שש וחצי בערב, אולם "צ'יפריאני" בוול־סטריט, ניו־יורק. להיכל הגדול והמואר זורמת האצולה היהודית של מנהטן. קוד הלבוש ברור – לא פחות משמלת ערב נוצצת, והזר הקרב בלי עניבה ייעצר על ידי מאבטחים חשדנים. "רואה את ההוא משמאל?", אומר לי אחד המארגנים ומצביע על בחור צעיר בווסט מהודר, "זה היצחק תשובה של מנהטן. חצי מהנדל"ן פה באזור הוא שלו".
בין האורחים מתרוצצים הרב אוריאל ויגלר ואשתו שבי, לוחצים ידיים ומברכים לשלום. השניים, שליחי חב"ד במנהטן, הם שאמונים על הערב הזה שהכנסותיו מיועדות עבור "בלב אחד" – עמותה המסייעת לפצועי צה"ל. בזמן שבארצנו השסועה עולה שוב ושוב לשיח הציבורי נושא הגיוס של המגזר החרדי, בניו־יורק הרחוקה זוג חרדים מניעים פרויקט שכולו קודש לחיילים שנפגעו בעת שירותם.
600 דולר, זו העלות של כרטיס יחיד שיכניס אתכם לדינר המפואר. אבל זה עוד הכסף הקטן: במהלך הערב תיפתח כאן מעין מכירה פומבית של הזכות לתרום, ואז כבר יישמעו בחלל האולם מספרים בסדרי גודל אחרים לגמרי. "100 אלף דולר, מי מרים את היד? המארחים שלנו יאספו ממנו את הפרטים". והידיים מורמות בהמוניהן. ככה מגייסים תרומות בנכר.
באולם מסתובבים גם כוכבי הסדרות "פאודה", "בשבילה גיבורים עפים" ו"שטיסל", שהוטסו לכאן במיוחד לכבוד האירוע. מתברר שהם להיט בקרב תפוצות עם ישראל. גבירי הקהילה היהודית־אמריקנית נאבקים ביניהם על סלפי עם שירה הס, "רוחמי" בשבילכם, ומתכנסים לתמונה עם "מפקד צוות המסתערבים" יעקב זדה־דניאל. "כשאנשים פה צפו ב'פאודה' וב'בשבילה גיבורים עפים', הם התחילו להבין מה זה להיות פצוע ומהי פוסט־טראומה", מסביר לי ג'ו, ישראלי שמשפחתו ירדה מהארץ לפני שנים רבות. "אני מאמין שהייתה לזה השפעה גדולה על החיבור שלהם לתמיכה בפצועי צה"ל, גם אם רובם מעולם לא שירתו בצבא".
על המסך מוקרנים סרטונים המגוללים את סיפוריהם של חיילים פצועים. כל סרטון כזה מוסיף עוד כמה צ'קים לקופה, שבשעות הקרובות תתעשר ב־1.5 מיליוני דולרים. עדן מנצור, חיילת בת 20 מנתניה, מתייצבת בעצמה על הבמה. תחילה היא מתארת כיצד סיפרה לסבתה על רצונה להיות לוחמת, והבטיחה שלא תוותר על החלום. היה זה ימים אחדים לפני פטירתה של הסבתא. אחר כך היא מספרת על המאבק שלה לצלוח את הטירונות, ועל החלטתה להישאר בשירות מבצעי, על אף שהוצע לה לצאת לקורס פיקודי.
לפני חמישה חודשים השתנו חייה. "הוקפצנו לכפר חיזמא, לאירוע זריקת אבנים שהתפתח בשעות הערב המאוחרות. התקדמנו בקו ישר, צמוד לכביש, תוך כדי חיפוי זה על זה. ואז הגיע רכב ובו מחבל טרוריסט שדרס אותנו. הוא העיף את כולנו וברח. אחרי שתי דקות התעוררתי על הכביש, מעורפלת וכאובה. שמעתי את מפקד הפלוגה שלי צורח במכשיר הקשר 'דרסו אותנו! דרסו אותנו!'. התחלתי לבכות ולהגיד: 'שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד. בבקשה, סבתא, תעזרי לי. אני צריכה אותך. כואב לי'".
