“אתה יודע שהריאיון הזה יכול להיות מסוכן מאוד", אומרת לי נאהד אשקר שרארי רגע לפני שהיא קוראת לי עוד פסוק מהקוראן. הסכנה היא כנראה חלק בלתי נפרד מחייה של מי שבחרה לתת הרצאות שכותרתן "הפמיניזם באסלאם". מהו אותו פמיניזם אסלאמי? ובכן, מחייכת שרארי, "זה בעיקר מושג טעון, נפיץ ועמוס קונפליקטים וכעסים. אני משתמשת בו באקדמיה כי זו הטרמינולוגיה שם, אבל בחברה שלי ובכל מקום לא אקדמי אני לא אומרת 'פמיניזם'. זה מערבי ורגיש מדי. אני אומרת שאני עוסקת ב'צדק אלוהי באסלאם'. אני וחוקרות אחרות מחפשות פרשנות שמוציאה את הצדק הזה, כי אלוהים קרא לעצמו צודק. הפרשנות הדתית העממית של היום לא מציגה צדק לנשים. היא פטריארכלית".
חשוב לה מאוד ליישר קו ולהדגיש שהיא לא באה לשנות את האסלאם או לחדש בו חידושים נועזים. מבחינתה, היא עושה את ההפך הגמור: מספרת וחוקרת את מה שכתוב בקוראן, ודבקה בפירושים הקיימים מדורי דורות. ובכל זאת, מחקריה ועמדותיה גוררים לא פעם איומים כלפיה, ומכאן הזהירות הרבה שמאפיינת את ההתנסחויות שלה. "כל מה שאנחנו מדברות עליו נמצא בתוך האסלאם", היא מדגישה שוב ושוב. "אני מחפשת פרשנויות מקובלות, חדית'ים של הנביא שעוסקים בהעצמת נשים וחיזוקן. מבחינתנו זה לחפש את הצדק באסלאם, כי האסלאם הוא צודק. כל הזמן אני מרגיעה אנשים, מבהירה שאין פה ניסיון לשנות את האסלאם".
וצריך להרגיע?
"כן, הרבה מאוד".
בעבודת המחקר שלה כדוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון, שרארי לוקחת דווקא את הפסוקים שנשמעים פוגעניים כלפי נשים, ומוצאת להם פרשנות מתונה בתוך המקורות האסלאמיים. לטענתה, במקרים רבים זהו ההסבר המבוסס יותר – ובכל זאת, בקרב הציבור המוסלמי הפך לנפוץ "הפירוש העממי", שלרוב מחמיר יותר וגם אלים הרבה יותר. דוגמה? "קח למשל את הסוגיה הכאובה של הכאת נשים. זה לא מגיע מהדת. בקוראן מופיע פועל שיכול להתפרש כהכאה פיזית, אבל יש לו כל כך הרבה פירושים אחרים".
כשאני מבקש להבין את ההקשר של הפסוק, שרארי מוציאה את הטלפון ומחפשת את הטקסט. "פה צריך להיות מדויקים", היא חורצת בתקיפות. "הפסוק אומר שאם אתם מפחדים שהאישה סוטה מהנורמה – אם כי לא מובהר כאן מהי בדיוק הסטייה – אז אומרים לגברים, כלומר אפשר לייעץ להם, 'אודרוביהן'. הפירוש העממי אומר שאפשר להכות אותן, אבל לפי פירושים אחרים הכוונה היא רק להרחקה. הפער בין שתי האפשרויות האלה ענק.
"בחברה המוסלמית של ימינו גם קיים מושג של רצח על רקע כבוד המשפחה – דבר שאין לו זכר בדת. באחד החדית'ים מסופר על אישה זונה שאומרת לנביא שהיא הייתה עם גבר זר ונכנסה להיריון. הנביא אומר לה, 'לכי בינתיים עד שתלדי'. אחרי שהיא יולדת הוא אומר לה, 'לכי עד שתיניקי אותו והוא יגדל'. כשהיא חוזרת שוב לנביא, הוא אומר: 'את יכולה ללכת לדרכך'. כלומר, יש מרווח גדול ורחב שלא מחייב את הפירושים העממיים שנגמרים באלימות. זה נתמך גם בסורת א־נור (אחד מפרקי הקוראן – י"פ), שם נאמר שבפועל כמעט אין לך אפשרות להגיד, 'האישה בגדה בי ואני רשאי להרוג אותה'. אתה צריך ארבעה עדים שהיו נוכחים במעשה הבגידה עצמו. ארבעה עדים הם לא מעט, והסיכוי שיקרה דבר כזה הוא קלוש. לכן הפרשנות האמיתית צריכה להיות מחמירה מאוד כלפי מי שנוקטים באלימות. למעשה, הנביא מזהיר כאן את האנשים להיות סבלניים כלפי הבוגדים בבני זוגם. אבל במציאות של היום זה הפוך. אז אנחנו באות ומזכירות לכולם את סורת א־נור".
