בית קטן, צנוע, מוקף ירוק. דֶק גדול פונה אל המדבר. במבט ראשון, הכול נעים כאן. העיצוב מתוק ועדין, האווירה ביתית וחמימה. כלב גדול נושם בכבדות על השטיח, לפני דלתות העץ הגס הצבועות כחול. כשהן נפתחות, שרה מוכתר מחייכת חיוך גדול ועצוב, ומחבקת את פניי. תה צמחים, רוגע. אנחנו מקשקשות קצת על ילדותה בפילדלפיה, על העלייה ארצה, איך פגשה את בעלה אלון. כמו שיחה רגילה בין שתי נשים שנהנות מהשקט בבוקר חופשי. אבל אין שום דבר רגיל בבית הזה, באישה הזאת, בחיוך הזה. שום דבר שניתן להכיל במילים. ולכן כמו כל דבר בבית הזה, אנחנו ננסה לאט־לאט, בצעדים קטנים.
שרה היא צלמת. הנה, התחלנו. לא כואב בינתיים. היא עומדת לקראת הצגת תערוכה ראשונה של עבודותיה, "על בלי־מה" שתעלה ב־26 בדצמבר, נר חמישי לחנוכה בהיכל שלמה בירושלים. לבקשתי, היא מביאה לי כמה מהתמונות שיוצגו בתערוכה. "אלו יהיו שלוש תמונות גדולות", היא מצביעה על תמונות של בגדים לבנים, שצולמו על רקע לבן. "זאת הגופייה של אלון, זאת הציצית של יואל, וזה בגד שלבשה אלה כשהייתה תינוקת". בום. הפשטות של התמונות, הניקיון שלהן, השגרתיות של בגדים שלעולם לא יילבשו עוד. כל כך כואב, שמיד אני מתחילה לדמוע.
אלון, יואל ואלה נהרגו ביולי 2017, בתאונת דרכים שאירעה בגליל המערבי. שרה ושניים מילדיה האחרים נפצעו. מאז היא התחילה לצלם את האובדן, את עצמה, את מה שנשאר. "זאת שן חלב", היא מצביעה על תמונה אחרת, שמציגה שן בשקית מונחת על שמיכה רכה. היא מספרת ששמרה את שיני החלב של כל הילדים, על אף שאלון אמר שצריך לקבור אותן. שוב תמימות, שוב שגרה של משפחה שנגדעה פתאום. "לא קברתי אותן, כי תמיד היה לי תכנון לצלם אותן".
בתמונה אחרת רואים רכב משפחתי גדול ובו המון בלונים בצבעי תכלת ולבן. "זה מבת־המצווה של אחת הבנות, שהייתה מיד אחרי האסון. היו לה המון בלוני הליום על התקרה, ובסוף דחסנו אותם לתוך המכונית. הם כלואים בתוכה". ועוד תמונה: ארון בגדים שהמדף העליון שלו קרס, ומתחתיו שקית סגורה. "בשקית הזאת נמצאים הבגדים של יואל מהתאונה. זה עדיין בארון. ואלה נעליים של יואל, רואים שהוא כבר הלך בהן. הוא היה גאה בהן מאוד. זה חדר המתנה בהר הצופים. הייתה לנו פגישה שבועית עם ד"ר שמטפל בילדים אחרי טראומה. היינו הולכים כולנו".
"הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שחיכינו ליד המכולת, ואלון וגיסו התחילו להתווכח מי נוסע קודם. 'בכבוד!', אמר אלון, והגיס שלו: 'בכבוד!'. ואני אומרת לאלון, 'יאללה, סעו, מה זה משנה?!'. ממה שקרה אחר כך אני לא זוכרת כלום. נמחק"
למה בחרת להציג דווקא את הבגד שאלה לבשה כתינוקת, שנים רבות לפני התאונה?
"היא אהבה אותו מאוד. היא הייתה רואה אותו וצוחקת 'היי! זה שלי!'. זה גם לבן, נקי, מראה את התמימות שלה".