היא אושפזה בטיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק, כשהיא סובלת משני שברים באגן, ארבעה שברים בלסת, פגיעה בעפעף שמאל ושבר בארובת העין הימנית. לאחר מכן הועברה לטיפולי שיקום בתל־השומר, שם פגשה לראשונה את עמותת "בלב אחד": "הם הרימו אותי, לא ויתרו לי אפילו לשנייה. הוציאו אותי מהמיטה, גררו אותי בכיסא הגלגלים לצאת ולנשום אוויר ולדבר על החיים. לא על הפיגוע. הם גרמו לי להבין שיש חיים אחרי הפציעה".
אחד המאזינים המרותקים לסיפורה הוא רפאל פוזיילוב, הבעלים של חברת תכשיטים ניו־יורקית. "הקשר שלי לנושא הזה התחיל בשבתות בבית הכנסת", הוא מספר לי. "ארגַנו ארוחת שבת משותפת עם החיילים, ונתנו להם המון אהבה ותשומת לב. אפשרנו להם לשפוך הכול, להסביר מה קרה להם".
הוא נולד בארץ, וכשהיה בן שנתיים היגרה משפחתו לארה"ב. "אני פה משנת 61', אבל אני קודם כול יהודי, אחר כך ישראלי, ורק אחר כך אמריקני. גדלתי ככה, וזה תמיד היה בדי־אן־איי שלי".
יכול להיות שאחד הגורמים להתגייסות העצומה של יהודים־אמריקנים למען "בלב אחד" הוא רגשות אשמה?
"בהחלט ייתכן. יש לנו רגשות אשמה על כך שלא שירתנו ולא הקרבנו את הילדים שלנו. בסופו של דבר אנחנו מרגישים שייכות, ואם אין לנו יכולת לתרום בנפש, לפחות נתרום בכסף".
לא ליהודים בלבד
יום לאחר אירוע ההתרמה, במשרדים הצנועים של חב"ד באפר־איסט־סייד, אני פוגשת שוב את בני הזוג ויגלר. כשאני מנסה להבין כיצד הם הפכו לחוליה המקשרת בין פצועי צה"ל לבין המאיון העליון של העיר, מתברר שאיכשהו, כרגיל, הכול מתחיל מהרבי. "בשנות השבעים הגיעה לניו־יורק קבוצה של פצועי צה"ל ממלחמת יום הכיפורים", מספרת שבי. "הם הלכו לבקר את הרבי מלובביץ', ויש הרבה סיפורים על אותו ביקור. לפי הידוע לנו, הרבי הודה להם על השירות שעשו למען המדינה, ואחר כך הוסיף ואמר: 'אני רוצה שתדעו שלמרות שאתם פצועים, אנחנו לא קוראים לכם ככה. מבחינתנו אתם מצויני צה"ל. בגלל הפציעה שלכם אתם מצוינים. אם התמזל מזלו של אדם להינצל מאזור מסוים, זה אומר שיש לו כוח מיוחד מאלוקים'".
הזוג ויגלר הם דור שני לשלוחי חב"ד. שבי (38) הגיעה מאנגליה, אוריאל (41) גדל באפריקה. "אני כנראה האפרו־אמריקני היחיד שנולד בזימבבואה לרב של חב"ד", הוא צוחק. השניים הכירו דרך אחותו של אוריאל. "אחרי שהתחתנו, רצינו לפתוח בית חב"ד. לא שינה לנו איפה – נפאל, אוסטרליה, דרום־אפריקה, אנגליה. במקרה הסתדר בניו־יורק. בשנת 2006 הגענו למנהטן, בלי שידענו יותר מדי על המקום הזה. הקמנו בית חב"ד, גן ילדים, בית כנסת, כל הפעילות הקבועה".
היום הם גרים עם שמונת ילדיהם בדירת שני חדרים צפופה. "זה פשוט לחיות בתוך כלוב. לא קל עבורנו לגור בסביבה מבוססת, אבל אנחנו לא רוצים להתלונן, כי במקומות אחרים בעולם לא פחות מאתגר. חברים שלנו שיצאו לסיביר לא מצליחים להשיג חלב ישראל, ולילדים שלהם אין חֶברה. בסופו של דבר אנחנו שלוחי חב"ד, ולכולנו יש אותה מטרה".