השימוש בציטוטים כאלה במסגרת פולמוס מוביל לעיתים לתגובות חריפות. "לפני כמה חודשים נערה נרצחה באופן מזעזע ובלתי נתפס. האירוע תועד במצלמות, כולל ההתעללות בה. זה היה נורא ואיום. ופתאום הגיע שייח' שביקש מהציבור להפסיק לגנות את משפחת הרוצח. הקשבתי לו, ולא שמעתי מילה אחת נגד רצח נשים. שום דבר. מה שעניין אותו היה שהמשפחה השנייה לא תיפגע. אבל מה עם הנרצחת? למה לא מדברים עליה? כתבתי פוסט בפייסבוק ואמרתי לשייח' המכובד שאולי כדאי שייזכר במה שכתוב בסורת א־נור. בעקבות זאת קיבלתי איומים, ובעלי כבר הכין את עצמו לכך שאולי מישהו יבוא אלינו הביתה. פחדנו, זו האמת. מאז החלטתי לא לכתוב בפייסבוק על דברים כאלה".
מה כתבו המאיימים?
"הם כעסו על שאני מעיזה להזכיר לשייח' הזה את הסורה מהקוראן. אלה לא היו קללות, אלא 'צריך לעשות לך כך וכך'. תגובות מאוד לא נעימות. במקביל היו שאמרו לי שבחלק מהמסגדים מזכירים פרשנויות שמאשרות הרג נשים.
"בדיון ציבורי אחר, כשהצגתי חלק מהמחקרים שלי, איש ציבור מכובד שישב שם התחיל לדפוק בכעס על השולחן ולצעוק לעברי, 'אז מה את אומרת לנו?'. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי שם, רק שנבהלתי מאוד מהתגובה. לא מוכנים לשמוע כלום. הדתיות העממית, זו שלא בקיאה בדת, היא ששולטת במרחב, והיא משחירה את השכל של האנשים. אתה לא יכול לדבר היום עם ההנהגה הדתית בלי שמישהו יעיר לך או יאיים עלייך".
ההנהגה הדתית לא קשובה לקולות כמו שלך?
"לא. ההנהגה הדתית בציבור המוסלמי בישראל היא פטריארכלית מאוד".
בעקבות נשותיו של הנביא
אנחנו נפגשים בבית קפה בטמרה, עיר מגוריה. שרארי (40) היא היחידה שעוטה על ראשה חיג'אב, ונרחיב על כך בהמשך. את המועד הראשוני שקבענו לריאיון היא נאלצה לדחות, מכיוון שליוותה את בתה בת ה־16 ללימודי מכינה במכללת שנקר ברמת־גן. המפגש שתחווה הבת בין עולם חילוני־אמנותי הנמצא בלב הישראליות ובין הרקע הדתי־מוסלמי שהיא מגיעה ממנו מעורר אצל אמה ציפיות וחרדה בו זמנית. "אני שמחה שהיא נפגשת עם העולם הזה עכשיו. אני לא רוצה שהיא תחטוף רק בגיל מבוגר את הבום הזה של ההיכרות עם המציאות התל־אביבית. אני גם רוצה שהאפשרויות יהיו פתוחות בפניה, שהיא תעבור שלבים מסוימים בחיים כמו שאני עברתי. גם אני בעצמי למדתי בשנקר בעברי. אבל כן, אני גם מתפללת ומקווה שהיא לא תשתגע שם".