הלבן והנקי מסמל בעיניה את כל מה שהיה לה. "מאוד התגאיתי במשפחה שלי. הייתי כולי אמא, ולכן גם עבדתי בבית".
השקית, הנעליים, החפצים שלהם – הכול פה בבית. את נאחזת בהם. למה?
"אני לא יכולה אחרת. הם תמיד יהיו איתי. האם אני נאחזת בהם? אני לא יודעת. זה אסון גדול כל כך, והחלל הוא בלתי נתפס. זאת שואה קטנה. אז עדיין הכול אצלי – הארונות בדיוק כמו שהם היו, הספרים של אלון ליד המיטה, הארון של אלה עם כל התמונות שלה".
התרגלת לנוכחות של כל הדברים האלה?
"אני בונה לעצמי מין מחסום. כשאני נכנסת לחדר הארונות, אני לא רואה את זה. ביומיום אני חייבת את המחסום הזה בשביל להמשיך לתפקד, ורוב הזמן אני לא מעזה לפתוח את הארונות שלהם. אבל מדי פעם אני מרגישה שאני צריכה לפתוח, ואני עוצרת ונוגעת ומריחה, וזה שובר אותי. אני מתפרקת. אני מחזיקה את החולצה של יואל ואומרת: זה נראה קטן כל כך. אם הוא היה כאן, בטח היינו מוסרים מזמן את כל הבגדים האלה.
"אלה עיצבה לבת־המצווה שלה אלבום. הוא מונח על המדף, ולפעמים אני פותחת ומסתכלת, נזכרת. יש בו דברים שהחברות שלה כתבו. ואז אני מדמיינת איך היא הייתה נראית היום. בטח הייתה גבוהה יותר ממני", שרה מחייכת חיוך דומע. "היה לה יופי מיוחד. יפהפייה עם פנימיות עמוקה מאוד".
לא יהיה לך קל יותר למסור את החפצים?
"אני לא מסוגלת. כי זה אומר שהם אינם. קשה לשאת את זה".
את חושבת שהתערוכה הזאת, שבה הזיכרונות יהפכו לנחלת הכלל, תעזור לך לשחרר אותם במידה מסוימת?
"התערוכה לא נועדה לשחרר, אלא להביע דרך האמנות את הכאב העצום ואת הגעגוע הבלתי נסבל. לצעוק את זה החוצה. מה זה אומר 'לשחרר'? אני לא אשחרר אותם אף פעם. לפעמים אני אומרת לעצמי שאלה סתם חפצים, זה לא הם. ובכל זאת – זה מה שנשאר, ואפשר לגעת בזה. אם אמסור את החפצים האלה, יישאר הרבה רֵיק. יותר מידי ריק. אני עדיין לא מוכנה לחשוב על זה".
צעקתי: אתם עובדים עליי
כששרה ואלון נפגשו לראשונה, הם מיד הבינו ש"יש כאן אהבה גדולה". כעבור ארבעה חודשים הם כבר התחתנו, ואחרי כמה מעברי דירה קבעו את מושבם בכפר־אדומים, שם גידלו את חמשת ילדיהם. לאלון היה תואר בכימיה, תחום שהיה אהוב עליו מאוד, אבל הוא רצה לעבוד בחוץ ולא במעבדה, ולכן הלך ללמוד גננות. "הוא היה גנן מוכשר ויצירתי, וגם אדם עמוק מאוד ורוחני. העבודה עם האדמה איזנה את הרוחניות שלו. הוא למד אוסטאופתיה, ועמד לסיים שנה חמישית. פעם הוא אמר לי: אני מרגיש שלם עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם החיים שלי".