הרעיון לפעול למען פצועים, הם מספרים, התחיל לקרום עור וגידים בשנת 2010. מי שדחף אז את הפרויקט היה בחור בשם ליימה ברבר, שכיום משמש שליח במאוריציוס. "למרכז שלנו קוראים Chabad Israel Center, ובקהילה שמקיפה אותנו יש הרבה דוברי עברית וישראלים לשעבר", אומר אוריאל. "רצינו ליזום משהו שיחבר אותם למה שקורה בישראל, ולכן החלטנו לקחת קבוצה של חיילי צה"ל שנפצעו ולהביא אותם לכאן, לטיול של עשרה ימים. אז עוד לא היו לנו מחשבות לפתוח ארגון. התחלנו משמונים איש במרתף של מלון מריוט שהוסב לבית כנסת".
"ראינו שהמפגש הזה אכן גורם לתושבים כאן להתחבר", אומרת שבי. "אנשים רצו להיות מעורבים יותר, וציערה אותם המחשבה שברגע שהחיילים יחזרו לישראל, כל זה ייגמר".
ואיך החיילים מצידם חוו את המפגש?
"הבנתי מהם שבישראל פחות שמים לב אליהם, כי יש כל כך הרבה חיילים פצועים, וזה לא נתפס כמשהו חריג או מיוחד. הם אמרו לי 'גם אם טסנו בשמי מנהטן במסוק, או ראינו את המופעים הטובים ביותר בברודוויי, או אכלנו את האוכל הכי טוב – לא זה מה שחשוב. את יודעת מה היה הדבר הכי משמעותי עבורנו? להרגיש כאן רצויים ומוזמנים, לקבל חיבוק גדול ורחב".
"הרבה מהפצועים הופכים לרגישים מאוד", מוסיף אוריאל. "יש שנכנסים לדיכאון, לא רוצים לצאת מהבית, לא רוצים לראות אנשים. הם שואלים את עצמם – מי אני עכשיו, מה הצעד הבא שלי, לאן אני ממשיך מכאן. לצד זאת, הם מתביישים ונבוכים לשתף בתחושותיהם. יכול להיות שדווקא כשאתה נמצא עם אנשים זרים שלא שופטים אותך, אלא רק מעניקים לך חיבוק גדול, נוח לך יותר לספר מה עובר עליך.
"אני זוכר מפגש עם חייל אחד שסבל מפציעת ראש, אחרי שנפגע מטיל אר־פי־ג'י. ישבתי איתו בארוחת ערב, ופתאום הוא מספר לי שעבר 192 ניתוחים בכל הגוף. 'אתה רואה את העין הזאת?', הוא אמר, 'זו לא העין שלי. אתה רואה את הגוף הזה? זה לא הגוף שלי. הכול ניתוחים פלסטיים. יש איבר אחד שנשאר שלי, וזה הלב'. עניתי לו: 'הלב הוא לא רק שלך, הלב הוא של כולנו. הפציעה שלך זו הפציעה שלנו'. משם גם מגיע השם 'בלב אחד'. אתמול הגיעו לדינר אלף איש, ואמרתי להם שיש באולם אלף לבבות שפועמים כמו לב אחד".
בתחילת הדרך לא היה קל לרתום תורמים ומתנדבים. העמותה התפתחה לאט ובאופן אורגני, בשיטת חבר מביא חבר. "יהודי אחד שקנה שולחן בגאלה שלנו לפני כמה שנים, כשעדיין היו שם רק מאתיים איש, ניגש אליי אז ואמר לי: 'אני לא מבין. אתם ארגון כל כך טוב, למה אף אחד לא יודע עליכם?'. אז היום מגיעים לאירוע שלנו אלף איש, ועדיין אני רואה אותנו כקטנים מאוד. לא הגענו לאן שאנחנו רוצים להוביל את הארגון".