שרארי לא נולדה למשפחה דתייה, ותהליך ההתקרבות שלה לדת התרחש רק לפני כעשור, כשהייתה כבר עובדת סוציאלית בעלת תואר שני, נשואה למורה לביולוגיה שאינו דתי, ואם לשלושה. במקביל ל"חזרה בתשובה" היא החליטה לחקור את ההעצמה הנשית שבאסלאם. "גם כשלא הייתי דתייה, אהבתי את הדת. היא סקרנה אותי, נמשכתי לרוחניות שבה, ובמיוחד אהבתי את הסיפורים על נשות הנביא, שהיו גם היועצות שלו. למשל עאישה או חדיג'ה – אישה אצילה, סוחרת ידועה שהייתה עצמאית מאוד בחשיבתה ובהתנהלותה הכלכלית. זה הצדק שהדת העממית דיכאה במהלך השנים. באישיות שלי אני אוהבת צדק, ולכן לא האמנתי שאלוהים יסכים שאיש או אישה ייהרגו או יושפלו בגלל מי שהם.
"אני מצאתי בדת הרבה תרפיה נפשית, ובעיניי זה הדבר היפה בעולם. תמיד בדקתי איפה הדת יכולה להעצים אותי, איפה הנביא מחזק אותי. לצד זאת התחלתי לחקור לעומק תפיסות שמקובלות בדת העממית, אבל לא באמת הכרחיות לפי האסלאם. למשל סוגיית הלבוש, או זכות האישה לבקש גירושין, בפרט אם פוגעים בה. הנביא הרי מדבר על רחמנות בתוך הקשר הזוגי. גיליתי שהחברה המוסלמית משתמשת בחוקים עממיים־תרבותיים יותר מאשר בחוקי הדת עצמה, וזה הפליא אותי".
הזכרת את ההנהגה המוסלמית בישראל. אין אצלנו מנהיג מוסלמי שמקדם תפיסות דתיות מתונות?
"ההנהגה הדתית כאן נוקשה ביותר, וגם למדינת ישראל יש אחריות לכך. המלחמה ב־48' הביאה להרס של המוסדות הפלסטיניים בארץ, ובהם גם המועצה הדתית העליונה. ב־67', כשישראל פתחה את הגבולות (ליהודה ושומרון – י"פ), גברים רבים הלכו לשכם וחברון כדי ללמוד אסלאם ודין שרעי, ושם הקו היה מחמיר מאוד. כך נוצרה התפיסה המקובלת אצלנו היום.
"שייח'ים שעולים על הבמה בימי שישי ודורשים בפני הגברים אומרים להם, למשל, ש'האישה שמדברת בפלאפון היא מג'נונה ואהבלה'. זו לא שפה של איש דת. הנביא לא דיבר כך – לא עם גברים ולא עם נשים, ודאי לא על נשים. הדת שיובאה לישראל היא פטריארכלית, ולא התפתחה פה מנהיגות דתית נשית. יש מנהיגוֹת בתנועה האסלאמית, אבל הן סגורות בבתים ובמסגדים, והקול שלהן לא נשמע בחוץ".
לך, כאישה מוסלמית דתייה, אין דמות שאת יכולה להזדהות איתה?
"פה בישראל אין".
אז את מחפשת תימוכין בחוץ?
"כן, וזה חבל מאוד. אני שומעת הרבה הרצאות של השייח' הסורי ראת'ם אבן־נבולסי, שהתפיסה שלו בענייני דת רחבה מאוד. בכלל, הדת רחבה הרבה יותר ממה שמציירים אותה".
לדברי שרארי, המבט של נשים מוסלמיות ישראליות משכילות – ואפילו של גברים – מופנה החוצה, אל ארצות ערב. "ביוטיוב אני שומעת הרבה שייח'ים והרבה נשים חכמות, אבל אף אחד מהם לא מכאן. בארץ אין בכלל נשים דתיות שמוכנות להעלות סרטונים לרשת. יש נשים ערביות־ישראליות שלומדות אסלאם בקבוצות ואטסאפ סגורות, כשהמורות הן נשים מסעודיה, מרוקו וירדן. אלו קורסים וירטואליים של העצמת האישה מתוך האסלאם – איך תעמדי על שלך, מה מותר לגבר ומה אסור לו. המשתתפות גם משלמות על השיעורים דרך הדואר. אלו קבוצות לימוד מרתקות שמתקיימות במעגל סגור. בארצות ערביות אחרות קיימת יותר פתיחות בלימוד האסלאם, אבל כאן בארץ אין פלטפורמה לשיעורים כאלה".
היעדרה של הנהגה דתית שאת יכולה להזדהות איתה יוצרת תחושה של בדידות?
"כן. יש דברים שבוודאי אי אפשר לדבר עליהם בפני כולם. השיח שאני מקיימת מתנהל רק בקרב מלומדות, חוקרות ומשכילות. אפשר לדבר כך רק עם נשים שיש להן תודעה של לימוד הדת לעומקה".