אלון היה כמעט בן 48 כשאירעה התאונה ההיא. יואל היה בן 7, אלה הייתה חודש לפני יום הולדת 13. זו הייתה חופשה בהרכב מורחב, עם כל המשפחה של אלון. ביום ראשון הם הגיעו לחוף דור, טיילו קצת, אחר כך התמקמו בצימרים. "היה כיף, חופש, הילדים שמחו, כולם היו ביחד", מספרת שרה. "ביום שני בבוקר הילדים התעוררו, נכנסו לבריכה. אחר כך ישבנו ושוחחנו עם אחותו של אלון. דיברנו על זה שעוד מעט אנחנו מציינים ח"י שנות נישואין. עד שזזנו היה כבר מאוחר מאוד. אבא של אלון רצה לעשות איזה מסלול קשה, ולנו לא היה כוח עם הילדים הקטנים והכול. כשסוף־סוף יצאנו, אלון אמר שצריך לכתוב את זה בהיסטוריה, שמשפחת מוכתר יוצאת כל כך מאוחר.
"ישבנו באוטו, הסתכלתי אחורה לראות שכולם חגורים. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שחיכינו ליד המכולת של היישוב, ואלון וגיסו התחילו כאילו להתווכח ביניהם מי נוסע קודם ומי אחריו. 'בכבוד!', אמר אלון, והגיס שלו גם: 'בכבוד!'. ואני אומרת לאלון, 'יאללה, סעו, מה זה משנה?!'. הם נסעו קודם ואנחנו אחריהם. וממה שקרה אחר כך אני לא זוכרת כלום. הכול נמחק".
את התאונה היא יכולה לשחזר רק על פי מה שסופר לה. "הגיס עבר פנייה שמאלה, ואז חיכה לנו בתחנה שגם אנחנו נעבור. אלון התקדם עד לצומת ועצר בתמרור עצור. הוא תמיד היה זהיר בנהיגה, במיוחד כשהילדים באוטו. לקחנו את הסיבוב, וכשכמעט עברנו את הצומת, משאית נכנסה בנו. ענקית, שתי קרוניות. ראיתי את זה בתמונות אחר כך. הבן שלי אמר שהוא זוכר שצעקתי 'אלון! משאית!'. כנראה ברגע הפגיעה איבדתי את ההכרה".
"אני פה בשביל הילדים שנשארו איתי. הם הכוח שלי. הידיעה שאני צריכה להכין להם כריכים גורמת לי לקום בבוקר. קשה לי לבשל, כי אני מיד נזכרת מי אהב מה. חזרתי לזה כי הילדים הודיעו: 'נמאס לנו מאוכל של אחרים!'"
כשפקחה עיניים, מצאה את עצמה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בנהריה. "הייתי פצועה קשה, סיממו אותי לגמרי. הם קראו לבת דודה שלי, שגרה בצפון וקרובה אליי מאוד, ולחברה טובה מפה, שהגיעה מיד. אני זוכרת את שתיהן לידי, ואחרי כמה זמן גם ההורים שלי הצטרפו".
את זוכרת את הרגע שבו סיפרו לך מה קרה?
"לא", קולה נשבר. "אני יודעת שכשיואל הגיע לבית החולים, הוא לא היה חי. הוא נפטר באמבולנס. ואני לא זוכרת שסיפרו לי. ניסו להציל את אלון, הוא היה בניתוח במשך שש שעות, וגם מזה לא ידעתי. כשהוא נפטר, הרופאים אמרו לבת הדודה שלי לא להגיד לי בינתיים, שזה יהיה לי קשה מדי. אני לא זוכרת שבאו לבשר לי. אני כן זוכרת במעורפל את הפרידה שלי מיואל ואלה. הייתי מלאה משככי כאבים. נתנו לי לחבק אותם, ואני זוכרת קצת מה אמרתי".
כעבור חמישה ימים הועברו שרה וילדיה הפצועים להדסה עין־כרם. "לא הייתי בלוויות או בשבעה. שאלו אותי איפה אני רוצה לקבור אותם, ואמרתי שאין שאלה, הם יהיו פה לידי, בכפר־אדומים".
ואת הולכת אליהם?
"אני הולכת בימי ההולדת שלהם, הייתי בערב ראש השנה, ביום הנישואין שלנו. זה מפרק אותי. עדיף לי לזכור אותם איתי פה, מאשר ללכת לראות שלוש מצבות".
