, הוא ביקש ממני לכתוב לו באופן קבוע מה דעתי על הצעדים שלו. הבטיח לקרוא. כל שבוע הייתי מפקססת לו הביתה מכתב. הוא לא ענה, אבל קרא. יש לי פה עשרות של פאקסים ששלחתי לו, עד להתנתקות ממש. אז הפסקתי, כי כבר לא היה טעם.
"לדעתי נכנס בו איזה דיבוק. אצל אריק נכנס איזה דיבוק. אם חודש אחד הוא אומר שדין נצרים כדין תל-אביב, וחודש אחר כך הוא מחליט לעקור, אז יש פה איזה דיבוק. לא יודעת איך זה קרה לו. אמנם אנחנו צריכים להילחם במי שסוטה מהדרך, לא לעשות לו פסיכואנליזות, אבל בדיעבד מותר גם להבין. לדעתי, האירוע המוחי נגרם לו בגלל הקרע הפנימי שגרמה לו ההתנתקות. משהו סער בתוכו. הגוף לא קיבל את מה שהמוח אמר. היה שם איזה פיצוץ. אני מאמינה בזה. עד היום אני קשורה לעמרי ולגלעד. אפילו שלחתי לעמרי מכתב לכלא. כתבתי שאם אני יכולה לעזור לו במשהו, שרק יגיד. בסך הכול הוא קורבן. קורבן של האבא שלו גם. אסור היה לו להיכנס לפוליטיקה. מה הוא מבין בפוליטיקה?"
בגלל ההתנתקות היא לא הצביעה בבחירות האחרונות. נשארה בבית. יותר משכעסה על הליכוד, כעסה על האיחוד הלאומי. הלהט הישן שלה מתפרץ מחדש כשהיא מדברת על המפלגה הזאת, שלכאורה התיישבה במשבצת ההיסטורית של התחייה ז"ל: "איפה האיחוד הלאומי ואיפה התחייה. אנחנו היינו מפלגת שטח. היינו בימית, היינו בחברון, היינו בעיר דוד. אבל איפה הם? מועצת יש"ע, האיחוד הלאומי וכל המחנה הלאומי בכלל לא קיימים בשטח. אחר-כך מתפלאים שאולמרט ממשיך לדהור. מה אתם רוצים מאולמרט? מישהו שם לו רגל? מישהו מפעיל עליו לחץ שיאזן את הלחץ האמריקני? כלום. האישה הזאת, קונדוליסה, באה ויוצאת כאן בלי להיתקל אפילו בהפגנה אחת נגדה. היא ממש בעל הבית. זה נורא. בוושינגטון רואים שאף אחד כאן לא לוחץ עליו לא לתת".
את מתכוונת להפגנות?
"אני מתכוונת לא רק לנאומים בכנסת. את זה עושים גם הגמלאים. מישהו רואה פה אופוזיציה? מחנה לאומי? הרי אפשר לעשות המון דברים. בשבעים-וחמש, כשקיסינג'ר בא הנה למכור את הסדרי הביניים שלו, הוא קם כל בוקר לרמקולים שלנו מול קינג-דיוויד".
אבל קיסינג'ר השיג בסוף מה שהוא רצה למרות הרמקולים וההפגנות.
"תראה, גם ההתיישבות עצמה היא סוג של הפגנה, אבל זה לא מספיק. במקום להיאבק, הפכנו להיות לובי פוליטי. הולכים למסדרונות הכנסת ומדברים עם ש"ס ושמאס לצאת מהממשלה. כל העניינים האלה של בחוץ-בפנים הם בעיניי לא חד משמעיים. הנה, ליברמן יצא מהממשלה ואולמרט לא נפל. אז מה זה כבר חשוב אם הוא בחוץ או בפנים? את המאבק הוא היה יכול לעשות גם מבפנים, העיקר שיהיה מאבק"
מה תצביעי בבחירות הקרובות?
"אני באמת מתלבטת. אולי לליכוד, אולי. אני מקווה שעכשיו ביבי מסוגל יותר לעמוד בלחץ, כי פה צריך אדם שיעמוד בלחץ. זה מה שהכי חשוב כעת. לאנשי חזון אני כבר לא מצפה. אין פה איש חזון. אין בשום מפלגה אנשי חזון. תראה לי אחד, רק אחד".
בכל זאת, היא אופטימית. "משה דיין לא רצה שמשה לוינגר יתנחל בחברון, אבל לוינגר ניצח אותו. יש פה תהליך שהוא יותר חזק מכולם. אורי צבי כותב באחד השירים ש'כל המורדות בהרים הם גם המעלות'. כלומר, באותו מדרון שאתה יורד בו, אתה גם עולה בסוף. הרי גם בלח"י נחשבנו מטורפים. היינו מתי מעט ממש. אנשים עלו אצלנו לגרדום וישבו שנים בבית סוהר. ופה, כשאיזה מתנחל צעיר רק יושב בבית הסוהר יום אחד, אני כבר מקבלת עשרה טלפונים מהחברים שלי: תעזרי להוציא אותו, תעזרי להוציא אותה. אז אני אומרת להם: אתם רוצים גם להילחם וגם לא לשבת בבית סוהר? אם בחורה צעירה עושה משהו נגד החוק, אז שתשב קצת. מה קרה?"
אז מה דעתך על הנערה מאלון מורה שישבה שלושה חודשים בכלא, כי לא רצתה להכיר בבית המשפט.
"אני מתנגדת. זה מרגיז אותי. מה זה הדבר הזה? בית משפט ישראלי הוא לא בית משפט בריטי. אפשר לכעוס עליו, אבל מוכרחים להכיר בו. השמעתי את דעתי בעניין הזה, וכעסו עלי. אולי חושבים שאני שוב בוגדת".