ויש מגמת גידול במספר הנשים האלה?
"יש היום יותר נשים דתיות שבקיאות בדת, וזה נהדר. מחקר מ־2015 הראה שינוי בדפוס הדתיות של נשים גם בתוך התנועה האסלאמית: בעבר הן היו יותר 'מסורתיות', ואילו היום יש להן יותר ביקורת, והקול שלהן נשמע. זה קורה בזכות התקשורת ויוטיוב. במקביל לתהליך ההעצמה הזה, יש גם עלייה ברצח נשים בחברה הערבית. נשים רוצות להיות משכילות וחופשיות יותר, אבל האלימות הולכת וגוברת – בחברה הישראלית בכלל ובחברה הערבית בפרט. הנשק פה מסתובב חופשי. כן, המציאות קשה ומלאה סתירות".
עשן גדול ליום הדין
בהרצאותיה, למשל באלו שקיימה לאחרונה במכללת ספיר ובאוניברסיטת בר־אילן, מספרת שרארי גם על מחקרים שערכה בקרב החברה הערבית. בין השאר שיתפה פעולה עם עמותת "נשים ואופקים" מכפר־קרע, ששואפת להעצים נשים ולתמוך בהן באמצעות לימודי פרשנות מתונה של הקוראן. גם העמותה הזו נתקלה באיומים בשל אופי פעילותה, שנתפס כחתרני.
באחד ממחקריה בדקה שרארי עד כמה הנשים בחברה הערבית רואות את עצמן כחזקות ובטוחות, והתוצאות היו מפתיעות. "חילקנו את המשיבות לשלוש קבוצות: דתיות אדוקות, חילוניות ודתיות־עממיות. בקרב חילוניות משכילות זיהינו כצפוי ביטויי עוצמה וחוזק – אבל גם אצל האדוקות מצאנו נתונים גבוהים מאוד של ביטחון עצמי. הן מבינות את הדת, ושואבות ממנה את הכוח שלהן. הביטויים של חולשה, היסוס ופחד הופיעו בצורה הבולטת ביותר אצל הדתיות העממיות. השפה של הרבה מהן שיקפה התקרבנות והתעללות. לעומתן, נשים שהעולם שלהן מורכב מידע ולימוד, יש להן יציבות רבה יותר. אפילו אלה מהן שהתגרשו תיארו במקרים רבים תהליך שהתקיים מתוך תחושת עוצמה".
סוגיית הגירושין היא נושא נוסף שבו שרארי וחברותיה מעוניינות להשמיע קול דתי מתון יותר מזה המקובל כיום. "יש פסוק בקוראן שאומר לגברים לא להוציא את הנשים מהבתים שלהן. כלומר, אם אתם מחליטים להתגרש – וזה כתוב בצורה ברורה מאוד – זכותה של האישה להישאר בבית, והגבר הוא זה שצריך לחפש בית אחר. אבל מה קורה בפועל? הגבר מקבל את הבית. החוק האסלאמי לא מיושם".
ומה עושות הנשים שהתגרשו? הן חוזרות להורים?
"כן. היום, כשיש להן יותר יכולת כלכלית, הן לפעמים שוכרות בית להן ולילדיהן. אבל למה שהגבר לא ישכור? האסלאם ברור מאוד בעניין הזה, אפילו לא מחלקים חצי־חצי: הגבר הוא זה שצריך לצאת. זה חוק שנועד לחזק את האישה".
גם בסוגיה הנפיצה של קוד הלבוש, טוענת שרארי, החברה המוסלמית בוחרת להחמיר באופן מוגזם, למרות קיומו של מרחב הלכתי לא קטן. "יש מחלוקת גדולה בשאלה האם אישה חייבת ללבוש שמלה רחבה. קיימת פרשנות שאומרת שהבגד צריך להיות נוח ולא מעיק – אבל לרוב בוחרים בפרשנות המחמירה, ומי שלא מאמצת אותה עלולה להידחות מהחברה שבה היא חיה. היא תיחשב ככופרת ובוגדת, ככלום ושום דבר, וכל זה בגלל בגד שהאסלאם דווקא מתיר".