כששוחררה מבית החולים, שאלו אותה לאן היא רוצה לצאת. "לי היה ברור שאנחנו חוזרים הביתה, לא להורים או משהו כזה. זה היה הדבר הכי קשה. אני זוכרת את החזרה הביתה באמבולנס, את העלייה לכפר־אדומים. לא ידעתי איך אני נכנסת לבית. הייתי פצועה. היה לי אגן שבור, צלעות שבורות, חור בריאה, איברים קרועים. לא יכולתי לעלות במדרגות, אז ישנתי למטה, בחדר המשפחה. במשך חודש הגיע לכאן פיזיותרפיסט כל יום. למדתי ללכת מחדש, למדתי לעלות במדרגות, וזה היה קשה גם נפשית. לא יכולתי לדמיין את עצמי נכנסת לחדר השינה שלנו. הכול היה כאוס, היו דברים מהטיול ומבית החולים, ערמות ובלגן. רק אחרי חודש או חודשיים חזרתי לישון במיטה שלי, בחדר שלי".
לא מצלמים סתם
לא רק החפצים הפזורים בבית מזכירים לה בכל רגע מחדש את יקיריה שאיבדה. גם כשהיא יוצאת החוצה, השכול מוחשי ונוכח. "אני רואה ילד בגיל של יואל – ואני מתפרקת. לא יכולה להסתכל עליו. כך גם כשאני רואה חברות של אלה, או מקומות שהיא אהבה לשחק בהם".
אז איך אפשר ללכת בכלל ברחוב?
"זה לא קל, אבל אני שוב מציבה את המסך הזה, כמו שאני עושה עם הבגדים. הרבה פעמים אני לא מסתכלת עליהם, פשוט מזיזה את הראש".
יש לך מקום שבו את כן יכולה לנשום?
"זהו, שאין לי. עדיין אין לי. אני פה בשביל שלושת הילדים המקסימים שנשארו איתי. אני מתעוררת כל יום בשבילם, הם הכוח שלי. הידיעה שאני צריכה להכין סנדוויצ'ים בשבילם, גורמת לי לקום בבוקר. וגם אז אני חושבת – פעם הייתה הולכת כיכר לחם שלמה ביום, עכשיו הרבה פחות. קשה לי לבשל, כי אני מיד נזכרת מי אהב כל דבר. רק שנה אחרי האסון חזרתי לאט־לאט לבשל לשבת, בלחץ הילדים, שהודיעו לי 'נמאס לנו מאוכל של אחרים, אנחנו רוצים את האוכל שלך!'. עד אז הקהילה המדהימה פה הכינה לנו ארוחות.
"אני רוצה להגיד משהו על הקהילות של שלושת היישובים כאן (כפר־אדומים, אלון ונופי־פרת – ק"א): אם הייתי גרה בשכונה בעיר, לא הייתי שורדת, או לא הייתי כמו שאני עכשיו. כאן עטפו אותי. אנשים באמת מדהימים, אין לי מילים. אף פעם לא אמרתי להם תודה. גם לחברים הקרובים, שעד היום לא עוזבים אותי, והם תמיד שם בשבילי. אני לא רוצה להעיק על אנשים. למרות שהלבד קשה לי, יש גם רגעים שאני רוצה להיות לבד, והם היו רגישים מאוד".
מה את עושה לאורך היום?
"אני לא עובדת, אבל משתדלת להעסיק את עצמי. אני לומדת פוטותרפיה, טיפול בעזרת צילום. כשהגעתי ללימודים, סוף־סוף לא הייתי 'שרה שעברה אסון', אלא סתם שרה. היום הם כבר יודעים, אבל בשבועות הראשונים היה לי טוב להיות אנונימית.
"פוטותרפיה זה כלי נהדר, בעיקר לאנשים שיש להם קושי ורבלי, או שעברו טראומה. הרעיון הוא לספר סיפור גדול, רק בלי מילים. צילום, ואמנות בכלל, זה להוציא מהקישקע. אף פעם אין 'סתם משהו'. גם אם נדמה שסתם צילמתי, אני אניח את זה, אסתכל שוב אחרי כמה ימים, ותמיד תהיה סיבה, הסבר מאיפה זה הגיע. אני מרגישה שבגלל מה שאני עברתי, אני יכולה לעזור לאנשים ולהכיל את מה שהם חווים. אני יכולה להבין אותם יותר".