מן הסתם יש שתוהים למה יהודים בחו"ל הם אלה שדואגים לפצועי צה"ל, ולא המדינה ששלחה את החיילים האלה לקרב.
"קודם כול, מדינת ישראל כן עוזרת להם. היא נותנת להם את מה שהם צריכים, פחות או יותר. אבל המדינה לא יכולה למשל למצוא עבודה לכל חייל. אחד מאנשי העסקים הבכירים שהשתתפו אתמול בדינר, דאג לאחד הפצועים וסידר לו עבודה בשלוחה של העסק שלו בישראל. יש בארץ 50 אלף חיילי צה"ל פצועים, והיתרון שלנו הוא ביכולת לקחת כל אחד מהם ולעבוד איתו באופן פרטני לפי הצרכים שלו. יש גם מקרים נדירים של חיילים שפשוט לא מסוגלים להמשיך לחיות בישראל. הם בפוסט־טראומה, וכל מקום שבו הם הולכים מחזיר אותם אל רגע הפציעה. אז לשניים כאלה סידרנו עבודה פה בניו־יורק. אנחנו כמובן מקווים שהם יתאוששו ויחזרו בסוף לארץ".
לא כל משתתפי הדינר, הוא מספר, היו יהודים. "עשרה אחוזים מגיעים דרך חברים יהודים, שאומרים להם 'בואו תרכשו שולחן'. חשוב להם לתמוך בפצועים, הם מתחברים לרעיון, וזה מדהים בעיניי".
מה לגבי ישראלים לשעבר? איך הם מתייחסים למיזם כזה?
"אני חושב שאנשים שעוזבים את ישראל ומגיעים לכאן, מגלים את היהדות שלהם מחדש. בישראל הם חשו יהודים בגלל עצם המגורים במדינה שיש בה יהודים, ואז באמריקה הם מרגישים את הניתוק. יש כאלה שבכלל לא שמרו מצוות בארץ, בקושי הלכו לבית כנסת, ופתאום פה זה נעשה חשוב להם, כי זו דרך ליצור קשר ולהרגיש שייך.
"יש לנו מישהו בקהילה שלא היה בישראל 40 שנה, וגם לא התעניין בחדשות משם. בזכות הפעילות שלנו נוצרה היכרות בינו לבין חיילת, והיום הוא לומד איתה בסקייפ כל שבוע, ותורם לא רק לנו אלא גם לעוד ארגונים ישראליים. הוא אפילו מתכנן להגיע לישראל בשנה הקרובה".
כשאתם מנסים לחבר אנשים לפעילות של "בלב אחד", יש משמעות לעמדות הפוליטיות שלהם ולתדמית של צה"ל בעיניהם?
"כשפוגשים את החיילים, קורה משהו. פתאום קולטים שאלה רק ילדים, ושהחיים שלהם השתנו לנצח. זה נוגע גם בלב של אלו שלא מאמינים בפוליטיקה הישראלית, וחושבים שדברים בארץ צריכים להתנהל אחרת. גם להם קשה להגיד לא.
"צריך להבין דבר חשוב", הם חוזרים ומדגישים, "הנושא הוא לא רק כסף, אלא הרצון לעזור לחיילים ספציפיים שזקוקים למשהו. לכן אנחנו דואגים לקחת אותם לארוחת ערב או בוקר, להזמין אותם בערבי שבתות ולהראות להם במעשים שאכפת לנו מהם".