שרארי חוותה את התגובות של הצד האחר, החילוני, כשהחליטה להתחיל לעטות חיג'אב. היא מספרת שהדבר עורר חששות וחרדות מצד הוריה וכן בקרב עמיתיה למחקר, יהודים חילונים בעיקר. "ההורים שלי אמרו שזה לא מתאים לי, כי אני מלומדת וצעירה, ואולי הלבוש הזה לא כל כך יפה ולא מודרני. הם גם הביעו חשש שזה ירתיע את בן זוגי. אני מצידי תמיד מזכירה להם שכך צריך להיות. כולנו בעצם רק אורחים בעולם הזה, והדרך שבחרתי שומרת עליי ומחזקת אותי".
בעצם את אומרת להם שגם הם צריכים לחזור בתשובה.
"נכון. אני באה להורים שלי ומתפללת אצלם, וכן, אני רוצה למשוך אותם ושהם יתפללו איתי. היום אמי כבר מתפללת. את הילדים שלי אני מחייבת להתפלל ביום שישי ולקרוא דף אחד בקוראן. את בעלי עוד לא, אבל גם זה יגיע. בינתיים אין לו ברירה אלא לשמוע קוראן ברקע".
קצת קשוח מצידך.
"אני רוצה שבבית שלי ירגישו את העולם המוסלמי, ואני מקווה שגם בעלי יחזור בתשובה. היום הוא כבר רוצה שאשמיע ברקע את הקוראן. תזכור שאנחנו חברה מסורתית, כך שגם הוא לא 'חילוני־חילוני'".
ואיך הגיבו באקדמיה לחיג'אב?
"מובן שהייתה ביקורת, אפילו ביקורת חריפה. במובן הזה אני נמצאת בין הפטיש לסדן. בקרב הרבה חוקרות של עולם האסלאם יש ביקורת קשה מאוד על הדת, ואני יכולה להבין אותה. היו חוקרות שניגשו אליי ואמרו לי: 'לא, אין דבר כזה פמיניזם אסלאמי'.
"בכנס באוניברסיטת הרווארד, אחת המשתתפות דיברה על האלימות המינית שהופעלה נגד נשים מוסלמיות בכיכר תחריר. למרות שזו הייתה כביכול מהפכה אסלאמית, נשים הותקפו שם. מבחינת חוקרים, הדת עצמה היא הבעיה, היא העוול. הם לא מעוניינים לראות את העוצמה שבה. אז הרבה תקפו אותי בגלל החיג'אב, בלי להבין את החוזק שאני מרגישה כשאני לובשת אותו".
את צריכה להתמודד גם מול הביקורת של אנשי "הדת העממית", וגם מול העמיתים באקדמיה. לא פשוט.
"ביקורת היא נהדרת ומעצימה. בכל פעם שביקרו אותי, זה רק גרם לי להעמיק וללמוד טוב יותר את העולם שלי. אני מקווה שגם בעולם הדתי יבינו כמה הביקורת, כשהיא מגיעה ממקום אמיתי ואוהב, יכולה להרים אותך למקומות גבוהים וטובים".
מדוע הנטייה החברתית המקובלת בכל הסוגיות שציינת היא להחמיר ולא להקל?
"הכול מגיע מבורות. כשלא יודעים – מחמירים יותר. וזה מלמעלה עד למטה, גם בהנהגה שבוחרת קו נוקשה, וגם בציבור הרחב. לא יודעים בכלל על קיומה של פרשנות אחרת, שהיא מוסמכת ומקובלת. לא פעם אני נתקלת באנשים שלא מכירים את המקורות. למשל בוויכוח על מינוי אישה לשופטת: בהרבה מקורות אסלאמיים מוזכר שהייתה מציאות כזו. אבל אנשים לא רוצים להאמין, אומרים שאלו המצאות".
וכשאת מציגה להם מקור שמראה שהייתה שופטת, מה אומרים לך?
"שזה מקור לא אמין. תבין כמה זה נפיץ: כשהתחיל דיון ציבורי בנושא, הצעתי לעמיתה שלי באקדמיה שתעשה סקירה ספרותית על שופטות באסלאם. היא חזרה אליי ואמרה שעדיף שלא: 'נאהד, זה עשן גדול מאוד ליום הדין'".
מסוכן בעולם הזה ובעולם הבא.
"כן, זו כפירה מסוכנת. ביום הדין אלוהים ישאל אותי איך כתבתי את זה".
זה נשמע משתק.
"וזה מחזק את התפיסות הבעייתיות. הבורות היא האויב הגדול ביותר של האסלאם, שלנו, של המאמינים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