את מגדירה את עצמך אדם מאמין. האסון שעברת מקשה על האמונה?
"זה מורכב. אני מאמינה מאוד, ויש לי הרבה שאלות. בהתחלה היה בי כעס גדול: מה זה הדבר הזה?! למה?! עד שהבנתי שאין למה. אין תשובות, ואנחנו אף פעם לא נדע למה. אז הפסקתי לשאול למה זה קרה, והתחלתי לשאול איך להתמודד. גם היום אני עדיין שואלת 'מה אתה רוצה מהחיים שלי?', אבל הכול מוסתר".
מה השתנה בך?
"אני מרגישה שאנחנו חיים פה בהשאלה, באשליה. ששום דבר לא שלי. כל הפרופורציות של החיים השתנו, מה חשוב ומה לא חשוב. הכול נהיה בהיר. דברים שהיו משמעותיים מאוד, פתאום נראים כמו שטויות, ואני משתדלת לא להתעסק בהם. אני גם לא רואה טלוויזיה יותר, לא שומעת חדשות. מה זה חדשות? הכול זוועות. אני לא יודעת מה קורה בעולם. אנשים מדברים, ואני מרגישה בבועה, כאילו עדיין לא חזרתי לגזע האנושי. אני באמצע סערה, הכול עף מסביבי ואני עומדת במקום, משותקת".
יש דברים קטנים שאת מוצאת בהם את השמחה?
"אני לא מרשה לעצמי. כשאנחנו ביחד בשבת, והילדים מספרים לי על החיים שלהם, צוחקים, מספרים בדיחות, ואני רואה שטוב להם – זה הכי משמח אותי. לקח לי הרבה זמן להתיישב ליד השולחן הזה בשבת בלי להזמין אנשים, בלי למלא את כל השולחן. היום אני מסוגלת לזה. כשהבן הבכור שלי עושה קידוש, אני מדמיינת את כולם יושבים כאן איתנו, וזה קשה מאוד. לפעמים הילדים רואים אותי בוכה.
"אחרי התאונה הייתי מדברת הרבה על אלה ויואל, ופתאום אחת הבנות הסתכלה עליי, ומהמבט שלה הייתה לי הארה. הבנתי שיש לי ילדים שנמצאים פה איתי עכשיו, ואני צריכה להיות איתם. אני חייבת".
הילדים מחזירים אותך בכוח לחיים.
"אחרת לא היינו מדברות כאן".
איך הם מחזקים אותך?
"בכוחות האדירים שלהם, באהבה שלהם, בחיבוק שלהם. עם כל הקושי, החיים חזקים יותר. הם צעירים, הם מדהימים. אני רואה אותם ממשיכים לחיות, וזה מה שנותן לי את הכוח. ראיתי איך אחרי התאונה הם הלכו לבית ספר ולצופים, איך הם המשיכו לקום כל בוקר, חברים, עניינים. הם ילדים עם עומק וחוכמה גדולה, אני לומדת ולוקחת מהם המון. זה לא אומר שלא קשה להם. אבל יש להם למה לחיות".
ולך?
"לי?"
את חושבת על החיים שיהיו לך?
"אני לא יכולה לחשוב יום קדימה. עכשיו אני חיה – יופי. לא נשברתי הרגע – אחלה".
מוטיב של שלוש
את אמנות הצילום למדה בצעירותה, בבית הספר מוסררה ואחר כך בבצלאל. "אני מאוד אוהבת את המצלמה, תמיד צילמתי. יש לי אלפי תמונות של המשפחה. תודה לאל שלפחות זה נשאר לי. הילדים אומרים כל פעם: 'הנה משהו שנראה מוזר, בטח אמא תרצה לצלם'. גם הבנות אוהבות לצלם, יש להן עין לזה".