להחזיר את האמון באדם
מאז 2010 דואגים כאמור בני הזוג ויגלר להטיס משלחות של עשרות חיילים פצועים לניו־יורק, ולפנק אותם בארוחות משובחות במסעדות יוקרה, בסיורים לאתרי תיירות פופולריים ובתווי קניות לג'רזי־גארדנס. עליית המדרגה של הפעילות, והמעבר להתמקדות אישית בצורכיהם של הפצועים, אירעו במידה רבה בזכות ההיכרות עם רז בודני, רב־סרן בחטיבת גולני שנפצע במבצע עופרת יצוקה. "נורתה אש לעבר בית שבו שהינו ברצועת עזה. חטפתי רסיסים ברגליים, רסיס בעין שמאל, עור התוף בשתי האוזניים הלך", הוא מספר לי. אחרי שיקום שנמשך שלושה חודשים, הטרור שוב פגש אותו: נהג טרקטור שהחליט לבצע פיגוע דריסה, שעט אל הרכב הצה"לי שבו ישב בודני. "גם את הפציעה הזו שרדתי, ואחרי שיקום ארוך אפילו חזרתי לשרת בחטיבה. הייתי שם עוד שנה וחצי, ואז הגוף שלי כבר לא יכול היה לשאת את הכאב, ולכן יצאתי לפרישה רפואית. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. אתה יושב בבית, בתוך השקט שלך, לא יוצא יותר מדי ולא פעיל יותר מדי. זה היה מעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – מקצין שכולם מחפשים אותו ונושאים אליו עיניים, לאדם שפתאום אין לו מה לעשות".
הייתה לך תמיכה מסביב?
"בהתחלה החברים והמשפחה לידך, אבל אחרי כמה זמן ההד של הפציעה פוחת, ואז אתה נשאר לבד. כל אחד חוזר לשגרת החיים שלו, ואתה תקוע עם הפציעות והכאב. זה משהו שאף אחד לא יכול להבין. תחושה שהיה לך ייעוד מסוים, ומישהו הפסיק אותו באמצע".
בודני שמע על המשלחות של "בלב אחד" ("כשיש משהו טוב, כל נכי צה"ל מדברים עליו"), והחליט להצטרף לאחת מהן. "זה באמת מטורף, מגיעים למקומות מדהימים – אבל החוויה הכי חזקה היא החיבור להמון אנשים שרוצים לעזור לך. בארץ לא מתרגשים מפצועים. אנחנו מדינה פוסט־טראומטית, ולכל אחד כאן יש איזה חבר או קרוב משפחה שנפצע. ופתאום אתה מגיע לארה"ב ונותנים לך כזה חיבוק וכזאת הערכה, קוראים לך גיבור".
כמו הקהילה המארחת בארה"ב, גם הוא חש שהקשר שנבנה לא יכול להסתכם בחוויה חד־פעמית. "אתה חוזר משם בסוג של 'היי', אבל אז לא קורה כלום. אין המשכיות. פניתי לרב ויגלר, סיפרתי לו שאנשים הולכים לאיבוד אחרי זה, ושאלתי אותו מה אפשר לעשות".
כאן נכנסו לתמונה מיקי ושרון שכטרמן, הוריה של לי, חיילת מג"ב שנפצעה בפיגוע דריסה בשנת 2015. בעת ששהו בניו־יורק הם נפגשו עם אוריאל ויגלר, והציעו לפתוח שלוחה ישראלית של העמותה. הם קיבלו אור ירוק, ובודני נבחר לנהל יחד איתם את המיזם. "לחיילים שרוצים לצאת ולעבוד, אנחנו עוזרים במציאת עבודה", הוא מספר על הפעילות. "יש שמעוניינים ללכת ללמוד, ואנחנו עוזרים להם להתקבל למקומות הישגיים. ויש כאלו שנמצאים בבית ולא מסוגלים להתקרב לאף אחד, אז אנחנו מביאים להם כלב, כדי שלא יהיו לבד.
"כשאתה פצוע, אתה מאבד גם את האמון בזולת", מוסיף בודני. "אם יבואו אליך סתם אנשים ויציעו עזרה, אתה תגיד 'אוקיי, עוד אחד שמנסה'. אבל אלינו מתייחסים אחרת, כי במשלחות האלה קורה משהו. אחרי שאתה מקבל כמויות אדירות של אהבה, משהו בך נפתח".
בני הזוג שטרכמן אף תרמו שטח סמוך לביתם במושב בית־יצחק, והפכו אותו לחווה שמהווה מקום מפגש עבור הפצועים. "רצינו ליצור מעין עיר מקלט", אומר בודני, "אבל שזה לא יהיה מקום שבאים אליו כדי לבזבז את הזמן, אלא שיהיה אפשר לעשות בו כל מיני אירועים ופעילויות באווירה יותר אינטימית. יש כאן פינת חי עם תוכיים, כבשים, עיזים וכלבים. פצועים שקיבלו כלב, מגיעים לכאן ולומדים לאלף ולאמן אותו. יש זולה, פינת ישיבה עם מחצלות, שבה אנחנו מקיימים הופעות. הגיעו לכאן ישי ריבו, עידן עמדי ואמנים נוספים. יש אנשים שבגלל פוסט־טראומה לא מסוגלים ללכת להופעות רגילות, קשה להם לשאת את הרעש וההמולה, ופה זו ההזדמנות היחידה שלהם ליהנות ממוזיקה".
כשאני שואלת אותו האם הסיוע הרב שהם נותנים לפצועים לא מעיד על אוזלת יד מצד המדינה, בודני משיב: "הצבא ומשרד הביטחון עוזרים מאוד לפצועי צה"ל, אסור להתבלבל בעניין הזה. יחד עם זאת, אלה גופים בירוקרטיים מאוד. כשאתה נכנס למשרד הביטחון, רצוי שיהיה עורך דין שייצג אותך, כי הנפש שלך עלולה להיפגע מההליך. פצוע עומד בפני ועדה, וכשהוא מספר ממה הוא סובל, שואלים אותו למשל 'האם אתה חושב שזה בגלל המלחמה, או שזה היה כבר לפני כן?'. אתה עובר סוג של תחקיר, נותנים לך תחושה כאילו באת לשקר ולזייף, וזו סיטואציה לא נעימה. בעמותה לעומת זאת לוקחים אותך באופן פרטני. כל אחד מגיע עם הבעיות האישיות שלו, ולא משנה מה הן – אנחנו נלמד אותן ונדע לתת מענה. מי שיש לו בעיה בהשגת אחוזי נכות, אנחנו מעניקים לו עזרה משפטית. למשרד הביטחון צריך לבוא מוכנים, והיום עורכי דין לוקחים מאות אלפי שקלים על ייצוג. יש לנו פצועה שחייבת לעורך הדין שלה 200 אלף שקל. אנחנו מסייעים במימון ומעניקים מעטפת, כי מתוך הבנה שהפרוצדורה הזו יכולה לסדר להם את החיים".
תן לחייל משימה
בינתיים במנהטן, בני הזוג ויגלר חושבים איך להרחיב את הפעילות מול החיילים גם בארה"ב. "אנחנו מקווים לבנות פה בית לפצועי צה"ל, שיוכלו לבוא אליו בעת הצורך", מספר אוריאל. "זה יהיה מקום שאפשר ללון בו, לאכול וגם להעביר את הזמן, אם הם מבקרים כאן באזור. כמו בית חב"ד, רק לפצועים".
במקביל הוא פועל לשלב חיילים בפרויקטים אחרים של חב"ד. "חברנו ל'חב"ד און קמפוס', מיזם של שליחים שמגיעים למוסדות להשכלה גבוהה ומקיימים פעילויות בנושאי יהדות. אנחנו מצרפים אליהם שני חיילים, כאלו שיודעים לספר את הסיפור שלהם, והם יוצאים יחד לסיבוב הרצאות. רק השנה הגענו ל־40 קמפוסים. מבחינת החייל, זו שליחות – יש לו משימה, יש לו אתגר. זה אחד הדברים שאנחנו מדגישים בפעילות שלנו: תן לחייל משימה, תן לו מה לעשות – והוא יתעורר לחיים. אז עכשיו יש לו שישה חודשים לעבוד על הנאום שלו, להכין מצגת, והוא יודע שהוא צריך לעמוד מול קהל ולרגש אותו. הסיטואציה הזו לא תמיד פשוטה. בדרך כלל יש פעילי BDS שמגיעים לשם למחות, אבל זה גם גורם לחיילים להבין את החשיבות של מה שהם עושים".
ובמבט קדימה, מה החזון שלך לגבי "בלב אחד"?
"התקווה הגדולה שלנו היא שהארגון הזה ייסגר", אומר אוריאל ויגלר. "אנחנו מחכים ליום שבו שלא יהיה בנו צורך. באמת. אבל עד שזה יקרה – אנחנו נמשיך לעזור לחיילים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