ואיך התחלת לצלם את תמונות המציאות של אחרי התאונה?
"כשחזרתי סוף־סוף לחדר שלי, אחת הבנות עברה לישון לידי, כמו שיואל היה עושה כמעט כל לילה. זה עזר לי מאוד. פעם אחת הסתכלתי עליה, הרמתי את המצלמה וצ'יק – צילמתי. הייתי חייבת לתפוס את ההרגשה הזאת. רציתי להקפיא את הרגע, להראות את הקרבה, את היחד שלנו. זה מה שיש לי, מזה אני חיה היום. מבחינתי זו הייתה התחלה של יומן אישי, שמוצג בתערוכה.
"דברים שהיו חשובים פתאום נראים שטויות. אני לא רואה טלוויזיה, לא שומעת חדשות. הכול זוועות. אנשים מדברים, ואני מרגישה בבועה, כאילו עדיין לא חזרתי לגזע האנושי. אני בסערה, הכול עף מסביבי ואני עומדת במקום, משותקת"
"צילמתי את התחושות של האובדן, של החוסר, של הזמן שנעצר, כמה בלתי אפשרי לשאת את זה. אני לא אדם של מילים, אז הוצאתי את הדברים באמצעות התמונות. בהתחלה צילמתי בתוך הבית, ולאט־לאט יצאתי החוצה. בהרבה צילומים שלי חוזר המוטיב של שלוש. כי אני רואה אותם בכל דבר".
ידעת שתציגי את התמונות האלה לציבור הרחב?
"כשהתחלתי לצלם לא חשבתי על תערוכה. זה היה אישי מאוד ואינטימי, אבל כשהראיתי את התמונות לחברה, היא התרגשה מאוד ושכנעה אותי להציג אותן. ראיתי דרכה שזה נוגע באנשים. היו לי בנושא הזה המון שיחות נפש עם אישה יקרה מאוד, והבנתי שהחשיפה הזאת, שאינה פשוטה בשבילי, היא גם הכרחית עבורי".
יהיה הסבר מתחת לתמונות?
"יהיה טקסט של ורדי כהנא, האוצרת המדהימה של התערוכה. עברתי איתה תהליך משמעותי. למדתי ממנה המון, ואני שמחה שעברתי את התהליך הזה איתה".
מה אלון היה אומר על התערוכה?
"נראה לי שהוא מבסוט למעלה. הוא תמיד רצה שאעסוק באמנות ובצילום, תמיד דחף אותי לזה. כל שנה הייתי יושבת איתו וחושבת מה אני עושה עם עצמי, כי הילדים גדלו וצריך להתפתח ולגדול, והוא היה אומר לי: 'שרה, את חייבת להתעסק באמנות שלך'. הדברים שלו מהדהדים לי עכשיו בראש, בתהליך של בניית התערוכה. את חייבת להתעסק באמנות שלך. אם הוא היה חי, זה מה שהוא היה רוצה".
את ממשיכה את השיחות איתו?
"כן. אני שומעת אותו דוחף אותי, ואני ממשיכה לדבר איתו".
ומה הלאה?
"עכשיו הכול אחרת. היינו צריכים לבנות תא משפחתי חדש, ארבעתנו. במשך שנתיים היינו בטיפול בהדסה הר הצופים, במרפאה לאחר טראומה. זאת לידה מחדש. אני לא אותו אדם שהייתי קודם, ממש לא. אני מגלה על עצמי דברים. כשהבן שלי אמר לי שהוא רוצה ללמוד נהיגה, אמרתי – וואלה, אני לא יכולה להיות תלויה בילד שלי, גם אני מוציאה רישיון. עשיתי את זה עם הרבה מאוד פחדים, כמובן. לקח לי שנה ללמוד. אין לדעת, אולי רק בזכות העובדה שאני לא זוכרת את התאונה עצמה, יכולתי לעבור את התהליך הזה. אני שונאת לנהוג. יש לי המון חרדות כשאני מתיישבת מאחורי ההגה, אבל לאט־לאט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
